בענין : בקשה לביטול פסק דין ובקשה להארכת מועד

1. זוהי בקשה להארכת מועד ולביטול פסק דין אשר חייב את בעלה המנוח של המבקשת, מר יואל רוזן ז"ל (להלן: "המנוח") אשר נפטר ביום 6.10.13, לשלם למשיבים סכום על סך 60,475 ₪ בצירוף הוצאות ושכ"ט . הבקשה מוגשת מטעם עזבונו של המנוח – באמצעות אלמנתו, היא חליפתו ויורשתו על פי צו קיום צוואה מיום 28.11.13 – הגב' אילנה רוזן (להלן: "המבקשת").

2. ביום 27.7.1997 נחתם חוזה בין המנוח לבין המשיבים, למכירת דירתו של המנוח הממוקמת מעל דירת המגורים שלו ושל משפחתו, באופן שלאחר המכירה נותרו הצדדים שכנים הגרים בסמיכות, והידועה כגו"ח 11014/27 (להלן: "הדירה"). אין חולק, כי במסגרת חוזה המכר הנ"ל, התחייב המנוח לרשום את המקרקעין כבית משותף בהתאם לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969, ולדאוג לכך שהדירה, על הצמוד לה, יירשמו כיחידה נפרדת. אין חולק כי רישום זה לא בוצע על ידי המנוח.

3. ביום 30.8.06, ובחלוף 9 שנים מיום חתימת חוזה המכר, פנו המשיבים אל המנוח במכתב התראה, באמצעות משרד עו"ד, לפיו ביקשו להשלים רישום הבית המשותף וכן רישום הדירה שנמכרה כיחידה נפרדת, וזאת תוך 7 ימים, שאם לא כן ישקלו נקיטה בהליכים משפטיים.

4. שלוש שנים נוספות שקטו המשיבים, עד אשר ביום 7.5.09 הגישו תביעה לצו עשה לאכיפת התחייבותו החוזית של המנוח לרישום החלקה, וכן לתשלום פיצוי מוסכם, בהתאם לסעיף בחוזה המכר, ע"ס 60,475 ₪ בצירוף ריבית והצמדה.

5. ביום 11.10.09, ולאחר שנשלחה למשיבים התראה טרם מחיקה מחוסר מעש ביום 15.8.09, הגישו המשיבים בקשה לפסק דין בהעדר הגנה. בהתאם להחלטתו של כב' הרשם אבישי רובס ( כתוארו דאז) מיום 13.10.09, ביצעו המשיבים מסירה אישית של מסמכי התביעה ביום 26.10.09 והגישו את אישור המסירה כדין. מאישור המסירה עולה, כי כתב התביעה הומצא לבתו של המנוח- הגב' ליטל רוזן (להלן: "ליטל"), אשר מתגוררת עמו ונחזתה להיות כמי שמלאו לה 18 שנים.

6. לאחר כחודשיים ימים מיום המסירה, ביום 1.12.09, הגיב המנוח לראשונה להליך המתנהל נגדו והגיש לבית המשפט בקשה בכתב ידו להארכת המועד להגשת כתב הגנה מהטעמים, כי לא הספיק להכין כתב הגנה כראוי וכי הוא מבקש זמן לתור אחר עורך דין המתמחה בתחום אשר יסייע לו להתגונן מפני התביעה. בהחלטתי מאותו יום קבעתי, כי על הנתבע לפרט במסגרת בקשה מתוקנת מהו המועד בו קיבל את כתב התביעה ומהי האורכה הדרושה לו לשם הגשת כתב הגנה. כן הוריתי על העברת הבקשה המתוקנת לתגובת הצד שכנגד.

7. למחרת, הגישו המשיבים בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה בצירוף אישור המסירה מיום 26.10.09 ותצהיר המוסר מר לירן אפרתי . ביום 7.12.09 נחתמה הפסיקתא וניתן פסק דין (להלן: "פסק הדין המקורי").

8. ביום 15.12.09, כשבועיים מיום החלטתי המורה לו להגיש בקשה מתוקנת ולמעלה משבוע מיום מתן פסק הדין בהעדר, הגיש המנוח בקשה מתוקנת להארכת מועד להגשת כתב הגנה במסגרתה ביקש אורכה בת 60 ימים להגשתו, מכיוון שהוא משתדל להשיג הסכמתו של השכן הנוסף, ככל הנראה מר ברזינר, לרישום הבית המשותף וכן מכיוון שטרם מצא עורך דין מתחום המקרקעין. בהמשך ולמחרת היום, נתתי החלטתי לפיה זה מכבר ניתן פסק דין מחמת אי הגשת כתב הגנה על ידו ולפיכך עליו לפעול להגשת בקשה לביטול פסק דין הכוללת תצהיר, וזאת בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ- 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

9. ביום 26.12.10, כשנה מיום מתן פסק הדין בהעדר הגנה, הגישו המשיבים בקשה לתיקונו מחמת טעות קולמוס שנפלה בפרטי המנוח, אשר ליוותה את ההליך כולו עד מתן פסק הדין, כך שהוחלפה הספרה האחרונה במספר זהותו ותחת הספרה 6, היא הנכונה, נכתבה הספרה 9. לבקשה צורפה תמצית רישום ממשרד הפנים מיום 15.12.09. בהתאם להחלטתי מאותו יום המורה להם לעשות כן, הגישו המשיבים ביום 30.12.10 בקשת רשות להארכת מועד להגשת בקשה לתיקון טעות קולמוס בפסק הדין. לאחר שצורפו אישור המסירה וכן בקשה למתן החלטה בהעדר תגובת המנוח, ניתנה הרשות ופסק הדין המתוקן ניתן ביום 30.1.11 (להלן: "פסק הדין המתוקן").

10. ביום 1.4.15, למעלה מארבע שנים מיום מתן פסק הדין המתוקן, הוגשה הבקשה דנן לביטול פסק דין ולהארכת המועד להגשתה, על ידי המבקשת.

11. המבקשת מבססת בקשתה וטוענת לביטול פסק הדין משני טעמים עיקריים. ראשית, מחובת הצדק. משנמסר כתב התביעה לבתם ליטל, בהיותה בת 17 בלבד ולנוכח העובדה כי לדעתה היא אינה נחזית להיות כמי שמלאו לה 18 שנים ומעלה, נפל פגם בהליך ההמצאה אשר יורד לשורשו של ההליך ומחייב את ביטול פסק הדין מחובת הצדק. שנית, מחמת התיישנות התביעה. נטען כי נכון למועד הגשת התביעה בחודש מאי 2009, שהיא במהותה לטענת המבקשת תביעה לסעד כספי, חלפו כ- 12 שנים, ולפיכך - נכון ליום הגשתה התיישנה עילת התביעה בשלמותה. עוד טוענת המבקשת, כי האיחור הרב נגרם עקב מצגים כוזבים מצד המשיבים, לפיהם ככל שהמנוח יטפל בהליך הרישום לא יעמדו על ביצוע פסק הדין וכן לנוכח היותו של המנוח אדם נאיבי ופשוט, כדבריה של המבקשת בסעיף 1 לתצהירה. אין המדובר, לטענתה, בזלזול או בהתעלמות מהליכי המשפט.

12. ביום 18.5.15 הוגשה תגובת המשיבים המתנגדים לביטול פסק הדין ולהארכת המועד. לעניין הארכת המועד, טוענים המשיבים כי לא מתקיים "טעם מיוחד" כנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"). לעניין ביטול פסק הדין מחובת הצדק, צוין כי למנוח ניתנו שלל הזדמנויות להתגונן מפני התביעה ולנצל את יומו בבית המשפט, אך נמנע מלעשות כן. נטען, כי המנוח קיבל עוד בחודש מאי 2009, טרם ביצוע המסירה האישית לליטל באוקטובר, את כתב התביעה ישירות לידיו באמצעות דואר רשום. כמו כן, לאחר כחמישה חודשים, על פי החלטת בית המשפט, הומצאו למנוח שוב מסמכי התביעה במסירה אישית. גם הפעם בחר המנוח שלא להתגונן, חרף קבלת המסמכים בפעם השנייה. בנוסף, לעניין התיישנות עילת התביעה, נטען כי המבחן הקובע לסיווגה של תביעה כ"תובענה במקרקעין" או "בשאינו במקרקעין" הוא מבחן תוכן התביעה. משנועדה התביעה דנן לשרת את האינטרס הרישומי או השימושי (היינו, יכולת השימוש), יש לסווגה כתביעה במקרקעין, ודי בכך שנשוא התביעה הוא כי זכות שבפוטנציאל ניתנת לרישום וביום מן הימים אכן תירשם. לאמור, אין נפקא מינה לשאלה האם תוצאת התביעה היא שינוי במרשם בפועל. לפיכך, יש לסווג התביעה לאכיפת זכות אובליגטורית שהתחייב המנוח כתביעה במקרקעין אשר חלה עליה תקופת התיישנות של 25 שנה, בהיותם של המקרקעין מוסדרים, ולכל הפחות – 15 שנים, בהתאם לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. לחילופין, ועוד לעניין המחלוקת בדבר התיישנות עילת התביעה, טוענים המשיבים כי בהסכם המכר נשוא התביעה, התחייב המנוח לרשום את זכויות המשיבים במקרקעין שרכשו ממנו תוך "זמן סביר". לפיכך, אין לראות את מועד ההסכם בין הצדדים כמועד תחילת תקופת ההתיישנות, אלא יש לעשות כן רק בתום ה"זמן הסביר"- הוא היום בו נולדה עילת התביעה, זאת בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות.

13. בתשובה לתגובה מיום 30.6.15, השיבה המבקשת כי אף אם התביעה, במתכונתה המקורית כפי שהוגשה במאי 2009, כללה הן סעד במקרקעין והן סעד כספי לתשלום פיצוי מוסכם, הרי שעם קבלת פסק הדין מיום 7.12.09, ויתרה מכך, עם קבלת פסק הדין המתוקן המאוחר הרבה יותר, זכו המשיבים בסעד כספי גרידא ולא הלינו על כך. במספר הזדמנויות שונות לא הזכירו המשיבים את הסעד הרישומי במקרקעין, ולו ברמז. לפיכך, לדעת המבקשת אין מנוס מן המסקנה כי המשיבים זנחו וויתרו על צו העשה במקרקעין ובכך הפכה התביעה לתביעה כספית גרידא. המבקשת מבססת טענה זו בקיומו של הליך תלוי ועומד, בו פתחו המשיבים נגד העיזבון ביום 23.10.14 לצו עשה – והיא, היא התביעה "האמיתית" לסעד שבמקרקעין. למעשה לטענת המבקשת, המשיבים זכו בפיצול סעדים אף מבלי שביקשו זאת מבית המשפט. ועוד, אילו התובענה משנת 2009 אכן הייתה תובענה שבמקרקעין, הרי שהמשיבים כלל לא היו זקוקים להליך החדש אשר יזמו לאחרונה באוקטובר 2014. עוד טוענת המבקשת, כי מבחן תוכן התביעה יוצא מנקודת הנחה כי בסופו של הליך התובע דבק ועומד על כל הסעדים המקוריים. בנסיבות העניין, מבחן "תוכן התביעה" אינו רלוונטי מהטעם שהמשיבים עצמם עתרו בסופו של יום לסעד כספי בלבד וזנחו לחלוטין את האינטרס הרישומי או השימושי.

14. השאלה הראשונה לה עלי להידרש הינה – האם בנסיבות העניין יש להאריך המועד ולאפשר למבקשת להגיש הבקשה לביטול פסק הדין. לאחר שעיינתי במכלול החומר אשר הובא לעיוני ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל, תוך חיוב המבקשת בהוצאות המשיבים.

ייאמר מיד, כי לאיחור ניכר זה, של למעלה מארבע שנים, לא ניתן הסבר משכנע העולה כדי "טעם מיוחד" כנדרש בתקנה 528 לתקנות. ואולם, סמכותו של רשם להאריך מועדים שאובה מסעיף 90 לחוק בתי המשפט ולא מתקנה 528 לתקנות סד"א ולכן הפעלתה אינה מותנית בהוכחת קיומו של טעם מיוחד . כדי שתתקבל בקשה להארכת מועד על המבקשת ליתן הסבר מניח את הדעת לאיחור המשמעותי בן למעלה מארבע שנים בהגשת הבקשה. ראשית, כפי שצוין לעיל, טענתה של המבקשת הייתה כי האיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין המקורי נגרם בשל מצגים והבטחות מצד המשיבים ו/או מי מטעמם, לפיהם הבהירו למנוח כי הם רואים את פסק הדין המקורי כתמריץ לעידודו להשלים את הרישום וכי לא יאכפו את פסק הדין ולא יפתחו תיק הוצאה לפועל לגבייתו. אותו הסבר בדיוק ניתן גם לגבי שאלת האיחור המהותי בהגשת בקשה לביטול פסק הדין המתוקן, וזאת אף לאחר שנוכח המנוח לגלות זה מכבר, ככל שמצגים אלו אכן התקיימו כפי שטוענת המבקשת, כי מצגים אלה, כפי שהתגלה לו, אין להם על מה שיסמכו. טענות אלו, הן לגבי פסק הדין המקורי והן לגבי פסק הדין המתוקן, מעוררות קושי רב. המבקשת נועצת את הסיבה להשתהות היתרה בכך כי בעלה המנוח איש נאיבי ופשוט היה, אשר לא היה מעורה בהליכים משפטיים ואף לא היה מיוצג באותו זמן. אף אם אניח לטובת המבקשת כי התנהלותו האמורה של המנוח לא נעשתה בזדון, אין המדובר בהתנהלות סבירה ההולמת את חובותיו של בעל דין כלפי הצדדים האחרים להליך וכלפי בית המשפט.

15. לפי התפיסה המקובלת, הגשת הליך שנקצב לו מועד, באיחור, פוגעת בצד שכנגד, אשר עם תום המועד לנקיטת ההליך רשאי להניח כי לא יינקטו הליכים שלא ננקטו עד כה, ובכך פיתח "מעין חסינות" מפני הגשת בקשות או ערעורים באיחור (ראו: בש"א 3079/04 באר טוביה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' עומרי נגב , נח (6) 464 ; בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל ואח' נ' אלינא אוריאלי, תק-על 487 (1) 2000). אותה "מעין חסינות" מהווה ביטוי לפן מסוים של עיקרון סופיות הדיון, הגורס כי גם הצורך להביא לסיומם של ההליכים הוא עיקרון ראוי להגנה. לעיקרון סופיות הדיון ישנו גם פן ציבורי. מעבר לעניינם של היחידים המעורבים בהליך משפטי, קיים גם אינטרס של הציבור בכך שמערכת המשפט תפעל באופן יעיל ככל האפשר. הרצון שלא למשוך יתר על המידה את ההליכים המשפטיים הוא גם עניינו של הציבור בכלל, ושל בתי המשפט כמבטאים את רצון הציבור בעניין זה, בשל הצורך להבטיח ודאות ויציבות, המושגים על ידי כך שמספר הפעמים בהן ניתן יהיה לנסות ולשנות ענין כלשהו יהיה מוגבל. הצורך בהצבת גבולות נובע גם מקיומם של משאבים מוגבלים, כאשר הימשכותו של הליך מסוים יתר על המידה תפגע באפשרותו של הליך אחר להישמע. בדרך כלל, פתיחתו של עניין שהסתיים זה מכבר באיחור של למעלה מארבע שנים תפגע באינטרס זה. הפגיעה היא מהותית – כיוון שעצם האפשרות של "פתיחת" הסכסוך מחדש זמן כה רב לאחר סיומו פוגעת בוודאות וביכולת להסתמך על פסקי דין באופן כללי. יתר על כן, עצם העלאת הבקשה, הדיון בה, העבודה המנהלית הכרוכה בה וכיוב' צורכות משאבים רבים יותר, ומובן כי במערכת אשר אמצעיה מוגבלים גורם הדבר להפחתת המשאבים השיפוטיים והאדמינסטרטיביים העומדים לרשות כלל המתדיינים האחרים, או כלשונו של כב' המשנה לנשיא בדימוס ש. לוין בבש"א 3780/98 גיא רוזן ואח' נ' כפר הרי"ף כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נב (3) 625 – "לגרום לשיבוש ההליכים, לדיונים מיותרים, ובסופו של דבר להארכת משך הדיון בערעורים בדרך כלל". על כן, בדרך כלל יכתיב אינטרס זה את התוצאה של דחיית בקשה שהוגשה באיחור כה רב.

16. שקלתי האם אין מקום לדחות את הבקשה להארכת מועד נוכח מכלול הטעמים עליהם עמדתי, ובמיוחד נוכח התנהלותם הדיונית הבעייתית של המנוח והמבקשת. בסופה של שקילה ראיתי להיעתר לבקשה להארכת מועד, לאור הנסיבות המיוחדות הקיימות במקרה זה, ומשלושה טעמים עיקריים מצטברים שיפורטו להלן . ראשית, ראיתי להביא בחשבון כי בנסיבות העניין לא נוצרה אצל המשיבים ציפייה לסופיות הדיון (לעניין הציפייה לסופיות הדיון, ראו: בש"א 1795/10 צדיק עדיקה נ' ניסים עדיקה (9.3.10)). אין חולק כי ביום 23.10.14 הגישו המשיבים תביעה לצו עשה- לאכיפת רישום המקרקעין. הנקיטה בהליך חדש ופתיחתו, מעידים כי המשיבים לא ראו בהליכים המשפטיים אשר ננקטו עד כה כסופיים ולא הסתמכו על סיומם. בבואו לאשר הארכת מועד שחלף, יתייחס ככלל בית המשפט להסתמכות ולציפיות הלגיטימיות של בעל הדין שכנגד (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 11, 2013) עמוד 756 ; בע"מ 4808/04 פלונית נ' פלוני , פ"ד נט (3) 132). בנסיבות המקרה דנן ברורה כוונתם של המשיבים להמשיך בהליכים ולא כי אלו באו על סיומם. שנית, התרשמתי כי טענות ההגנה אשר פורטו במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין והתשובה לתגובה הינן טענות הגנה מפורטות, אשר נתמכות בתצהיר כנדרש ובמסמכים רלונטיים. עוד התרשמתי, כי המבקשת עמדה בדרישת הפירוט הרלוונטית בהליך הארכת המועד והציגה בפני בית המשפט התמונה המלאה מנקודת מבטה . שלישית, בנסיבות העניין, ולאור טיבן של טענות ההגנה, לא מצאתי לחסום כליל את גישתה של המבקשת לבית משפט זה, לצורך בירור טענותיה.

בנסיבות העניין, נראה לי כי הסעד המידתי בגין התנהלותם הדיונית של המבקשת והמנוח, בכל הנוגע להליך הארכת המועד, הוא פסיקת הוצאות בשיעור מתאים לטובת המשיבים (למידתיות הסעד בגין התנהלות דיונית בלתי ראויה של בעל דין, ראו והשוו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (פורסם במאגרים, 15.1.07)). כבר נאמר כי- "סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר, במקום בו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק" (בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרן אמנון ואח', פ"ד נד (4) 702). אשר על כן, הבקשה להארכת מועד מתקבלת ואדון בבקשה לביטול פסק הדין לגופה.

17. בנוגע לפגמים בהליך ההמצאה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. כתב התביעה הומצא לליטל בהתאם לתקנה 481 לתקנות המאפשרת לבצע המצאה לבן משפחה הגר עם הנמען ושלפי מראית עין מלאו לו 18 שנים, באם לא ניתן לבצע המצאה אישית מעשית לנמען גופו. מתאריך לידתה של ליטל (20.1.92), כפי שהוא מצוין בתעודת הזהות אשר צירפה המבקשת לבקשה, עולה כי בזמן מסירת התביעה הייתה ליטל בת 17 – צעירה במעט מהגיל הקבוע בתקנות. המבקשת שוללת בתוקף את האפשרות כי המוסר יכול היה להתרשם כי כבר מלאו לליטל 18 שנים, אך נמנעת מלצרף תמונה נושאת תאריך ו/או מסמך אחר אשר יאפשר לבית המשפט להתרשם מטענתה זו. יתרה מכך, גם אם אניח לטובת המבקשת כי אכן מדובר בבחורה הניראית צעירה באופן משמעותי לגילה, בהיותה "צנומה ונמוכה במיוחד", הרי שאין חולק כי ליטל התגוררה עם המנוח באותו הבית ולכל הפחות נפגשה עמו. לפיכך, לא סביר להניח כי מסרה לו את מסמכי התביעה רק לאחר חודשיים ימים.

כיוון שבמועד הגשת הבקשה ליטל כבר בגרה לא היתה כל מניעה לצרף תצהיר של ליטל המוסר את גרסתה בענין זה מכלי ראשון . משלא נעשה הדבר , יש להניח כי המבקשת חששה שהצגת התצהיר וחשיפתה של ליטל לחקירה נגדית עלולה לפעול לטובת הצד שכנגד .

18. משנקבע כי פסק הדין אינו פגום, יש להידרש לשאלת ביטול פסק הדין על פי שיקול דעת בית המשפט. במסגרת שיקול הדעת, יש להציב את שני המבחנים הבאים: א.סיבת מחדלו של המבקש להתייצב או להתגונן; ב.סיכויי הצלחה כי הגנתו תתקבל. התשובה לשאלה השנייה היא החשובה יותר (ע"א 64/53 יששכר כהן נ' שלום יצחקי , פ"ד ח 395).

19. באשר לסיכויי ההגנה, טענת ההגנה העיקרית לתחולתה טוענת המבקשת הינה התיישנות של עילת התביעה. על מנת לעמוד על טיבה של טענה זו ראשית יש לסווג האם התביעה הינה תביעה "במקרקעין" או "בשאינו מקרקעין". מבלי לקבוע מסמרות בשאלת הסיווג ולפיכך מהי תקופת ההתיישנות החלה, וכן לצורך ההליך שבפניי בלבד אציין, כי המבחן אשר נקבע בפסיקה להבחנה בין תביעה במקרקעין לבין תביעה בשאינו במקרקעין הוא "מבחן תוכן התביעה" (ראו: ע"א 159/69 סלאמה נ' סלאמה, פ"ד כג(2) 221, 223 (1969)). לא נקבעו אמות מידה ברורות ומדויקות למבחן זה, אולם במשך השנים דנה הפסיקה בקטגוריות שונות של מקרים בניסיון לסווגם. כך למשל, נקבע כי תביעה לאכיפת התחייבות להעביר בעלות בקרקע היא תביעה במקרקעין (ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פ"ד כ(1) 505, 519 (1966) (הדברים הם אמרת אגב משום שנקבע באותו עניין כי התביעה לא התיישנה מהטעם שחל עליה הדין שקדם לחוק ההתיישנות- נ.ז. ); ע"א 87/74 סמואלס נ' סמואלס, פ"ד כט(1) 309, 311 (1974); ע"א 435/87 פיכטנבוים נ' ברקוביץ, פ"ד מג(3) 173, 175 (1989) ועוד). הוא הדין באשר לתביעה להעברת זכות חכירה רשומה במקרקעין (ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא, פס' 10 (פורסם במאגרים 17.10.12) ("תביעת העירייה, כבעלת זכות שביושר להירשם כבעלת זכויות החכירה במקרקעין, היא תביעה לאכיפת זכות במקרקעין, ובהתאם להוראת סעיף 5(2) לחוק – תקופת ההתיישנות הרלוונטית היא 25 שנה")).

20. מבחן תוכן התביעה מעורר קושי במקרים בהם התובע מבקש לאכוף התחייבות חוזית של הנתבע הנוגעת לזכות במקרקעין. במקרים כאלה ייחסה הפסיקה נפקות להבחנה בין אופי הזכות שהנתבע התחייב להעביר לתובע – זכות קניינית או זכות חוזית. בענייננו המנוח התחייב להעביר למשיבים זכות קניינית מסוג חכירה אשר אמורה הייתה להשתכלל עם רישומה במרשם המקרקעין. עסקה להקניית זכות קניין במקרקעין נוצרת בדרך כלל בחוזה שבו מתחייב המוכר – הרשום במרשם המקרקעין כבעל הנכס (לרבות חוכר) – להעביר את הקניין בו לרוכש בתמורה לתשלום מוסכם. עם כניסת החוזה לתוקף, מקבל הרוכש זכות חוזית להירשם כבעלים, אך זכותו הקניינית של הרוכש בנכס תתגבש רק עם רישומו כבעלים במקום המוכר. כל עוד לא הושלם הרישום, עסקינן ב"התחייבות לעשות עסקה", בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק המקרקעין. במקרה דנן, אין חולק כי העסקה לא הסתיימה ברישום ועד יום 22.3.09, היום בו הונפק נסח טאבו לטובת הגשת התביעה, המשיבים עדיין לא נרשמו כחוכרי הקרקע, אלא נרשמה לטובתם הערת אזהרה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין ומעמדם לא שוכלל לכדי בעלי זכות קניינית בנכס. תובענה לאכיפת עסקה במקרקעין תוגש כשאין בידי הרוכש-התובע זכות קניינית כי אם זכות חוזית לקבל קניין, ומכאן שסיווג תביעה שכזו, לאכיפת התחייבות להעברת זכות קניינית בקרקע כתביעה במקרקעין, אינה מעוררת קושי מיוחד. אף בפסיקה מאוחרת נקבע, כי "יש לראות בתובענה לאכיפת חיוב חוזי שעניינו הענקת זכות אובליגטורית במקרקעין מוסדרים כתביעה במקרקעין שעליה חל סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, כלומר תקופת התיישנותה עומדת על עשרים וחמש שנים (ע"א 6766/11 סאלח חג'אזי נ' עאמר חגאזי (פורסם במאגרים 23.6.13); דנ"א 2415/01 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' גב' ציפורה סופיוב, פס' 8 (פורסם במאגרים 30.5.01); ע"א 3521/10 עיריית חיפה נ' אבנר גסר, פס' 6 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל (פורסם במאגרים 7.1.13) (דעת יחיד)). עם זאת, נסיבות ענייננו שונות ומובחנות הן. כב' השופט טל חבקין בספרו "התיישנות" (טל חבקין התיישנות (תשע"ד- 2014) בעמ' 80) מציין, כי ראוי להקנות את עיקר המשקל לשאלה מה תהיה התוצאה של קבלת התביעה. ואכן, אם כתב התביעה נבחן לבדו מנקודת מבט דווקנית, כעומד לכשעצמו, הרי שתוצאת קבלת התביעה הינה מתן זכות קניינית למשיבים וכן תשלום פיצוי מוסכם. ואולם, צודקת המבקשת בטענתה כי המשיבים הם, הם אשר ניסחו את הפסיקתא לחתימה ופסק הדין אשר ניתן לבקשתם אינו כולל ואינו מזכיר את הסעד לצו עשה. המשיבים התייחסו אך ורק לסעד הכספי והתוצאה האופרטיבית של פסק הדין הנ"ל היא רק תשלום כספי. אף אם נפלה טעות בידי בא כח המשיבים בניסוח הפסיקתא, הרי שיכלו לפנות לבית המשפט בבקשה, כפי שעשו שנה לאחר מכן. גם אז, בעודם מבקשים לתקן טעות אשר נפלה בתעודת זהותו של המנוח, הם לא הזכירו ולו ברמז את הסעד הנוסף – הוא הסעד במקרקעין - לצו עשה. וכידוע, ככלל תביעה למתן סעד כספי גרידא אינה נחשבת לתביעה במקרקעין. ולראיה, מצאו המשיבים לנכון, באמצעות בא כחם, להגיש בשלהי אוקטובר 2014 תביעה חדשה בהליך נוסף ונפרד לקבלת הסעד שבמקרקעין. שם, בתביעה זו, באם היא תתקבל, תהא התוצאה רישום המקרקעין על שם המשיבים ושכלול זכותם החוזית לקניינית. כפי שציינתי לעיל, אין בדבריי לעיל משום הכרעה בשאלה זו לגופה, אך מצאתי לנכון להתייחס אליה במסגרת שאלת סיכויי ההגנה ולצורך ההליך שבפניי גרידא. לאמור, הסיכוי הממשי כי תביעתם של המשיבים אכן התיישנה מקים למבקשת טענה טובה המשפיעה לחיוב על סיכויי ההגנה, שיקול אשר עליי לקחת בחשבון במסגרת החלטתי זו.

21. באשר לסיבת המחדל, ישנה זיקת גומלין בין סיבת המחדל לבין סיכויי ההגנה. ככל שסיכויי ההגנה טובים יותר כך יש לגלות יחס מקל כלפי סיבת המחדל וכלפי האיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין. בבע"מ 1406/12 הנזכר לעיל, קבע בית המשפט העליון כי על בתי המשפט להעדיף את בירור המחלוקות בין בעלי הדין לגופן תוך הימנעות מגרימת תוצאות בלתי הפיכות אך בשל מחדלים דיוניים של ב"כ הצדדים כל עוד אלו לא נגרמו בזדון. במקרה שלפני, ועל פי החומר המצוי התיק, שוכנעתי במאזן הסתברויות כי לא היה זדון בהתנהלות המנוח, אלא הוא התרשל רשלנות רבתי גרידא. לטעמי , בנסיבות המקרה שלפני חומרת ההתרשלות וסיכויי ההצלחה עליהם הצביעה המבקשת אינם מצדיקים להותיר על כנו פסק דין שניתן במעמד צד אחד וגורם למבקשת עיוות דין משווע.

22. על כן , אני מורה על ביטול פסק הדין שניתן נגד המבקשת בתיק זה ביום 7.12.09, לרבות פסק הדין המתוקן מיום 30.1.11.

23. לאור נימוקי ההחלטה , כנהוג כאשר מתקבלת בקשת להארכת מועד ובהתחשב במשך האיחור הרב בהגשת הבקשה מצאתי לנכון לחייב את עזבון המנוח יואל רוזן ואת יוזמת ההליך אילנה רוזן לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

הנתבע יגיש כתב הגנה לא יאוחר מיום 15.9.15 .

ניתנה היום, כ"ח תמוז תשע"ה, 15 יולי 2015, בהעדר הצדדים.