1. מבוא:

תביעה שהוגשה ע"י אבי זוארץ וזאן רחמים כנגד הנתבעים מרדכי ואניטה רוטר לפירוק שיתוף במקרקעין הידועים כגוש 8233 חלקה 67 (להלן: "החלקה"), המהווים מגרש בשטח של 1015 מ"ר בנתניה כן התבקש סעד כספי - תשלום בסך 294,000 ₪ בגין תשלום דמי שימוש.

הצדדים הגיעו להסכם פשרה בכל הנוגע לפירוק השיתוף ונותרה לבירור התביעה הכספית.

2. טענות התובעים:

התובעים הם הבעלים הרשומים של מחצית הזכויות במקרקעין, כאשר רכשו הזכויות ביום 23.12.89. הנתבעים הינם בעלי הזכויות הרשומים של המחצית השניה של החלקה מיום 7.8.57.

בחלקה בנוי בית מגורים ומחסן. הנתבעים משתמשים בבית המגורים ועושים בו שימוש בלעדי. משכך עליהם לשלם לתובעים מחצית דמי השימוש לשבע השנים שקדמו להגשת התביעה.

3. טענות הנתבעים:

בעלי הזכויות בחלקה היו שטרן יצחק ושטרק צבי כאשר לכל אחד מהן היו 50% מהזכויות בחלקה. בשנת 1949 הגיש שטרן בקשה לבנית בית מגורים בגודל 40 מ"ר.

בשנת 1957 רכשו הנתבעת והמנוח משטרן את זכויותיו של שטרן בחלקה וכן את הבית שהיה קיים על מחצית חלק זהו לרבות זכויות המגורים, השימוש והחזקה הבלעדיים במחצית חלקה זו. הנתבעת התגוררה בבית מאז ומעולם.

במחצית השניה של החלקה הועברו הזכויות מספר פעמים.

הנתבעת מעולם לא שילמה דמי שימוש עבור השימוש בחלקה מאחר והיה ברור לכל כי התבצעה חלוקה בעין בין השותפים בחלקה.

ביום 14.11.57 הגיש המנוח בקשה לתוספת בניה של 80 מ"ר בחלקה, והיא אושרה.

קיימת מניעות ואף השתק לאורך השנים.

4. לאחר שהצדדים הגישו להסכמה באשר לפירוק השיתוף והוגשו תצהירי עדות ראשית, הוסכם שהצדדים יסכמו תחילה בשאלה האם יש מקום לחייב הנתבעים בתשלום דמי שימוש.

5. דיון והכרעה:

לאחר שעברתי על המסמכים וקראתי סיכומי הצדדים מסקנתי הינה שאין כל מקום לחייב הנתבעים בתשלום דמי שימוש לתובעים וזאת כפי שאפרט להלן:

6. כעולה מתצהיר מר יוסי ברק, בנם של הנתבעים, הנתבעים רכשו זכויותיו של שטרן אשר כללו אף את בית המגורים בשטח 40 מ"ר. בהמשך בשנת 1957 הגישו בקשה לתוספת בניה של 80 מ"ר. בקשה זו אושרה. לאחר קבלת האישור נבנה הבית. הווה אומר משנת 1957 קיים הבית במצבו הבנוי בחלקת שטרן.

לא הוכח בפני כלל ועיקר שבמהלך השנים פנה שטרק ו/או מי שרכש ממנו את זכויותיו בחלקה בדרישה כלשהיא לנתבעים.

כן לא הוכח בפני שהנתבעים שילמו סכומים כלשהם למי מבעלי הזכויות במחצית השניה של החלקה במשך כל השנים שעברו.

7. התובעים רכשו זכויותיהם בשנת 1989. בהסכם המכר (נספח ו לתצהיר הנתבעים) מצוין במפורש שעל נכס קיים בית אשר מחזיקים ומתגוררים בו הנתבעת והמנוח שהם הבעלים של המחצית השניה של הנכס (ראה סעיף ג' להסכם).

הווה אומר התובעים ידעו על זכויות הנתבעים במחצית השניה של הנכס ולא טענו כנגדן.

התובעים נכנסו לנעלי הבעלים הקודמים של החלקה. העובדה שהבעלים הראשונים ואף אלה שבאו לאחריו מעולם לא באו בדרישה כלשהיא לנתבעים מלמדת שהיתה למעשה חלוקה בעין של החלקה, הכל בהסכמת הבעלים המקוריים אשר אף חתמו על תוכניות הבניה כמפורט בתצהיר מר ברק.

8. התובעים לא עשו דבר ממועד רכישת הזכויות בנכס על ידם. לא הוצג בפני כל מכתב שנשלח עם רכישת הזכויות או לאחר מכן לנתבעים.

התובעים טענו בתצהירם שניסו להגיע להבנות עם בנם של הנתבעת והמנוח וכאשר לא התאפשר הוגשה התביעה. עם זאת אין כל הסבר מספק מדוע במשך כ 30 שנה לא עשו דבר ורק כעת החליטו להגיש תביעתם. בכך למדה אני שהבינו וידעו שבוצעה למעשה חלוקה בעין של החלקה, כאשר הנתבעים מחזיקים במחצית הזכויות בחלקה ובבית המגורים שבנו עליו.

9. התובעים טוענים שהצדדים שותפים גם יחד, וכי הנתבעים עשו שימוש במקרקעין באופן בלעדי אשר מנע מהם את זכות השימוש ועל כן זכאים לפיצוי.

כפי שפירטתי לעיל מהמסמכים והעובדות שהוצגו בפני עולה שלמעשה היתה חלוקה בעין של החלקה הכל בהסכמת הצדדים , כאשר הנתבעים אכן עושים שימוש בלעדי בחלקם והתובעים עושים שימוש בלעדי בחלקם הם. על כן לא קמה לתובעים כל זכות פיצוי.

10. לאור כל האמור לעיל מסקנתי הינה שהתובעים לא הצליחו להוכיח שקיימת להם זכות לקבל מהנתבעים דמי שימוש ראויים עבור החלקה ודין התביעה להידחות. התובעים ישלמו הוצאות הליך זה לנתבעים בסך 4,000 ₪.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ז, 28 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.