לפני כב' השופטת זהבה בוסתן

התובעת: תרצה אבן

נגד

הנתבעים: 1. שלמה שפירא

2. חיה שפירא

התובע שכנגד 1: שלמה ז. שפירא

נגד

1. תרצה אבן

2. אליהו שטיינמץ

3. הדסה שטיינמץ

התובעת שכנגד 2: חיה שפירא

נגד

1. שלמה זלמן שפירא

2. אליהו שטיינמץ

3. תרצה אבן

החלטה

בתביעה שלפני הוגשו מספר בקשות ביניים שטרם ניתנו בהן החלטות. ניסיון הצדדים לסיים את התיק בהסכמה לרבות הליכי גישור שנעשו, לא נשאו פרי והגיעה העת להחליט בבקשות ולקדם את הדיון בתיק.

הבקשות אליהן מתייחסת החלטה זו הן:

א. בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות שהוגשה ע"י הנתבעת 2.

ב. בקשה לביטול עיקול שהוגשה ע"י הנתבעת 2.

ג. בקשה למסור מסמכי שומות ותשלום מס שבח שהוגשה ע"י הנתבע 1.

ד. בקשה לגילוי ועיון במסמכי בנק שהוגשה על ידי התובעת.

1. העובדות הצריכות לעניין:

1.1 הגב' תרצה אבן (להלן: "התובעת") הגישה תביעה כספית ע"ס 2,700,000 ₪, כנגד הנתבעים, אם ובנה. הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") היא דודתה של התובעת (אחות אמה) והנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הוא בן דודה.

על פי הנטען בתביעה, הנתבע עסק במועדים הרלוונטיים לתביעה בתחום ההשקעות ובתווך נדל"ן וניהל עם אמו, הנתבעת, חשבונות בבנק הפועלים ברחובות (להלן: "הבנק") ששימשו לרכישת נכסי הנדל"ן.

1.2. לטענת התובעת, במהלך שנת 1996 פנו הנתבעים לאחיה, מר אליהו שטינמץ, שערב עוד קודם לכן בערבות אישית לחובותיהם של הנתבעים לבנק, וביקשו ממנו לשעבד נכס, שישמש כבטוחה לבנק לפירעון חובותיהם.

לאור האמור, משכנו התובעת, אמה הגב' הדסה שטיינמץ ואחיה אליהו שטינמץ, את הזכויות שהיו להם במגרש הידוע כגוש 3694 חלקה 254 (להלן: "המגרש") להבטחת החזר חובותיהם של הנתבעים לבנק. המשכנתא נועדה להבטיח הן חובות קיימים והן חובות עתידיים של הנתבעים.

1.3 לטענת התובעת, הנתבעים נמנעו ממימוש חלק מנכסיהם לצורך פירעון ההלוואות אשר נטלו מהבנק, וחלף זאת מחזרו את הלוואותיהם כמפורט בסעיף 9 לתביעה.

1.4 לטענת התובעת, בשלהי שנת 1997, בעוד חשבון הנתבעת מצוי ביתרת חובה גבוהה, העביר הבנק על פי בקשת הנתבע ומבלי לקבל את הסכמת התובעת, את יתרת החוב בחשבון הנתבעת לחשבון הנתבע.

לטענת התובעת, הנתבעת עשתה עושר ולא במשפט בכך שנטלה כספים שונים מהבנק למימון רכישת נכסים והעבירה את החוב שלה, שנוצר עקב רכישת הנכסים, לחשבון הנתבע ולאחר מכן מכרה את הנכסים ברווח מבלי לפרוע את החוב לבנק. בכך הפרה לטענתה הנתבעת את התחייבותה לפרוע את החוב לבנק שנוצר כתוצאה מרכישת אותם נכסים לבנק. לאחר העברת החוב מחשבון הנתבעת לחשבון הנתבע, המשיך הנתבע ליטול הלוואות מהבנק בהן מיחזר את החוב שלו ואת חובה של אמו לבנק.

1.5 לטענת התובעת, מי שניהל בפועל את עסקיה של הנתבעת לרבות רכישת נכסי הנדל"ן ומכירתם היה הנתבע אשר פעל באמצעות ייפוי כוח נוטריוני שמסרה לו הנתבעת לשם כך.

1.6 במהלך שנת 2006 נודע לתובעת, מאחיה אליהו שטינמץ, כי הנתבעים לא פרעו את ההלוואות אשר נטלו מהבנק. יתרת החוב בחשבון הנתבע עמדה ביום 12.10.06 על 16,170,000 ₪ והיא כללה הן את החוב של הנתבע והן את החוב של הנתבעת שהועבר כאמור לעיל לחשבונו של הנתבע.

ביום 24.9.07 הודיע הבנק כי הוא מתנה את ביטול המשכנתא, הרשומה לטובתו על המגרש, בפירעון מלא של חובו של הנתבע לבנק.

ביום 2.11.07 שלח אחיה של התובעת מכתב לנתבע בו הוא הודיע לו, בשמו ובשמה של התובעת, על כוונתם למכור את המגרש לשם פירעון החוב שהצטבר בחשבונו של הנתבע בבנק על מנת לצמצם נזקיהם הנובעים מהגידול המתמיד של היקף חובות הנתבעים לבנק וההכרח לממש את המשכנתא שנרשמה על זכויותיהם במגרש.

1.7 לאחר שהוברר כי הנתבע אינו מתכוון לפרוע את חובו לבנק, נאלצו התובעת, אחיה אליהו שטיינמץ ואמם הדסה שטיינמץ, למכור, ביום 11.11.07, חלק מהמגרש ומכספי התמורה פרעו את חובו של הנתבע לבנק.

לטענת התובעת היא שילמה מתוך החוב סכום כולל של 4,471,375 ₪, אך העמידה את תביעתה ע"ס 2,700,000 ₪ בלבד.

1.8 יצוין כי במסגרת הסדר שהושג בין התובעת, אמה ואחיה לבין הבנק, ניתנה לתובעת ובני משפחתה ארכה לממש את זכויותיהם במגרש, על מנת להקטין את הנזקים שהיו עלולים להיגרם להם עקב מכירתו של המגרש בצורה כפויה במסגרת מימוש המשכנתא אשר נרשמה על ידם לטובתו.

1.9 עם הגשת התביעה הגישו הנתבעים כתב הגנה משותף. לימים התברר כי הנתבעת היא חסויה ומונה לה אפוטרופוס לדין. ביהמ"ש התיר לנתבעת באמצעות האפוטרופוס לדין, ולנתבע להגיש כתבי הגנה מתוקנים בנפרד. הנתבע הגיש תביעה שכנגד בה נתבעו התובעת, אליהו שטינמץ והדסה שטינמץ ואילו הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בה נתבעו הנתבע אליהו שטינמץ והתובעת.

2. הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות (הוגשה ע"י הנתבעת)

לטענות הנתבעת -

2.1. טרם מינויו של האפוטרופוס לדין (להלן: "ב"כ הנתבעת") הגיש הנתבע בשמו ובשם הנתבעת מתוקף היותו "ידיד קרוב של הנתבעת", כמשמעותו של המונח בסעיף 32 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א") בקשה למחיקת התביעה על הסף מחמת התיישנות. הבקשה נדונה בפני כב' השופט ארנון אשר קבע כי מרוץ ההתיישנות בתביעת שיפוי של החייב המשני כלפי החייב העיקרי יתחיל מהמועד בו קיים החייב המשני בפועל את החיוב במקום החייב העיקרי. מאחר ותשלום החוב, כפי שנטען ע"י התובעת, נעשה בשנת 2007, וממועד זה טרם חלפה תקופת ההתיישנות, נדחתה טענת ההתיישנות.

עתה, הוגשה ע"י ב"כ הנתבעת בקשה חדשה למחיקת התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענתו, ההליכים שננקטו ע"י הנתבע אינם מחייבים את הנתבעת משהותר לה להגיש כתב הגנה מטעמה.

2.2 לטענת הנתבעת עילת התביעה נסמכת על פירעון החוב בבנק בשנת 2007 ועל זכותה של התובעת כערבה לפי חוק המשכון, או לחילופין מכוח דיני עשירת עושר ולא במשפט, לחזור אל הנתבעים.

לטענת ב"כ הנתבעת, בשנת 2007 לא היה לנתבעת חשבון הנושא את שמה בבנק הפועלים וממילא לא היה חוב שהתובעת הייתה צריכה לשלמו לבנק במקומה. חשבונה של הנתבעת בבנק נסגר עוד בשנת 1997, תריסר שנים קודם להגשת התביעה, ובהעדר חוב שאותו צריך היה לפרוע ממכירת המקרקעין המשועבדים, אין לתובעת עילה כלפי הנתבעת.

זאת ועוד, אף אם ניתן לראות בתובעת כמי שפרעה את החוב של הנתבעת, הרי שבשנת 2007 לא היה כל חוב של הנתבעת. חובה של הנתבעת, ככל שהיה, נפרע בשנת 1997 ועילת התביעה התיישנה זה מכבר.

2.3. לנתבעת עומדת טענת התיישנות הן ע"פ ס' 14 לחוק המשכון והן מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. אף אם יש בסיס לטענת התובעת לפיה "התגלגל" חובה של הנתבעת לחשבונו של הנתבע וכי בכך היא התעשרה שלא כדין על חשבון התובעת לית מאן דפליג כי "הגלגול" האמור נעשה בשנת 1997.

2.4. לטענת הנתבעת, העברת יתרת החובה לחשבונו של הנתבע ניתק את הזיקה שבין הנתבעת לשותפות העסקית שכללה את אליהו שטיינמץ התובעת והנתבע.

גם לטענת התובעת, בתגובתה לבקשה למחיקת התביעה מחמת ההתיישנות שהוגשה בעבר על ידי הנתבע, קמה לה הזכות להשבת החוב במועד פירעון החוב לבנק בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק עשית עושר ולא במשפט.

2.5. גם אם תתקבל טענת התובעת לפיה לא החזירה הנתבעת בפועל את ההלוואה שנטלה ואין לראות בהעברת החוב לחשבון הנתבע כסילוק ההלוואה, גם אז קם מחסום ההתיישנות שכן אירוע זה התרחש לפני 12 שנה.

לטענת התובעת -

2.6. יש לדחות את הבקשה.

החלטת כב' השופט ארנון אשר דחה את בקשת הנתבעים מפורטת ומנומקת ויש בה התייחסות לכל הטענות המועלות עתה על ידי הנתבעת. על כן, לא היה מקום להגיש בקשה חדשה המושתת על אותן טענות שהוכרעו לגופן ולא לגופו של המייצג.

הכרעה -

2.7. מוסכם על הכל כי משמונה לנתבעת אפוטרופוס לדין ההליכים שבוצעו בשמה בעבר אינם מחייבים אותה. ואולם, עיון בהחלטת כב' השופט ארנון מעלה כי כל הטענות שהועלו עי ידי ב"כ בבקשה דנא למחיקה על הסף, נטענו בבקשה הקודמת נדונו והוכרעו על ידי כב' השופט ארנון לגופן ואין לי אלא להצטרף להחלטתו ולדחות את הבקשה למחיקה על הסף מחמת התיישנות.

3. בקשה לביטול עיקול

טענות הנתבעת-

3.1. במסגרת ההליכים בתיק, ובטרם מונה עו"ד כהן לשמש כאפוטרופוס לדין לנתבעת, הוטל ביום 6.5.09 עיקול עד לסך של 2.7 מיליון ₪ על דירתה של הנתבעת (גוש 30298 חלקה 8 תת חלקה 51) ועל חשבונות הבנק המתנהלים על שמה.

3.2. לטענת ב"כ הנתבעת, הבסיס העובדתי שהוצג בבקשה לעיקול, לפיו בדעת הנתבעים למכור את דירתה של הנתבעת ובכך למלט נכס נוסף, היא טענה עובדתית נטולת אחיזה במציאות.

לטענת ב"כ הנתבעת בדיקתו עם הגב' אביטל אטינגר, מי שמונתה לשמש כאפוטרופוס לגופה ולרכושה של הנתבעת העלה כי אין ולא הייתה כל כוונה למכור את דירת הנתבעת. הנתבעת מעולם לא הבריחה נכסים, והתובעת לא הצליחה להצביע ולו על נכס אחד שלשיטתה הבריחה הנתבעת.

3.3. הנתבעת הראתה בכתב הגנתה שאין לעילת התביעה נגדה יסוד. התובעת לא הצביעה על זיקה כלשהי של הנתבעת לאירועים ולהתרחשויות הקשורים בתביעה שמקורם בפירעון הלוואה שהתנהלה על שמו של הנתבע ובחשבונותיו

במהלך שנת 2007.

3.4. בסעיף 27 לתביעה מודה התובעת כי לא הייתה מגישה את התביעה אלמלא התברר

לה שהנתבעת עומדת למכור את דירתה. התובעת יודעת שהנתבע נותר חסר כל ומנסה להיאחז בנכסי הנתבעת על מנת לנסות ולגזול את כספיה.

יתרה מכך, התובעת מציינת בכתב התביעה (ס' 14), כי מי שניהל בפועל את "עסקי הנתבעת" היה הנתבע.

3.5. לטענת ב"כ הנתבעת, התובעת השתהתה בהגשת התביעה ושיהוי זה אינו עולה בקנה אחד עם הטענה שהועלתה בבקשה למתן צו עיקול לפיו העיקול הינו חיוני ודחוף לתובעת. עולה בבירור כי העיקול אינו דחוף והוא נועד אך ורק כדי לשמש אמצעי לחץ על הנתבעת.

3.6. על פי תקנה 374 לתקס"א עיקול זמני יוטל אם השתכנע ביהמ"ש "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".

לטענת ב"כ הנתבעת, התובעת לא הוכיחה את התקיימותם של תנאי הסף כדי להטיל עיקול על פי סעיף 374 לתקס"א.

3.7. עיקול הנכסים והכספים, שהם קניינה הפרטי של הנתבעת מהווה פגיעה בזכויותיה החוקתיות.

הנכסים שעוקלו נצברו על ידי הנתבעת ובעלה, בטרם נפלו למשכב, בעמל רב מעבודותיהם כשכירים ומקורם אינו בפעילות העסקית הנטענת.

נכסים אלה (חשבונה הפרטי ודירת מגוריה) הם קניינה הגמור של הנתבעת והם מוגנים מכוח חוק יסודו כבוד האדם וחרותו.

3.8. לא הוכח קיומו של חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

3.9. הותרת צו העיקול על כנו, תגרום לנתבעת נזק בלתי הפיך, שעולה לאין שיעור על אי הנוחות שתיגרם לתובעת אם יבוטל הצו. הנתבעת ביקשה להבטיח כי נכסיה, שנצברו בעמל במשך שנים, ישמשו להמשך הטיפול החיוני בבנה האוטיסט השוהה

בהוסטל שיקומי, בבעלה החולה ומאושפז בבית חולים כשהוא משותק, חסר הכרה ומונשם ובה עצמה, חולת אלצהיימר.

תגובת התובעת -

3.10. לטענת התובעת, העיקול תפס רק בזכויות הנתבעת בדירת המגורים (מחצית מזכויות הדירה) ובכספים בסך של כ-48,000 ₪ לעומת סכום התביעה העומד על 2.7 מיליון ₪.

לא הוטל עיקול על חשבונות בנק המשותפים לנתבעת ולבעלה או אחרים ואף לא על חשבון העו"ש שלה. לפיכך, לא נגרמה לה כל פגיעה או אי נוחות.

3.11. לטענת התובעת, מסעיף 9 לבקשה למתן צו עיקול זמני עולה כי הנתבעת, בעצמה

ובחתימת ידה, רכשה נכסים בשווי מאות אלפי דולרים ומכרה נכסים אלה מבלי שפרעה את חובה לבנק.

מנספח ח' לבקשה לעיקול זמני נראה כי הנתבעת מכרה ביום 27.5.07 חלק מהנכסים שרכשה במימון הבנק בשנת 2001 וזאת חודשים אחדים לפני שהתובעת, אחיה ואמה נאלצו לפרוע את החוב לבנק ולאחר העברת חוב הנתבעת לחשבון הנתבע. בפועל, הבריחה הנתבעת נכסים מבלי שפרעה את חובה לבנק כאשר הנכס האחרון שמכרה נמכר על ידה בשנת 2007.

3.12. עצם העובדה שהתובעת לא הצליחה לאתר נכסים של הנתבעים, למרות העובדה שהם מכרו (עד מאי 2007 לפחות) נכסים בשווי מאות אלפי דולרים, מצביעה על הברחת נכסים.

3.13. התובעת מפנה לעובדה שהנתבעת עזבה את דירת מגוריה ועברה להתגורר עם

בנה- הנתבע, דבר המעלה חשד כי בדעתה למכור את דירתה.

3.14. אין בבקשה לביטול העיקול התייחסות לעובדה כי הנתבעת עצמה חתמה על הסכמי ההלוואה באמצעותם נטלה הלוואות מהבנק, היא חתמה על מסמכי רכישה לנכסיה ונרשמה כבעלת הזכויות באותם נכסים וחתמה על הסכמי מכירה של נכסיה אך לא פרעה את החוב שיצרה בתקופה בה הייתה כשירה מכל בחינה.

3.15. בהתאם לתקנה 362 לתקס"א, רשאי בימ"ש ליתן סעד של עיקול זמני אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת תביעה. בין שיקוליו ישקול ביהמ"ש את הנזק שיגרם למבקש הצו אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שיגרם למשיב אם יינתן הסעד, אם הבקשה הוגשה בתום לב ואם הסעד צודק בנסיבות העניין.

תקנה 374 לתקס"א קובעת כי ביהמ"ש רשאי לתת סעד אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסה"ד.

התובעת עומדת בקריטריונים הללו.

הנתבעת אינה כופרת במסמכים הרבים שצורפו לכתב התביעה ומבססים אותה.

כתב ההגנה אינו מעמיד בספק סביר את הנטען בכתב התביעה.

טענות ההגנה שהועלו על ידי הנתבעת, בכתב ההגנה, ולפיהם אינה אשת עסקים

ונתנה אמון בגברים במשפחה וסמכה עליהם שיפעלו לייצגה כראוי ומתוך דאגה

אמהית מסרה ייפוי כוח לבנה ולאחיינה לפעול בחשבון, עומדים בסתירה לאמור

בכתב ההגנה של הנתבע אשר טען כי אמו הייתה מצויה בתחום הפיננסי וניהלה

את התחום הפיננסי במשפחתה.

3.16. הנתבעת מודה בכתב הגנתה כי רכשה ומכרה נכסים אך לטענתה שימשה כחותמת גומי. זוהי טענה מסוג של הודאה והדחה ולפיכך הנטל על הנתבעת להוכיח טענה זו. כן יהיה על הנתבעת להוכיח כי הסכמתה להשאיל את שמה מנתקת את זכות התביעה נגדה.

3.17. הטענה כי העיקול נועד להפעיל לחץ על הנתבעת, נסתרה מתוך הבקשה להסרת

העיקול בה טוענת הנתבעת כי היא חסויה, חולה ואינה מעורה בהגשת התביעה

נגדה. כיצד ניתן להפעיל לחץ בנסיבות אלה, וככל שאין בכוונת הנתבעת למכור את דירתה אין בעיקול שהוטל כדי להכביד עליה ולפגוע בה. באשר לסכום, העיקול תפס על סכום זניח.

3.18. אם לא יוותר צו העיקול על כנו, לא תוכל התובעת להיפרע מהנתבעת ככל שתביעתה תתקבל. התובעת אינה צריכה להוכיח כי בדעת הנתבעת להבריח נכסים כדי לבסס טענת הכבדה, לעיתים די בגובה הסכום כדי לבסס טענה זו, כאשר עולה בידי מבקש הצו להראות כי אמצעיו של הנתבע אינם מספיקים כדי לפרוע את החוב.

החלטה -

3.19. תקנה 362(א) לתקס"א קובעת:

"הוגשה בקשה לסעד זמני במסגרת תובענה, רשאי ביהמ"ש ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על סיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיומם של התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זמן לסעד הזמני המבוקש".

בהתייחס לצו עיקול זמני קובעת תקנה 374(ב) כי צו עיקול זמני יינתן אם שוכנע ביהמ"ש על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

3.20. אני סבורה כי התובעת עמדה בתנאי הסף הדרושים כדי להטיל עיקול זמני:

א. באשר לטענה בדבר סיכויי התביעה, לא ניתן לומר כי עסקינן בתביעה משוללת יסוד. על פי המסמכים שצורפו לכתב ההגנה, התובעת משכנה את חלקה במגרש לפרעון חובותיהם של הנתבעים. על פי הטענה, הנתבעת "פרעה" את חובה לבנק על ידי העברת יתרת החובה לחשבונו של הנתבע והתובעת נאלצה לפרוע את יתרת החובה הכוללת, בעוד שבידי התובעת נותרו הנכסים (או תמורתם) שנרכשו ע"י כספי ההלוואות שהעמיד לרשותה הבנק.

ב. באשר להכבדה, העובדה כי מכלל הנכסים שקנתה ומכרה הנתבעת נותרה אך ורק דירת המגורים וסכום כסף קטן יחסית עליהם הוטל העיקול היא הנותנת, לנוכח סכום התביעה, כי אם תזכה התובעת בתביעה, יקשה עליה מאד לבצע את פסק הדין אם יבוטל העיקול.

3.21. מכל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה לביטול העיקול.

4. בקשת הנתבע המודיע ליתן צו למסירת מסמכי שומת ותשלום מס שבח של מכירת המגרש הידוע כגוש 3694 חלקה 254 (להלן: "המגרש") ומסמכי הכרה בהפסד הון.

4.1 לטענת הנתבע הוא "חושד" כי שלטונות מס שבח הכירו בסכום הערבות ששילמו המשיבים לבנק, שעלה על 17 מיליון ₪, כהפסד רווח הון ועל כן הנזק שנגרם למשיבים עומד על 60% מהסכום בלבד.

מטעם זה הוא מבקש לקבל לידיו את מסמכי שומת ותשלום מס שבח של מכירת המגרש שהם מסמכים "קריטיים" לצורך הוכחת חלק מטענות ההגנה שלו. עוד טוען הנתבע כי בקבלת הבקשה יתכן ויהיה כדי ללמד על כל העובדות סביב התביעה והתמיהות הרבות שבה. ויתכן שיהיה בקבלת הבקשה כדי להבהיר את נסיבות שיעבוד המגרש ע"י שטינמץ אליהו התובעת ואמם.

4.2. המשיבים (התובעת, אליהו שטינמץ ואמם הגב' הדסה שטינמץ), טוענים כי נכון למועד ביצוע עסקת מכר המגרש, הנתבע לא היה חדל פירעון, הוא טרם הוכר ככזה, הוא אינו מצהיר על עצמו ככזה ובוודאי שגם לא ניתן נגדו צו פשיטת רגל ועל כן לא יתכן שהחוב הוכר כחוב אבוד. לפיכך, עולה מהבקשה עצמה שהמשיבים לא יכולים היו לקזז את מס השבח החל על העסקה בנימוק שיש להכיר בחוב אשר פרעו כמפורט בכתב התביעה כחוב אבוד.

לטענת המשיבים, המסמכים המבוקשים אינם רלוונטיים ואינם קשורים כלל לתביעה דנא.

על אף האמור, ובשל העובדה שאינם מעוניינים להימצא כמי שמנסים להסתיר דבר, הם הותירו לשקול דעת ביהמ"ש אם להיעתר לבקשה.

4.3. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים דעתי היא כי יש להיעתר לבקשה.

לטענת הנתבע כתוצאה ממכירת המגרש ייתכן שנצמח לתובעת רווח אותו יש לקזז מהסכום ששילמה התובעת לבנק.

רווח זה, ככל שאכן נצמח לתובעת, הוא רלוונטי לברור התובענה ולקביעת הסכום שעל הנתבע להחזיר לתובעת, על פי טענתה.

בנסיבות אלה ובהעדר התנגדות מצד התובעת אני נעתרת לבקשה ומורה לתובעת להמציא לנתבע את המסמכים המבוקשים תוך 45 יום.

5. בקשה לגילוי ועיון במסמכים שהוגשה ע"י התובעת, אליהו שטינמץ ואמם הגב' הדסה שטיינמץ (להלן: "המבקשים")

הבקשה מכוונת אל הנתבעת ומתייחסת אל המסמכים הבאים:

א. טופס פתיחת חשבון אשר נוהל על שם הנתבעת בבנק ירושלים בגדרו ניטלה ההלוואה המצוינת בהסכם המכר עליו חתמה הנתבעת, בו מכרה את הדירות המצוינות ברח' אבן ספיר 9 בירושלים אשר היו רשומות בבעלותה בלשכת רשום המקרקעין (להלן: "הנכס באבן ספיר").

ב. טופס תנאי ניהול חשבון אשר נוהל ע"ש הנתבעת בבנק ירושלים הנזכר בסעיף א' לעיל.

ג. מסמכי הקמת ההלוואה אשר נטלה הנתבעת במסגרת החשבון שנוהל על שם הנתבעת המצוין בסעיף א'.

ד. מסמכי השעבוד של הנכס באבן ספיר המצוין בהסכם המכר מיום 25.2.07.

ה. כל האסמכתאות המעידות על קבלת התמורה והפקדת התמורה ממכירת הדירות באבן ספיר לרבות דפי חשבון, צילום פנים וגם השיקים באמצעותם התקבלה התמורה וכד'.

ו. טופס פתיחת החשבון אשר נוהל ע"ש הנתבעת בבנק ירושלים בגדרו ניטלה ההלוואה המצוינת בהסכם המכר בו מכרה הנתבעת את הנכס ברח' אדרת 3 ירושלים, על פי הסכם המכר מיום 31.3.1998 (הסכם המכר גולה למבקשים ע"י הנתבע בהליכים בתובענה בענין שטר המשכנתא על הנכס באבולעפיה ונמסר לנתבעת במסגרת ניהול התובענה).

ז. טופס תנאי ניהול החשבון אשר נוהל ע"ש הנתבעת בגדרו נטלה ההלוואה שמצוינת בסעיף ו' לעיל.

ח. מסמכי הקמת ההלוואה אשר נטלה הנתבעת במסגרת החשבון אשר נוהל על שמה הנזכר בסעיף ו' לעיל ובהסכם המכר מיום 31.3.1998.

ט. מסמכי השעבוד של הנכס ברח' אדרת 3 ירושלים, המצוין בהסכם המכר מיום 31.3.1998.

י. מסמכי ההלוואה אשר נטלה הנתבעת מבנק ירושלים בהקשר לתצהיר הנתבעת מיום 28.8.1996.

יא. כל האסמכתאות לגבי קבלת התמורה ממכירת הנכסים באבן ספיר ואדרת לרבות דפי החשבון בבנק ירושלים ותדפיסי חשבון של כל חשבון אחר אליו הופקדה התמורה ממכירת הנכסים באבן ספיר ואדרת או חלקה.

5.1 המשיבה לא הגישה תגובה לבקשה על אף שבהחלטתי מיום 8.7.12 התרתי לה לעשות כך תוך 14 יום.

5.2 בדיון שהתקיים ביום 12.9.12 ניתנה למשיבה ארכה של 14 יום להודיע לביהמ"ש מהם המסמכים לגביהם מתנגד ב"כ לתת צו כמבוקש.

המשיבה לא הגישה לבית המשפט הודעה כלשהי ולא הגישה בקשה להארכת מועד להגשת התגובה. בנסיבות אלה ניתן בזה צו לגילוי המסמכים המפורטים בבקשה ולעיל, וזאת תוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום, י"ז אדר תשע"ג, 27 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.