המדובר בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת בעקבות תאונת עבודה שאירעה ביום 13/1/2008.

הצדדים לא הגיעו להסכם פשרה חרף ניסיונות שנעשו בכיוון זה, ונקבעה ישיבה לשמיעת הראיות. במועד שנקבע לשמיעת ראיות, נשמעה עדותה של התובעת בלבד ובא כוחה הכריז "אלה עדיי". הדיון נדחה להמשך שמיעת הראיות אך בטרם התקיימה ישיבה זו הגישו באי כוח הצדדים הודעה על הסדר דיוני מוסכם לפיו יוגשו סיכומים בכתב ויינתן פסק דין סופי במחלוקת (שלא על דרך הפשרה).

התובעת ילידת 1976, עבדה בשירות הנתבעת מס' 1 (בין לבין נכנסה להליך של פירוק ), והמבוטחת אצל הנתבעת מס' 2 בפוליסת ביטוח חבות מעבידים. ביום 13/1/2008 בסמוך לשעה 16:30 עבדה התובעת בחנות של מעבידתה בסניף הקריון בתור מוכרת. במהלך ביצוע עבודתה נכנסה התובעת למחסן לאחסון נעליים בגובה כ 5 מטר. במחסן מותקנים כ- 7 מדפים אחד מעל השני וזאת מהרצפה ועד לתקרה. על פי טענת התובעת, המדובר בשטח צפוף, כאשר היא נאלצה לעלות על סולם גבוה על מנת ליטול את הנעליים במסגרת מתן שירותי לקוח. כאשר התובעת נעמדה על משטח הדריכה העליון של הסולם, ולאחר שנטלה קופסא בשתי ידיה וניסתה לרדת, היא איבדה את שווי משקלה, נפלה ונחבלה בגופה.

התובעת טוענת כי היא זכאית לקבל פיצויים הן על פי עוולת הרשלנות והן על פי עוולת חובה חקוקה.

בא כוח הנתבעות כופר בנסיבות אירוע התאונה תוך הדגשה כי נסיבות אלה, גם אם תוכחנה, אינן מטילות חבות בנזיקין. בנוסף לכך, יש לזקוף לחובת התובעת אשם תורם בשיעור גבוה.

התובעת סבלה בעקבות התאונה מחבלות בחזה ובעמוד שדרה. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ושולמו לה דמי פגיעה עבור 44 ימים ולאחר מכן נקבעה נכות רפואית זמנית לפרק זמן קצר, ולבסוף קבע המוסד לביטוח לאומי כי לא נותרה נכות צמיתה.

מומחה רפואי מטעם התובעת קבע נכות צמיתה בשיעור 23.5% ואילו מומחה מטעם הנתבעות קבע כי לא נותרה נכות רפואית כלשהי.

מומחה רפואי מטעם בית המשפט (פרופ' גרשון וולפין) קבע כי התובעת סובלת מ 10% נכות צמיתה בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני, אך יש לזקוף רק 5% נכות רפואית צמיתה לתאונה נשוא הדיון. חוות הדעת מנומקת היטב ואין כל סיבה לסטות מקביעה זו, מה גם שבאי כוח הצדדים עצמם התייחסו לנכות הרפואית הנ"ל מטעם המומחה שמונה על ידי בית המשפט כנכות רפואית מחייבת.

בכל הקשור לשאלת נסיבות אירוע התאונה והאחריות הנזיקית לרבות האשם התורם, אני קובע בזאת, כי התובעת הוכיחה, על פי הנטל הדרוש במשפט אזרחי, את נסיבות אירוע התאונה. לאמתו של דבר, לא התרשמתי כי קיימת מחלוקת ממשית בשאלת נסיבות אירוע התאונה והשאלה המהותית הינה, האם נסיבות אלה מקימות חבות בנזיקין.

עוולת הרשלנות מורכבת מ 4 יסודות: קיום חובת זהירות; הפרת חובת הזהירות; גרימת נזק; קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבין הפרת חובת הזהירות. אין חולק כי קיימת חובת זהירות מושגית בין עובד למעבידו. בנסיבות העניין, גם לא יכולה להיות מחלוקת כי קיימת חובת זהירות קונקרטית. השאלה העיקרית בנושא האחריות הנזיקית, מתייחסת לרובד הפרת חובת הזהירות, כפי שהתובעת טוענת. לטעמי, הנתבעת כמעבידה הפרה את חובת הזהירות בכך שמדובר במחסן צפוף המחייב עליה על סולם גבוה, כפי שהדבר עולה מתמונה שסומנה כמוצג ת/1, כאשר ברור מאליו כי עמידה על השלב העליון של הסולם בגובה כה רב, והטיית הגוף הצידה על מנת ליטול קופסאות של נעליים מהדף העליון, מביא לסיכון של נפילה עקב איבוד שיווי משקל. בנסיבות אלה, ראוי היה כי לא תינתן הוראה לתובעת לבצע את העבודה לבדה ללא עזרה. חבלות הגוף מהן סבלה התובעת, הן כתוצאה מאותה הפרה, ועל כן, קמה חבות בנזיקין.

בכל הקשור לאשם התורם הנטען, ידוע הדבר, כי האשם התורם מבטא את תרומתו של הנפגע להתרחשות התאונה, תוך שבית המשפט בוחן האם זהירות מצדו של הנפגע, יכולה הייתה למנוע את התאונה או לפחות להקטין את הסיכון של פגיעה באותן נסיבות. שקלתי את הנתונים במקרה שבפניי, ולא מצאתי הצדקה לייחס לתובעת אשם תורם.

מכאן נעבור לדון בפרק הנזק, תוך התייחסות לרכיבי הנזק שבאי כוח הצדדים טענו להן בסיכומיהם.

הפסד שכר בעבר: ב"כ התובעת טוען להפסד שכר לאורך כל השנים שחלפו מאז אירוע התאונה תוך התייחסות לנכות הרפואית שקבע המומחה ואילו מנגד, טוען ב"כ הנתבעת, כי יש להיצמד לתקופת אי הכושר שאושרה ע"י המוסד למל"ל. התובעת השתכרה עובר לאירוע התאונה סך של 4,600 ₪ בממוצע ועל פי אישור המל"ל היא נעדרה מהעבודה תקופה רצופה של 44 ימים. בנסיבות אלה, אני פוסק לתובעת סך 7,000 ₪ בגין הפסד שכר בעבר.

הפסד שכר לעתיד: בשים לב לנכות הרפואית בשיעור 5% בתחום האורתופדי וכן לגילה של התובעת וטיב פגיעותיה, אינני רואה הצדקה לחישוב אריתמטי שביצע ב"כ התובעת, אך מנגד אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבעות כי אין לפסוק מאומה לתובעת בגין פגיעה בכושר ההשתכרות. לטעמי הדרך הראויה הינה פסיקת סכום גלובאלי על דרך האומדנה אותו אני מעמיד על ע"ס 20,000 ₪.

נזק לא ממוני: בהתאם לשיקול הדעת המותנה לביהמ"ש בנסיבות התיק שבפנינו, אני מעמיד את הפיצוי הראוי על סך 15,000 ₪.

הוצאות: ב"כ התובעת פרט הוצאות הקשורות לעזרת צד ג' בעבר ובעתיד וכן הוצאות כלליות ופגיעה בפנסיה ולא מצאתי לכך הצדקה. יחד עם זאת, בגין הרכיב של הוצאות שאינן מכוסות ע"י המל"ל אני פוסק באופן גלובאלי סך של 2,000 ₪.

סך כל הפיצויים הינו: 44,000 ₪.

תשלומי המל"ל עומדים ע"ס 6,500 ₪. היתרה הינה 37,500 ₪.

בטרם אסיים את פסק הדין אתייחס לסוגיית ההשתתפות העצמית כפי שטען ב"כ הנתבעות בסיכומיו. אעיר כי ראוי היה שב"כ התובעת יתייחס לכך ככל שבדעתו לחלוק על הטיעון שהעלה ב"כ הנתבעות, אך מעבר לכך אציין כי מצאתי הצדקה לקבל טיעון זה לגופו ולפיו יש לקזז מסכום הפיצויים שקבעתי לעיל את ההשתתפות העצמית בשווי 5,700 ₪ להיום ולקבוע אותו כחיוב נפרד נגד הנתבעת 1 שכאמור נמצאת בהליכי פירוק. יתרת הנזק תחול על הנתבעת מס' 2 באופן ישיר.

סוף דבר:

אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת את הסך 5,700 ₪.

אני מחייב את הנתבעת מס' 2 לשלם לתובעת את הסך 31,800 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20%+מע"מ. הנתבעת מס' 2 תישא ביתרת האגרה אשר תחול בתיק זה.

החיובים הם חיובים נפרדים, והם ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ו שבט תשע"ג, 06 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.