ע"י ב"כ עו"ד עדו אמיר

רקע;

1. בפס"ד שניתן על-ידי ביום 28.9.12 סקרתי את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, טענות הצדדים והכרעתי בשתי התובענות שהדיון בהן אוחד, הן בתובענה הכספית וגם בתביעת לשון הרע. התובעים לא השלימו עם פס"ד זה והגישו ערעור.
2. פס"ד של בית המשפט לערעור ניתן ביום 16.7.13 ובגדרו התקבל חלקית אך ערעורה של התובעת מס 2 (להלן: התובעת) בתביעה הכספית, כדלקמן:

"התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים את הערעור חלקית בלבד, בכל הנוגע לסוגית התשלום על ידי החברה הישראלית לביטוח אשראי בע"מ.

לעניין זה בלבד, אנו מורים על החזרת התיק לדיון בפני בית משפט קמא על מנת לאפשר לצדדים להביא את מלוא ראיותיהם וטיעוניהם בסוגיה זו.

לאחר מכן, ייתן בית משפט קמא פסק דין משלים בשים לב למסקנה שאליה יגיע בעניין תקבולי הביטוח שקיבלו המערערים מן החברה הישראלית לביטוח אשראי בע"מ, בהתאם לתנאים המפורטים בנספח 11 הנ"ל, ובהתייחס לעסקה נשוא הליך זה בלבד."

1. כמצוות ערכאת הערעור ניתנה הוראה לצדדים להגיש את תצהירי עדיהם בסוגיה היחידה שנותרה טעונת בירור והכרעה. ואכן, התובעת הגישה אך את תצהירו של מר' דן קליין אליו ראתה לצרף נספח אחד ויחיד שכותרתו "תעודת שחרור" המופנה לב.ס.ס.ח החברה הישראלית לביטוח אשראי (להלן : המבטחת), החתום ע"י התובעת ואינו נושא תאריך (שהינו מסמך מס 11 בתיק מוצגי התובעים בערעור). מהצד השני הנתבעים לא ראו להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמם.
2. בדיון שהתקיים בפניי ביום 3.3.14 העד קליין נחקר נגדית, ובסופו שמעתי את סיכומי התובעת בע"פ. מיד לאחר מכן, הנתבעים מסרו לידי ולב"כ התובעת העתק מסיכומיהם בכתב. כדי לאפשר לתובעת לעיין בסיכומים אלה וגם להגיב במידת הצורך, ניתנה לה הזכות להגשת סיכומי תשובה בכתב.

סיכומי הצדדים;

1. התובעת טוענת כי ממכתב השחרור ניתן להסיק כי הסכום ששולם מיועד למימון ההליכים המשפטיים והינו בבחינת הלוואת גישור, ותו לאו. על בית המשפט לקבוע למי על הנתבעים לשלם את הסכום שנקבע בפס"ד שאינו שנוי במחלוקת יותר, לתובעת או למבטחת. כאשר התובעת עומדת על קבלת הסכום לידיה כדי ליתר הליכים משפטיים עתידיים שהמבטחת עשויה לפתוח בהם כנגד הנתבעים בגין חוב זה.
2. עוד נטען, כי הסכום בסך 55,000 אירו, הנקוב בתעודת השחרור, שולם לתובעת בגין התביעה הכספית בה עסקינן ותביעה נוספת שעדיין מתבררת. את החלוקה בין שתי התביעות, כך נטען, מותירה התובעת לשיקול דעתו של בית המשפט.
3. הנתבעים פתחו את סיכומיהם בהדגישם כי ניתנה לתובעת הזדמנות פז להבאת מלוא ראיותיה וטיעוניה בסוגיה זו, אלא שגם הפעם התובעת כשלה בהבאת ראיותיה ולא הרימה את הנטלים הרובצים לפתחה. לא זו אף זו, נטען כי התובעת אחזה במספר הזדמנויות בעובדות סותרות באשר להגדרת הסכום שהגיע לידיה מאת המבטחת. כך למשל, במסגרת עדותו הראשונה של העד קליין הוא הסביר כי עסקינן בתגמולי ביטוח, בסיכומי התשובה שהוגשו בגלגול הקודם הדגישה התובעת כי תקבולים אלה לא כוללים התביעה הכספית בה עסקינן. בהודעת הערעור נטען כי הפיצוי הינו זמני ומשקף 25% משתי התביעות, בקדם הערעור ב"כ התובעת הסביר כי בידיו תכתובת דוא"ל עם המבטחת המעידה כי סכום הפיצוי הינו בגין תביעה אחרת, ואילו הגרסה העדכנית דכאן הינה כי עסקינן בהלוואת גישור.
4. עוד נטען, כי גם הפעם התובעת לא טרחה לצרף מסמכים רלוונטיים שבכוחם להפיג את הערפל האופף סוגיה זו. לו התובעת הגישה, בין היתר, את תביעתה למבטחת, חלופת המכתבים, צילום ההמחאה או הוראת התשלום ומסמכים רבים ואחרים שהינם בשליטתה הבלעדית ניתן היה לעמוד על מהותו של סכום הפיצוי ששולם לידיה. יתרה מכך, בתעודת השחרור אין זכר לטענת התובעת כי עסקינן בהלוואת גישור, אדרבא מעיון במסמך זה ניתן להיווכח כי עסקינן דווקא בכתב קבלה ושחרור.
5. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי החתימה על מכתב השחרור מלמדת כי התובעת קיבלה לידיה את מלוא תגמולי הביטוח זאת כקבוע בתקנה 4(א) לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאים בחוזה ביטוח), התשמ"ב-1981. הגם שמעיון במסמך זה מסתבר, דבר שגם אינו שנוי במחלוקת, כי התובעת המחתה את תביעתה או חלקה למבטחת, כך שהנתבעים חשופים לתביעת שיבוב מאת המבטחת.
6. לסיום נטען, כי בהתאם לנ/1 שהינו עמוד מאתר המבטחת והוגש ע"י הנתבעים עולה כי מבטחת זו מעניקה פיצוי בשיעור של 90% ואילו היתרה הינה בבחינת השתתפות עצמית. לנוכח התנהלות התובעת קיים חשש ממשי כי היא קיבלה את מלוא הפיצוי ממבטחת זו והותירה את הנתבעים חשופים לתביעתה של המבטחת.
7. התובעת הגישה סיכומי תשובה. בסיכומים אלה טענה:" התחייבו [התובעים] להשיב למבטחת את הכספים שייפסקו לטובתה במסגרת ההליכים המשפטיים שניהלה נגד הנתבעים" (סע' 5 לסיכומי התשובה). עוד טענה, כי מטרתו של הליך זה הינה אחת ויחידה והיא להכריע באם על הנתבעים לשלם ישירות למבטחת או שמא לידי התובעת שתעביר את הכספים לידי המבטחת (בסע' 9 ו-12). כך או כך, משתמע מדברי התובעת, כי סופו של הסכום להגיע לכיסה של המבטחת, כאשר התובעת אינה זכאית ליטול ולו חלק קטן ממנו ואף היא מגלה, כלשונה, "אדישות" בעניין זה (סע' 7).

דיון והכרעה;

1. תחילה אדגיש, כי מסקנתי לדחיית תביעתה הכספית של התובעת הושתתה על שני אדנים.

הראשון: על הדעה הרווחת בפסיקה לפיה שעם העברת זכות התחלוף למבטחת אין המבוטח יכול עוד לתבוע את המזיק זאת בזיקה לפרשנותו של סע' 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן :"החוק"). בהקשר זה חשוב לחדד, כי כלל זה נסוג במצב הדברים שבו תגמולי הביטוח אינם מכסים את מלוא נזקיו של המבוטח כגון במקרה של תת ביטוח, כיסוי חלקי של הנזק (למשל בקיומם של נזקים עקיפים שאינם מכוסים) או באשר להשתתפות עצמית. בעניין ההפרש בין הנזק לתגמולי הביטוח ששולמו, זכות התביעה נשארת לעולם בידי המבוטח, (רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח רכב בע"מ נ' קופ"ח מכבי פ"ד נ"ז(3), עמ/ 49, 63, רע"א 1322/10 הכשרת הישוב בע"מ נ' מגדל בע"מ פסקה 13, ע"א [ת"א] 1009/90 יצחק מרציאני נ' צור חברה לביטוח ואח', רע"א 4520/97 האניה "סורפר" נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"ם [פורסמו במאגרים]). פרשנות מקובלת זו הינה נכונה ביתר שאת באשר לביטוח חובות כפי ענייננו, זאת מתוקף הוראת סע' 63 לחוק הקובעת כדלקמן:

"בביטוח מפני אי-פרעון של חוב עוברת זכותו של המבוטח כלפי חייבו למבטח מששילם למבוטח תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם, ויחולו הוראות סעיף 62(ב) ו-(ג) בשינויים המחוייבים."

השני: משום התנהלות התובעת שתוארה בהרחבה בפס"ד שלגביה הבעתי אי נחת מהסתרת העובדות והמסמכים הרלוונטיים העומדים ביסוד זכאותה לתגמולי ביטוח. גם בפס"ד שניתן בערעור נקבע :" תמימי דעים אנו עם בית משפט קמא בביקורת שמתח על התנהלותם של המערערים כמפורט בפסק הדין. אכן, הייתה זו חובתם של המערערים להביא את כל העובדות הנוגעות לעניין תקבולי הביטוח שקיבלו, או שהיו זכאים לקבל, מן החברה הישראלית לביטוח אשראי בע"מ, וזאת במהלך המשפט, ולא להמתין לשלב החקירה הנגדית".

1. אקדים את המאוחר ואומר, שחרף כל אלה ,התובעת נותרה נאמנה לדרכה הקודמת, וגם הפעם לא טרחה להציג את הראיות שבאמתחתה כדי לאפשר צעידה בטוחה לקראת תוצאה הוגנת וצודקת. לא רק שעדותו של העד קליין לא הפיגה את הערפל האופף סוגיה זו שלגביה נקבע בפס"ד שניתן בערעור: "אנו סבורים כי בשאלת הסוגיה של התשלום שבוצע על ידי החברה הישראלית לביטוח אשראי בע"מ, רב הנסתר על הנגלה",, אלא לדעתי עדותו אף טשטשה את המעט שהיה גלוי מקודם. בכך הנתבעת החמיצה שוב את ההזדמנות שניתנה לה שעה ששערי בית המשפט נפתחו בשנית בפניה לרווחה.
2. משאלה הם פני הדברים, והתובעת מדעת היא שהותירה את כל המעורבים לרבות בית המשפט כמי שמגששים באפלה, עלי לברור את דרכי באמצעות המעט שמונח בפניי. זאת אעשה כאשר תחילה אציב לנגד עיניי אבני דרך שאין חולק לגביהן:
3. אין מחלוקת יותר כי קיימת פוליסה שמכסה סוג זה של נזקים.
4. התובעת קיבלה כספים מאת המבטחת בעקבות הנזק שאינו שנוי במחלוקת.
5. גרסת התובעת העדכנית הינה חדה וברורה ולפיה עסקינן בהלוואת גישור, ותו לאו.
6. לא הוצגה בפניי גרסה סותרת מצד הנתבעים, אם כי הנתבעים טענו לכיסוי ביטוחי בשיעור של 90%, היינו להשתתפות עצמית בשיעור של 10% מהנזק (נ/1).

על יסוד נקודות מוצא אלו, אביא את התייחסותי למחלוקת שהתגלעה בין הצדדים.

1. אדגיש שוב, הצדדים תמימי דעים כי התובעת זכתה לתשלום מאת המבטחת וטבעי כי הדבר נעשה מכוחו של חוזה הביטוח, שכן אין הטוען כי המבטחת התנדבה מעבר לחובתה החוזית להעביר תשלום זה. התובעת שמודה בכך הסבירה, כי לא מדובר בתגמולי ביטוח אלא דווקא בהלוואת גישור, מכאן, כך משתמע מגישתה, זכות התביעה נותרה בידיה. גרסה עובדתית זו התובעת מנסה להוכיח באמצעות תעודת השחרור ועדותו של העד קליין.
2. בהנחה כי תעודת השחרור אותנטית ומשקפת את כל ההסכמות, דבר שלא הוכח כפי שאדרש להלן, אשתדל להתחקות אחרי המתווה המשתקף מתעודה זו. מקריאת התעודה עולה כדלקמן:
3. בסיפא של סע' 1 נכתב :" לסילוק תביעתנו בעניין הנדון, לא תהיה לנו כל תביעות כלפיכם בגין הקונה הנ"ל" ובסע' 5 התשלום הוגדר כ-"תגמולי ביטוח". עולה , אם כך, כי תשלום הסכום מהווה סילוק סופי ומוחלט של דרישות התובעת מאת המבטחת.
4. עתה נעבור לסע' 2 למסמך. בסע' זה צוין שהתובעת המחתה למבטחת אך 1/3 מזכויותיה, כאשר הוסכם כי התובעת היא שתפעל לגביית החוב, ובהצלחת ההליך להעביר את החלק שהומחה לפי היחס המוסכם (סע' 3 א-ב). אפשרי כי הכוונה להמחאה רצונית מאת התובעת למבטחת שיכול ובאה בעקבות ויתור התובעת על חלק מהפסדיה המכוסים בפוליסה בתמורה לכך שהמבטחת ויתרה על זכות התחלוף והסתפקה בהמחאת זכות חלקית בשיעור של 1/3 (ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שנייה-2009, עמ' 1109,(להלן: "אליאס") .
5. בסע' 5 לתעודה זו עוד הוסכם, כי למקרה ויקבע בפס"ד: " כי הקונה אינו חייב בתשלום סכום ההפסד" אזי על התובעת להשיב למבטחת את כל הכספים אשר שולמו בגין תביעה זו במלואם (סע' 5). ניסוח זה יכול להצביע על כך שהמבטחת לא הודתה סופית בחבותה הביטוחית והתנתה הכרתה בזכיית התובעת בתביעתה כנגד הנתבעים (אליאס, עמ' 1098).
6. מחיבור חלקי הפאזל-תצרף שלעיל מסתברת הפרשנות הבאה: הוסכם בין המבטחת לתובעת כי הסכום ששולם מהווה סילוק סופי ומוחלט, כאשר המבטחת הותירה את זכות התביעה בידי התובעת. האחרונה התחייבה לתבוע את הנתבעים, והוסכם כי במקרה של זכיה יועבר למבטחת 1/3 הסכום הפסוק, ואילו במצב בו התביעה תידחה בעקבות הקביעה :"כי הקונה אינו חייב בתשלום סכום ההפסד" יהיה על התובעת להחזיר את הסכום שקיבלה מאת המבטחת.
7. לו הוכח בפניי ברמה הדרושה כי התמונה המצטיירת מקריאת תעודת השחרור משקפת את הסכמות התובעת והמבטחת אזי הנטייה הייתה לחייב את הנתבעים בתשלום החוב לתובעת. אולם, כפי שארחיב בהמשך הדברים, תעודת השחרור לא מתיישבת עם טענת התובעת כי עסקינן בהלוואת גישור ואין היא מתקיימת בחלל ריק. ההסכמות, כביכול, לפיהן התשלום מהווה סילוק סופי וגם ההמחאה החלקית במצב של זכיה אינם עומדים בקנה אחד עם הגדרת התובעת לתשלום כהלוואה. מעבר לכך, נכון להתייחס לתוכן המסתבר בזהירות לנוכח המחדלים, התהיות והספקות שאביא להלן.
8. תעודה זו, כאמור, הוצגה בשלב הערעור ואחרי עיון במסמך זה נקבע ברחל בתך הקטנה כי עדיין "רב הנסתר על הנגלה" (סע' ט-י לפס"ד). ממסמך זה לא ניתן לדלות חלק גדול מהעובדות הדרושות להכרעה בסוגיה זו. פרשנות מושכלת שאינה מבוססת על השערות וניחושים מחייבת עיון ובחינה לכלל המסמכים, ומכאן ערכאת הערעור ראתה להחזיר את התיק לדיון בפניי כדי שהצדדים, ובעיקר התובעת, יפרשו בפניי את מלוא הראיות הרלוונטיות. הדבר הינו הכרחי , בין התיר, גם משום שתעודת השחרור אינה חתומה ע"י המבטחת; מעיון בה לא ניתן לקבוע ברמת ההוכחה הדרושה כי ניסוחה נעשה בהסכמתה ועל דעתה של האחרונה; המדובר במסמך אחד מיני רבים שהוחלפו בין התובעת למבטחת אשר משקף, אם בכלל, תמונה חלקית; והעיקר הוא שתעודת השחרור לא אומרת דבר וחצי דבר לעניין ההלוואה הנטענת גם לא היותה הלוואת גישור.
9. עסקינן בביטוח סחר חוץ ובעניין זה אין מחלוקת. העד קליין נשאל מדוע לא הוצגה הפוליסה ותשובתו הייתה :"אם הייתי מתבקש הייתי מביא"(עמ' 43, ש'19 מפרוטוקול יום 3.3.14), כן שאלתיו האם הייתה תביעה שהוגשה וחלופת מכתבים עם המבטחת, ובתשובתו אשר כי אכן היו חילופי דברים בכתב (עמ' 43, ש'21-25). כל אלה הינם מסמכים מהותיים וחשובים אשר נמצאים בידי ובשליטת התובעת, כאשר האחרונה לבד מהטענה כי לא התבקשה להגישם, לא הציגה אף הסבר מניח את הדעת למחדל חוזר זה. בנסיבות, שעה שנטלי הראיה והשכנוע בסוגיה זו הינם מנת חלקה של התובעת שבחרה גם בהזדמנות זו להימנע מהגשת מסמכים כה חשובים הדרושים בעיקר לשם עמידה על נסיבות חתימתה, תוכנה ופרשנותה של תעודת השחרור, הרי אין לי אלא להתחזק בדעתי שהובעה בפס"ד כי התובעת מנסה להסתיר מדעת את האמת מעיני בית המשפט.
10. לא זו אף זו, העד קליין הצהיר בסע' 4 לתצהירו בזו הלשון :

"..במייל ששלחה בסס"ח [המבטחת, א.ב] אליי, נכתב ברחל ביתך הקטנה, כי הסך של 55,000 אירו שמעבירה בסס"ח לתובעים הוגדר כהלוואת גישור בלבד לטובת מימון התביעות שהגישו התובעים כנגד הנתבעת בלבד".

והנה מסתבר, כפי דברי העד קליין, כי קיים מייל שנשלח לתובעת ובגדרו הסכום הוגדר כהלוואת גישור, דבר שלו הוגש בכוחו לאשש את גרסת התובעת. אולם גם מסמך זה התובעת בחרה שלא להגיש, על אף החשיבות שהתובעת עצמה ראתה לייחס למסמך זה מעצם אזכורו בתצהיר העד.

1. יתרה מכך, מה היה יותר פשוט מאשר להגיש בקשה לזימון נציג מטעם המבטחת שיתבקש להתייצב ולביא עמו את כל תיק התביעה. לו דבר אלמנטרי זה, שאינו כרוך לא בטרחה ולא בהשקעת משאבים וזמן, נעשה ע"י התובעת, ניתן היה להגיע ללא אף התלבטות לפתרון צודק והוגן למחלוקת זו ובכך לחסוך מזמנם של כל המעורבים לרבות בית המשפט. גם למחדל זה לא ניתן אף הסבר וממילא גם לא כזה המניח את הדעת.
2. תעודת השחרור מציגה, אם בכלל, תמונה חלקית ולא שלמה משלא הוצגו אותם מסמכים עליהם עמדתי מקודם גם לא המכתב מיום 18.10.09 המוזכר מפורשות בסע' 1 למסמך זה (להלן: המכתב). והנה קיים מכתב שהופנה ע"י המבטחת לתובעת שבגדרו נעשה פירוט כלשהו שיכול היה לו הוגש להקנות כלים להכרעה או לכל הפחות לאפשר עמידה על חלוקת התשלום בין שתי התביעות מושא תעודת השחרור . העד קליין מסר, כי התשלום מתייחס לשתי תביעות, התביעה הכספית בה עסקינן ותביעה נוספת שעדיין מתבררת, מבלי שטרח לפרט את החלוקה ביחס לשתי תביעות אלו (עמ' 42, ש'7), גם לא להגיש את המכתב כדי להסיר את המסתורין בעניין זה. לא בכדי אמרתי שהראיות שהובאו בשלב זה אף הטילו צל וגרמו לעמעום אותו חלק שהיה גלוי, כעת נוסף לספקות ולתהיות שהיו מקודם התווספה אי בהירות נוספת לעניין חלקה של התביעה בה עסקינן בתשלום שהועבר לתובעת.
3. תחת להגיש את המכתב ויתר המסכים הרלוונטיים התובעת מציעה כי החלוקה תיעשה כפי שיקול דעתו של בית המשפט (עמ' 42, ש' 9). נכון הדבר שלבית המשפט מוקנה שיקול דעת, אלא שהפעלתו חייבת להיות מושכלת ומבוססת על תשתית משכנעת ולא באופן שרירותי כפי שהתובעת מציעה. משכך, לא אוכל לחלק משאין בפניי אף מסמך גם לא את מסמכי התביעה המקבילה. לו התובעת טרחה והניחה בפניי תשתית שתלמד כי החלק בגין התביעה בה עסקינן נופל מסכום הנזק שנקבע, לכל הפחות היה נכון לפסוק לזכותה את ההפרש, אולם גם דבר זה לא נעשה על-ידה.

1. הלכה מושרשת היא כי צד אשר נמנע מהגשת ראיות שהינן בשליטתו הבלעדית, בין אם מדובר בעדים או במסמכים, אזי הימנעות זו תוביל למסקנה שלו הראיות הוגשו הדבר היה פועל לרעתו. אוסיף, כי מעוצמת המחדל או הבחירה גם נגזרת עוצמתה של מסקנה זו. ככל שהראיות כבדות משקל, או אז בכוחה של הימנעות זו להטות את הכף לכיוון הצד שכנגד ואף לעיתים די בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת רגלי הצד שנטלי השכנוע והראיה הינם מנת חלקו, זאת ביחוד שעה שעסקינן בהזדמנות חוזרת ונדירה. בענייננו, אחרי הדברים שנכתבו בשני פסקי הדין והדרך שנפרצה במיוחד כדי ליתן האפשרות לתובעת להביא ראיותיה בסוגיה זו, היא בחרה לשמור את רוב קלפיה קרוב לחזה חרף חשיבותם, ובכך הביאה על עצמה את המסקנה כי גם הפעם תובעת זו כשלה בהוכחת גישתה.
2. ההקפדה עם התובעת דרושה בנסיבות גם משום שלהכרעה בתובענה זו השלכה על זכויותיה של המבטחת שאינה צד להליך ועמדתה לא נשמעה כלל. ממצב דברים זה מתחייבת המסקנה, כי על התובעת להניח תשתית ראייתית איכותית שתשכנע בדבר צדקת דרכה והתומכת בטענתה כי זכות התביעה נותרה בידיה. איני סבור כי יהיה נכון לקבל את התביעה על יסוד תעודת השחרור בלבד ביחוד לנוכח מחדליה הצורמים של תובעת זו.
3. הדבר גם מתחזק בעובדות השונות בהן אחזה התובעת לאורך כל הדרך. אי הבהירות שהינה יציר ידיה מתגברת לנוכח התמורות העובדתיות שחלו בגרסתה עליהן עמדו הנתבעים בסיכומיהם. לא רק שהגרסה התפתחה ככל שהזמן נקף, גם עמדתה האחרונה לוקה בסתירה פנימית מהותית ואינה מתיישבת עם תוכנה של תעודת השחרור.

בסיכומיה התובעת טענה :

"עדותו של התובע מס' 1 הייתה במטרה אחת ויחידה והיא לייתר הליכים משפטיים נוספים על ידי כך שבית משפט זה יכריע האם הכספים שחויבו הנתבעים לשלם במסגרת פסק הדין יועברו על ידם לתובעים והם אלו שיעבירו אותם למבטחת או שהנתבעים יעבירו את הכספים ישירות למבטח ותו לאו" (סע' 9 לסיכומי התשובה).

כך נטען בסיכומים, ואילו העד קליין נשאל וענה כדלקמן:

"אתה לא אומר לנו כמה אתה צריך להחזיר למבטחת ?

את הכספים קיבלתי בגין גישור... אני לא נותן תשובה כי איני יודע את התשובה המדויקת. כשאני אנהל משא ומתן עם המבטחת והם יקבעו כמה עלי להחזיר. כמה אצטרך להחזיר" (עמ' 42, ש' 10-12).

1. בפניי , אם כך, שלוש וריאציות לגרסה האחרונה. הראשונה, על הנתבעת להחזיר כל הסכום שנפסק; השנייה, עם קבלת הסכום לידי התובעת ינוהל מו"מ עם המבטחת שבגדרו יקבע הסכום שיוחזר. שתי טענות סותרות אלו גם לא מתיישבות עם השלישית המשתמעת מתעודת השחרור ולפיה מחובת התובעת להחזיר רק שליש מהסכום שיתקבל לידיה מאת הנתבעים. ריבוי גרסאות זה גם הוא נוטל רבות מעמדת התובעת וממשקלה של תעודת השחרור, ואף יכול להצביע על הסכמות שהתגבשו לפני תעודה זו ולא קיבלו בה כל ביטוי או כאלה שנרקמו בין התובעת למבטחת אחריה.
2. מסקנתי מגשימה מחד את העיקרון של מניעת התעשרות שלא כדין העומד ביסוד זכות התחלוף (ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, עמ' 72 [פורסם במאגרים]), ומאידך סוללת דרך בפני המבטחת להגשת תביעה כנגד הנתבעים לקבלת סכום חוב שאינו שנוי במחלוקת, דבר שגם מגשים את רצונה של התובעת שהביעה נכונות כי הסכום יועבר למבטחת. תביעת שיבוב זו, לכאורה ומבלי שהדבר יתפרש כהבעת עמדה נחרצת, נראה כי סיכוייה להתקבל הינם גבוהים. מכח הקביעה לעניין קיומו של חוב קם מעשה בית דין, ואף אם ההשתק הצפוי הינו אופנסיבי-התקפי עדיין בכוחו לחסום את טענות ההגנה בהן אוחזים הנתבעים, ולו מהטעם שעסקינן במבטחת שהינה, לכאורה, חליפתה של התובעת (רע"א 9307/09 אפולו אדקס בע"מ נ' ראובן סונסינו [פורסם במאגרים]. כך לעניין החוב והדבר נכון, לכאורה, למקרה והתובעים יעלו בהליך העתידי, ככל שיוגש, את הטענה ההפוכה לפיה בנסיבות לא קמה למבטחת זכות התחלוף. דחיית עמדת התובעת בהליך זה מבוססת על המסקנה כי זכות התביעה עברה למבטחת. משום שהנתבעים הם אלה שהעלו טענה זו ובה זכו, הרי הם מושתקים, לכאורה, מהעלאת טענה סותרת מכוחו של ההשתק השיפוטי (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ{פורסם במאגרים}). מכאן, כך נראה, בהגשת התביעה ע"י המבטחת סופם של הנתבעים לשלם את חובם דבר שגם עומד בציפיות התובעת שהביעה נכונות בסיכומיה כי הסכום יועבר למבטחת.
3. אף שמסקנתי היא כי התובעת לא הוכיחה דבר והעמימות האופפת גרסתה אף התגברה, עם זאת בבוא בית המשפט להכריע בתובענה המונחת בפניו עליו להשקיף על כלל הראיות, ולעיתים קורה כי חיזוק לעמדת התביעה דווקא מוצאים בראיות ההגנה. בענייננו, הנתבעים, כאמור, הגישו בשלב זה את נ/1 וטענו כי בהתאם לפוליסה המבטחת פיצתה את התובעת ב-90%, כאשר הצד השני של המטבע הוא קיומה של השתתפות עצמית בשיעור 10%. בעניין זה נכון להתייחס לעמדת הנתבעים כהודאת בעל דין, הרי הם אלה שטוענים כי כפי חוזה הביטוח קיימת רצפת כיסוי בגין כל מקרה המכוסה בחוזה הביטוח. זהו הרובד התחתון לכיסוי הביטוחי-ההשתתפות העצמית, כאשר חובתה של המבטחת, במישור היחסים החוזיים שבינה לבין התובעת, מתחילה, כעקרון, מעל לסכום זה ומסתיימת בתקרת הכיסוי הקבועה בפוליסה, היינו עד לגבול הרובד האמצעי. כפי שהקדמתי התובעת רשאית לתבוע את הנתבעים בגין סכום זה גם לאחר שזכתה לקבל תגמולי ביטוח שמשולמים מעבר להשתתפות זו. משום שקיימת הודאה בהקשר זה ולאור האמור, נכון לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בשיעור של 10% מסכום הנזק, שהינו, כאמור, סכום ההשתתפות העצמית בו מודים הנתבעים.

סוף דבר;

אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך 11,700 ₪ (2,427 אירו כפי השער היציג נכון להיום) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה 5.5.09 ועד לתשלום בפועל.

משום שגם הפעם התובעת כשלה בהוכחת עמדתה וחלק הארי מתביעתה נדחה בשנית, אני רואה לחייב את התובעת לשלם לנתבעים סך כולל של 10,000 ₪ בגין הוצאותיהם ושכ"ט.

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ה אדר ב תשע"ד, 27 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.