לפניי תביעת פיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975, בגין תאונת דרכים שלטענת התובעת ארעה לה ביום 5.11.18.

הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק, ולפיכך יש להידרש תחילה לסוגיית החבות. זו מתמקדת בענייננו בשאלה האם אכן נפגעה התובעת באירוע המתואר על-ידה, כטענתה, אם לאו, כטענת הנתבעת 2 (להלן – הנתבעת).

תמצית טענות הצדדים:

1. גרסת התובעת הינה, בתמצית, כדלקמן: בבוקר יום ה- 05.11.2008 היא שהתה בביתה לבדה. גיסתה, היא הנתבעת 1 (להלן – שהירה), הגיעה לבקר את אימה (חמותה של התובעת) המתגוררת באותו מתחם מגורים. השתיים החליטו לנסוע לקניות ברכב משפחת התובעת, מסוג סובארו, אשר חנה בבית המשפחה. בשובן מהקניות, ישבה התובעת במושב האחורי מימין. שהירה עצרה את הרכב, והתובעת ירדה ממנו, ונעמדה בגבה לכיוון הרכב, בין גוף הרכב לדלת האחורית שנותרה פתוחה. שהירה לא הבחינה בכך, החלה בנסיעה לאחור ופגעה בה עם דלת הרכב. התובעת נפלה על ידה הימנית. שהירה הסיעה אותה מהמקום למרפאה בכפר, ומשם היא פונתה באמבולנס לבית החולים רמב"ם.

2. בבית החולים אובחנה התובעת כסובלת ממספר שברים במרפק ימין. היא אושפזה עד יום 14.11.08 ובמהלך האשפוז עברה ניתוח בו שוחזרו וקובעו השברים. לאחר שחרורה הייתה התובעת במעקב רפואי בקופת החולים ומרפאות החוץ בבית החולים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק.

3. הנתבעת הכחישה את נסיבות התאונה כפי שנטענו על-ידי התובעת. לטענתה, האירוע הנטען לא התרחש כלל והתובעת נפגעה בנסיבות שונות לחלוטין שאין להן זיקה לרכב.

4. יצויין כי המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר שטארקר חיים, קבע בחוות דעתו כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 23.5%, המורכבת מ- 15% נכות בגין הגבלת תנועות במרפק ימין ו- 10% נכות בגין הפרעה קלה בתפקוד של האמה ושורש כף יד ימין. במהלך חקירת המומחה ומשהוצגו לו מסמכים לפיהם התובעת נפגעה בעבר בשורש כף ידה הימנית, עובדה שלא הובאה לידיעתו בעת בדיקת התובעת, קבע המומחה כי יש להפחית את הנכות שקבע בחוות-דעתו בגין המגבלה בכף היד ולהעמידה על 2%.

הכרעה:

5. התובעת העידה בחקירה ראשית ונגדית בדבר נסיבות האירוע, ופירטה את גרסתה כפי שצויינה לעיל. גרסה זו נתמכה בעיקרה בגרסת שהירה, אשר העידה כי ביום האירוע נסעה עם התובעת לקניות; כששבו ירדה התובעת מהרכב; שהירה החלה לנסוע לאחור בנסיבות שהיא לא ידעה בדיוק להסביר, ואז שמעה צעקה וראתה את התובעת שכובה על הקרקע על ידה הימנית, ומשם פינתה אותה למרפאה. יצויין כי שהירה הודתה בחקירתה במשטרה כי פגעה בתובעת בנסיבות כאמור, והוגש נגדה כתב אישום לבהמ"ש לתעבורה. לאחר שהודתה בעובדות האישום, הורשעה שהירה ונגזר עליה עונש של פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 6 חודשים. במהלך ישיבת ההוכחות בתיק הוסכם כי הנתבעת רשאית להביא ראיות לסתור את ההרשעה האמורה.

6. השאלה שיש להכריע בה היא, איפוא, האם עלה בידה של התובעת להוכיח כי נפגעה בנסיבות המתוארות על-ידה, המהוות תאונת דרכים. לאחר בחינת מכלול הראיות מסקנתי היא כי התשובה לכך בשלילה. סבורני כי בגרסתה של התובעת קיימות סתירות ואי-בהירויות מהותיות, הפוגמות במהימנות שניתן לייחס לה, ואינן מאפשרות לקבוע כי היא הוכיחה את תביעתה. להלן אפרט את טעמי לכך.

7. ראשית, קיימת אי-בהירות וחוסר התאמה מובנית בגרסת התובעת כפי שהועלתה על-ידה בסמוך לאחר הפגיעה. מסקירת המסמכים שהוגשו עולה כי התובעת העלתה לאחר פגיעה גרסאות שונות. כך, בעוד שבמסמך מהמרפאה אליה פונתה התובעת ממקום האירוע, נרשמה גרסה לפיה התובעת נדרסה על-ידי רכב שנסע לאחור, באופן המשתלב עם גרסתה בפני, הרי בדו"ח פינוי האמבולנס שהגיע בסמוך לכך ופינה אותה לבית החולים, נרשמה מפיה הגרסה הבאה: " לדבריה היתה יושבת במושב האחורי ברכב היא נפלה מהמושב האחורי כאשר הרכב לא עצר סופית...." (נ/3). וורסיה שונה, לפיה התובעת נפגעה מנפילה ביציאה מרכב, מופיעה בסיכום האשפוז של התובעת מבית החולים רמב"ם, בו נרשם: "לדבריה היית ישובה ברכב במושב האחורי מאחור ובמהלך יציאה מרכבה נפלה" (ת/2). אותה גרסה, בדבר נפילה בעת יציאה מהרכב, מופיעה גם בגיליון הקבלה למיון ("לדבריה נפלה כשיצאה מרכב", נ/3) וגיליון הקבלה למחלקה האורתופדית מיום התאונה ("לדבריה נפלה במהלך יציאה מרכבה", נ/3), וכן נמסרה על-ידי התובעת למומחה מטעם בית המשפט (עמ' 2 לחווה"ד).

8. אינני סבורה כי ניתן לראות בדברים משום חוסר התאמה שולית, שאיננה נוגעת למהות העניין. נראה כי אף התובעת בעדותה היתה ערה לכך שמדובר בתיאור תרחישים שונים זה מזה ממשית, ולעניין זה ציינה כי הרישום בגיליון הפינוי באמבולנס איננו נכון (עמ' עמ' 18, ש' 1-5), אלא שטענה זו לא הוכחה כלל ועיקר, לא זומן הגורם שרשם את הדברים מפיה, ואינני מוצאת כל הגיון להניח כי דבריה של התובעת לא נרשמו ע"י הגורם הרפואי כפי שנמסרו על-ידה.

9. לפנינו, איפוא, מספר גרסאות בדבר אירוע הפגיעה, כפי שהועלו על-ידי התובעת לאחר התרחשותו. בכולן נשמרת זיקה לרכב, אלא שהתיאור הוא שונה במהותו. לא הרי תרחיש של נפילה ממושב הרכב בעת נסיעת הרכב לאחור, כהרי תרחיש של רכב הפוגע בגוף הנפגע בעת שהנפגע עומד מחוץ לרכב, ולא הרי שניהם כנפילה ביציאה מרכב. התובעת לא ידעה להסביר באופן מניח את הדעת את השוני בגרסאות בעניין זה, מעבר להכחשה שהדברים נאמרו, אותה אינני מוצאת משכנעת. לא אמור להיות כל קושי בהבחנה בין שלושת התרחישים שצויינו - ובפרט בין נפילה מכיסא הרכב בעת נסיעה לבין הדיפת הגוף ע"י רכב בעת עמידה מחוץ לו - ואין בפני כל הסבר סביר באשר לשינויים בגרסאות ביחס לאשר ארע לתובעת ביום בו נפגעה.

10. לאמור לעיל מתווספות תהיות ואי-התאמות נוספות ביחס לגרסת התובעת. כך, התובעת העידה כי היא יצאה מהרכב ונעמדה כשגבה לכיוון הרכב, הרכב נסע לאחור היא נפגעה מהדלת בידה הימנית ונפלה על צידה הימני (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 14-30). במהלך החקירה הוגש איור של אופן הפגיעה בו סימנה התובעת את מיקומה (נ/2). עיון בציור מעלה כי התובעת, לדבריה, עמדה בין הדלת הפתוחה לבין גוף הרכב, כך שעל-פניו עולה תהייה כיצד זה היא נפגעה ביד ימין כאשר גבה מול הרכב. לאחר מכן התובעת אמנם שינתה את גרסתה, תוך שציינה כי היא נפגעה מהרכב ביד שמאל דווקא (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 32). מעבר לעובדה כי מדובר בשינוי של הגרסה, הרי שהטענה לפגיעה ביד שמאל איננה נתמכת במסמכים הרפואיים והיא לא הועלתה בשום שלב לפני כן על-ידי התובעת.

11. בעדותה של התובעת אף נפלו אי-דיוקים במישור הנזק הנטען, שכשלעצמם לא הייתי רואה בהם הכרח לדחיית גרסתה, ברם אלה מצטברים לאמור לעיל ופוגמים במהימנות שבידי לייחס לעדותה. כך, בעוד שהתובעת העידה בפני ללא כחל וסרק כי בחודשים שלאחר התאונה היא העסיקה עוזרת בית למשך מספר שעות מדי יום, הרי שמדבריה לחוקר מטעם חברת הביטוח עולה כי לא היתה לה עזרה בשכר וכי העזרה ניתנה לה מבני המשפחה (ת/10(א), עמ' 17). מדובר בטענה עובדתית קונקרטית, שהתובעת לא ראתה לדייק באמת לגביה, כפי שהדברים נלמדים מהסתירה בגרסאותיה לעניין זה. עוד יש לציין את התמיהה בהתנהלות התובעת אל מול המומחה שמונה מטעם בית המשפט, בכך שלא ציינה בפניו כי היא נפגעה בעבר ביד ימין כתוצאה מתאונה קודמת בה נגרם לה שבר ביד ימין, פגיעה שבגינה נקבעו לה בעבר 10% נכות במל"ל, נתון שלאחר שנתגלה ראה המומחה בעדותו לקבוע כי נכותה נמוכה מזו שנקבעה בחוות דעתו. אף תצהיר הבריאות שמילאה התובעת איננו מדוייק, כמסתבר מחקירתה הנגדית, כאשר לתובעת תאונות נוספות על אלה שדווחו על-ידה במסגרתו.

12. אי-התאמה נוספת בגרסתה של התובעת נוגעת לנסיבות היותה בבית ביום התאונה ומיקום שאר בני המשפחה. במענה לשאלות שנשאלה בעניין זה על-ידי החוקר מטעם הנתבעת, ציינה התובעת כי באותו בוקר כי כל בני המשפחה האחרים היו בעבודה או במסיק במטע הזיתים של המשפחה (תמליל ההקלטה נ/10(א), עמ' 14, ש' 14-16; עמ' 18, ש' 5-12). משנשאלה על-ידי החוקר מדוע היא לא השתתפה במסיק הזיתים באותו יום, השיבה כי באותו יום כאב לה הראש (שם, עמ' 15, ש' 8-14; עמ' 18, ש' 5-16). דא-עקא, משעומתה התובעת בחקירתה הנגדית עם הפרופוזיציה כי פגיעתה לא התרחשה כנטען על-ידה, אלא אגב המסיק במטע הזיתים המשפחתי, טענה התובעת כי מעולם היא לא היתה במסיק זיתים (עמ' 13 לפרוטוקול), טענה שעל-פניה איננה משתלבת עם ההסבר הקונקרטי שניתן על-ידה לחוקר באשר לאי-השתתפותה במסיק ביום האירוע עצמו (כאמור – כאב ראש).

13. כאמור לעיל, שהירה, גיסתה של התובעת, תומכת בגרסתה באשר לנסיבות הפגיעה. שהירה אף הורשעה בעבירת תעבורה, לפי הודאתה כאמור. שקלתי האם יש לראות בכך משום ביסוס ראייתי מספק, חרף הקשיים שמצאתי בגרסת התובעת. מסקנתי היא כי לא כך הדבר. כפי שכבר צויין, הוסכם כי הנתבעת תהיה רשאית להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין בעניינה של שהירה, והדברים נבחנים לפיכך לגופם. עדותה של שהירה עצמה בפני התאפיינה באי-בהירות ועמימות באשר לנסיבות התרחשות הפגיעה; היא לא ידעה לתת הסבר לאשר ארע, תשובותיה לא היו ברורות ותמצית עדותה בעניין זה היתה: לא יודעת מה קרה. לא יכולה להגיד בכוונה או לא בכוונה, אין לי הסבר" (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 12-8).

נוכח כל המפורט לעיל, ומשמדובר בהרשעה מבוססת הודאה מבלי ששהירה או התובעת נחקרו בבית המשפט, ובשים לב לקרבת המשפחה בין התובעת לשהירה, סבורני הכרעת הדין נסתרה, וכי אין בה כדי לבסס ממצא בדבר חבות בענייננו.

14. יצויין כי בעדותה התובעת ושהירה נפלו עוד אי-התאמות שונות, אותן פרטה הנתבעת בהרחבה בסיכומיה. אלה המפורטות לעיל הן לטעמי בעלות המשקל המהותי הממשי, והן הביאוני למסקנה, כמפורט לעיל, כי דין התביעה להידחות.

15. התובעת בעדותה מעלה טענות נגד חקירת ועדות החוקר מטעם חברת הביטוח, תוך שהיא מפנה לקלטת השיחה. האזנתי לקלטת, ולא מצאתי כי יש בדברים כדי לתמוך בטענה כי התובעת הוטעתה על-ידי החוקר. מהקלטת עולה כי בסיום חקירת השיחה עם התובעת, המשיך החוקר להקליט את עצמו, לרבות בשיחה עם גורם כלשהו שנשמע שהחוקר מדווח לו על החקירה, ובשיחה זו נכללו ביטויים גסים מפי החוקר, שאינם מכבדים את הדובר, ברם לגופה של המסקנה במחלוקת בענייננו אינני סבורה שיש בכך כדי לשנות.

16. אשר על כן התביעה נדחית.

17. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, י' אב תשע"ד, 06 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.