לפני
כב' השופטת (בדימ') מיכל אריסון-חילו
נציג ציבור (עובדים) מר שלמה גולדמן
נציג ציבור (מעבידים) מר דוד ברקן
התובעת רחלה שחר, ת.ז. 42988998, אלמנתו של שמואל שחר ז"ל
-
הנתבעת מדינת ישראל/משרד המשפטים /נציבות שירות המדינה
ע"י ב"כ עו"ד תמי בראל מפרקליטות מחוז חיפה (אזרחי)
פסק – דין |
הרקע העובדתי
פגיעה רטרואקטיבית בשכר בחלוף למעלה מ– 7.5 שנים, בניגוד לחוק ההתיישנות והוראות החשב הכללי
פדיון בחסר של ימי מחלה
כך למשל טוענת התובעת כי דו"ח הנוכחות של המנוח לחודש נובמבר 2000, (נספח א' לתצהירה של גב' רונית טסטא, מוצג נ/12), הוא "שקרי וקטוע" ורונית טסטא שיקרה (ר' עמ' 34-33 לסיכומיה), הואיל ואינו מתאים לתלוש חודש נובמבר 2000 (מוצג ת/66), בעניין מספר השעות הנוספות. עיון בתלוש חודש נובמבר 2000 מלמד כי השעות הנוספות המופיעות בתלוש זה - בוצעו בחודש אוקטובר 2000; לו התובעת היתה מגישה גם את תלוש חודש דצמבר 2000 ניתן היה לראות בתלוש חודש דצמבר את תשלום השעות הנוספות שנעשו בחודש נובמבר 2000. בנסיבות אלה יש להצטער על כך שהתובעת מיהרה לכנות את גב' טסטא כ"שקרנית" ואת דו"ח הנוכחות כ"שיקרי".
לא למותר לציין כי מכסת ימי המחלה והחופשה העומדת לרשות עובדי משרד המשפטים, נמסרת לעובדי המשרד מדי חודש בדו"ח הפיצול ומשכך מכסת ימי המחלה היתה ידועה למנוח בתקופת עבודתו ולא הוכח כי הוא ערער על מכסה זו (ר' עמ' 70 לפרוטוקול, ש' 12 עד עמ' 71 ש' 14).
משהתובעת לא השכילה להוכיח את זכאות המנוח לפדיון ימי מחלה מעבר ל- 585.5 ימים - טענתה בעניין זה נדחית.
פדיון בחסר של ימי חופשה
משהתובעת לא השכילה להוכיח את זכאות המנוח ל-25 ימי חופשה נוספים טענתה זו נדחית.
מתצהירה של גב זקן עולה, כי המנוח היה זכאי לפדיון ימי חופשה בגין 55 ימים בסך 23,763.8 ₪. סך של 15,132.50 ₪ שולם לתובעת ביום 1/2/2009 במשכורת חודש ינואר 2009 וסך נוסף של 8,714.17 ₪ שולם ביום 1/10/2009 במשכורת חודש ספטמבר 2009 (הערה: התובעת קיבלה סך 83 ₪ ביתר, מאידך גיסא תשלום פדיון ימי המחלה ששולם לתובעת היה בחסר של 10 ₪). גם עבור פדיון ימי החופשה שילמה הנתבעת הפרשי הצמדה (ר' מוצג נ/11 ונספח א-4 לתצהיר זה).
בנסיבות אלה ובשל האיחור בתשלום זכאית התובעת גם ל"ריבית צמודה". על כן אנו פוסקים לתובעת "ריבית צמודה" כמשמעותה בחוק פסיקת ריבית והצמדה בגין פדיון ימי החופשה בסך 8,714.17 ₪ מהמועד לתשלום הפדיון 1/1/2009 ועד ליום 1/10/2009. סכום הריבית יהפוך לקרן ולה יווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 1/10/2009 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
מענק בשיעור 3% לפי הוראות החלטת ועדת המעקב מיום 17/6/2009
מהחלטת ועדת המעקב מיום 17/6/2009, הבאה בהמשך להסכם המסגרת מיום 17/4/2008, עולה כי מענק בשיעור 3% ישולם לעובד, שעבד בפועל אצל מעסיקו בעד כל חודש עבודה בתקופה מ- 1/12/2008 עד 30/11/2009. משהמנוח נפטר ביום 11/11/2008 והיה מושעה עד לפטירתו - אין הוא זכאי למענק זה, כך גם התובעת אינה זכאית למענק זה, משלא עבדה במדינה. אומנם בסעיף 3.5.2. להחלטה צויין כי "למניעת ספק מובהר כי ההוראה דלעיל תחול גם לגבי עובד שיצא לקצבה", ברם ציון זה מתייחס לאמור בסעיף 3.5.2 - דהיינו מי שעבד בפועל חלק מהתקופה (1/12/2008 – 30/11/2009) זכאי למענק יחסי לפי תקופת עבודתו בפועל, גם אם יצא לקצבה. משמע - גם במקרה זה דרושה עבודה בפועל בחלק מהתקופה, טרם הפרישה לקצבה.
בנוסף, מתצהירה של גב' זקן עולה כי משכורותיה של התובעת בחודשם 12/2008 עד 2/2009 שולמו לתובעת כשאירתו של המנוח, לפי סעיפם 84.123 ו- 84.124 לתקשי"ר, מהם עולה כי הרכיבים הנלקחים בחשבון לצורך חישוב גובה המשכורת הינם הרכיבים הנלקחים בחשבון לצורך קביעת שיעור הגמלה או פיצויי הפיטורים. יוטעם כי סעיף 3.6 להחלטת ועדת המעקב, קובע כי המענק החד פעמי לא יובא בחשבון לעניין פיצויי פיטורים (ר' נספחים ז' ו-ט' לתצהיר גב' זקן, מוצג נ/11).
בנסיבות אלה התובעת אינה זכאית למענק בשיעור 3% ומשכך טענה זו נדחית.
הפרשי הצמדה וריבית בגין משכורת חודש 12/2008
תשלום ריבית בגין מענקי יובל
תשלום שי לחג
מתצהירה של גב' זקן עולה, כי זקיפת מס עבור שי לחג מבוצעת אוטומטית פעמיים בשנה ע"י מערכת השכר עבור כ- 2,200 עובדי משרד המשפטים. לכן, זקיפת המס אינה מלמדת כי המשרד סבר, שהמנוח, שהיה מושעה, היה זכאי לשי לחג, והואיל ולא ניתן למנוח שי לחג, הוחזרה לתובעת הזקיפה, שבוצעה אוטומטית, במשכורת חודש מאי 2009 (ר' סעיף 21 למוצג נ/11).
משהמנוח לא היה זכאי, לפי הוראות התקשי"ר, לשי לחג בתקופת ההשעיה ודמי הזקיפה הוחזרו לתובעת - התביעה לתשלום שי לחג בסך 3,500 ₪ - נדחית.
השבת ניכוי בגין זקיפה למס בגין טלפון סלולארי
מהמנוח החזיק שלא כדין בטלפון הסלולארי עוד בשנת 2007, הגם שהיה עליו להשיבו מיד עם השעייתו בשנת 2001, ומשהזקיפה למס הופסקה מיד כשהמנוח פנה לנתבעת – אין התובעת זכאית לכל השבה שהיא בגין הזקיפה למס והתביעה בעניין רכיב זה נדחית.
פיצויים בגין תקופה עודפת
אחד התנאים לזכאות לפיצויים בגין תקופה עודפת, לפי סעיף 39(ו) לחוק שירות המדינה גימלאות, הוא פרישה מהשירות לאחר שהעובד הגיע לגיל 60 שנה. התובע יליד 28/6/1949 ובעת פטירתו ביום 11/11/2008 טרם מלאו לו 60 שנה. משהמנוח אינו עונה על התנאי של פרישה מהשרות לאחר שהגיע לגיל 60 שנה - אין התובעת זכאית לפיצויים בגין תקופה עודפת ותביעתה בעניין זה נדחית.
עוד יוטעם כי רמיזת התובעת שהמנוח לא הגיע לגיל 60 באשמת הנתבעת - מוטב היה שלא היתה מועלית כלל.
השלמת שכר בגין תקופת ההשעייה והחשבתה כתקופת שירות נושאת זכויות
ראשית יוטעם כי המנוח העלה את טענת ההפליה בתביעתו בתיק עב' (חיפה) 3693/01. בית הדין (מותב בראשות כב' השופטת עדנה קוטן) דחה טענה זו בפסק דינו מיום 13/2/2003 (ר' סעיף 28 לפסק הדין, מוצג נ/8). משכך עסקינן במעשה בית דין ודין טענת התובעת להדחות מטעם זה בלבד. ברם משהתובעת טענה ארוכות בעניין ההפליה נתייחס בקצרה לטענה זו.
" על יסוד התשתית העובדתית אשר אין לגביה למעשה מחלוקת, הכל כמפורט לעיל בפסק דין זה (עובדות בלבד, בלא משמעויות/פרשנות/מסקנות סובייקטיביות ונטולות בסיס, בשלב זה, של התובע) יש בסיס לכאורה למסקנת הנציב כי קיימים חשדות לכאורה לביצוע עבירות משמעת לכאורה על ידי התובע.
נזכיר לענין זה, כי אין מחלוקת כי בתקופה הרלוונטית התובע ביצע עבודה פרטית; כי לא זו בלבד שלא ביקש וממילא לא קיבל היתר לכך אלא שהעבודה בוצעה בניגוד לאיסור מפורש – הן בהסכם הקיבוצי המיוחד והן על פי הוראה מפורשת של הממונים (נ/5); אין מחלוקת כי התובע קיבל תמורה בסכומי עתק, ששיעורם לא הוכחש על ידי התובע, בניגוד להוראות התקשי"ר; ואין גם מחלוקת כי בד בבד קיבל, בתקופה הרלוונטית, תוספות שכר מכח ההסכם הקיבוצי, שתשלומן הותנה באי ביצוע עבודה פרטית כלשהי.
כמובהר במכתב ההשעיה ובעדות עו"ד חיות בפנינו הוכח, כי החלטת ההשעיה התקבלה לאחר שהנציב שקל את כל השיקולים הרלוונטים, שהם כולם שיקולים עניננים וראויים על פי ההלכה הפסוקה.
נשקל תפקידו של התובע ומעמדו כעובד מדינה בכיר ביותר, מנהל אגף במחוז הצפון, בבחינת "ראש הפירמידה במערכת" (אם להשתמש בלשון הנציב);
נשקלו היקף העבירה לכאורה בה נחשד התובע ומהותה: מדובר בחשד לכאורה בביצועה של עבירת משמעת, הכרוכה לא רק באי הגשת בקשה להיתר לביצוע עבודה פרטית וממילא – אי קבלת ההיתר, אלא – ביצוע העבודה בניגוד לאיסור מפורש מאז 10/98 (ההסכם הקיבוצי כמו גם נ/5);
בנוסף, מדובר בסכומי עתק שקבלתם מיוחסת לתובע, ששיעורם מסתכם במיליונים והעולים, לכן, אלפי מונים על שכרו בשירות המדינה, הכל בניגוד לאיסור מפורש לענין זה בתקשי"ר ומנגד – קבלת תוספות שכר שקבלתן הותנתה באי ביצוע עבודה פרטית כלשהי, באופן מוחלט.
נוכח כל אלה נלקח בחשבון שיקול, לגיטימי וראוי אף הוא, כי השארת התובע בתפקידו היתה מהווה מסר שלילי חמור הן לעובדים (שהם כולם כפופים לתובע לאור תפקידו ומעמדו כמנהל הלשכה) והן לפגיעה באמון הציבור הנזקק לשירות הציבורי, כמו גם לפגיעה בתדמית השירות הציבורי בכלל כגוף הממשיך להעסיק עובד כה בכיר, בעודו נחשד בביצוען לכאורה של עבירות משמעת חמורות, הכל כמפורט לעיל.
השעית התובע באה, במקרה זה, למנוע פגיעה מתמשכת במשמעת שסיבתה עבירות המשמעת החמורות המיוחסות לתובע וזו, ככלות הכל, המטרה החקיקתית לשמה הוענקה לנציב סמכות ההשעיה." (ר' עמ' 23-22 לפסק הדין, מוצג נ/8).
" העבירות אותן עברו המערערים, בקיומה של "השותפות" לצורך ביצוע עבודות פרטיות אסורות, ובהפעלתה במשך שנים רבות, תוך ניצול מעמדם כעובדים בכירים באגף השמאי הממשלתי לצורך גריפת הון לכיסם הפרטי בניגוד לדין ולנוהלים, נושאות חומרה מיוחדת. המערערים פעלו במרמה כלפי שני גופים ציבוריים, שבאמצעותה התממשה המסכת העבריינית שבמסגרתה פעלו. המרמה כלפי המוסד לביטוח לאומי השתקפה בהצגת חשבונות שכר טרחה כוזבים, שכללו פרטים מסולפים בדבר הערכת שווי חלקות בשלמותן אף שלא נעשתה הערכה כזו, וקבלת שכר טרחה על פי מצגים כוזבים אלה. כלפי הממונים עליהם באגף השמאי הממשלתי הראשי ומשרד המשפטים יצרו המערערים מצג כוזב כי הם מקיימים את הנוהלים המחייבים בדבר הפסקת ביצוע עבודות פרטיות, והעברתן לגורמי חוץ כפי שנדרש על פי כללי האגף, וכמתחייב מכח התקשי"ר והכללים הנוהגים בשירות המדינה. במקום לקיים את הכללים, הם פעלו לאורך זמן רב בביצוע עבודות פרטיות בניגוד לאיסורים, תוך גריפת ממון רב שאסור היה להם לקבלו.
המערערים גרפו לכיסם סכומי עתק בשיעורים של מליוני שקלים בעטייה של הפרקטיקה העבריינית בה נקטו. מעשיהם התאפיינו בפגיעה עמוקה בטוהר המידות, הגובלת במעשי שחיתות, אשר התאפשרו בשל תפקידם ומעמדם בשירות המדינה. במעשיהם, פגעו המערערים פגיעה עמוקה באמון הציבור בשירות הציבורי, בכללי האתיקה המחייבים עובדי ציבור, וגרמו נזק לצרכי התנהלותו של אגף השמאי הממשלתי הראשי, תוך הסבת פגיעה קשה לדפוסי פעולתו.
מישנה חומרה מתלווה למעשי המערערים לאור מעמדם הבכיר כעובדים בדרגות מפתח באגף. על רקע בכירותם של המערערים, נסיונם המקצועי רב השנים, והותק הרב שצברו כעובדי האגף, היה על המערערים להעריך את משמעות תפקידם ומעמדם בשירות הציבורי ולהבין את המחוייבויות המתלוות לכך. במקום זאת, נוצל מעמדם הבכיר בשירות המדינה להפקת רווחים פרטיים בשיעורי-עתק, שהגיעו לידם בדרך לא דרך, תוך הפרת חובות אמון כלפי הציבור והשירות הציבורי, התעלמות מכללי פעולה מחייבים בשירות הציבורי, והצגת מצגי כזב שיקריים למערכות המל"ל ואגף השמאי הממשלתי כאחד. הענישה בעניינם של המערערים אינה מצטמצמת ליסוד הגמול על מעשיהם הקשים. עליה לבטא גם יסוד הרתעה מובהק כלפי כלל עובדי השירות הציבורי מפני ניצול כח הסמכות והשררה הנתון בידיהם למטרת הפקת רווחים אישיים וטובות הנאה העומדים בסתירה בולטת לחובות התפקיד.
בית המשפט קמא, התייחס בגזר דינו לחומרה הכללית של מעשי המערערים במסגרת השותפות, בצד התייחסות פרטנית לכל אחד מחבריה. בהתייחסותו הפרטנית, נתן דעתו ליסודות לחומרה, בצד היסודות לקולא, ביחס לכל מערער בנפרד. בדין יוחסה לתענך מידת החומרה המירבית בעשייה הפלילית, וזאת בשל מעמדו הבכיר כסגן השמאי הממשלתי הראשי, ונוכח המנהיגות שהפגין, שסביבה נעה השותפות, ולאורה פעלה במשך שנים. מיעוט השומות שהכין בעצמו, וזיכויו מן הספק לגביהן, אינם ממעיטים מאחריותו כמבצע בצוותא ביחס לפעילות השותפות כולה, שהוא שימש הרוח החיה בה, ולא כל שכן כך הוא, לאור זכייתו בחלק שווה ברווחי השותפות, אף בלא השקעת עבודה ומאמץ רבים. יש להניח, כי הנהגת הקבוצה הביאה לכך שבעבור השקעת מאמץ מזערי זכה בטובת הנאה שווה ליתר חבריו השותפים. שחר היה מעורב ישיר במעשי הכזב ברישום ריכוזי החשבונות, וחלקו הישיר במעללי הקבוצה היה רב ביותר. המדרג שקבע בית משפט קמא בין חלף לשינה, הוא מידרג מאוזן, לאור תרומתו היחסית של כל אחד מהם למאמץ המשותף בהנעת הפעילות העבריינית."
(ר' פסק הדין בע"פ 2333/07, סעיפים 284-281 עמ' 150-149 – מוצג נ/2)
בנוסף, עם מתן פסק הדין על ידי בית המשפט העליון, הגישה המדינה נגד מר תענך ומר חלף תובענות לבית הדין למשמעת בתיק בד"מ 97/10. בית הדין למשמעת הרשיע את מר תענך ומר חלף ביום 7/4/2011 באישומים ובעבירות שיוחסו להם בכתב התובענה, תוך שציין:
"בית הדין לאחר שעיין בממצאים ובמסקנות שאליהן הגיעו ערכאות השיפוט, מהן נדון עניינים של הנאשמים, ועל בסיסה של סמכותנו המנויה בסעיף 61 ג' לחוק, הקובע כי - 'הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי שנוהל נגד אדם יראו אותם כמוכחים בדיון נגד אותו אדם לפני בית הדין למשמעת' הגיע לכלל מסקנה כי קיימת הצדקה להרשיע את הנאשמים באישומיה ובעבירותיה של התובענה."
בגזר-הדין מיום 7/4/2011 הטיל בית הדין למשמעת את אמצעי המשמעת הבאים על מר תענך ומר חלף: נזיפה חמורה ופסילה לצמיתות משירות המדינה. משנשללה זכותם של מר תענך ומר חלף לקבלת גימלאות, עקב פסילתם משירות המדינה לצמיתות, המליץ בית הדין למשמעת, לפי סעיף 62(א) לחוק שירות המדינה גימלאות, כי ישולמו לרעייתו של תענך לצמיתות 75% מזכויות הגמלה, להן היה זכאי אילולי נפסל, מיום סיום כליאתו ולרעייתו של חלף ישולמו 80% (ר' את הכרעת הדין וגזר הדין, נספח ב' לתצהירו של עו"ד אביתר טסלר).
מר חלף הגיש ביום 21/6/2001 בקשה לפרישה מרצון משירות המדינה עפ"י חוזר של נציבות שירות המדינה בעניין מדיניות הפרישה מרצון לשנת 2001, ברם פנייתו זו לא נענתה והוא המשיך בעבודתו. ביום 19/8/2001 הוגשה נגדו קובלנה בגין חשש לביצוע עבירות משמעת. בעקבות הגשת הקובלנה הושעה מר חלף מתפקידו. בחודש ינואר 2002 הוגשה נגד מר חלף תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. מר חלף הגיש תביעה לביד הדין לעבודה לביטול השעייתו בתיק עב' 197/02, אולם בטרם ההכרעה, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר ניתן לו תוקף של פסק דין ביום 12/2/2002 והתובע פרש משירות המדינה ביום 28/2/2002 (ר' פסק הדין בתיק עב' 1114/03, מוצג ת/65). בהסכם הפשרה סוכם כי הנתבעת תעתר לבקשת מר חלף לפרישה מרצון לפי הוראות סעיף 17(2) לחוק שירות המדינה גימלאות, ועם יציאתו לגימלאות תבוטל החלטת נציב שירות המדינה בדבר השעייתו ומר חלף יהיה זכאי להשלמת שכרו בגין תקופת ההשעייה (ר' מוג ת/17).
מר חלף ביקש הטבות פרישה שונות מעבר לקבוע בחוק, ברם המדינה סירבה נוכח המעשים החמורים שבהם נחשד והוא הגיש תביעה לבית הדין לעבודה לקבלת תנאי פרישה מעבר לקבוע בחוק –ברם תביעתו נדחתה (ר' את פסק הדין בתיק עב' 1114/03, מוצג ת/65).
משפרש מר חלף הליך ההשעיה שנוהל בעניינו הופסק.
המנוח ביקש גם הוא לפרוש משירותו כעובד מדינה וביום 23/4/2002 כתב לו עו"ד יגאל חיות, הממונה על התביעה והמשמעת, כי אין התנגדות לפרישתו המוקדמת של המנוח תוך קבלת זכויות הגימלה על ידי החוק ללא כל הטבות נוספות, ברם מיד ביום 25/4/2002 שיגר עו"ד חיות מכתב נוסף אל המנוח בו צויין: "בהמשך לשיחתינו הטלפנית מהיום בה הודעתי לך כי מכתבינו הנ"ל, שלדבריך טרם קיבלת אותו, מבוטל, הריני להודיעך בכתב כי מכתבינו מיום 23.4.02 מבוטל בזה ומכתב אחר בעניין בקשתך ישלח אליך בהקדם".
ביום 28/4/2002 שיגר עו"ד חיות מכתב נוסף אל המנוח בו ציין: "בהמשך למכתבינו מיום 25.4.02, מאחר ונודע לנו כי עומד להיות מוגש נגדך כתב אישום, אין לנו התנגדות כי תצא לפרישה מוקדמת אולם זכויותיך לקיצבת פרישה ומענק לפי ס' 22 לחוק הגימלאות יותלו (יוקפאו) עד לסיום ההליכים הפליליים והמשמעתיים ובכפוף לתוצאותיהם. נא תשובתך לא יאוחר מ-8.5.02". המנוח לא הסכים לפרוש פרישה מוקדמת בתנאים שהוצעו לו והוא המשיך להיות עובד מדינה בהשעייה.
עקב פניה נוספת מטעם המנוח, כתב עו"ד אביתר טסלר לב"כ המנוח, עו"ד אדם פיש ביום 19/12/2004 כי:
"נוכח כתב האישום העומד נגד מרשך, ולאחר שנבחנו נסיבות פרישתם של המעורבים האחרים בפרשה משירות המדינה, לא נמצא מקום לאפשר פרישת מרשך במסגרת הסדרי פרישה מוקדמת, כמפורט בפנייתך.
מרשך יוכל להתפטר משירות המדינה תוך הקפאת זכויות לגיל פרישה כחוק, וזאת כפוף להליכים הפליליים/משמעתיים שיינקטו נגדו." (ר' מוצגים ת/39, ת/40, נ/4 ו-42).
המנוח לא הסכים להתפטר תוך הקפאת זכויותיו לגיל הפרישה ומשכך המשיך להיות עובד מדינה מושעה.
משהמנוח לא היה זכאי לפרישה משירות המדינה, תוך תשלום גימלאות לא היה מקום לאשר לו את בקשתו לפרישה לגימלאות בגיל 52. לא כל שכן שלא היה מקום לכך שהמדינה תעניק לו פרס, בנסיבות המקרה בהן הוא חשוד בביצוע עבירות משמעתיות ופליליות חמורות. עקב הבדלי הגילים בין המנוח למר חלף והזכויות המהותיות השונות ביניהם, לא מצאנו כי המדינה הפלתה לרעה את המנוח, בכך שלא איפשרה לו לפרוש בגיל 52, כפי שאפשרה למר חלף לפרוש בגיל 62.
לא מצאנו גם כל הפליה בכך שההליך המשמעתי נגד מר חלף הופסק לאחר שפרש, בעוד שההליך המשמעתי נגד התובע, באותה העת, לא הופסק משבחר להמשיך להיות עובד מדינה, זאת נוכח ההלכה לפיה, הליך משמעתי נגד עובד לא ימשך בדרך כלל לאחר פרישתו (ר' עש"מ (עליון) 8431/01 מדינת ישראל נ' שלום דנינו, פ"ד נו(2) 577).
לא למותר לציין כי ההליך המשמעתי של המנוח הוקפא עד למתן פסק הדין הפלילי על ידי בית המשפט העליון, ונוכח פטירת המנוח התובענה המשמעתית בבית הדין למשמעת הופסקה, זאת עוד בטרם ניתן פסק הדין על ידי בית המשפט העליון; מאידך גיסא יוטעם עם מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, המדינה הגישה תובענה חדשה נגד מר חלף ומר תענך לבית הדין למשמעת.
הנה כי כן, לא מצאנו כי המנוח הופלה לרעה על ידי המדינה לעומת מר תענך ומר חלף.
עוד יוטעם כי בכל תקופת ההשעיה המנוח קיבל משכורות מהמדינה וכפי שטענה התובעת הוא קיבל משכורות מלאות לתקופה של ארבע שנים ותשעה חודשים ומשכורות מופחתות לתקופה קצרה יותר והיא של שנתיים ושלושה חודשים. בנסיבות אלה התובעת אף לא הראתה כי לו אפשרו למנוח לפרוש ולקבל גימלאות - הגימלאות שהיה מקבל בתקופה זו היו עולות על השכר שקיבל בפועל בתקופת ההשעייה, וממילא לא תבעה רק את ההפרש, אלא תבעה תשלום משכורות מלאות לכל תקופת ההשעייה, כאשר ברי כי לו פרש המנוח לגימלאות – הגימלאות שהיה זכאי להן היו נמוכות משמעותית מהמשכורות המלאות שהיא תובעת.
בנסיבות אלה תביעת התובעת להשלמת שכר בגין תקופת ההשעיה, לפי עילת ההפליה - נדחית.
תביעת התובעת להשלמת שכר עקב הפסקת התובענה בבית הדין למשמעת
"49. (א) עובד שהשעהו נציב השירות או שופט לפי סעיף 43(ב), תשולם לו במשך ששת חדשי ההשעיה הראשונים, לרבות תקופת השעייתו הקודמת לפי סעיף 48, מחצית ממשכורתו הקובעת, וממועד זה ואילך תשולם לו משכורתו הקובעת המלאה; ואולם אב בית הדין, ממלא מקומו, או חבר בית הדין הכשיר להתמנות שופט בית משפט שלום שאב בית הדין הסמיך לכך, רשאי, לפי בקשת התובע או העובד, לפי הענין, להקטין או להפסיק את התשלום לתקופת ההשעיה, כולה או מקצתה, ובתקופה של ששת חדשי ההשעיה הראשונים – גם להגדיל את התשלום, הכל בתנאים שייראו לו.
(ב) התשלום על פי סעיף זה יהיה תשלום זמני וכפוף להחלטה הסופית של בית הדין למשמעת או נציב השירות, לפי הענין; היה התשלום חלק ממשכורתו הקובעת של העובד, תעוכב היתרה באוצר המדינה לכל תקופת השעייתו.
......
50. ......
51. מושעה שהורשע בבית המשפט ופוטר עקב ההרשעה, לא יהיה זכאי למשכורת בעד תקופת השעייתו, אולם לא יהיה חייב להחזיר את המשכורת ששולמה לו זמנית מכוח סעיף 49.
52. מושעה שהורשע בבית המשפט ולא פוטר עקב ההרשעה, אך פרש מהשירות לפני שהועמד לדין משמעת עקב ההרשעה – רשאי נציב השירות על פי בקשתו של אותו אדם להחליט על תשלום המשכורת, כולה או מקצתה, לתקופת ההשעיה, בתנאים ולתקופה שייראו לו.
53. מושעה שזוכה בבית המשפט מן האשמה שגרמה להשעייתו ולא הועמד לדין משמעת על עובדות שפורטו בכתב האישום או שעלו במהלך הדין בבית המשפט וכן מושעה שיצא זכאי בבית הדין או בערעור לפי סעיף 43, תשולם להם משכורתם לתקופת השעייתם במידה שלא שולמה להם לפי סעיף 49 ובניכוי הכנסתם מעבודת-חוץ במשך תקופת ההשעיה, זולת אם הורה נציב השירות או בית הדין על פי בקשת המושעה במקרה של זיכוי על ידי בית-הדין או על ידי השופט בערעור, שלא תנוכה הכנסה זו, כולה או מקצתה.
54. מושעה שהורשע בבית הדין, רשאי בית הדין להחליט על פי בקשת הנשפט, אם ובאיזו מידה, תשולם לו משכורת לתקופת השעייתו, בהתחשב בין השאר עם הכנסותיו של הנשפט מכוח הסעיפים 49 ו-50."
נוכח הודעת התובעת בדבר פטירת המנוח, החליט בית הדין למשמעת ביום 27/11/2008 כי ההליכים המשמעתיים נגד המנוח, שהיו מעוכבים, נפסקים ביום מותו והתובענה על כל פרטיה מתבטלת (ר' מוצג ת/18).
העובדה שמהנוח נפטר טרם סיומו של ההליך המשמעתי, שנוהל נגדו, אין משמעה כי המנוח זוּׂכָּה בהליך המשמעתי.
יוטעם כי בית הדין למשמעת, בהחלטתו בדבר הפסקת ההליכים בעניין המנוח, לא החליט כי יש לשלם לתובעת משכורות מלאות בגין כל תקופת השעיית המנוח.
ברי כי הפסקת ההליכים המשמעתיים, עקב פטירת המנוח, אין משמעה איון או ביטול החלטות קודמות של בית הדין למשמעת, בעניין הפחתת משכורתו של המנוח.
השעיית המנוח היתה מוצדקת לחלוטין ופטירתו אינה מאיינת או משנה למפרע את הצורך בהשעיית המנוח. עוד יוטעם כי הטעמים, בְּשֶלָם החליט בית הדין למשמעת, להפחית את שכרו של המנוח בתקופת השעייתו, לא השתנו עקב פטירתו (ר' החלטות בית הדין מיום 28/7/2003 ומיום 1/7/2004 מוצגים נ/6 ו-ת/10).
לפי הוראת חוק המשמעת התשלום לפי סעיף 49 לחוק הוא "זמני", ברם אין משמעות הדבר כי בהעדר החלטה סופית של בית הדין למשמעת - יש להחזיר את הכספים שנוכו משכרו של העובד.
חוק המשמעת מחייב להחזיר לעובד מושעה כספים שלא שולמו בתקופת השעייתו, רק במקרה שהעובד המושעה זוכה בבית המשפט, מן האשמה שגרמה להשעייתו ולא הועמד לדין משמעתי, וזה לא המקרה בענייננו.
המקרה בו עסקינן הוא מקרה מיוחד ואינו נכלל בגדר המקרים שחוק המשמעת דן בהם. בנסיבות אלה מסכימים אנו עם טענת הנתבעת, שיש להחיל במקרה כזה את הוראת סעיף 52 לחוק, הקובעת כי עובד שהורשע בבית המשפט, אך פרש מהשירות לפני שהועמד לדין משמעתי, רשאי נציב השירות על פי בקשת העובד, להחליט על תשלום המשכורת כולה או מקצתה לתקופת ההשעייה. בענייננו הנציב לא מצא מקום לשלם לתובעת את הכספים שהופחתו ממשכורות המנוח בתקופת השעייתו.
בנסיבות המקרה ונוכח העבירות החמורות שעבר המנוח ושותפיו ונוכח הדברים הקשים שנאמרו בפסק הדין של בית המשפט העליון - סוברים אנו כי אין להתערב בהחלטות הנציב וכי אין כל מקום לשלם לתובעת את הכספים, שהופחתו ממשכורות המנוח בתקופת השעייתו, בהתאם להחלטות בית הדין למשמעת.
ברי כי כשם שהמדינה הגישה תובענות לבית הדין למשמעת נגד מר תענך ומר חלף עם מתן פסק הדין של בית המשפט העליון - כך גם היה נמשך ההליך המשמעתי של המנוח, עם קבלת פסק הדין המרשיע של בית המשפט העליון, לו לא היה נפטר.
עוד יצויין כי סעיף 17(6) לחוק המשמעת, קובע כי עצם ההרשעה בעבירה שיש עימה קלון מהווה עבירת משמעת ובית הדין למשמעת קבע בגזר דינו כי העבירות בהן הורשעו הנאשמים-השותפים (מר תענך ומר חלף) בהרשעתם הפלילית, הינן עבירות שיש עמן קלון. בנוסף סעיף 61ג' לחוק המשמעת קובע כי "המימצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, שנוהל נגד אדם יראו אותם כמוכחים בדיון נגד אותו אדם לפני בית הדין למשמעת. כך גם הרשיע בית הדין למשמעת את מר תענך ומר חלף על סמך סעיף 61 ג לחוק המשמעת באישומים ובעבירות של התובענות וגזר עליהם נזיפה חמורה ופסילה לצמיתות משירות המדינה (ר' נספח ב' לתצהירו של עו"ד אביתר טסלר). בנסיבות אלה, ובהעדר נסיבות חריגות, יש להניח כי בית הדין למשמעת היה מרשיע וגוזר את דינו של המנוח, אילו לא נפטר, כשם שהרשיע וגזר את דינם של שותפיו – מר תענך ומר חלף.
משאלה פני הדברים - אין כל מקום והצדקה לתביעת התובעת להשלמת שכר עקב הפסקת התובענה בבית הדין למשמעת - והיא נדחית.
דרישת התובעת לכלול את תקופת ההשעיה בחישוב הוותק
סעיף 46.362(א) לתקשי"ר קובע כי: "עובד מושעה, שההליכים הפליליים ו/או המשמעתיים נגדו הסתיימו, בין בזיכוי ובין עקב הפסקת הליכים והוחזר לשירות, תיחשב תקופת השעייתו כתקופת שירות לכל דבר לרבות כל הזכויות התלויות בוותק כגון: תשלום תוספת ותק, קידום בדרגה, תוספת שהייה בדרגה, שיעור מכסת ימי חופשת מנוחה, קצובת הבראה ונופש. לעובד תוחזרנה זכויותיו למפרע מיום השעייתו;"
וסעיף 46.363(א) לתקשי"ר קובע כי: "עובד מושעה שההליכים הפליליים ו/או המשמעתיים נגדו הסתיימו בהרשעה והוחזר לשירות, תיחשב תקופת השעייתו כתקופת שירות לצורך חישוב זכויות הוותק, לצורך שיעור מכסת ימי חופשת מנוחה המגיעה לעובד וקצובת הבראה ונופש אלא אם נקבע אחרת בפסק דין סופי של בית משפט או של בית דין;"
ברי כי סעיף 46.362(א) לתקשי"ר אינו חל בענייננו. באשר לסעיף 46.363(א) יש צורך בהחזרה לשירות ובהמשך שירות במדינה, דבר שאינו מתקיים בענייננו עקב פיטירת המנוח, ויושם אל לב כי נושא הוותק - רלוונטי אך ורק לעניין מכסת ימי חופשת מנוחה וקצובת הבראה ונופש.
בנסיבות אלה דרישת התובעת להכיר בתקופת ההשעייה לצורך חשוב הוותק והחשבתה כתקופת שירות נושאת זכויות - נדחית בזאת.
התחשבות בתקופת ההשעייה לצורך תשלום גימלה
גב' טסטא ציינה בתצהירה כי במכתבה אל התובעת מיום 12/1/2009, בו צויין כי תקופת ההשעיה אינה מזכה אותה בגימלה (ר' מוצג ת/26), נפלה טעות, ברם לטעות זו לא היתה נפקות מעשית, הואיל והתובעת מקבלת ממילא גימלה בגובה 40% מהמשכורת הקובעת, שהוא שיעור הגימלה המקסימלי המגיע לאלמנת עובד מדינה.
סעיף 26(א) לחוק שירות המדינה גימלאות קובע כי לבן זוג של עובד שנפטר, תשולם קצבה בשיעור של ארבעים אחוז ממשכורתו הקובעת. משהתובעת מקבלת קצבה בשיעור של 40% מהמשכורת הקובעת וזו הגימלה המקסימלית - אין היא זכאית לשיעור העולה על 40% מהמשכורת הקובעת.
הענקת דרגת פרישה
"ההחלטה בדבר קידום בדרגה בשל אירוע מזכה כמפורט לעיל, נתונה לסמכות האחראי במשרד/ביחידת הסמך, מותנית בהמלצת הממונה וכפופה לכללים הבאים:
....
(ד) הקידום בדרגה יאושר החל מהראשון לחודש הפרישה או הפטירה;
(ה) עובד שמתנהל כנגדו הליך משמעתי, או שתוצאות ההליך המשמעתי כללו התייחסות לתנאי סיום שירותו, קידומו בדרגה ייעשה בכפוף להתייעצות עם ממונה בכיר (משמעת) בנציבות שירות המדינה."
פטירת עובד במהלך השירות המזכה את שאיריו בקצבה, הינו בגדר "אירוע מזכה" לפי סעיף 85.125(א)(1)(ג) (ר' נספח ג' לתצהירה של גב' טסטא, מוצג נ/12).
מתצהירה של גב' טסטא עולה, כי בעניינו של המנוח לא ניתנו האישורים המתאימים להענקת דרגת פרישה: אין המלצה של הממונה ואין החלטה של האחראי. במקרה כדוגמת זה של המנוח - שהורשע בעבירות חמורות של מירמה במיליוני שקלים, וניתן פסק דין פלילי על ידי בית המשפט המחוזי אשר הרשיע את המנוח בעבירות חמורות וגזר עליו עונש מאסר, עוד בטרם פטירתו – אין משרד המשפטים, כמדיניות, מאשר מתן דרגת פרישה.
ביום 28/1/2009 פנתה גב' טסטא במכתב למר אסף רוזנברג, הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה, וביקשה לקבל את התייחסותו לעניין תנאי סיום שירותו של המנוח ושאלת קידומו בדרגה (ר' מוצג נ/13).
ביום 16/2/2009 הודיעה עו"ד יעל אמזלג, מנציבות שירות המדינה, כי הואיל והמנוח הגיש ערעור לבית המשפט העליון יש להמתין עד לפסק הדין של בית המשפט העליון ולאחר מכן תעביר הנציבות את הלטתה (ר' מוצג נ/14).
לאחר שניתן פסק הדין על ידי בית המשפט העליון, השיבה נציבות שירות המדינה למכתבה של גב' טסטא, במכתבה של עו"ד טל אביטן מיום 1/5/2011 בו צויין, בין היתר:
"ביום 12.7.10 ניתן פסק דין בערעור שהוגש על ידי העובד לבית המשפט העליון שהותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לעניין הרשעתו של העובד בכתב האישום אולם לאור פטירתו של העובד בוטל עונש המאסר ומאסר במקום קנס שהוטל עליו.
לאור האמור לעיל, העובד אינו זכאי לקבל במסגרת פרישתו הטבות כלשהן ובכלל זה דרגת פרישה." (ר' נספח ד' לתצהירה של גב' טסטא, מוצג נ/12).
דרגת פרישה אינה ניתנת באופן אוטומטי, אלא הענקתה מותנית בהמלצת הממונה ובהחלטת האחראי, ותנאים אלה לא מולאו בעניינו של המנוח. יתרה מכך, עניין בקשת התובעת למתן דרגת פרישה למנוח הופנתה לנציבות שירות המדינה וזו דחתה את הבקשה מכל וכל.
תמימי דעים אנו עם החלטת משרד המשפטים והחלטת נציבות שירות המדינה שלא להעניק למנוח דרגת פרישה, נוכח הרשעותיו בעבירות חמורות על ידי בית המשפט המחוזי ואישור פסק דינו של בית המשפט המחוזי על ידי בית המשפט העליון.
משכך תביעת התובעת להענקת דרגת פרישה – נדחית.
מתן שי פרישה
כפי שהעידה גב' שטרית, משרד המשפטים אינו נוהג לקיים טקס פרישה לעובד שנפטר ואינו נותן שי פרישה למשפחת הנפטר, וברי שלא היה מקום לחרוג מנוהג זה דווקא בעניינו של המנוח, נוכח הרשעתו בעבירות חמורות על ידי בית המשפט המחוזי והטלת עונש מאסר עליו.
בנסיבות אלה תביעת התובעת למתן צו הצהרתי בעניין שי פרישה - נדחית.
תלונות התובעת בעניין מנהלת מחלקת הרווחה
נוכח פניית הנציבות פנתה מנהלת מחלקת הרווחה במשרד המשפטים, גב' שרה כהן, במכתב אל המנוח ביום 24/2/2003 (ר' נספח ד' לתצהירו של עו"ד אביתר טסלר, מוצג נ/8).
מתרשומת שערכה גב' כהן ביום 19/7/2003 בעניין הדו"ח הסוציאלי, וכן ממתן תשובותיה לשאלות אב בית הדין למשמעת, בדיון שהתקיים בבקשת הנציבות להפסיק או להקטין את שכרו של המנוח, עולה כי המנוח והתובעת לא שיתפו פעולה עם גב' כהן.
וכך ציינה גב' כהן בתרשומת מיום 19/7/2003:
"ביום 25.5.2003 בבוקר (לפני השעה 8:00 בדרכי לעבודה) קיבלתי שיחת טלפון במכוניתי מגב' שחר שטענה שלא קיבלו ממני כל פנייה. ביקשתי ממנה להתקשר אלי בזמן יותר מאוחר.
עיינתי (שוב) בתיק ונוכחתי לדעת כי רק כעבור 3 חודשים אני מקבלת אות חיים ממשפחת שחר. כאשר התקשרה אלי גב' שחר, שאלתי אותה היכן מר שמואל שחר, היא ענתה לי שהוא נימצא, אמרתי לה, שאם מר שחר נמצא שידבר איתי אישית. אין זה מקובל ולא רצוי כעובדת רווחה של המשרד לדבר עם בן משפחה ללא אישורו העקרוני בכתב של העובד. ולכן, אין לי שום מניעה לדבר עם מר שחר, רק שיכתוב לי שהוא מעוניין שישלח לי בפקס את בקשתו או שיכתוב לי במפורש שהוא מייפה את אשתו שאדבר אתה. גב' שחר הבטיחה לי שמיד ישלח לי פקס.
לא נשלח אלי בכתב כל בקשה ממר שחר בפקס או בדואר, ולא פניה אישית ממנו דרך טלפון.
מר אודיש השמאי הממשלתי, מנהל אגף שומת מקרקעין פנה אלי בכתב שוב ביום 9 ביוני 2003 בעניינו של מר שחר.
ביום 15.6.2003 התקשרתי טלפונית למשפחת שחר, גב' שחר ענתה לי לטלפון, הסברתי לה את מטרת התקשרותי לערוך תירשומת על מצבם הכלכלי והמשפחתי (ופירטתי לה – מס' ילדים, מס' חדרים, תמיכה בבן משפחה, הכנסות והוצאות), אמרה לי שתתקשר למחרת.
ביום 16.6.03 התקשרה אלי גב' שחר, מטלפון סולולרי (התנתק מס' פעמים) ומסרה לי את הפרטים שמר שחר ביקש ממנה לענות לי. העו"ד שלו לא ממליץ לדבר עם הנהלת משרד המשפטים."
(ההדגשה שלנו, מ.א.ח; ר' התרשומת של גב' כהן, נספח ה לתצהירו של עו"ד אביתר טסלר; ר' גם עמ' 3 לפרוטוקול הדיון של בית הדין למשמעת, מוצג נ/5 וכן ר' את החלטת בית הדין למשמעת מיום 28/7/2003, מוצג נ/6).
יצויין כי נוכח טענת התובעת, שהמנוח לא קיבל כל פניה מגב' כהן, שלח עו"ד אביתר טסלר ביום 29/5/2003 למנוח את מכתב הדרישה של המשרד, בעניין הדו"ח הסוציאלי וכן את הוראות החוק בעניין (ר' מוצג ת/52).
יוטעם כי חרף קבלת המכתב והוראות החוק, המנוח והתובעת לא שיתפו פעולה עם מנהלת מחלקת הרווחה, גב' כהן.
בשנת 2008 פנתה נציבות שירות המדינה פעם נוספת לבית הדין למשמעת בבקשה להפסקת או הקטנת שכרו של המנוח, נוכח פניה זו נתבקשה מנהלת מחלקת הרווחה, גב' כהן, לפנות אל המנוח לשם הכנת דו"ח סוציאלי. גב' כהן שיגרה מכתב אל המנוח ביום 14/4/2008. בתרשומת שערכה גב' כהן ביום 20/5/2008 ציינה: "מניסיוני בעבר, בדו"ח הקודם, מר שחר ורעייתו לא היו מוכן כלל לשתף פעולה." (ר' מוצגים ת/13 ו-ת/57).
יוטעם כי פעילותה והתנהלותה של גב' שרה כהן היו בהתאם לסמכותה כמנהלת מחלקת הרווחה ובהתאם לדרישות ופניות נציבות שירות המדינה ומשרד המשפטים, ובמעשיה התכוונה גב' כהן להועיל ולא להזיק למנוח ולתובעת, ברם התובעת פרשה את מכתביה ומעשיה באופן לא נכון. אומנם ניסוח מכתבה של גב' כהן מיום 14/4/2008 לא היה מדויק, הואיל ומשרד המשפטים לא התכוון בעצמו להפסיק את משכורתו של המנוח, אלא הגיש לשם כך בקשה לבית הדין למשמעת להפסיק או להקטין את משכורתו של המנוח, לפי סעיף 49 לחוק המשמעת, ברם ניסוח זה של המכתב אינו מצדיק את השתלחותה של התובעת בגב' כהן, את הטחת ההאשמות בה ואמירת הדברים הבוטים והחמורים בעניינה.
סיכומים של דברים
לא נעלם מעינינו כי בהתנהלות עובדי הנתבעת כלפי המנוח והתובעת נפלו לא מעט כשלים וטעויות. כך לא היה מקום להפסיק לשלם למנוח את מענקי היובל בתקופת השעייתו; כך היה על הנתבעת לשלם למנוח שכר מלא בתקופות שלא היו לגביהן החלטות של בית הדין למשמעת המאשרות הפחתת משכורת; כך גם חלו עיכובים בתשלום משכורת חודש דצמבר 2008 ועיכובים וטעויות בתשלום פדיון ימי המחלה ופדיון ימי החופשה, ברם הנתבעת הסבירה את הנסיבות המיוחדות של פטירת המנוח בעת היותו מושעה והצורך בקיום התייעצויות וכן שחלק מהטעויות נבעו מהמחשב עצמו. מצאנו כי מדובר בטעויות מחשב ובטעויות אנוש ולא מדובר במעשים מכוונים או זדוניים, כפי שהגדירה אותם התובעת. הפרשנות שנתנה התובעת לטעויות עובדי המדינה או למעשיהם אינה נכונה, אינה סבירה ואינה מידתית. כשפנתה התובעת לעובדי הנתבעת והצביעה על טעויות וכשלים, אלה נבדקו, תוקנו ושולמו.
כך גם לא מצאנו הצדקה להתנהלות התובעת ואופן ניהול תביעתה לפנינו. התובעת הרבתה להגיש בקשות שלא היה בהן ממש והן נדחו, תוך שהיא נוקטת בלשון משתלחת, מתלהמת, בוטה ומעליבה כלפי הפרקליטות שייצגו את המדינה וכן כלפי עובדי המדינה.
בחקירת עדי הנתבעת נקטה התובעת בלשון בוטה ומעליבה, שלא היתה לה כל הצדקה, תוך שהטיחה בעדים ללא כל בסיס כי הם משקרים ומזייפים מסמכים. האריכה בשאלותיה ללא כל צורך ולא חדלה להעיר הערות לעדים שחקרה ולפרקליטה שייצגה את המדינה ובכך גרמה לויכוחים מיותרים. התובעת גם לא נשמעה להוראות והערות בית הדין, וגם לאחר מתן החלטות בית הדין נהגה לעתים שלא בהתאם להחלטות והמשיכה בהערותיה. התנהלות התובעת הקשתה מאוד על ניהול ענייני ומהיר של ישיבות ההוכחות, הצריכה מתן החלטות רבות על ידי בית הדין, דבר שגרם לבזבוז זמן שיפוטי יקר.
בסיכומיה האוחזים 101 דפים, לא חדלה התובעת להשתלח, להתבטא בבוטות ובהתלהמות ולהטיל דופי בעובדי המדינה, תוך העלבתם ותוך שכינתה אותם אין ספור פעמים שקרנים וזייפנים, ללא כל בסיס או הצדקה. כך גם תיארה ללא כל הצדקה מצבים ודברים כ"מחרידים" ו"מזעזעים" והתנסחות התובעת, לאורך כל הסיכומים, היא בוטה ומקוממת.
סוף דבר
ניתן היום, כ"ג באדר תשע"ג, (5 במרץ 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
מר שלמה גולדמן, נציג ציבור (עובדים) | מיכל אריסון-חילו, שופטת (בדימ') | מר דוד ברקן, נציג ציבור (מעבידים) |
תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
---|---|---|---|
22/07/2009 | החלטה על בקשה של נתבע 1 דחייה על הסף 22/07/09 | מיכל אריסון-חילו | לא זמין |
12/07/2010 | החלטה על בקשה של תובע 1 שינוי מועד דיון 12/07/10 | מיכל אריסון-חילו | לא זמין |
15/09/2010 | החלטה מתאריך 15/09/10 שניתנה ע"י מיכל אריסון-חילו | מיכל אריסון-חילו | לא זמין |
18/01/2011 | הוראה לבא כוח מבקשים להגיש אישור פקס | מיכל אריסון-חילו | לא זמין |
30/10/2011 | החלטה על בקשה של תובע 1 כללית, לרבות הודעה עמדת התובעת ביחס לחקירתה של שרה כהן 30/10/11 | מיכל אריסון-חילו | לא זמין |
29/01/2012 | הוראה לתובע 1 להגיש סיכומי התובע | מיכל אריסון-חילו | לא זמין |
05/03/2013 | פסק דין מתאריך 05/03/13 שניתנה ע"י מיכל אריסון-חילו | מיכל אריסון-חילו | צפייה |
תפקיד | שם | בא כוח |
---|---|---|
תובע 1 | רחלה שחר אלמנתו של שמואל שחר | |
נתבע 1 | מדינת ישראל | תמר בראל, איתן לדרר |
נתבע 2 | נציב שרות המדינה מר שמואל הולנדר | תמר בראל, איתן לדרר |