התובעת: רשות הפיתוח

נ ג ד

הנתבעים: בן חמו אסתר (תיק אז' 1985-05-09)

בן חמו משה (תיק אז' 2049-05-09)

בן חמו ליאת

בן חמו שלמה (תיק אז' 2070-05-09)

בן חמו שרית

בן חמו אברהם (תיק אז' 2076-05-09)

בן חמו מרסל

פסק-דין

התובעת הגישה תביעות לפינוי מקרקעין כנגד הנתבעים, לאחר שבית משפט השלום בראשון לציון התיר לה להגיש תביעות בעילות שלא נדונו בפסק הדין שנתן. לטענת הנתבעים הם זכאים לפיצויים בגין פינויים.

כללי:

בעלי הדין:

1. התובעת הינה רשות שהוקמה על פי דין המטפלת במקרקעי המדינה הרשומים על שמה.
2. הנתבעת בן חמו אסתר (להלן-"אסתר") היא אלמנתו של המנוח בן חמו יצחק ז"ל (להלן-"המנוח").
3. הנתבע בן חמו משה (להלן-"משה") הוא בנם של המנוח ואסתר. הנתבעת בן חמו ליאת (להלן-"ליאת") היא אשתו של משה.
4. הנתבע בן חמו שלמה (להלן-"שלמה") הוא בנם של המנוח ואסתר. הנתבעת בן חמו שרית (להלן-"שרית") היא אשתו של שלמה.
5. הנתבע בן חמו אברהם (להלן-"אברהם") הוא בנם של המנוח ואסתר. הנתבעת בן חמו מרסל (להלן-"מרסל") היא אשתו אברהם.

מערכת היחסים בין הצדדים:

1. בשנת 1951 נחתם בין האפוטרופוס לנכסי נפקדים לבין מר פרץ דוד חוזה שכירות לפיו השכיר האפוטרופוס לנכסי נפקדים למר פרץ ברחוב ו' מס' 8 בשכונת זרנוגה ברחובות. החוזה חודש ביום 14.8.1952, ובחוזה החדש נרשם שהדירה נמצאת בגוש 3684 חלקה 28. אין מחלוקת בין הצדדים שכיום דירה זו נמצאת ברחוב יום הכיפורים 8 ברחובות.
2. המקרקעין עליהם מצויה הדירה הועברה לרשות הפיתוח.
3. בחודש יולי 1964 חתמו אלמנתו של מר פרץ והמנוח על תצהירי דייר יוצא ותצהיר דייר נכנס, לפיהם ביקשו גב' פרץ והמנוח להעביר למנוח את זכות הדיירות המוגנת בדירה. ביום 7.8.1964 אישרה וועדת דמי מפתח את העברת הזכויות בדירה מגב' פרץ למנוח. המנוח נכנס להתגורר בדירה בלי שחתם על חוזה שכירות עם התובעת. התובעת נאלצה להגיש תביעה נגד המנוח , ורק לאחר מכן חתם המנוח על חוזה שכירות עם התובעת. על חוזה השכירות חתם המנוח עם התובעת רק ביום 5.10.1985 (מסמך 185 בתיק הנכס המתנהל בחב' עמידר על שם המנוח ואסתר).
4. המנוח נפטר, ואשתו אסתר, קיבלה לידיה את זכות הדיירות המוגנת בדירה על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972.
5. במשך הזמן נבנו בחצר הדירה שתי יחידות דיור נוספות, אשר באחת מהן מתגוררים משה וליאת וביחידת הדיור הנוספת מתגוררים משה ושרית. כן בנו במשך הזמן מבנים נוספים בחצר הדירה. החל משנת 1985 מחויבת אסתר בתשלום דמי שימוש ראויים (להלן-"דש"ר") בגין 3 חדרים נוספים שנבנו בנכס.
6. בבית הצמוד לדירה אותה שכר המנוח התגורר דייר ששמו היה אייזיקוביץ משה. מר אייזיקוביץ פינה את הדירה ששכר, וקיבל דמי פינוי. התובעת אטמה את הדירה שפינה מר אייזיקוביץ. המנוח פלש לדירה האטומה ושיכן בה חלק ממשפחתו. בשנת 1984 הגישה התובעת באמצעות מינהל מקרקעי ישראל לבית משפט השלום ברחובות תביעה נגד המנוח, אסתר, אברהם ומרסל לפינוי הדירה אליה פלשו (תיק אז' 2825/91) ותשלום דמי שימוש ראויים. הנתבעים היו מיוצגים בתביעה זו ע"י משרד עוה"ד מאירי ויצחקי.

ביום 13.11.1984 שלח מר אליהו נבעה מנהל סניף עמידר מכתב אל אגף הנכסים בעמידר אודות התביעה שהוגשה כנגד אברהם ומרסל. במכתב זה כתב מר נבעה, בין היתר, כדלקמן:

"עורך הדין שמטפל בנתבעים מציע לפני הדיון בבית המשפט לקבוע דמי מפתח ולערוך חוזה מוגן, או לערוך עימו חוזה מיוחד (לא מוגן) בתנאי שכר דירה ראוי ומקובל בחברתנו."

ביום 15.1.1985 הגישו הצדדים לבית המשפט הסכם פשרה, לפיו המנוח ואסתר יימחקו מהתביעה, ואילו אברהם ומרסל יחתמו על חוזה שכירות לא מוגן. וזה נוסח הסכם הפשרה:

"הצדדים הגיעו להסכם כדלקמן:

נתבעים 3 ו-4 (המנוח ואסתר - י.ז.) נמחקים מכתב התביעה.

התובעת מתחייבת לערוך הסכם בינה לבין הנתבעים 1 ו-2 בתנאי שכירות חופשית לגבי הדירה נשוא התביעה.

ידוע לנתבעים 1 ו-2 כי דמי השכירות הנהוגים אצל התובעת מתעדכנים כל 3 חודשים כנהוג אצל התובעת, והם מתחייבים לשלם אותם. חוזה השכירות שייחתם יהי חוזה שחוק הגנת הדייר לא חל עליו.

הנתבעים 1 ו-2 מתחייבים לחתום על הסכם השכירות שיוצג להם על ידי התובעת ולשלם את דמי השכירות מיד כשיידרשו, וזאת תוך 60 ימים מיום שיקבלו דרישה על כך בכתב מהתובעת.

לא יחתמו הנתבעים על חוזה השכירות תוך התקופה הנ"ל, יהא עליהם לפנות את הדירה נשוא כתב תביעה זה תוך 15 יום מיום שיקבלו דרישה על כך מאת התובעת.

כדי להסיר ספק מוצהר כי הנתבעים יחתמו על חוזה סטנדרטי לשכירות חופשית בתנאים וכמקובל אצל התובעת.

הצדדים מבקשים לתת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה הנ"ל."

על החוזה חתמו מנהל סניף התובעת וב"כ התובעת, ואברהם ובא כוחו.

הסכם הפשרה נכתב על דפי פרוטוקול של בית המשפט, דבר המלמד שהצדדים הגיעו להסכם בבית המשפט, והצדדים הכתיבו את הסכם הפשרה לפרוטוקול בית המשפט. לאחר שהצדדים הכתיבו את הסכם הפשרה לפרוטוקול בית המשפט, נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להסכם הפשרה.

1. ביום 1.3.1985 נחתם חוזה שכירות שאינה מוגנת בין התובעת באמצעות חב' עמידר לבין אברהם ומרסל. בחוזה נרשם שהתובעת משכירה לאברהם ומרסל דירה הנמצאת בקומה ראשונה ברחוב ו' מס' 8 ברחובות, כאשר שטח המושכר הוא 70 מ"ר ברוטו ובו 3 חדרים, מטבח ושירותים. תקופת החוזה הייתה מיום 3.3.1985 ועד ליום 30.6.1985. מסעיפים 13 ו-17 לחוזה השכירות ניתן להבין שלמושכר היה רכוש משותף שכלל חלקת קרקע אליה התייחסה התובעת כאל שטח פוטנציאלי לגינה. להבנה זו יש חיזוק ממכתב של חב' עמידר מיום 19.2.1987 שניתן לבקשת אברהם ומרסל, בו נכתב כדלקמן:

"אנו מאשרים כי הנ"ל מתגורר בתנאי שכירות דל"ל החל מתאריך 1.3.85, בית ערבי בגוש 3684 חלקה 28, 3 חדרים מבנה קרקע."

1. ביום 30.7.1991 שלחה חב' עמידר לאברהם ומרסל מכתב, שבחלק הרלוונטי לענייננו נכתב כדלקמן:

" הנדון: שינוי בחוזה השכירות בדירתך

הרינו להביא לתשומת לבכם כי נסתיימה תקופת חוזה השכירות שבינינו לגבי הנכס הנ"ל. זאת בהתאם לחוזה השכירות והשאילה, תשל"א-1971.

למרות האמור לעיל אנו מוכנים לאפשר לכם להמשיך ולהחזיק בדירה, ואף לקבוע תקופת שכירות חדשה בשינויים המפורטים בהמשך.

כידוע, הדירה הושכרה לכם בתנאי שד"ח (שכר דירה חופשי) בשל תנאי זכאותכם.

על פי החלטת הגופים המוסמכים יועלו דמי השכירות החודשיים לדירה הנ"ל, באופן הדרגתי ומתון, בששה שיעורים תלת חודשיים בסך 46.97 ₪ החל מ-1.10.1991.

השינוי הנ"ל יתפרש על פני שנה ושלושה חודשים וזאת כדי להקל על דיירינו את המעבר משכר הדירה הישן לחדש.

דמי השכירות המקוריים והתוספות הנ"ל צמודים למדד המחירים לצרכן של חודש מאי 1991 שעמד על 189.4 נקודות..."

1. ביום 18.6.1990 נערכה מפת מדידה של הדירה שהושכרה לאברהם ומרסל, ממנה התברר כי שניים אלו בנו לדירה תוספת של 3 חדרים ו-4 מחסנים בשטח כולל של 85.28 מ"ר ללא אישור או הסכמת מינהל מקרקעי ישראל. בהמשך התברר כי גם בבנייה זו היו שינויים במשך הזמן.
2. ביום 17.1.1991 אושרה למתן תוקף תב"ע רח/2003/גצ. בתכנית זו שונה ייעוד הקרקע עליה למגורים, כאשר בכוונת מינהל מקרקעי ישראל היה לנצל את השטח שהושכר למנוח ולאברהם ומרסל לאתר בנה ביתך לבניית 135 יחידות דיור חד משפחתיות ו-30 יחידות דיור דו משפחתיות לבנייה נמוכה.
3. לאחר שינוי התב"ע החלה התובעת במאמצים לפנות את כל הנתבעים מהמקרקעין, כאשר התנאי של התובעת היה שהפינוי יתבצע אם וכאשר יסכימו הנתבעים לקבל את הצעת הפיצוי של התובעת וכולם יתפנו בפעם אחת.

בג"צ 2774/07:

1. בשנת 2007 הגישו הנתבעים עתירה לבג"צ נגד מינהל מקרקעי ישראל, בה עתרו כי בית משפט הגבוה לצדק יחייב את המינהל לפנות אותם באופן יזום מבתיהם, במסגרת הליך של פינוי-בינוי תמורת פיצוי הולם. בנוסף, עתרו הנתבעים למתן צו ביניים לפיו יימנע המינהל מלפרסם מכרז לפיצוי-בינוי ביחס לבתיהם. בית המשפט העליון ציין כי הצעות המינהל לפיצוי המערערים בגין פינויים התבססו על הקריטריונים שנקבעו על ידי המינהל והיו תקפים בזמן המגעים. כמו כן, תנאי יסוד להצעות המינהל היה פינוי של כלל השטח על מנת שיתאפשר שיווקו מחדש. הנתבעים לא הכחישו את המגעים שהתנהלו בינם ובין המינהל, אולם הם טוענים כי ההצעות שניתנו להם התעלמו מהמצב הממשי בשטח והתייחסו רק לחלק מן הנתבעים. כן טענו הנתבעים, כי הצעות הפיצוי אותן קיבלו אינן הוגנות בהשוואה לפיצוי שקיבלו דיירים אחרים מן המינהל. מתגובת המינהל עולה, כי הנתבעים לא פירטו בעתירה את מלוא המגעים שהתנהלו וההצעות שקיבלו.

1. בית המשפט העליון ציין כי המשא ומתן בין הצדדים החל בשנות התשעים של המאה שעברה. בראשיתם, נוהל משא ומתן נפרד בין המינהל לבין אברהם בן-חמו ובין המינהל לבין הנתבעים אסתר בן-חמו, שלמה בן-חמו ומשה בן-חמו. עם זאת, הצעות המינהל לאברהם בן-חמו הותנו כאמור בפינויים של כל העותרים מהשטח. לאברהם בן-חמו הציע המינהל, בשנת 1999, סכום של 605,838 ₪ והקצאת מגרש לבניית יחידת דיור אחת בפטור ממכרז. מר אברהם בן-חמו קיבל את ההצעה, אולם זו לא יצאה לפועל עקב התנגדות העותרים הנוספים לפינוי. לעניין אסתר, שלמה ומשה בן-חמו הצעת המינהל הראשונה, משנת 1996, הסתכמה בסכום של 677,360 ₪. בשנת 1997 שודרגה ההצעה בתוספת של עשרה אחוזים, אולם גם הצעה זו נדחתה. בשלהי אותה שנה הועלתה הצעה נוספת של פיצוי בסך 742,786 ₪ והקצאת מגרש לבניית יחידת דיור אחת בפטור ממכרז. ההצעה נדחתה תוך שהעותרים דורשים פיצוי גבוה משמעותית. בשנת 1999 שיפר המשיב את הצעתו לאסתר, שלמה ומשה בן-חמו לכדי סכום של 993,478 ₪ והקצאת שני מגרשים, אחד לבניית שתי יחידות דיור ושני לבניית יחידת דיור אחת. הצעה זו נדחתה אף היא. בשנת 2006, לאחר דיון נוסף בפני מנהל המינהל, ניתנה הצעה משופרת ואחרונה לפיה יפוצו העותרים (לרבות אברהם בן-חמו) בסכום כולל של 1.7 מיליון ₪ (המשקף, לדברי המינהל, תוספת של 25% על הקבוע בקריטריונים). הצעה זו תוחמה בזמן ל-60 יום ואינה עומדת עוד על הפרק. משלב זה הפסיק המינהל את הטיפול בעניין והחליט לחדול מניהול משא ומתן עם העותרים.
2. בית המשפט העליון התייחס גם להליכים המשפטיים שהתנהלו בית הצדדים וציין כי בין הצדדים אף התנהלו מספר הליכים משפטיים. נגד אברהם בן-חמו ניהל המינהל מספר תביעות החל משנת 1991 אשר נמחקו בהסכמה, לאור המגעים שהתנהלו בין הצדדים. נגד אסתר בן-חמו ובעלה המנוח הוגשה תביעה בשנת 1991. בתביעה ניתן פסק דין בהיעדר הגנה המורה על פינוי השטח עקב הפרת חוזה הדיירות המוגנת בכך שנבנו שלא כדין המבנים בהם מתגוררים שלמה ומשה בן-חמו. פסק הדין לא בוצע מסיבה כלשהי. בהמשך הוגשה תביעה חדשה שכללה כנתבעים גם את העותרים שלמה ומשה בן-חמו. התביעה נדחתה בשנת 2003 מן הטעם שניגבו במשך שנים דמי שימוש ראויים בגין המבנים שניבנו שלא כדין ובשל שתיקת המשיב נוכח הבנייה הבלתי חוקית. פסק הדין לא הכיר בזכות פוזיטיבית של שלמה ומשה בן-חמו במבנים. בסיומו של פסק הדין נאמר, כי אין בו לגרוע מזכותו של המשיב לתבוע פינוי בעילות אחרות.

1. בית המשפט העליון דחה את העתירה על הסף בנימוק שהעתירה נגועה בחוסר ניקיון כפיים ואילו התשתית העובדתית נמצאה חסרה. העותרים לא הקפידו לציין בעתירתם את מלוא ההצעות שניתנו להם על ידי המינהל. במיוחד לא ציינו את ההצעה האחרונה אותה קיבלו בשנת 2006. משכך, לוקה העתירה הן בהעלמת עובדות רלוונטיות שעלולה לעלות כדי חוסר ניקיון כפיים והן בחוסר בתשתית עובדתית, באשר טענות העותרים לחוסר הוגנות ההצעות אינן מתייחסות להצעות הקונקרטיות אותן קיבלו. כן ציין בית המשפט העליון שמטרתה של העתירה הייתה קבלת פיצוי כספי, ומן הראוי היה שעל העותרים להגיש תביעתם לבית המשפט המתאים, בהנחה שלעותרים מצויה עילה.

טענות הצדדים:

תיק אז' 1985-05-09 – התביעה נגד אסתר בן-חמו:

1. בתיק זה תובעת התובעת את גב' אסתר בן-חמו לפנות ולסלק ידה מהנכס בו היא מחזיקה ברחוב יום הכיפורים 8 ברחובות והידועים כגוש 3684 חלקות 18, 28-30, 41 ו-45 ולהשיבו לידי התובעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ. התובעת מנמקת תביעתה בנימוקים כדלקמן:
2. התובעת היא בעלים של המקרקעין, ובין התובעת והמנוח נכרת חוזה שכירות מוגנת לגבי דירה בת 3 חדרים. תשריט המשקף את המושכר נערך בשנת 1975. המנוח נפטר וזכויותיו עברו לאלמנתו אסתר;
3. במושכר בוצעו תוספות בנייה שלא כדין, בניגוד לחוזה השכירות המוגנת וללא הסכמת התובעת. בנוסף, אסתר פלשה ומחזיקה בשטחי מקרקעין בסביבות המושכר ללא הסכמת התובעת;
4. במושכר התגלו ליקויי בנייה חמורים גם בשלד הבניין, ומהנדס מטעם התובעת המליץ להרוס את הבניין. ראש עיריית רחובות שלח לתובעת מכתב כי המושכר הוא מבנה מסוכן ויש להרסו;
5. התובעת הגישה תביעת פינוי נגד אסתר בעילה של תוספות ושינויים במבנה, אך בשל העובדה שהתובעת גבתה מאסתר דמי שכירות ראויים בגין המבנים שנבנו שלא כדין ובשל שתיקתה נוכח הבנייה הבלתי חוקית, דחה את תביעת הפינוי, אך קבע במפורש כי התובעת יכולה להגיש תביעה בעילות פינוי אחרות;
6. בנוסף להפרות חוזה השכירות המוגנת, פלשה אסתר למקרקעי התובעת, הסיגה את גבולה ובנתה על המקרקעין מבנה או מבנים נוספים, וזאת ללא הסכמתה של התובעת;
7. אם התובעת נתנה רשות לאסתר להשתמש במקרקעין, הרי בהגשת התביעה היא מפסיקה את רשות זו;
8. בתכנית המינהל לפתח את המקרקעין, והוצעו בעבר לאסתר דמי פינוי, אך המו"מ עמה לא צלח.
9. בכתב ההכנה טוענת אסתר שיש לדחות את תביעת התובעת נגדה, מהסיבות כדלקמן:
10. זכויות התובעת הוכרעו בפסק דין שניתן ביום 16.12.03 בתיק אז' 5202/01 בבית משפט השלום בראשון-לציון, כאשר הנתבעים בתיק זה היו אסתר ובני משפחתה. בתביעה משנת 2001 טענה התובעת את הטענות שטוענת בכתב התביעה הנוכחי, שקיים מעשה בית דין בקשר לתביעת הפינוי;
11. התובעת שיפצה את הדירה והשקיעה בה עשרות אלפי ₪, אך התובעת לא דאגה לתחזוקת המושכר, למרות שהתובעת שילמה את דמי השכירות מידי חודש בחודשו;
12. הנזקים הקיימים בדירה ניתנים לתיקון;
13. היא דיירת מוגנת שיש לה זכות להחזיק במושכר, ולחלופין, יש להתנות את הפינוי בפיצוי הולם או בדיור חלוף;
14. התובעת ביצעה ביקורי מעגל, והמושכר שופץ בידיעתה של התובעת;
15. הנזקים למושכר נגרמו עקב כך שהתובעת הרסה מבנה צמוד למושכר באופן רשלני.

תיק אז' 2049-05-09 – התביעה נגד בן-חמו משה וליאת:

1. בתיק זה תובעת התובעת את בן-חמו משה וליאת לפנות ולסלק ידיהם מהנכס בו הם מחזיקים ברחוב יום הכיפורים 8 ברחובות והידועים כגוש 3684 חלקות 18, 28-30, 41 ו-45 ולהשיבו לידי התובעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ. התובעת מנמקת תביעתה בנימוקים כדלקמן:
2. התובעת היא בעלים של המקרקעין, ובין התובעת ואביו המנוח של משה נכרת חוזה שכירות מוגנת לגבי דירה בת 3 חדרים. תשריט המשקף את המושכר נערך בשנת 1975. המנוח נפטר וזכויותיו עברו לאלמנתו אסתר. בעבר כנראה גר משה במושכר;
3. משה וליאת פלשו והסיגו את גבולה של התובעת במקרקעין, בנו עליהם דירת מגורים נוספת ללא הסכמת התובעת, ללא הרשאתה ובלי שיקבלו היתר בנייה כדין, תוך שהם עושים דין לעצמם. כך שהם מחזיקים במקרקעין אלים פלשו ללא כל זכות כדין, ולכן יש לפנותם מהמקרקעין ולהחזיר המקרקעין לתובעת;
4. התובעת הגישה תביעת פינוי נגד אסתר משה ושלמה בעילה של תוספות ושינויים במבנה, אך בשל העובדה שהתובעת גבתה מאסתר דמי שכירות ראויים בגין המבנים שנבנו שלא כדין ובשל שתיקתה נוכח הבנייה הבלתי חוקית, דחה בית המשפט את תביעת הפינוי, אך קבע במפורש כי התובעת יכולה להגיש תביעה בעילות פינוי אחרות;
5. אם התובעת נתנה רשות למשה ולליאת להשתמש במקרקעין, הרי בהגשת התביעה היא מפסיקה את רשות זו;
6. בתכנית המינהל לפתח את המקרקעין, והוצעו בעבר למשה וליאת דמי פינוי, אך המו"מ עמם לא צלח.
7. בכתב ההגנה טענו משה וליאת שיש לדחות את התביעה כנגדם מהסיבות כדלקמן:
8. זכויותיהם בדירה הוכרעו בפסק דין שניתן ביום 16.12.03 בתיק אז' 5202/01 בבית משפט השלום בראשון-לציון, כאשר הנתבעים בתיק זה היו אסתר ובני משפחתה. בתביעה משנת 2001 טענה התובעת את הטענות שטוענת בכתב התביעה הנוכחי, שקיים מעשה בית דין בקשר לתביעת הפינוי;
9. הנזקים הקיימים בדירה ניתנים לתיקון;
10. יש להתנות את הפינוי בפיצוי הולם או בדיור חלוף;
11. התובעת ביצעה ביקורי מעגל, והמבנה שופץ בידיעתה של התובעת.

תיק אז' 2070-05-09 – התביעה נגד בן-חמו שלמה ושרית:

1. בתיק זה תובעת התובעת את בן-חמו שלמה ושרית לפנות ולסלק ידיהם מהנכס בו הם מחזיקים ברחוב יום הכיפורים 8 ברחובות והידועים כגוש 3684 חלקות 18, 28-30, 41 ו-45 ולהשיבו לידי התובעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ. התובעת מנמקת תביעתה בנימוקים כדלקמן:
2. התובעת היא בעלים של המקרקעין, ובין התובעת ואביו המנוח של משה נכרת חוזה שכירות מוגנת לגבי דירה בת 3 חדרים. תשריט המשקף את המושכר נערך בשנת 1975. המנוח נפטר וזכויותיו עברו לאלמנתו אסתר. בעבר כנראה גר משה במושכר;
3. משה וליאת פלשו והסיגו את גבולה של התובעת במקרקעין, בנו עליהם דירת מגורים נוספת ללא הסכמת התובעת, ללא הרשאתה ובלי שיקבלו היתר בנייה כדין, תוך שהם עושים דין לעצמם. כך שהם מחזיקים במקרקעין אלים פלשו ללא כל זכות כדין, ולכן יש לפנותם מהמקרקעין ולהחזיר המקרקעין לתובעת;
4. התובעת הגישה תביעת פינוי נגד אסתר משה ושלמה בעילה של תוספות ושינויים במבנה, אך בשל העובדה שהתובעת גבתה מאסתר דמי שכירות ראויים בגין המבנים שנבנו שלא כדין ובשל שתיקתה נוכח הבנייה הבלתי חוקית, דחה את תביעת הפינוי, אך קבע במפורש כי התובעת יכולה להגיש תביעה בעילות פינוי אחרות;
5. אם התובעת נתנה רשות לשלמה ולשרית להשתמש במקרקעין, הרי בהגשת התביעה היא מפסיקה את רשות זו;
6. בתכנית המינהל לפתח את המקרקעין, והוצעו בעבר לשלמה ולשרית דמי פינוי, אך המו"מ עמה לא צלח.
7. בכתב ההגנה טענו שלמה ושרית שיש לדחות את התביעה כנגדם מהסיבות כדלקמן:
8. זכויותיהם בדירה הוכרעו בפסק דין שניתן ביום 16.12.03 בתיק אז' 5202/01 בבית משפט השלום בראשון-לציון, כאשר הנתבעים בתיק זה היו אסתר ובני משפחתה. בתביעה משנת 2001 טענה התובעת את הטענות שטוענת בכתב התביעה הנוכחי, שקיים מעשה בית דין בקשר לתביעת הפינוי;
9. הנזקים הקיימים בדירה ניתנים לתיקון;
10. יש להתנות את הפינוי בפיצוי הולם או בדיור חלוף;
11. התובעת ביצעה ביקורי מעגל, והמבנה שופץ בידיעתה של התובעת.

תיק אז' 2076-05-09 – התביעה נגד בן חמו אברהם ומרסל:

1. בתיק זה תובעת התובעת את בן-חמו אברהם ומרסל לפנות ולסלק ידיהם מהנכס בו הם מחזיקים ברחוב יום הכיפורים 8 ברחובות והידועים כגוש 3684 חלקות 18, 28-30, 41 ו-45 ולהשיבו לידי התובעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ. התובעת מנמקת תביעתה בנימוקים כדלקמן:
2. התובעת היא בעלים של המקרקעין, ובעבר החזיקה משפחת איצקוביץ בדירה בת 3 חדרים הול ומטבח. משפחת איצקוביץ פינתה את הדירה והתובעת שילמה להם דמי פינוי ואטמה את הדירה;
3. אברהם ומרסל פלשו לדירה שפינתה משפחת איצקוביץ והסיגו את גבולה. בשנת 1984 הגישה התובעת תביעה לפינויים בתיק אז' 802184 בבית משפט השלום ברחובות. במהלך הדיון פנו אברהם ומרסל באמצעות בא כוחם לאפשר להם להמשיך להתגורר בדירה מטעמים הומניים, סוציאליים ובריאותיים של התובעת בדירה הנ"ל בסטטוס של דייר שאינו מוגן. לאחר לבטים רבים הסכימה התובעת לבקשה זו, נחתם הסכם פשרה בבית המשפט, ואברהם ומרסל חתמו על חוזה שכירות שאינו מוגן ביחס לדירה זו;
4. חוזה השכירות ביחד לדירה הנ"ל היה עד ליום 30.6.1985, ועל אברהם ומרסל היה להחזיר לתובעת את הדירה הנ"ל אך לא עשו כן;
5. אברהם ומרסל גמלו רעה לתובעת ופלשו למקרקעין נוספים ובשטח הסמוך לדירה הנ"ל, תוך שהם בונים תוספות בנייה ללא הסכמת התובעת, ללא היתר בנייה ותוך כדי הסגת גבול של התובעת;
6. בדירה הנ"ל התגלו ליקויי בנייה חמורים גם בשלד הבניין, ומהנדס מטעם התובעת המליץ להרוס את הבניין. ראש עיריית רחובות שלח לתובעת מכתב כי המושכר הוא מבנה מסוכן ויש להרסו;
7. התובעת פנתה לאברהם ומרסל על מנת שיפנו את הדירה, תוך כדי שהתובעת מוכנה להשתתף איתם בשכר דירה לתקופה מסוימת, אך הם סרבו לדרישה זו;
8. יש לפנות את אברהם ומרסל מהדירה הנ"ל ומכל המקרקעין שתפסו ומכל המבנים המצויים על המקרקעין עקב סיום תקופת השכירות, המבנים מהווים סכנה, הפסקת הרשות להחזיק בהם אם יכיר ביהמ"ש שניתנה רשות על ידי התנהגות, והסגת גבול;
9. פסק הדין בבית המשפט ברחובות אינו מונע הגשת תביעה זו.
10. בכתב ההגנה טוענים אברהם ומרסל שיש לדחות את התביעה כנגדם מהסיבות כדלקמן:
11. זכויות התובעת הוכרעו בפסק דין שניתן ביום 16.12.03 בתיק אז' 5202/01 בבית משפט השלום בראשון-לציון, כאשר הנתבעים בתיק זה היו אסתר ובני משפחתה. בתביעה משנת 2001 טענה התובעת את הטענות שטוענת בכתב התביעה הנוכחי, שקיים מעשה בית דין בקרש לתביעת הפינוי;
12. הנזקים הקיימים בדירה ניתנים לתיקון;
13. תקופת השכירות לא הסתיימה ביום 30.6.1985, ובקשר לדירה הנ"ל התקיים מו"מ בין התובעים לבין הנתבעים. ביום 8.3.1999 נשלח לאברהם ומרסל מכתב מאת המינהל בו הודיע להם כי ועדת פינויים עליונה אישרה לפנות את אברהם ומרסל בכפוף לתנאים כדלקמן: תשלום 605,838 ₪ כשהוא צמוד למדד, פטור ממכרז בגין מגרש לבניית יחידת דיור אחת בכפוף לתשלום עבור הקרקע למינהל, המלצה למתן הלוואה, ובמסמך צוין כי בהתאם למו"מ שניהל המינהל מול העירייה הסכימה העירייה לפטור את אברהם ומרסל מתשלום הוצאות פיתוח. ביום 18.3.1999 הודיעו הנתבעים באמצעות עו"ד קופר כי הם מסכימים להמלצת ועדת פינויים עליונה ובחרו מגרש חילופי, אלא שהתובעת התנתה את ביצוע ההסכם עם אברהם ומרסל בכך שכל בני המשפחה. התנייה זו הינה פסולה ומהווה הפרת הבטחה שלטונית;
14. התובעת ביצעה ביקורי מעגל, לא טרחה לתקן את הדירה שהושכרה בשכירות לא מוגנת, והם עצמן נאלצו לבצע תיקונים בדירה;
15. הנזקים למושכר נגרמו עקב כך שהתובעת הרסה מבנה צמוד למושכר באופן רשלני.
16. הנזקים בבית ניתנים לתיקון.

הבקשות לסילוק התביעות על הסף:

1. הנתבעים הגיעו בקשות לסילוק התביעות על הסף לאור פסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת סורוקר ביום 16.12.03 בתיק אז' 5202/01 בבית משפט השלום בראשון-לציון, בו תבעה התובעת את פינויים של בן חמו, אסתר, בן חמו שלמה ובן חמו משה מהמקרקעין הידועים כגוש 3684 חלקות 18 ו-28. ביום 30.4.12 דחיתי את הבקשה לסילוק על הסף. וכך קבעתי בהחלטה:

"לאחר שקראתי את פסק דינה של כב' השופטת סורוקר סבור אני שיש לדחות את הבקשה לדחייה על הסף. כב' השופטת סורוקר דנה אך ורק בעילת הפינוי החוזית ותו לא. כב' השופטת סורוקר לא דנה בעילות פינוי אחרות, וכתבה במפורש בסוף פסק הדין כי למרות פסק הדין בכוחה של התובעת לתבוע פינוי המקרקעין מכוח עילות פינוי אחרות. כב' השופטת סורוקר לא קבעה את מעמדם במקרקעין של הנתבעים האחרים בתביעה שבפניה, למעט קביעת מעמדה של הנתבעת שבפני כדיירת מוגנת."

החלטה זו ניתנה בתיק אז' 1985-05-09 אך הוחלה על כל התביעות שבכותרת.

העדויות:

1. מטעם התובעת העידו העדים כדלקמן:
2. מהנדס צבי אייכבאום אשר הגיש 2 חוות דעת מזמנים שונים אודות מצב המבנים במקרקעין. חוות דעתו של מר אייכבאום התקבלו ללא חקירה נגדית.
3. גב' מירי ארז אשר הצהירה על אשר נכתב בכתב התביעה ועל אשר נאמר בסעיפים 1 עד 20 לפסק דין זה, וכי לנתבעים בן חמו אסתר, בן משה וליאת ובן חמו שלמה ושרית אין כל זכויות דיירות מוגנת בתוספות הבנייה.

גב' ארז נחקרה חקירה שכנגד בה העידה כי לא יודעת לומר אם בעת שמר לויזון העיד בפני כב' השופטת סורוקר, הייתה הבנייה בשטח כמו בעת מתן עדותה; לא טיפלה בתביעה נגד אברהם בשנת 1997.

בשלב זה הצעתי לצדדים הסכם פשרה לתשלום דמי פינוי על פי הערכת שמאי שימנה בית המשפט, אך הצעה זו לא יצאה אל הפועל עקב הוויכוח בין הצדדים האם הצדדים יקבלו פיצוי על כל השטח שהם מחזיקים, לרבות השטח שלטענת התובעת פלשו אליו, או שמא השטח שנטען שאליו פלשו הנתבעים לא ייכלל, או שיקבלו פיצוי מופחת בהתאם לקריטריונים של משרד השיכון. בעקבות כישלון הניסיון להגיע להסכם פשרה, נמשכה חקירתה הנגדית של גב' ארז.

בהמשך חקירתה הנגדית העידה גב' ארז כי לא מכירה את נוהל הפינויים של משרד השיכון, ונוהל זה לא גולה בגילוי מסמכים; את הפיצוי יש לתת רק על המושכר המוגן, אך הם ביקשו לקבל פיצוי גם על הלא מוגן והלכו לקראתם, אך הנתבעים ניסו לסחוט כמה שיותר, עד שבסוף הגיע המינהל לנקודת שבירה ולא רצה לדבר יותר עם הנתבעים; רוב חקירתה הנגדית של העדה התמקדה בהצעות המינהל לפיצוי שלא התקבלו על ידי הנתבעים; כאשר מפנים נותנים פיצוי רק על השטח המבונה המוגן, גם אם מחזיקים בחצרות; פה התנגד ב"כ התובעת לקו החקירה בטענה של הרחבת חזית ואי הגשת תביעה שכנגד; נשאלה על מסמכים מתיקי הנכסים של הנתבעים לרבות מכתב של מר עורבי משנת 1997; לא יודעת מדוע נחתם חוזה עם אברהם ומרסל למשך 3 חודשים בלבד;

1. מטעם הנתבעים העידו העדים כדלקמן:
2. מהנדס הקונסטרוקציה מדר עותניאל אשר חיווה דעתו מיום 10.9.12 בה כתב כי ביום 3.8.12 ערך ביקור בביתם של אסתר בן חמו ואברהם ומרסל בן חמו ומצא כי מאז מתן חוות הדעת של מהנדס אייכבאום מטעם חב' עמידר ומהנדס אורי קוטאי אשר ניתנו בשנת 2005, בוצעו בדירות של בן חמו אסתר ובן חמו אברהם ואסתר חיזוקים של עמודי בטון ואיטום סדקים, וכי בוצעו שיפוצים במבנה שכללו איטום גג ביריעות ביטומניות, תקרת הרביץ הוחלפה, סדקים נאטמו, ריצוף תוקן, שוקמה מערכת החשמל והאינסטלציה וטיח פנים וצבע בוצעו. לאור זאת מחווה דעתו מר מדר שהמבנה ראוי למגורים.

מר מדר נחקר חקירה שכנגד על חוות דעתו והעיד כי לא ביצע חפירה ליד היסודות של הבית, ולא יודע כיצד בנויים יסודות הבית; סדקים אלכסוניים בקירות ייתכן והם מעידים על בעיות ביסודות, ובחוות דעתו לא ציין שמדובר בסדקים נימיים; לא מדד את רוחב הסדקים, כאשר סדקים עד 5 מ"מ לא מעידים על בעיה ביסודות; לא בדק אם רצפת הבית מונחת על בטון שנבנה בין האדמה לבין הריצוף, או ללא משטח בטון בינה לבין האדמה; לא בדק מה סוג הקרקע עליו בנוי הבניין, אך מעריך שמדובר באדמה חרסיתית; חמשת האריחים ששקעו מצויים בתפר שבין המבנה הישן לבין תוספת הבנייה, וזאת הסיבה שהוא מניח שהמרצפות שקעו; מר אייכבאום לא כתב על עובש, אך הוא הסיק זאת משום שמר אייכבאום כתב על רטיבות; לא בדק באיזה צבע צבעו את קורות הפלדה שמחזיקות את התקרה, ויש הבדל אם צובעים את קורות הפלדה בצבע שמן או בצבע על בסיס מים. היו אמורים לצבוע את קורות הפלדה בצבע מונע חלודה או בצבע אלומיניום עם אבץ ולא בצבע על בסיס מים; הבדיקה שבדק היא בדיקה ויזואלית בלבד; הצבע מונע מגע בין האוויר לברזל ומונע התחמצנות, ואם הייתה קורוזיה במשך הזמן הצבע היה מתקלף, ולפי דברי הדיירים צבעו את המבנים לפני מספר שנים, בן שנתיים לשבע שנים, אך אינו יכול לדעת מתי צבעו את התקרה; לא הראו לו כל קבלה על ביצוע התיקון, ועל פי מיטב זכרונו הדיירים עשו את השיפוץ בעצמם, אך לא ביקש חשבוניות, והגג לא מט ליפול; חלק מהגג הוא מבטון וחלק מאסבסט, אך אינו יודע את הרכב גג הבטון ולא את עובי הבטון, ועל מנת לבדוק את גג הבטון יש לבצע בדיקות מסובכות; על החדר בצד ימין בחזית ובמרפסת בחזית יש גג אסבסט, ובחלק האחורי יותר של גג בטון; מהתמונות שצורפו לחוות הדעת של מר מדר רואים שאין יריעות ביטומניות על כל הגג, אך עשו יריעות ביטומניות היכן שהיו נזילות. מדובר בבית ערבי ישן שאת האיטום עושים עם מלט וצמנט בלבד; במקום שאין יריעות ביטומניות עלול לחדור גשם, וגם אם יש יריעות ביטומניות זה לא מונע גשם במאה אחוז; בעת הביקור לא ראה רטיבות בתקרה, ואם צבעו את התקרה מספר ימים לפני שבא לביקורת, ודאי שלא יכול היה לראות את הרטיבות שהייתה, אם הייתה; לא ביצע כל בדיקה קונסטרוקטיבית אלא בדיקה ויזואלית בלבד; לא ניתן לבדוק את שלד המבנה מכיוון שהוא מכוסה בטיח; אומר ששיפצו הגג, אך כאשר נשאל לגבי השלד אמר שהגג הוא חלק מהשלד; אם יש סדק בשלד ואני סותם את הסדק ומכסה בטיח, לא ניתן לבדוק הסדק אם לא מורידים את הטיח או לעשות בדיקות יקרות שהן בדיקות רנטגן, שנותנות תוצאות מדויקות לרבות מה כמות הברזל שיש בכל עמוד; לא ניתן לבדוק את שלד הבניין; העמודים של החיזוקים לא מגיעים עד לגג הבניין, אלא רק תופסים את הקירות מבחינה חיצונית, אך אינו יודע מה עומק היסודות; קרקע חרסיתית הוא קרקע עם חרסית מ- 12% ומעלה, שכשהיא סופחת מים היא תופחת. אך מכיוון שלא בדק את סוג הקרקע לא יכול לדעת אם "הקרקע עובדת או לא עובדת"; לא עשה בדיקת קרקע כי מדובר בהוצאה של 6,000 ₪, שכן מדובר בקידוחים. לא המליץ על בדיקת קרקע כדי לחסוך בעלויות.

מר מדר העיד בחקירה החוזרת כי על פי התמונות שצירף לחוות הדעת הוא מעריך שעשו את השיפוץ כשנתיים לפני בדיקתו, ואם הייתה צביעה זמן קצר לפי בדיקתו, ייתכן והיה טועה בחוות דעתו; סדקים במבנה יכולים להיות גם מקרקע עובדת וגם מגורמים נוספים, כגון קורות לא תקינות או לא מתאימות; קרא מתקן 940, אך לא התייחס לכך שהבניין שלגביו הוגשה התביעה לא נבנה לפי תקן 940 אליו התייחס.

1. בן חמו שלמה אשר הגיש תצהיר עדות ראשית בו חזר על הנטען בכתבי ההגנה שלו, של אמו ושל אחיו משה.

שלמה נחקר חקירה שכנגד בה העיד שאין לו חוזה עם המינהל או עם עמידר; סימן על גבי מפה היכן דירתו, היכן דירת אמו והיכן דירת אחיו משה; כאן ניסה ב"כ הנתבעים להדריך את שלמה במתן תשובותיו לשאלות ב"כ התובעת, והדרכה זו היה בה רק לפגוע באמינותו של העד; הדירה שהוא גר בה יש לה מרפסת בחוץ שני חדרים בפנים עם הול ושירותים ומקלחת בתוך אחד החדרים; לבסוף צבע בתשריט את ביתו בצבע כתום, סימן את ביתו אחיו משה, את ביתה של אמו אסתר ואמר שאין לאמו מחסן ואת דירתו של אברהם בצבע ורוד (מוצג ת/1); מחזיקים בכל המתחם שמסומן באדום; הם מתגוררים בדיר, וזוכר שאביו בנה שם קירות בלוקים (מפסק הדין של כב' השופטת סורוקר עולה שהעיד אחרת); הוא יליד שנת 1968, וכשמתכוון בסעיף 19 לגיל הבגרות הוא מתכוון לגילאי 12 עד 15 (דבר זה תמוה שכן כשכותבים לעניין בגירות מדברים מגיל 18 ומעלה); למעשה לא זוכר מתי אביו הפך את דיר העזים ליחידת מגורים; לאחר מכן הרחיב את דיר העזים שהפך ליחידת מגורים; לאחר מכן חילק האב את יחידת המגורים לשתיים, אחת לו ואחת לאחיו; לאחר מכן אביו בנה מרפסת; בכל הבנייה לא זוכר מה עשה כי היה בבית ספר; אביו לא היה אדם פשוט, וגם לומר לו בוקר טוב היה צריך אישור; התחתן בשנת 2004 ואשתו באה לגור אתו בבית שגר בו הרבה שנים; בתחילה התחמק ממתן תשובה אם יש לתוספות הבנייה היתר בנייה כדין, אך לבסוף הודה שאי לתוספות הבנייה היתר בנייה כדין; לא ביקשו מעמידר או מהמינהל היתר לבנות את תוספות הבנייה ולא את הסככות; חלק מהסככות בנה אביו וחלק מהסככות הוא בנה; על החלקה הניח קונטיינר ובנה מחסן; חלק מהמבנים אביהם בנה וחלק הם בנו; גם למשה אחיו אין הסכם עם אף אחד; טוען ששילם עבור המבנים שנבנו, אך צירף קבלות של אמו לגבי דיירות מוגנת, אך אין לו קבלות ששילם; מתחמק ממתן תשובה לשאלה שהוא ואחיו לא משלמים מאומה עבור השימוש במבנים, כאשר את נושא התשלומים עבור השימוש במבנים פתח מיוזמתו; מודה שאין לו קבלה על תשלומים למינהל או לעמידר על שמו או שם אחיו משה; דמי השימוש הראויים הם על תוספת הבנייה למושכר המוגן; מסתדר עם אמו על תשלום דמי השימוש הראויים; אף אחד מהמשפחה לא מגדל היום עזים; לא יודע אם יש לו זכות דיירות מוגנת ואין לו הסכם על המינהל; לא הגיש תביעה לאכיפת הסכם נגד המינהל; אחיו אברהם לא שילם דמי מפתח; לא אמר שאברהם שילם דמי מפתח אלא אביו המנוח; מקובל עליו שמפנים את כל המשפחה יחד, אך לא צריך לתבוע את אברהם אם הסכים לפינוי, אך מצדיק את המינהל שרוצה לפנות את כולם יחד; הם כל הזמן משפצים את הבית, והשיפוץ האחרון היה בפסח שעבר. הם עשו תיקוני טיח מבחוץ שהתקלף, החלפת חלק מהצנרת בצינורות גומי, הוספה של חשמל, היו גם תקופות שאינו זוכר מתי, אחרי שהגישו את הבג"צ עשו שיפוץ רציני בבית של אסתר של עמודי בטון מסביב, החלפת חלק גדול מהריצוף, קירוי, יריעות ביטומניות, וטיח בהרבה מקומות ויציקות של חגורות בטון מסביב לכל המבנה כדי שלא יזוז; מי שעשה זאת הוא גיסו שעובד כקבלן שיפוצים, ועבדו אתו עוד כמה אנשים כולל בן דוד שלו; לא שמר על קבלות של חומרים שקנה; לא שמר שמאויות שערך בעבר; לא הגיש הצעה נגדית להצעת המינהל לפיצוי בסך 1.7 מיליון ₪ עבור כל ארבעת האחים; בעמ' 165 לישיבת יום 18.3.14 אומר שלמה כי קיבל את כל הצעות המינהל לפיצוי בגין הפינוי.

1. מר אברהם בן חמו אשר הגיש תצהיר עדות ראשית בו חזר על האמור בכתב הגנתו.

אברהם נחקר על תצהירו חקירה שכנגד בה העיד כי דירתו צמודה לדירת אמו, ובה התגוררה בעבר משפחת אייזיקוביץ. הדירה הייתה אטומה, ולמשפחתם הייתה מצוקת דיור, ואז עשה שם חדר וגר שם; בנה את הצריף והמחסן לפי 25 שנה. זה היה מחסן ענק גדול של השכנה, והוא הרס אותו ובנה חדש; הייתה בכניסה סככה שחודש לפני עדותו נפלה; הוא בנה את כל הצריפים שבשטח; בנה משטחי בטון עבה מסביב לבית שלא תיכנס רטיבות לבית, בנוסף בנה מדרכות; מאשר הסכם השכירות עם עמידר ולא ידע שצריך לחדש החוזה עם עמידר; ביקש לשכור הדירה בדמי מפתח אך לא הסכימו ולכן חתם על חוזה שכירות לא מוגנת, ואין בחוזה סעיף שהוא יכול לגור בדירה כל חייו, אך אמרו לו שכעל עוד ישלם יישאר בדירה כל חייו, וזה אמר לו עוה"ד של עמידר (אך לא זימן אותו לעדות, ועדות זו סותרת את המסמכים שהוחלפו בין ב"כ הצדדים לפני החתימה על הסכם הפשרה שבעקבותיו נחתם חוזה השכירות); המינהל התנה את פינויו בכך שכל המשפחה תתפנה יחד, והוא הסכים לכך, ורק אז יהיה פיצוי; הם דורשים תמורה גבוהה כי הם יושבים על 11 מגרשים לשיווק וכביש; הוא משלם את דמי השכירות שלו בהוראת קבע לא אמו ולא אחיו; כל פעם שהגישו נגדו תביעות ומחקו אותן, המחיקות היו לצורך ניהול משא ומתן; בשנת 1991 הייתה בתביעה וביטלו אותה. בשנת 1999 הציע לו המינהל הצעה טובה, והא קיבל אותה, וגם הגישו נגדו תביעה; ההצעה האחרונה הייתה תשלום בסך 1.7 מילון ₪ לכל המשפחה ומגרש אחד לבניית בית חד משפחתי ומגרש לביית 2יחידות דיור, אך המשפחה כולה רצה עוד חצי מיליון ₪.

1. הנתבעים הגישו את תצהירו של מר עזרא בוני בו הצהיר על הפיצויים שקיבל בגין פינוי המקרקעין בהם החזיק. מר בוני לא הגיע לחקירה נגדית על תצהירו, ולכן אין להתחשב בתצהיר זה כחלק מחומר הראיות.
2. לאחר שמיעת העדויות נקבע התיק לסיכומים. לאחר קריאת כל התיק מחדש וקריאת הסיכומים עלה כי הנתבעים אכן מודים שביצעו תוספות בנייה לאחר הגשת התביעה לבית משפט השלום ברחובות בתיק אז' 5201/01, בנייה אשר נותנת לתובעת עילת תביעה חדשה, גם ללא ההיתר של כב' השופטת סורוקר לתובעת להגיש תביעת פינוי בעילות פינוי אחרות. בחוזה השכירות של המנוח ובתרשים הדירות של המנוח ושל משפחת אייזיקוביץ (דירה אליה נכנסו אברם ומרסל) נרשם שהמושכרים נמצאים בגוש 3684 חלקה 28. בנסח הרישום שהוגש לבית המשפט עולה ששטח חלקה 28 הנ"ל הוא 444 מ"ר. ממוצג ת/1 (מפת השטחים בהם מחזיקים כל הנתבעים) עולה שהם מחזיקים בשטח של 3,222 מ"ר (3.222 דונם), והיה צורך לקבל את המועדים של הגדלת שטח ההחזקה על יד הנתבעים, אם כי די היה בנתונים אלו כדי ליתן פסק דין בתיק זה. יחד עם זאת, מאחר ומדובר בתביעות פינוי, בקשתי לקבל תצלומי אוויר וחוות דעת, על מנת שלא לגרום עיוות דין לנתבעים, שמא תצלומי האוויר יצביעו על עובדות שיכולות לסייע לנתבעים. ואכן ביום 26.8.14 ניתנה החלטה שיש להגיש ראיות נוספות של תצלומי אוויר וחוות דעת, כאשר שני הצדדים הגישו תצלומי אוויר וחוות דעת, אם כי הנתבעים בתחילה הודיעו שלא יגישו חוות דעת של מפענח תצ"א, אך לאחר מכן חזרו בהם, דבר שגרם לדחיית מועדי הדיונים בתיק.
3. תצלומי האוויר אותם ביקשתי היו תצלומי אוויר החל ממועד החתימה על חוזה השכירות המוגנת, תצלומי אוויר בסמוך להגשת התביעה בשנת 2001 ותצלומי אוויר בסמוך להגשת התביעה בשנת 2009. כן הוספתי שניתן להביא תצ"אות נוספים.
4. התובעת הגישה את חוות דעתו מר נועם אונגיל מהנדס אזרחי, מודד מוסמך ושמאי מקרקעין ובוגר החוג לגיאוגרפיה במגמת קרטוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב (להלן-"מר אונגיל"). חוות הדעת הינה מיום 10.3.15. בחוות דעתו כותב מר אונגיל כי בחוות דעתו השתמש במפת מדידה מיום 18.6.1990 ובמפת מדידה של המודד דרור בן-נתן מיום 15.1.06.

בפרק "מהות חוות הדעת" כתב מר אונגיל כדלקמן:

"הצבעה על מבנים שהיו קיימים על השטח התפוס ע"י משפחת בן חמו, כפי שהם נראים בתצלומי האוויר והתשריטים, והצבעה על המבנים שנוספו לפני מועדי הוספתם (בהתאם למועדי תצלומי האוויר והתשריטים)."

1. להלן תוכן חוות דעתו של מר אונגיל:

"3.1 המבנים הנראים בתצלומי האוויר שבסעיף 1.2, וכן המבנים המופיעים במפת המודד כהנא בשנת 1990, מסומנים באותיות הקושרות אותם לתצלום הרלוונטי, או המפה הרלוונטית, מהווים חלק בלתי נפרד מחוות דעת זו;

3.2 בגליון המסומן א' מסומנים באדום ומודגשים בצהוב זוהר, שלושה מבנים כפי שצולמו ב-תצ 1 - 04/08/1965, בית מגורים- 1, סככה-חניה- 2 מבנה שירות אחור המורכב משני תאים.

כמו כן סומנה גדר הנראית בתצלום וצוינה במפות כגבול התפיסה של השטח בקו אדום עם איקסים: (---X---X---X---)."

מעיון בגליון המסומן א' אכן רואים את גבול התפיסה כהולך בקו מקביל לאורך רוחב המבנה, ומתאים לרשום בחוזה השכירות המוגנת שהמושכר נמצא בחלקה 28, וכן בתרשים של דירת אסתר ודירת אייזיקוביץ ששתי הדירות נמצאות בחלקה 28, שכאמור שטחה הוא 444 מ"ר.

ממשיך וכותב מר אונגיל בחוות דעתו:

"3.3 בגליון המסומן ב' מסומנים בכחול שני מבנים כפי שצולמו ב- תצ - 20/10/1984. נראים: בית מגורים 1 ומבנה שירות 2 אחורי המורכב משני תאים.

תוספת הבנייה מהגליון הקודם סומנו בצבע צהוב זוהר וכוללות שתי תוספות בנייה לבית המגורים 1 המסומנות A ו-B.

כמו כן סומנה גדר הנראית בתצלום וצוינה במפות כגבול התפיסה של השטח קו כחול עם איקסים."

מעיון בגליון המסומן ב' תוספות הבנייה הם למושכר בו מתגוררת אסתר, ושטח התפיסה נותר ללא שינוי.

ממשיך וכותב מר אונגיל בחוות דעתו:

"3.4 בגליון המסומן 1- 260 המהווה העלאה מקורבת של חלק ממפת המודד ליאון כהנא שמספרה 260 מתאריך 18/6/1990 סומנו על ידי בירוק המבנים: חניה- 1, בית המגורים הראשי- 2, בית מגורים משני 3 ומחסן 4.

תוספת בנייה מהגליון הקודם סומנו בצבע צהוב זוהר וכוללות: תוספת בנייה למבנה המגורים הראשי- 2, תוספת בנייה ומחסנים 3 לאחר הריסת חלק מהמבנה הקודם, תוספת מחסן 4.

כמו כן הועלתה הגדר כפי שמדד מר כהנא, בירוק, והמפה מראה הרחבת המתחם התפוס מצידו הדרום מערבי באזור שליד בין מבנה 3 ומבנה 4"

תוספות הבנייה הן בדירת אברהם ובמבנים הנמצאים על גבול התפיסה המקורי, כאשר החריגה מגבול התפיסה המקורי הינו בתוספות הבניה של יחידת המגורים הנוספת שנבנתה בחצר, ועתה גלשה במעט מעבר לתחום התפיסה המקורי.

ממשיך וכותב מר אונגיל בחוות דעתו:

"3.5 בגליון המסומן ג' מסומנים בכתום, המבנים כפי שצולמו ב- תצ 3 - 11/02/2000, נראים: חניה 1, בית מגורים ראשי- 2, בית מגורים משני- 3, מחסן/לול 4, סככה ולו 5 ותא 6.

תוספות הבנייה מהגיליון הקודם 260-1, סומנו בצבע צהוב זוהר וכוללות שתי תוספות בנייה לבית המגורים 1 המסומנות A ו-B.

כמו כן ברור מתוספת המבנים שהתפיסה הקרקעית הורחבה דרומה."

מאחר וזה היה תצלום האוויר לפני הגשת התביעה בשנת 2001 לבית משפט השלום ברחובות, למצב בנייה זה התייחס פסק הדין של בית המשפט השלום ברחובות.

ממשיך וכותב מר אונגיל בחוות דעתו:

"3.6 בגליון המסומן A המהווה צילום מפת המודד דרור בן נתן מ- 25-01-2006 מסומנים המבנים במספרים: חניה מקורה- 1, בית מגורים ראשי 2, מבנה פח 3, בית מגורים שני 4, סככה ולול 5, סככה 6, צריף 7 צריף וקונטיינר 8.

תוספות הבנייה מהגיליון הקודם ג', סומנו בצבע צהוב זוהר וכוללות:

תוספת מבנה פח וצריף 3,

ארבע תוספות למבנה מגורים משני 4, חדר צםון מזרחי, גג דרומי לאגף מזרחי, חדר דרום מערבי ומרפסת מקורה מדרומו.

תוספת סככה ולול 5

תוספת סככה 6 תוספת צריף 7

תוספת צריף וקונטיינר 8.

כמו כן סומן על ידי המודד גבול תפיסת הקרקע."

מעיון בנספח A לחוות הדעת עולה כי תוספות הבנייה היו הן אצל אברהם, הן אצל אסתר והן אצל משה. בתצ"א מופיע גבול תפיסת הקרקע כפי שהוא כיום.

ממשיך וכותב מר אונגיל בחוות דעתו:

"3.7 בגיליון המסומן ד' מסומנים בשחור המבנים כפי שצולמו ב- תצ 4 - 27/11/2009, נראים המבנים: חניה מקורה – 1, בית מגורים ראשי 2, מבנה פח 3, בית מגורים שני 4, סככה ולול 5, סככה 6, צריף קונטיינר 8.

תוספות בנייה שאותרו:

בית מגורים ראשי 2: הרחבת גגון בשוליים במערביים, בצידם הדרומי

בית מגורים משני 4: נראה כי הבנייה בבית זה הוסדרה, והבית נהרס ונבנה מחדש - או לפחות הגגות

יש תוספת של שתי נישות שנותרו לא בנויות וקירות שלמת מרפסת מקורה בצד דרום לרוחב כל הבית.

התפיסה הקרקעית ללא שינוי ממפת המודד בן נתן – גליון A."

תוספות הבנייה הן בדירת אסתר, בדירת שלמה ובדירת משה.

1. העולה מכל האמור לעיל כי חוות הדעת של מר אונגיל עולה בקנה אחד עם המסמכים המצויים בתיק בית המשפט ובתיקי הנכס שהוגשו לבית המשפט, שבתחילה הושכרו לנתבעים המושכרים המצויים בחלקה 28 ששטחה 444 מ"ר, אך הנתבעים תפסו שטחים לא להם, כאשר בשנת 2000 הפלישה הייתה מינורית, והיא הושלמה בשנת 2006, בה פלשו לכל השטח בו הם מחזיקים כיום.

כן חוות הדעת של מר אונגיל עולה בקנה אחד עם העדויות של המומחה מטעם הנתבעים מהנדס מדר ועדותו של שלמה מהן עולה שלאחר הגשת התביעה בשנת 2001 המשיכו לבנות במקרקעין ללא הסכמת התובעת. יתירה מכך, הנתבעים בנו תוספות בנייה לאחר מתן פסק הדין בתביעה משנת 2001 ולפני הגשת הבג"צ בשנת 2007, אך לא טרחו לגלות זאת בעתירתם לבג"צ.

1. מר אונגיל נחקר על חוות דעתו, אך חוות דעתו לא נסתרה.
2. הנתבעים אסתר, משה וליאת ושלמה ושרית הגישו בקשה להוספת הראיות שהן: חוות דעת של מר שאולי יצחק מפענח תצ"אות, תצלום אוויר משנת 2004 ותצהיר של מר שלמה בן חמו. את תצלום האוויר משנת 2004 ואת חוות דעת המומחה התרתי להגיש, למרות שב"כ הנתבעים הודיעו בזמן אמת שאין ברצונם להגיש תצלומי אוויר נוספים ואין ברצונם להגיש חוות דעת של מפענח תצלומי אוויר. השינוי בעמדתם של ב"כ הצדדים גזל זמן רב של בירור התביעות.
3. כאמור הנתבעים הגישו את הנ"ל הגישו את חוות דעתו של מר שדות. גם בהתאם לחוות דעתו של מר שדות הוסיפו הנתבעים תוספות בנייה במשך השנים גם לאחר הגשת התביעה בשנת 2001. גם מחוות דעתו של מר שאולי עולה שהנתבעים היו הולכים ומוסיפים בבנייה במשך כל הזמן, כך שעדותו של מר שאולי אינה יכולה להועיל להם. מר שאולי ציין בחוות דעתו כי חלק מהמבנים נהרסו, אך אין בכך כדי להועיל לנתבעים, שכן הדבר מוכיח שהם הורסים ובונים במקרקעין כרצונם, והמצב אליו מתייחס בית המשפט הוא המצב שהיה בעת הגשת התביעות.

מחוות דעתו של מר שאולי עולה שהגדר של קו הגבול המקורי עדיין קיימת בשטח, ודבר זה תומך בחוות דעתו של מר אונגיל. ההסבר שמציין מר שאולי כי מדובר בגדר פנימית אינו עולה בקנה אחד עם המסמכים המצויים בתיקי הנכס שהמושכרים של אסתר ומשפחת אייזיקוביץ היה בחלקה 28 ששטחה 444 מ"ר בלבד.

אציין שמפת המדידה של מר דרור בן נתן מיום 3.3.05, אליה מתייחס גם מר אונגיל, תומכת בחוות דעתו של מר שאולי שקו הגבול של השטח בו מחזיקים הנתבעים התייצב בשנת 2004. בכל מקרה היה זה לאחר הגשת התביעה של התובעת נגד אסתר, משה ושלמה בשנת 2001.

1. לאור כל האמור לעיל, מעדיף אני את חוות דעתו של מר אונגיל על פני חוות דעתו של של מר שאולי.
2. לאחר תום חקירת המומחים הגישו בעלי את סיכומיהם בשנית.

דיון ומסקנות:

המקרקעין ומושכרים:

1. המקרקעין אליהם מתייחסת התובעת ידועים כגוש 3684 חלקות 18, 28-30, 41 ו-45.
2. בהתאם לנסחי רישום אותם צירפה התובעת עולים הנתונים כדלקמן:

• חלקה 18 הינה בשטח 2,779 מ"ר ונרשמה על שם רשות הפיתוח ביום 23.9.1954;
• חלקה 28 הינה בשטח 444 מ"ר ונרשמה על שם רשות הפיתוח ביום 23.9.1954;
• חלקה 29 הינה בשטח 722 מ"ר ונרשמה על שם רשות הפיתוח ביום 23.9.1954;
• חלקה 30 הינה בשטח 484 מ"ר ונרשמה על שם מדינת ישראל ביום 26.9.1965 והינה דרך;
• חלקה 41 הינה בשטח 631 מ"ר ונרשמה על שם רשות הפיתוח ביום 23.9.1954;
• חלקה 45 הינה בשטח 2,144 מ"ר ונרשמה על שם רשות הפיתוח ביום 23.9.1954.

1. המקרקעין הנ"ל עברו הליך הסדר מקרקעין, כך שמדובר במקרקעין מוסדרים, ותקופת ההתיישנות היא 25 שנה.
2. ביום 5.10.1965 נחתם חוזה בין יצחק בן-חמו המנוח, בעלה של אסתר ואביהם של משה, שלמה ואברהם, לפיהם השכירה לו חב' עמידר בשם רשות הפיתוח את המושכר הנמצא בגוש 3684 חלקה 28. המושכר היה חצי של בית דו משפחתי, אשר השכנים שלו היו משפחת אייזיקוביץ, אשר גם ביתה נמצא בגוש ובחלקה הנ"ל. תשריט של הבית עם שני המושכרים נכון ליום 25.7.1975 הינו מסמך 62 בתיק הנכס. מאחר וחלקה 28 הינה בשטח 444 מ"ר, משמע מכך שכל אחד מהמושכרים כלל קרקע בשטח 222 מ"ר, כולל השטח עליו בנויות הדירות. ואכן כל נראה המצב בתצלומי האוויר מאותה תקופה.

עילות התביעה נגד הנתבעים:

1. פסק הדין של כב' השופטת סורוקר שניתן בתביעה שהוגשה בשנת 2001 מתייחס אך ורק לתביעות נגד אסתר, משה ושלמה. בפסק הדין הכריעה כב' השופטת סורוקר אך ורק בעילה החוזית לה טענה התובעת, לגבי הפרות החוזה שעשו הנתבעים באותה תביעה עד למועד הגשת התביעה, ונתנה לתובעת את האפשרות להגיש תביעות לפינוי בעילות אחרות. לתובעת עמדה גם עילה נזיקית של פלישה למקרקעין וגם עילה על פי חוק המקרקעין לגבי בנייה על מקרקעי הזולת, בהן לא דנה כב' השופטת סורוקר. פסק הדין אינו מתייחס להפרות עתידיות של הנתבעים, שכן פסק הדין ניתן על מעשי העבר ולא על מעשי העתיד.
2. כתבי התביעה אשר נדונו בפני מתייחסים לעילות תביעה של הסגת גבול שלא כדין על פי דיני הנזיקין, הגנת הבעלות הוחזקה על פי חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הפסקת הרשאה לשימוש במקרקעין, בנייה חדשה שבנו הנתבעים במקרקעין ללא היתר וללא קבלת רשות מאת התובעת ופלישות חדשות לשטחים חדשים שפלשו אליהם הנתבעים שלא כדין. הבנייה החדשה והפלישות החדשות מקנות לתובעת זכות תביעה עצמאית ללא כל קשר לפסק הדין של כב' השופטת סורוקר, ועל אחת כמה וכמה שיש לתובעת זכות תביעה לגבי העבר בעילות שאינן עילות חוזיות.
3. אשר על כן אני דוחה את טענת הנתבעים לסילוק תביעות התובעת עקב מעשה בית דין, טענה המסתמכת על פסק הדין של כב' השופטת סורוקר.

התנהגות הנתבעים כפי העולה מביקורי המעגל:

1. במושכרים ערכה התובעת ביקורי מעגל, ולהלן הרישומים של מי שביצע את ביקורי המעגל:

• ביקור מעגל מיום 7.7.04. בדו"ח רשם המבקר:

"גיליתי שבשטח ישנם 3 יחידות. ביחידה אחת מתגוררת אמו של אברהם 3 חדרים, ביחידה שניה מתגורר בן חמו אברהם עם אשתו ו-5 ילדים, ויחידה שלישית מתגורר בן חמו שלמה עם אשתו 2 חדרים. דיירים טוענים שעמידר יודע על החריגות. בן חמו אברהם מתלונן על זה שאין לו בתוך הנכס שירותים. שירותי נמצאים בחוץ. יש בעיה בנזילת מים מהגג. כל המשפחה מבקשת שמהנדס מתאם (צ.ל. "מטעם" - י.ז.) עמידר שיבקר אותה"

• ביקור מעגל מיום 23.1.05. בדו"ח נרשם כי:

"בזמן הביקור גיליתי שבנכס מתגורר בן חמו אברהם, מרסל וילדים. אברהם לא מעוניין לשתף פעולה בטענה שישנה תביעה משפטית. בשטח חוץ מהנכס שלו קיימות כמה יחידות יחידה של אמא שלו ושל אח שלו";

• ביקור מעגל מיום 3.2.06 בדירת אברהם ומרסל. בדו"ח נרשם כי במושכר יש 3 חדרים, הול, מרפסת ושני מחסנים.
• ביקור מעגל מיום 26.1.2007 בדירת אברהם ומרסל. בדו"ח נכתב כי:

"לאחר ביקור בבית מרסל מסרבת למסור פרטים בתוקף. צעקה עלי והתלוננה על עמידר שלא עושים שום דבר לשפץ את הדירה וסירבה להכניס אותי הביתה. קיימת תוספת בלתי חוקית. מוגשת תביעה מעמידר";

• ביקור מעגל מיום 31.1.07 במושכר ששכרה אסתר וגרים גם שלמה ומשה. בדו"ח נכתב כי:

"קיים צו הריסה. ביקרתי בנכס, קיימות תוספות בנייה. הדייר התלונן שלא מטפלים בו";

1. כל האמור לעיל תומך גם בעדות המהנדס מדר ועדות שלמה שבמקרקעין נעשו עבודות בנייה לאחר הגשת התביעה בשנת 2001, ותומך גם בנתונים העולים מתוך תצלומי האוויר וחוות דעת המומחים לפענוח תצלומי אוויר. יתירה מכך, עולה כי מרסל סירבה להכניס את מי שביצע את ביקור המעגל לנכס, על מנת לבצע את עבודתו, כנראה על מנת להסתיר ממנו את העבודות שנעשו במקרקעין.

הפינוי מחלקות 18, 29, 30, 41 ו-45:

1. לאור הנתונים העולים מהראיות התובעת השכירה לנתבעים אך ורק את המושכרים הנמצאים בחלקה 28. מחוות הדעת של מר אונגיל עולה שהפלישה המסיבית ליתר החלקות נעשתה לאחר שניתן פסק הדין של כב' השופטת סורוקר בשנת 2003, והושלמה למעשה בשנת 2006, או בשנת 2004 לפי חוו"ד מר שאולי. לאור זאת יש ליתן נגד כל הנתבעים צו לפינוי ולסילוק יד מהמקרקעין הידועים כגוש 3684 חלקות 18, 29, 30, 41 ו-45.

תביעת הפינוי נגד אסתר:

הפרת חוזה השכירות פעם אחר פעם:

1. אסתר קיבלה את זכויות השכירות המוגנת שקיבל מעלה המנוח על פי חוזה השכירות שנחתם בין בעלה המנוח לבין חב' עמידר ביום 5.10.1965. צילום של מלוא הסכם זה צורף לנספח 4 לתיק המוצגים מטעם הנתבעים.
2. בסעיף 4(ד) לחוזה השכירות נכתב כי השוכר מתחייב:

"לא לשנות את המושכר ו/או את הבניין בו נמצא המושכר באיזה אופן שהוא וכן לא להוסיף כל דבר ו/או עליו, או צמוד אליו, לא להרוס כל חלק מהם, לא להתקין או להסיר כל אינסטלציה לחשמל או למים או מכל סוג אחר וכל חלק הימנה, ולא להתקין או להסיר מכל השייך לביוב או חלק ממנו..."

בסעיף 10 הסכימו הצדדים כי:

"כל תנאי החוזה הנם תנאים עיקריים, והשוכר מסכים שאם יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה זה , מתבטל חוזה זה מאליו והמשכיר יהיה רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר בלי כל צורך בהודעה או התראה איזו שהיא ..."

1. כב' השופטת סורוקר קבעה בפסק דינה כי התקופה בסעיף 4(ד) היא התרופה למקרה של הפרת החוזה, אך דברים אלו יפים כאשר מדובר במקרה ראשון, אך לא כאשר מדובר בהפרות חוזרות ונשנות.
2. הגשת התביעה נגד אסתר, משה ושלמה בשנת 2001 הייתה התראה חמורה לאסתר שלא תמשיך להפר את הוראות חוזה השכירות. אלא שאסתר המשיכה להפר את חוזה השכירות ברגל גסה, והמשיכה לבצע בנייה בלתי חוקית וללא הסכמת התובעת, לרבות ביחידת הדיור בה היא מתגוררת. הפרות חוזרות ונשנות אלו מעידות על זדון בהפרת החוזה.
3. סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 מציין שהוראה בחוזה השכירות שהפרת תנאי מתנאי חוזה הזכירות מהווה עילת פינוי, אכן מהווה עילת פינוי. במקרה שבפנינו אין לדרוש מהתובעת כבעלים של נכס לעמוד על המשמר יומם ולילה שאסתר לא תפר את חוזה השכירות. על כן סבור אני שהסעד של פינוי הוא הסעד המתאים לעת הזאת.

סעד מן הצדק:

1. מאחר וסעד מן הצדק מקורו בדיני הגנת הדייר, הרי שסעד מן הצדק יוכל להינתן אך ורק לגבי המושכר המוגן המקורי בלבד, ולא לתוספות הבנייה.
2. אסתר הפרה את חוזה השכירות ברגל גסה, בהפרות הבאות:
3. בנתה תוספות בנייה פעם אחר פעם, למרות התביעות לפינוי שהגישה נגד התובעת;
4. פלשה למקרקעין הסמוכים למושכר ששטחם גדול פי כמה וכמה מהמושכר והחצר שהייתה צמודה אליו, ובנתה עליהם את תוספות הבנייה, כאשר היה ברור לה שמקרקעין אלו אינם חלק מהמושכר;
5. הגשת התביעה לא מנעה מאסתר להמשיך במעשיה, למרות האזהרה הטמונה בהגשת התביעה בשנת 2001;
6. ביצעה את הפלישות למקרקעין הסמוכים לשטח שהושכר לה לאחר פרסום תכנית המתאר שהפכה את כל השטח לשטח מגורים, על מנת לדרוש דמי פינוי מוגדלים בגין מעשיה בלתי חוקיים.
7. נוכחים אנו לדעת שאסתר רמסה ברגל גסה את זכויותיה של התובעת במקרקעין ובנכס, ופעלה פעם אחר פעם בניגוד להוראות חוזה השכירות. הפרות חוזרות ונשנות אלו מחייבות פיקוח צמוד והדוק על התנהלות אסתר במושכר ובמקרקעין, דבר הדורש פיקוח הדוק ויום יומי מאת התובעת על מעשי אסתר. בנסיבות אלו סבור אני שאין ליתן לאסתר סעד מן הצדק. שיקולים אלו מקבלים משנה תוקף לאחר שינוי הגישה של בית המשפט העליון בדבר זכויות דיירות מוגנת. ראה לעניין זה את רע"א 3692/07 ניסים אביסריס נ. טובה אלברטל, (פורסם בנבו, 8.8.07).

התביעות נגד משה וליאת ונגד שלמה ושרית:

1. למשה ולשלמה אין כל זכויות מכוח עצמם, לכל היותר יש להם זכות להחזיק במושכר מכוח הזכות של אימם אסתר.
2. שלמה ומשה לא הוכיחו כי שילמו דמי שימוש ראויים על השימוש ביחידות המגורים בהם הם מתגוררים מאז הגשת התביעה בשנת 2001 ועד להגשת התביעה בשנת 2009, ולא הוכיחו כי דמי השימוש הראויים בסך כ- 270 ₪ שמשלמת אמם הם עבור שתי יחידות הדיור בהם הם מתגוררים.
3. גם אם אצא מנקודת הנחה שדמי השימוש הראויים הם עבור יחידות הדיור בהן מתגוררים שלמה ומשה, יש לדחות טענתם זו מהסיבות כדלקמן:
4. מחוות דעתו של מר אונגיל עולה שלאחר שהוגשה התביעה נגד שלמה ומשה בשנת 2001 הוגדלו יחידות הדיור בהן הם מתגוררים, כך שיש חלקים שהתובעת לא הסכימה שייבנו, ועליהם לא משלמים משה ושלמה דמי שימוש ראויים;
5. ההסכמה הנטענת של התובעת הייתה ללא קביעת זמן. הסכמה זו של תשלום דמי שימוש ראויים היא הסכם בעל פה או על ידי התנהגות שלא נקצב לו זמן. על כן, יכולה התובעת להודיע לשלמה ולמשה על ביטול החוזה או ביטול ההרשאה שייכנס לתוקף בתוך זמן סביר בעתיד, על מנת שיאפשר להם למצוא מקום מגורים אחר. ההודעה נמסרה עם הגשת התביעה, ומאז הגשת התביעה ועד היום חלף זמן שהוא מעבר לסביר;
6. התובעת הייתה זכאית לבטל את ההרשאה לאור ההפרות הרבות של זכויותיה כבעלת המקרקעין, והבניות החוזרות ונשנות במקרקעין תוך הפרה גסה של זכויות התובעת;
7. לתובעת היה הצדק סביר לבטל ההרשאה שניתנה;
8. הפלישות החוזרות ונשנות של שלמה ומשה למקרקעין של התובעת לאחר הגשת התביעה בשנת 2001, שבעקבותיהן באו דרישות כספיות לפיצוי, כאשר כל דרישה גבוה מחברתה.
9. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שיש לקבל את התביעה לפינוי ולסילוק יד נגד בן חמו משה וליאת ובן חמו שלמה ושרית.

התביעה נגד אברהם ומרסל:

1. החוזה בין התובעת לבין אברהם ומרסל נוקב בתקופת זמן של שלושה חודשים. התנהגות הצדדים מעידה כי היה מדובר בחוזה מתחדש מידי שלושה חודשים, אם כי לא נקצב לו זמן.
2. טוען אברהם כי הובטח לו שמדובר על חוזה שכירות לכל החיים. אין בידי לקבל טענה זו, שכן חוזה השכירות מקורו בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, שקדמה התכתבות בין ב"כ הצדדים, ובהתכתבות זו לא נכתב שמדובר בחוזה שכירות לאורך כל חיי אברהם ומרסל. לאור זאת כל אחד מהצדדים יכול לשלוח לצד שכנגד הודעה על ביטול החוזה תוך זמן סביר שיאפשר לאברהם ולמרסל למצוא מקום מגורים אחר.
3. אברהם ומרסל בנו ללא הסכמת התובעת וללא היתר בנייה תוספות בנייה בחצר המושכר, גם לאחר הגשת התביעה נגד בני משפחתו בשנת 2001. מהשוואת מפת המדידה מוצג ת/1 לתרשימים בחוות דעתו של מר אונגיל עולה בבירור שמרסל ואברהם חרגו מחלקה 28 ופלשו למקרקעין אחרים השייכים לתובעת. בנוסף לכך, כאשר גילה מי שביצע ביקור מעגל בשנת 2006, את חריגות הבנייה, סירבה מרסל לאפשר לו להיכנס למושכר ולבדוק את השטח. בנסיבות אלו סבור אני שהייתה הצדקה מלאה לתובעת להודיע לאברהם ולמרסל על ביטול חוזה השכירות. הודעה זו נכתבה בכתב התביעה, ומאז הגשת התביעה ועד היום, היה לאברהם ולמרסל די והותר זמן למצוא מגורים מגורים חילופי.
4. על כן סבור אני שיש ליתן צו פינוי וסילוק יד גם נגד אברהם ומרסל.

המגעים לפיצויים עם המינהל:

1. הצעות המינהל למתן פיצוי בגין הפינוי שניתנו לאסתר, שלמה ושרית משה וליאת לא התקבלו על ידי נתבעים אלו, מכיוון שתמיד דרשו יותר. על כן היו הצעות של המינהל אך לא היה קיבול על ידי נתבעים אלו.
2. המינהל הציע לאברהם ומרסל הצעה של פיצוי עבור הפינוי, אשר הייתה מותנית בתנאי מתלה שגם אסתר, משה וליאת שלמה ושרית יפנו בו זמנית את כל המקרקעין שהם מחזיקים. תנאי מתלה הינו סביר בנסיבות העניין לאור היסטוריית הפלישות של כל הנתבעים, והיה חשש כבד שכל שטח שיפונה על ידי מי מהנתבעים, הנתבעים האחרים יפלשו לשטח שפינה מי מבני משפחתם. לאור אי קיום התנאי המתלה, לא יצאה הסכמה זו שבין המינהל לבין אברהם ומרסל אל הפועל.
3. ההצעה האחרונה שהציע המינהל בשנת 2006 לכל הנתבעים ביחד, לרבות אברהם ומרסל, הוא פינוי תמורת פיצוי בסך 1.7 מליון ₪, והקצאת מספר מגרשים לבנייה עצמית בפטור ממכרז אשר שוויים יופחת מהסך 1.7 מיליון ₪ הנ"ל, ובפטור מתשלום דמי פיתוח לרשות המקומית. כל הנתבעים כולם דרשו תוספת של חצי מיליון ₪ לסכום שהציע המינהל. המינהל סירב לדרישת הנתבעים ונותקו המגעים בין הצדדים. לאחר מכן הגישו הנתבעים, לרבות אברהם ומרסל, את העתירה לבג"צ, ובג"צ דחה את עתירתם. לאחר דחיית העתירה הגישה התובעת את התביעות נגד הנתבעים.
4. לאור האמור לעיל עולה שההסכמה שהייתה בין התובעת לבין אברהם ומרסל בוטלה. המינהל הציע הצעה מאוחדת לכל הנתבעים, אך הם דרשו תוספת של חצי מיליון ₪. בהתאם לחוק החוזים חלק כללי, הדרישה לתוספת מהווה הצעה חדשה, אשר המינהל לא קיבל אותה, וממילא לא נכרת חוזה בין המינהל לבין הנתבעים לעניין פינוי תמורת פיצוי. התנהלות זו של הנתבעים מהווה דוגמא לכלל התלמודי "תפסת מרובה - לא תפסת".

פיצוי בגין הפינוי:

1. על מנת שבית המשפט יפסוק לנתבעים פיצוי בגין הפינוי היה על הנתבעים להגיש תביעה שכנגד לתשלום פיצויים בגין הפינוי, ולשלם אגרה בגין תביעה זו. הנתבעים לא עשו כן, ולכן אין לדון בטענתם זו, אם כי יכולים הם לתבוע פיצויים בגין הפינוי, ואינני מביע דעה על סיכויי תביעה זו.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין בתיק אז' 1985-05-09 (התביעה נגד אסתר בן-חמו), בתיק אז' 2049-05-09 (התביעה נגד משה וליאת בן-חמו), בתיק אז' 2070-05-09 (התביעה נגד שלמה ושרית בן-חמו) ובתיק אז' 2076-05-09 (התביעה נגד אברהם ומרסל בן-חמו) הינה כדלקמן:

1. אני מורה לכל הנתבעים ולכל הבאים מכוחם לפנות את כל המקרקעין המצויים ברחוב יום הכיפורים 8, קרית משה, ברחובות והידועים כגוש 3684 חלקות 18, 28, 29, 30, 41 ו-45 (להלן-"המקרקעין"), לרבות השטחים המסומנים במפת המדידה של המודד דרור בן נתן מיום 3.3.2005 וסומנה כמוצג ת/1, לסלק ידיהם מהמקרקעין ולמסרם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ.

על מנת לאפשר לנתבעים למצוא מקומות מגורים חילופיים, על הנתבעים לפנות המקרקעין, לסלק ידיהם מהן ולמסרם לתובעת עד ליום 31.10.16 שעה 12:00;

1. על כל הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;
2. על כל הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

בשולי פסק הדין אמליץ לתובעת שלפנים משורת הדין תחדש הצעתה האחרונה לנתבעים כולם יחד לפיצוי בגין הפינוי, כאשר סכום הפיצוי שהוצע בסך 1.7 מיליון ₪ יוצמד למדד.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ו, 26 מאי 2016, בהעדר הצדדים.