אקדמות מלין

1. התובע יליד 12.7.1983, נפגע ביום 4.2.2007 בתאונת עבודה, במהלך וכתוצאה מעבודתו כעובד אחזקה ושיפוצים אצל מעבידו – הנתבע (להלן: "התאונה"). התאונה קרתה באתר העבודה בכפר שמריהו (להלן: "האתר").

2. ביום התאונה ,הגיע התובע בשעות הבוקר לעבודתו באתר. צוות העובדים באתר כלל 6 אנשים: המעסיק – הנתבע, מנהל עבודה לא מוסמך מר יוסף גינת (להלן: "יוסף"), העובד מר בהאא פאעור (להלן: "בהאא") ושני פועלים נוספים. יוסף חילק את סידור העבודה לעובדים ובכללם התובע.

3. יוסף הורה לתובע לשחזר דלת הכניסה של המבנה שבאתר ,שהיתה דלת מברזל, ישנה וחלודה (להלן: "הדלת"). העבודה כללה שיוף הדלת, הסרת החלודה וצביעתה בשתי שכבות - שכבת צבע יסוד ושכבת צבע רגיל (להלן: "עבודת השחזור").

במהלך ביצוע עבודות השחזור ,נסגרה הדלת על קצה אצבע שנייה שבכף יד שמאלית של התובע (להלן: "האצבע"). התובע הובהל לקופת חולים מאוחדת ברחובות. שם, הוא נבדק ואובחנה פציעת מעיכה ללא פגיעה גרמית באצבע. התובע קיבל טיפול אנטיביוטי.

ביום 12.2.2007 ולאחר התגברות הכאבים, פנה התובע לבית החולים לגליל המערבי בנהריה (להלן:"בית החולים"). הוא נבדק, צולם ואובחן כסובל מזיהום של הרקמה הרכה בקצה האצבע. הוא אושפז במחלקה האורטופדית של בית החולים, לשם הטריה של הפצע. ביום 13.2.2007, עבר התובע ,בהרדמה כללית, ניתוח באצבע. בוצעה פתיחה של האצבע. נמצא גוף זר באורך כ-5 מ"מ (ככל הנראה שבב מברזל) (להלן: "הגוף הזר"). הגוף הזר הוצא. התובע קיבל טיפול אנטיביוטי תוך ורידי. ביום 20.2.2007, שוחרר התובע לביתו עם המלצות להמשך טיפול במרפאות חוץ של בית החולים, פיזיותרפיה וחופש מחלה.

4. דא עקא, לא חל שיפור במצבו רפואי של התובע. הוא אושפז ,בשנית (ביום 20.3.2007), בבית החולים. הוא נבדק ואובחן אצלו תהליך זיהומי פעיל באצבע. בוצעה הטריה חוזרת של הפצע וקיבוע המפרק הבין-גלילי המרוחק בעזרת מסמרי K.W .הוא גם קיבל טיפול אנטיביוטי תוך ורידי במשך כשלושה שבועות. לאחר הוצאת מסמרי K.W , הותקן סד דינמי לאצבע והתובע החל בטיפולים פיזיותרפיים וריפוי בעיסוק.

5. המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הכיר בתאונה כתאונת עבודה. המל"ל שילם לתובע דמי פגיעה בגין תקופת אי-כושר לעבודה למשך 91 יום, החל מיום 5.2.2007 ועד ליום 6.5.2007. כן, ועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובע דרגת נכות רפואית מעבודה בגין התאונה , כדלקמן:

א. 10%, מיום 7.5.2007 ועד ליום 29.2.2008.

ב. 7% (צמיתה) ,מיום 1.3.2008 ,בגין קשיון נוח באצבע, לפי סעיף 44 (3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (תוספת) ,תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). כמון כן ,שילם המל"ל לתובע גמלאות דמי פגיעה ונכות מעבודה (נ/5) . לאחר שערוך להיום, מגיע סכום הגמלאות דנן לסך של 20,365 ₪.

טענות התובע

6. התובע טוען, כי הנתבע אחראי לתאונה ולנזקיו. במקרה דנן חל הכלל של "הדבר מעיד על עצמו", לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה"), לחילופין, הוא מבסס את עילת תביעתו על שתי עוולות: הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה והפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודה.

7. התובע מוסיף וטוען, בקליפת אגוז, כי רשלנותו של הנתבע התבטאה במעשה ובמחדל כדלקמן:

א. לא הנהיג באתר שיטת עבודה בטוחה ולא דאג לקיומה.

ב. לא נקט בזהירות סבירה למען בטחונו ושלומו של התובע.

ג. לא הדריך את התובע ולא הזהירו מפני סכנות הכרוכות בעבודה ולא פיקח על עבודת התובע בדרך המגינה את בטחונו ושלומו.

ד. לא העסיק באתר מנהל עבודה וממונה על בטיחות מוסמכים.

ה. לא סיפק לתובע ציוד תקין ונאות, שיש בו כדי להגן על בטחונו ושלומו.

ו. לא נהג כפי שמעביד סביר ונבון היה נוהג בנסיבות העניין.

8. התובע טוען לפיצויים במספר פרטי נזק, כדלקמן:

נזק מיוחד

א. הפסד השתכרות - 80,000 ₪.

ב. הוצאות רפואיות ונסיעה - 10,000 ₪.

ג. עזרת צד ג' - 20,000 ₪.

נזק כללי

ד. הפסד כושר השתכרות.

ה. הפסד תנאים סוציאליים/פנסיה.

ו. עזרת צד ג'.

ז. הוצאות רפואיות, נסיעה ונלוות.

טענות הנתבע

9. הנתבע מכחיש, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. לטענתו, התובע אחראי, באופן בלעדי לתאונה, שנגרמה ברשלנותו הבלעדית, ולנזקיו שנגרמו לו בה.

10. וכן, טוען הנתבע, כי במקרה דנן הוא לא התרשל כלל כלפי התובע. הוא נקט בכל אמצעי הזהירות הדרושים לביצוע עבודת התובע באופן בטוח ובטיחותי. הוא נתן לתובע הדרכה נאותה לאופן ביצוע עבודתו באתר בצורה בטוחה ובטיחותית ביותר. צייד אותו בציוד נכון ומספיק ופיקח כדין על עבודתו. הוא (הנתבע) לא צפה את התאונה.

11. כמו כן, ממשיך הנתבע וטוען, כי במקרה דנן אין תחולה של הדבר מעיד על מעיד על עצמו.התובע נושא בנטל ההוכחה. באשר לנזקים הנתבעים והמוכחשים, טוען הנתבע, כי הם מופרזים ומחוסרי כל יסוד עובדתי או משפטי. אין קשר סיבתי בין הנזקים הנתבעים לבין התאונה . על התובע החובה בדין למצות זכויות במל"ל. מכל מקום, יש לנכות מסכום הפיצויים המגיעים לתובע, אם בכלל, את כל הסכומים שהתובע קיבל או זכאי לקבל מכל מיטיב, לרבות המל"ל.

הפלוגתא

12. הפלוגתא שבין הצדדים, נסובה למעשה הן על שאלת האחריות והן על שאלת הנזק ושיעור הפיצויים להם זכאי התובע בגין התאונה.

מסכת הראיות

13. התובע העיד לעצמו. הוא הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית (ת/1). וכן ,הוגשו מטעמו שני מוצגים: ת/2 – רישום ביקור בקופ"ח מאוחדת ,מיום 4.2.2007, ותעודה רפואית ראשונה לנפגע עבודה, ות/2 – הודעה על פגיעה בעבודה.

14. שלושה עדים היו להגנה: הנתבע, יוסף ובהאא. שלושתם הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם (נ/2,נ/3 ו- נ/4; והכל בהתאמה). וכן ,הוגשו מטעם ההגנה שלושה מוצגים נוספים: נ/1 – שאלון ותצהיר תשובות לשאלון, נ/5 – אישור המל"ל על תשלום גמלאות דמי פגיעה ונכות מעבודה ,ונ/6 – העתק צילומי מתיקו של התובע במל"ל – ענף נפגעי עבודה.

דיון

התאונה – גרסת התובע

15. התובע העיד, בכתב (ת/1) ובעל פה, לעניין זה. בעדות בכתב, הוא מסר כדלקמן:

"ביום 4.2.2007 בזמן שעבדתי באתר העבודה נתבקשתי לצבוע מסגרת משקוף של דלת מתכתית מסויימת ובעת שעמדתי מאחורי הדלת ועסקתי בשיוף המשקוף לקראת צביעתו ותוך כדי כך פועל אחר של הנתבע (בהאא פאעור שמו) דחף וטרק לפתע את הדלת שנסגרה על ידי השמאלית ועקב כך אני נחבלתי בכף יד שמאל ובמיוחד באצבע מס' 2 (להלן: "התאונה")".

16. וכן, אימץ התובע ,במהלך עדותו בעל פה, את עדותו בכתב (עמ' 2, ש' 18 ). הוא העיד, בהדגשה, כי התאונה קרתה במהלך עבודת השחזור. יוסף הורה לו לבצע עבודת השחזור. במהלך שיוף זווית הדלת והצירים שלה, לצורך ההכנה לצביעה, הדלת נטרקה על האצבע. בזמן התאונה, הדלת היתה פתוחה והוא עבד עליה מבפנים. הוא לא שם כלי עצר (סטופר) לדלת, במטרה למנוע סגירתה בזמן ביצוע עבודת השיוף. הוא לא בטוח שבהאא טרק את הדלת וגרם לתאונה. הוא רק סבור כך, כי בהאא היה בקרבת מקום. הוא מכיר את עבודת השחזור. הוא המומחה לעבודה. מבחינה בטיחותית, יש ללבוש כפפות על הידיים בזמן שיוף דלתות מברזל. במקרה דנן, הוא לא לבש כפפות על ידיו, ולא יודע מהי הסיבה לכך (עמ' 4,5,6 ו- 7, ש' 15-1; עמ' 10, ש' 4).

יודגש: כי מלבד התובע, אין עדי ראייה לתאונה.

גרסת הנתבע

17. הנתבע אינו עד ראייה לתאונה. הוא העיד, בכתב ובעל פה ולענייננו שלנו, כי התובע הינו עובד מיומן ומקצועי. בזמן התאונה ,הוא היה באתר אך לא קרוב למקום התאונה.גם יוסף , מנהל העבודה באתר, הביה שם. יוסף עבד מול הפועלים, וצוות העובדים .לאחר התאונה, בא אליו התובע וסיפר לו, כי הוא (התובע) נחבל באצבע בזמן ביצוע עבודת השחזור. הוא הורה לתובע לגשת ולקבל טיפול רפואי בבית חולים ברחובות. יוסף הסיע את התובע לבית החולים. הוא מילא טופס בל/250 (צירוף א' לת/1). בטופס האמור ,מולאו פרטים ,במיוחד פרטי התאונה, שלא על ידו ושלא על דעתו והסכמתו. התובע לא טען בפניו, כי הדלת נטרקה על האצבע. מבירורים שהוא עשה ,הסתבר לו ,כי במהלך עבודת השחזור חדר שבב מתכת לאצבע . לא היתה סיבה כלשהי לכך שהתובע לא לבש כפפות בזמן עבודת השחזור (נ/2, עמ' 12, ש' 9-3; עמ' 11 ש' 9; ש' 28 -32; עמ' 12, ש' 9 - 26; עמ' 13, ש' 10 - 18; עמ' 14, ש' 27 - 28; עמ' 16, ש' 5 - 14; עמ' 17, ש' 21-20; עמ' 26, ש' 26 -33; עמ' 18, ש' 7 - 8 ).

גרסת יוסף

18. יוסף הועסק על ידי הנתבע כמנהל עבודה באתר. הוא לא מנהל עבודה מוסמך. הוא גם לא ממונה על בטיחות מוסמך. ביום התאונה, הוא הורה לתובע להקטין את הדלת. לצורך כך, היה על התובע לשחרר את הברגים שקיבעו מסילות ברזל זויתיות לדלת. היה באתר . התובע בא אליו וטען בפניו, כי שבב מתכת חדר לאצבע. התאונה קרתה בזמן שהתובע עבד בעבודת השחזור. לא היה עד ראייה לתאונה. לפי הוראת הנתבע, הוא לקח את התובע לקופת החולים, לשם טיפול רפואי. התובע קיבל טיפול רפואי ראשוני בקופת החולים ולאחר מכן, הם חזרו לאתר. הוא אסף את שאר הפועלים והסיע את כולם, לרבות התובע, לדירה השכורה בה התגוררו ברחובות.

התובע לא טען בפניו, כי הדלת נטרקה על האצבע. התובע הינו עבוד ותיק ומקצועי מאוד. (נ/3, סעיפים2 - 6 ; עמ' 18, ש' 29; עמ' 19, ש' 2 – 3, ש'12 – 14, ש'20 - 23; עמ' 20, ש' 30; עמ' 21, ש' 10 – 11, ש' 29 - 30; עמ' 23 ש' 21).

גרסת בהאא

19. בהאא הינו אחראי צוות באתר וממלא מקומו של יוסף. בזמן התאונה, הוא היה באתר ,בסמוך למקום התאונה. במהלך עבודתו, קרא לו התובע ואמר לו שנפגע באצבע משבב ברזל. הוא לא סגר את הדלת על האצבע ולא גרם לתאונה. גרסתו של התובע לעניין נסיבות קרות התאונה במיוחד טענתו, כי הוא (בהאא) סגר את הדלת על האצבע , אינה נעונה. הוא לא היה מעורב כלל בתאונה. הוא שטף לתובע את האצבע הפגועה ,שהיה בה "צבע שחור".

(נ/4, סעיפים 2 - 6 ; עמ' 24, ש' 10; עמ' 25, ש' 2 – 7, ש' 18 - 33; עמ' 26, ש' 1 – 8, ש' 27; עמ' 27, ש' 1 - 5, ש' 8 - 9).

מהימנות העדים ומשקל הראיות

20. אפתח ואומר, כי על פי התנהגותם של העדים והתרשמותי הישירה מהם, ובשים לב למכלול נסיבות העניין ואותות האמת שנתגלו במשפט, ובבחינה מושכלת של חומר הראיות שנפרש בפניי, מסקנתי היא, כי עדותו של התובע אינה שלמה כלל. בעדות זו, מצאתי סתירות מהותיות, פנימיות וחיצוניות, ללא הסבר סביר ומהימן, דבר שמכרסם במידה מה במהימנותו של התובע. קרא ודוק: קבעתי שהסתירות דנן רק מכרסמות במידה מה את מהימנותו של התובע, אך אינני קובע שהן מאיינות את עדותו של התובע. ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על אף קיומן של סתירות כאמור.

21. בעדותו של התובע מצאתי סתירות, הן לעניין מעורבותו של בהאא בתאונה, והן לטיב עבודתו של התובע בעת אירוע התאונה. כמבואר, בהאא העיד, בסתירה מוחלטת וקוטבית לעדותו של התובע, כי הוא לא סגר/טרק את הדלת על האצבעו, ולא היה מעורב בצורה כלשהי בתאונה. בזמן התאונה ,הוא היה רחוק מהתובע. לא היה עד ראייה לתאונה. משלי אני אומר , כי עדותו זו של בהאא היתה סבירה ומהימנה בעיניי ולא מצאתי ראיה קבילה ומהימנה לסתור. בהקשר זה אציין, כי עדותו של התובע, לעניין מעורבותו של בהאא בתאונה, היתה מפותלת והפכפכה לחלוטין. בכתב התביעה, לא טען התובע, כי בהאא סגר/טרק את הדלת על האצבע, דבר שגרם לתאונה (סעיף 4 לכתב התביעה). מעורבותו של בהאא, כביכול, בתאונה, הזכיר התובע לראשונה רק בעדותו בכתב, עת שהצהיר, כי תוך כדי ביצוע עבודת השחזור "פועל אחר של הנתבע (בהאא פאעור שמו) דחף וטרק לפתע את הדלת שנטרקה על ידי השמאלית ועקב כך אני נחבלתי בכף יד שמאל ובמיוחד אצבע מס' 2" (ת/1,סעיף 4 סיפא).

ופלא, על כל פלא, במהלך חקירתו שתי וערב חזר בו התובע מעדותו זו והעיד, כי הוא רק סבור שבהאא סגר את הדלת על האצבע וגרם לתאונה (עמ' 5, ש' 24; עמ' 6, ש' 1 - 2; ש' 19). וכן הוא לא מאשים את בהאא או אדם אחר כלשהו בקרות התאונה (עמ' 6, ש' 25 - 27).

22. זאת ועוד, עדותו זו של התובע, הטופל אשמת שווא על בהאא בטריקת הדלת על האצבע וגרימת התאונה, לא רק שאינה סבירה ומהימנה בעיניי, אלא שהיא מהווה שינוי או הרחבת חזית פסולים. על כן ,אינני מתייחס אליה כלל (ראו ההסכמה הדיונית של הצדדים בעמ' 22, ש' 8 - 10).

23. אכן, אין מנוס, במקרה דנן, מלפלג את עדותו של התובע ולקבל אותם חלקים שאינם נגועים בסתירות, והכל מכוחו של כלל "פלגינן דיבורא". עדותו של התובע, לענייננו, אינה עשויה ממקשה אחת. לחלקיה שאינם נגועים בסתירות ,מצאתי אישור ותימוכן בראיות קבילות ובעלות משקל, במיוחד צירופים א', ב',ג',ד' לת/1 ,ו-ת/3, בהם צויין במפורש ,כי התובע נפגע בתאונה, כתוצאה מסגירת הדלת על האצבע. גם עדי ההגנה העידו ואישרו, כי התובע נפגע בתאונה, בזמן ביצוע עבודת השחזור, והכל כפי שפירטתי דלעיל.

24. משהוכח בפניי, באופן פוזיטיבי, כי בהאא לא סגר/טרק את הדלת על האצבע ואינו מעורב כלל בתאונה, ובהעדר ראיה קבילה ובעלת משקל למעורבותו של גורם אחר כלשהו לסגירת/טריקת הדלת על האצבע, ועל דרך האלימנציה, המסקנה היא, כי המדובר בתאונה עצמית, בה התובע הוא זה שטרק/סגר את הדלת על האצבע וגרם ,אומנם לא באשמתו הבלעדי, לתאונה ולנזקיו.

האחריות

25. אכן, הנתבע-המעביד חב חובת זהירות מושטית וקונקרטי כלפי התובע. מעביד נושא בחובת זהירות לעובדיו. (ע"א 547/67 גולדנברג נ' איזק, פ"ד כב' (2), 405, 410 (1968). המעביד נושא בחובה לנקוט כלפי עובדו בזהירות סבירה למען בטחונו ושלומו (ע"א 8263/98 צים חברת השיט הישראלי בע"מ נ' מויאל, פ"ד נה (3) 666, 670 (2003). דין זהה נמצא ב- Common Law.

ראו –J. Munkman, Employer's Liability At Common Law, (6th ed. London (1996), pp,27-94; Charlesworth & percy, On Negligence,( 9^th ed. London (1997),pp. 762-808; R.A.Buckley – The Modern Law of Negligence, (2^nd ed. Butterworths (1993), pp. 266-276).

בעניין זה, נפסק בע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה (2), 209, 212-211 (1988), כי:

"הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל: ע"א 171/56.

חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע".

(ראו- ע"א 2425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג (3) 172, 177 (1999); ע"א 446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי, (פסק דינו של השופט מלצר) 23.12.09).

26. מעביד חייב להדריך את עובדו, להזהירו בפני סכנות הכרוכות בעבודתו והצפויות לו, ולפקח על עבודתו בדרך המגינה את בטחונו ושלומו של העובד. חוסר אזהרה, פיקוח והדרכה מתאימה, כשזו מתחייבת, מהווה רשלנות מצד המעביד. חובת הזהירות של המעביד טומנת בחובה, בין היתר, אספקת ציוד תקין ונאות לעובד (ראו ע"א 284/64 בית חורשת "אלבר" בע"מ נ' גודלמן, פ"ד יט (1) 371, 377-276) (1965); ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"מ בע"מ, פ"ד יט (1), 30, 32 (1965); ע"א 54/64 פרץ נ' קרן קיימת לישראל, פ"ד יח (3), 387, 394 (1964); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1), 415, 420 (1988)).

27. המעביד חייב ,איפוא, לנקוט אמצעי זהירות המתחייבים, לפי נסיבות העניין, במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה וככל שהעבודה מסוכנת יותר, עליו לנקוט אמצעי זהירות מוגברים. ידיעת העובד את טיב הסכנה הכרוכה בעבודתו והצפויה לו, כשלעצמה, אינה משחררת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים להבטחת עובדו, להרחיק את הסכנות הכרוכות בעבודה או להגן על העובד מפניהן (ע"א 422/62 בראושטיין נ' שותפות רפיח את דן אפרים, פ"ד יז (1) 589, 592 (1963); Wilson v.Tyneside Window Cleaning Co.(1958) 2All E.R 265.

יש להניח גם, כי העובד עשוי להטעות וימצא את עצמו פועל תוך סיכון עצמי שלא מדעת (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 425 (1988).

הנידון דידן

28. במקרה דנן, הנתבע התרשל כלפי התובע. הנתבע לא הנהיג, באתר, שיטת עבודה בטוחה ולא דאג לקיומה. הוא לא הדריך את התובע בפני הסכנות הכרוכות בעבודת השחזור והצפויות לו. וכן, הנתבע לא פיקח כלל או במידה מספקת על עבודתו של התובע באתר, בדרך המגינה על בטחונו ושלומו של התובע.

29. אין חולק, כי עבודות האחזקה והשיפוצים שבוצעו על ידי הנתבע באתר הן "בניה" ו-"עבודות בניה", כהגדרתן בסעיף 1 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל – 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה") ובסעיף 1 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח – 1988 (להלן: "תקנות עבודות בניה"), וכן הנתבע הינו "מבצע בניה", כהגדרת מונח זה בתקנה 1 לתקנות עבודות בניה.

הנתבע כמבצע בניה, לא דאג, כי עבודות הבניה שבוצעו באתר תבוצענה ,הלכה למעשה ,בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה מוסמך שהוא מינהו, וזאת בניגוד מולט לתקנה 2 לתקנות עבודות בניה. יודגש: יוסף שמונה על ידי הנתבע כמנהל עבודה באתר, אינו מנהל עבודה מוסמך, ולא מתקיימים בו התנאים הקבוע לכך בדין (תקנה 3 לתקנות עבודות בניה) והמכשירים אותו להתמנות או לשמש מנהל עבודה מוסמך (עמ' 114, ש' 30-29; עמ' 19, ש' 2- 3).

30. וכן, הנתבע ,כמבצע בניה, לא הכין ולא הגיש למפקח עבודה תכנית ארגון בטיחותית של האתר והכל בניגוד לתקנה 166 לתקנות עבודות בניה וסעיף 38 לחוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד – 1954. הוא גם ביצע את עבודות הבניה באתר ללא ממונה על בטיחות או נאמן בטיחות מוסמכים.

יוסף שמונה על ידי הנתבע, גם כממונה על הבטיחות באתר, אינו ממונה בטיחות או נאמן בטיחות מוסמך (עמ' 15, ש' 1 - 3; עמ' 23, ש' 21).

כאן המקום לחזור ולהדגיש, כי הנתבע לא הדריך את התובע ולא הזהירו מפני הסכנות הכרוכות בעבודת השחזור והצפויות לו ,ואיש לא פיקח בדרך המגינה על בטחונו ושלומו של העובד. וכה העיד יוסף, לעניין זה:

"ש. התובע עבד ושייף את המשקוף מבלי שדאג להניח סטופר שיחזיק את הדלת שלא תנוע ,אתה נתת לו הדרכה בעניין זה.

ת. לא. אני נתתי הוראה לפרק משקוף ברזל מהדלת, את צורת העשייה ושיטת העבודה נתתי לו (לתובע) להחליט לבד. אני לא ממונה על בטיחות בעבודה"

(עמ' 23, ש' 18 - 21).

31. כמו כן, הנתבע מבצע הבניה וגם מנהל העבודה באתר, היות ולא מינה מנהל עבודה מוסמך (תקנה 5(2) לתקנות עבודת הבניה), לא השגיח בצורה נאותה, ולא וידא ,כי התובע ישתמש בציוד מגן אישי, במיוחד בכפפות שסופקו לו, בזמן ביצוע עבודת השחזור, והכל בניגוד לתקנה 8(א) לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז – 1997 (להלן: "תקנות ציוד מגן אישי").

32. דין הוא, כי הפרת חובות חקוקות, כמפורט דלעיל, מהווה גם סימן לקיומה של רשלנות (ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל פ"ד לט(4), 266,271 (1985); ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה פ"ד לו(3) 32, 38-39 (1982)).

33. בענייננו-שלנו, הנתבע הפר חובות חקוקות, בצורה בוטה וללא כל הצדקה בדין. הוא גם התרשל כלפי התובע וגרם לתאונה. קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי כדין ,בין הפרת החובות החקוקות דנן והתרשלותו של הנתבע כלפי התובע לבין התאונה ונזקי הגוף שנגרמו לתובע. הנתבע, כמעביד סביר, צריך היה לצפות שהתרשלותו תביא לנזקו של התובע. בהשתלשלות האירועים ,לא התערב גורם זר בין זה צד ג' ובין זה הנתבע עצמו.

מעל לכל צורך אוסיף, כי בראיות הישירות והנסיבתיות שנפרשו בפניי, יש בהן די בדבר עלילותה של התאונה ובדבר סיבותיה האפשריות כדי לבסס, לכאורה, את רשלנות הנתבע ואחריותו לתאונה במידה הנדרשת להעברת הנטל לשכמו, שלא הייתה רשלנות מצידו בקרות התאונה וגרימת נזקי התובע. דא עקא, שהנתבע לא הרים נטל זה.

אשם תורם

34. נקודת המוצע היא, כי עסקינן בתאונת עבודה אשר נפגע בה התובע – עובד. בעניין זה, נוהג בית המשפט לדקדק עם המעביד, בקשר לאחריותו לתאונה. בע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604-603 (1982) נפסק ,כי:

"מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית-המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר נפגע בה עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל ועל העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו".

(ראה גם- ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד פ"ד לח(4) 70, 74 (1984); ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין פ"ד מא(1), 649, 656, (1987); ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם פ"ד לח(1), 72, 81 (1984)).

35. זאת ועוד, בע"א 435/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי (פרחן) פ"ד מא (4), 524, 528 (1987) נפסק, כי:

"רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק".

וכן בחלוקת האחריות לתאונה בין עובד לבין מעביד שהפר חובה חקוקה לקיום הבטיחות במקום העבודה נפסק, כי:

"אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדות להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה".

(ע"א 453/72 ג'רבי (קטין) נ' רשות הגנים הלאומיים פ"ד כח(1), 197, 199 (1974); וראו – ע"א 3769/97 דהן נ' דני פ"ד נג(5), 581, 588 (1999)).

36. בדיקת המקרה שלפנינו על כל נסיבותיו הן לפני מבחן "האדם הסביר" (ע"א 145/90 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1), 113, 149 (1983) והן למבחן "מידת האשמה" (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום, דלעיל, בעמ' 81). הנהוג בחלוקת האחריות לתאונת עבודה בין המעביד לעובד, מראה, בעליל, כי יש לייחס אשם תורם לתובע. ראשית עובד סביר היה ,בוודאי, נזכר יותר מהתובע. אין חולק ,כי התובע הינו עובד ותיק, מקצועי ומומחה לעבודת השחזור (עמ' 7, ש' 4-5). דא עקא, הוא בחר, מדעת, שלא להשתמש כלל בכפפות שסופקו לו על-ידי המעביד-הנתבע, לשם ביצוע העבודה דנן, והכל תוך ידיעה פוזיטיבית ,כי כללי הבטיחות מחייבים לבישתן (שם, ש' 6-15). בהתנהגותו זו, מפר התובע ,למעשה, חובה חקוקה, וכוונתי לתקנה 9 לתקנות ציוד מגן אישי.

37. שנית, התובע טפל אשמת שווא על בהאא, תוך ניסיון כושל להטיל עליו את האחריות לסגירת הדלת על האצבע. בסופו של יום, הוכח בפניי, כי מדובר בתאונה עצמית ,והתובע הוא זה שסגר את הדלת על האצבע ללא כל הצדקה. התובע הפעיל ,כנראה,שיקול דעת עצמאי ומוטעה ויצר את הסיכון. כתוצאה מהחלטתו האישית, נסגרה הדלת על האצבע . התאונה היתה, למעשה, פועל יוצא מאותו שיקול דעת בלתי סביר שיזם התובע - סיכון שהוא חורג, במידת מה, מהסיכון שיצר המעביד – הנתבע, על ידי התרשלותו והפרת חובותיו החקוקות כאמור דלעיל.

קל להיווכח ,כי גם התובע אשם ברשלנותו לתאונה.

לדידי, במקרה דנן, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 40% לקרות התאונה ונזקיו שנגרמו לו בה .

הנזק

הנכות

38. כמבואר, התובע יליד 12.7.1983 והינו עובד אחזקה ושיפוצים במקצועו. הוא עובד שכיר ואין לו מקום עבודה קבוע. בתקופה החל מחודש ינואר 2006 ועד לחודש נובמבר 2007, הוא הועסק על-ידי חברות שבבעלות הנתבע.עובר לתאונה,שכרו נחודשי והממוצע היה סך של 4,989 ₪. לאחר מכן, הוא הועסק ,למשך תקופות מסוימות ,על-ידי מעסיקים אחרים בעבודות שיפוצים.

39. המ"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע לתובע דרגת נכות רפואית זמנית בשיעור של 10%, החל מיום 7.5.2007 ועד ליום 29.2.2008, ונכות רפואית יציבה בשיעור של 7%, החל מיום 1.3.2008, לפי סעיף 44(3) לתקנות המל"ל. וכן, ד"ר מאג'ד גנאים, אורתופד מומחה מטעם התובע, קבע לתובע דרגת נכות רפואית יציבה בשיעור של 10%, לפי סעיף 44(1) לתקנות המל"ל, בגין התאונה.

כמו כן, ד"ר אליהו סלטי, אורתופד מומחה מטעם הנתבע, קבע לתובע דרגת נכות רפואית יציבה בשיעור של 7%, לפי סעיף 44(3) לתקנות המל"ל, בגין התאונה.

ויודגש: המומחים הרפואיים, ד"ר גנאים מזה וד"ר סלטי מזה , לא נחקרו על חוות דעתם.

40. במקרה דנן, אני מאמץ את קביעותיו של המל"ל לעניין דרגת הנכות הרפואית של התובע , הזמנית והיציבה ,בגין התאונה, וזאת בהעדר ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור, ובהיות המל"ל צד נייטרלי ואינו צד בהליך זה.

41. אכן, נשארה לתובע נכות תפקודית בגין התאונה. ברם, נכותו התפקודית אינה אקויולנטית לנכותו הרפואית היציבה לאחר התאונה. ככלל ,לאחר התאונה חזר התובע לעיסוקו הקודם, בהיקף מלא וללא חסרון כיס בגין התאונה. (עמ' 8, ש' 28 - 33; תלושי שכר – נספח יב' לת/1). לפעמים, הוא עובד והמעסיק לא מוציא לו תלושי שכר (עמ' 9, ש' 27). בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה נסיבותיו האישיות של התובע, הפגיעה הרפואית שנגרמה לו בגין התאונה, דרגת הנכות הרפואית היציבה, חזרתו לעיסוקו הקודם וכושר השתכרותו במומו וכיוצא באלה, מסקנתי היא, כי נכותו התפקודית של התובע הינה פחותה מהנכות הרפואית היציבה.

שיעור הנזק

נזק לא ממוני

42. בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה גיל התובע, חומרת הפגיעה ותוצאותיה, תקופת האשפוז וההחלמה, דרגת הנכות הרפואית היציבה וכיוצא באלה, אני פוסק לתובע על דרך האומדן הכללי, בפרט נזק זה, סך של 40,000 ₪, נכון להיום.

הפסד השתכרות בעבר

43. על-פי נתוני המל"ל (נ/5 ו-נ/6), שכרו הממוצע של התובע, עובר לתאונה, היה סך של 4,989 ₪ ברוטו לחודש. הכנסתו החודשית והממוצעת של התובע, לולא התאונה ולאחר שערוך להיום, מגיעה לסך של 5,920 ₪. הצדדים לא הוכיחו בראיה טובה שינויים עתידיים ודאיים בהכנסתו דנן על התובע. התובע לא היה כשיר לעבודה במקצועו ובכל עבודה אחרת מיום התאונה (04/02/2007) ועד ליום 06/05/2007 (נ/5 ו-נ/6). חסרון הכיס שהיה לתובע, בתקופה דנן, הוא כדלקמן:

5,920 X% 100 X 91 יום : 30 יום = 17,957 ₪. סכום זה נושא רבית כחוק ,מאמצע התקופה ועד היום, ומגיע לסך של 20,426 ₪.

44. בתקופה החל מיום 07/05/2007 ועד היום, אין כל מקום לערוך חישוב אקטוארי לפיצויים, משום שקיים קושי מובנה בקביעת שיעור הפסד השתכרותו של התובע במומו. לית מאן דפליג, כי לאחר התאונה חזר התובע לעיסוקו הקודם בהיקף מלא. דא עקא, הוא בחר ,במתכוון, שלא להציג לבית-המשפט את כל תלושי השכר שקיבל ממעסיקיו (הנתבע ואחרים). וכן ,לאחר התאונה ולמשך תקופה מסוימת ,שכרו החודשי של התובע ששולם לו על ידי מעסיקו-הנתבע היה גבוה משכרו עובר לתאונה (צירוף א' ל-נ/2). בנסיבות אלה, חסרים נתונים מהותיים באשר להפסד השתכרותו של התובע בתקופה דנן וקיים ספק באשר למידת התפקודיות על נכותו. על כן ועל דרך האומדן הכללי, אני פוסק לתובע פיצוי בשל הפסד השתכרות חלקי בתקופה דנן, בסך של 30,000 ₪, נכון להיום. יוצא, כי הפיצוי הכולל המגיע לתובע ,בפרט נזק זה ,הינו כדלקמן: 20,426 ₪ + 30,000 ₪ = 50,426 ₪.

הפסד השתכרות וזכויות סוציאליות בעתיד

45. כאמור, אין אפשרות לערוך חשבון אקטוארי באשר להפסד השתכרותו של התובע בעתיד. לא ניתן לקבוע במדויק את שיעור ההפסד בהשתכרותו של התובע. התובע חזר לעיסוקו הקודם. קיים חוסר ודאות בקביעת הפסד כושר השתכרותו בעתיד במומו.מידת התפקודיות של הנכות הרפואית אינה ברורה כלל. קיימת אי-ודאות לגבי אורך תקופת ההשתכרות על התובע. על-כן, יש לפסוק לתובע סכום גלובלי בגין פרט נזק זה. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אני פוסק לתובע, על דרך האומדן הכללי ,סך של 70,000 ₪,נכון להיום.

עזרת צד ג' בעבר

46. אכן, נזקק התובע סמוך לאחר התאונה לעזרה סיעודית אותה הוא קיבל מקרובי משפחתו. בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובשים לב לפגיעתו של התובע מצאתי, כי העזרה לה הוא נזקק הינה מעבר למה שמעניקים בני משפחה באופן סביר. אני פוסק לתובע, בפרט נזק זה ועל דרך האומדן הכללי, סך של 3,000 ₪, נכון להיום.

שאר פרטי הנזק

47. התובע לא הוכיח כדין את שאר נזקיו. על-כן, אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו בגינם.

ניכויים – תגמולי מל"ל

48. התאונה הינה תאונת עבודה. המל"ל שילם לתובע, בגין התאונה, גמלאות דמי פגיעה. ונכות מעבודה. לאחר שערוך להיום ,מגיע סכום הגמלאות דנן לסך של 20,365 ₪ .על פי דין, יש לנכות סכום זה מסכום הפיצויים.

סכום הפיצויים הכולל

49. הנה כי כן הפיצויים המגיעים לתובע נכון להיום הם כל אלה:

א. נזק לא ממוני – 40,000 ₪.

ב. הפסד השתכרות בעבר – 50,426 ₪.

ג. הפסד השתכרות וזכויות סוציאליות בעתיד – 70,000 ₪.

ד. עזרת צד ג' בעבר – 3,000 ₪.

--------------

סיכום ביניים - 163,426 ₪.

אשם תורם 40% - 65,370 ₪ -

------------------

98,056 ₪.

בניכוי גמלאות המל"ל- 20,365 ₪. –

------------------

יתרה- 77,691 ₪.

שאר טענות הצדדים

50. מסקנתי דלעיל מייתרת ,למעשה ,את הדיון בשאר טענותיהם של הצדדים.

התוצאה

51. התוצאה היא ,אפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבע לשלם לתובע כדלקמן:

א. סך של 77,691 ₪.

ב. וכן,הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך 18,850 ₪.

ג. הסכומים האמורים ישולמו לתובע ,באמצעות בא-כוחו, בתוך 30 יום

מיום המצאת פסק הדין לידי הנתבע, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה

ורבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, יב ניסן תשע"ג, 23 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.