תביעה לפיצוי בגין נזק גוף עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה -
1975, שנגרמו לתובעת, לטענתה, כתוצאה מתאונת דרכים שארעה בעת שירדה מרכב.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן לשאלת החבות של הנתבעת והן לשאלת הנזק. אדון להלן במחלוקות האמורות כסדרן.

המחלוקת בשאלת החבות:

1. המחלוקת בשאלת החבות נוגעת לעצם התרחשות התאונה. לטענת התובעת, היא נפגעה ביום 15.1.04 בשעה 8:00 לערך, בעת שירדה מרכב מסוג ג'י.אמ.סי, הרשום על-שם חמותה. לטענתה, ביום האירוע היא שבה לביתה בשעות הבוקר עם הרכב הנ"ל לאחר שהסיעה חלק מילדיה לבית הספר. בעת שביקשה לרדת מהרכב בסמוך לבית, מעדה ונפלה, וכתוצאה מהנפילה נפגעה בברך שמאל (לעניין הנזק שנגרם לתובעת אדון בהמשך).

2. הנתבעת כופרת בהתרחשות התאונה כנטען על-ידי התובעת. לטענת הנתבעת, בגרסת התובעת נפלו סתירות רבות הפוגעות במהימנותה, הגרסה כשלעצמה איננה סבירה, לא הוצגו ראיות אחרות שיש בהן כדי לתמוך בטענות התובעת ואין בתשתית הראייתית שהוצגה כדי לבסס כדבעי את טענותיה.

3. אין חולק כי לתאונה הנטענת לא היו עדים, והעדות הישירה אודות התרחשותה באה מפיה של התובעת בלבד. מלכתחילה הוגש גם תצהיר עדות ראשית של בעלה של התובעת, אשר לפי טענתה הוזעק על-ידה בסמוך לאחר הפציעה, ופינה אותה לבית החולים. לאחר הגשת התצהיר, נפטר בעלה של התובעת. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה יוגש תצהירו של המנוח כראיה בתיק, יחד עם הודעה שגבה ממנו חוקר מטעם הנתבעת. בנוסף, מבקשת התובעת להגיש כראיה מטעמה תמליל הקלטה של חקירה שערך החוקר מטעם הנתבעת עם חמותה של התובעת, אשר אף היא נפטרה, ולעניין זה אדרש בהמשך.

4. התובעת הצהירה בתצהיר עדותה, כי ביום התאונה היא החליקה על המדרגה של הרכב בעת יציאה ממנו, נפלה ארצה ונפגעה ברגל שמאל. הרכב הוא רכב מסחרי גבוה יחסית וליד תא הנהג ישנה מדרגה עליה החליקה. עוד נאמר בתצהיר, כי באותו היום ירד גשם והמדרגה הייתה חלקה. התובעת הצהירה כי לא היה לידה אף אחד, היא הצליחה להגיע לבית חמותה המתגוררת בקומה הראשונה של בית המשפחה המצוי בסמוך למקום הנפילה, ומשם התקשרה לבעלה שהיה אותה עת בביתם, המצוי בקומה השנייה של המבנה. בעלה ירד ולקח אותה לבית החולים.

5. בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת באופן מפורט אודות האופן בו התרחשה הנפילה מהרכב. היא העידה כי בבוקר התאונה לקחה את ילדיה לבית הספר, וכי כשחזרה לביתה השאירה את הרכב בכביש משופע בירידה בסמוך לבית ולא בחניית הבית, וזאת בשל הקושי שלה להחנות את הרכב בהילוך אחורי. כשנשאלה על רגעי הנפילה השיבה, כי הנפילה היתה בעת שהחלה לרדת מהרכב, ולדבריה: "פתחתי את הדלת, רוצה לרדת, ופתאום אני לא יודעת איך, יש מדרגה, הרכב גבוה (ג'י.אמ.סי) הרמתי רגל כדי לצאת מהאוטו, פתאום הייתי ברצפה. זה עניין של שניה". (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 31-32). בהמשך, במענה לשאלה האם רגל שמאל היתה מחוץ לרכב בעת הנפילה, השיבה: "רגל שמאל היתה מונחת על הרצפה כי כשהחלקתי הייתי בשלבי ירידה" (עמ' 12, ש' 7). משנשאלה כיצד הדבר מתיישב עם תיאור הנפילה בתצהיר לפיו החליקה מהדרגה, השיבה כי אכן החליקה – "כשירדתי החלקתי. האוטו שלנו גבוה כשניסיתי לרדת החלקתי" (עמ' 12, ש' 26).

6. הנתבעת טוענת לסתירות מהותיות בגרסה, ולעניין זה מפנה להודעת התובעת שנמסרה לחוקר מטעם הנתבעת, בה נאמר כי: "בחזרתי הביתה החניתי את הרכב בירידה של הכביש ממול לביתי, בהמשך וכאשר התכוונתי לצאת מהרכב ורגלי השמאלית הייתה מחוצה לרכב נפלתי החוצה על קרסול רגלי השמאלית", אל מול האמור בהודעת התובעת במשטרה לפיה (נ/2): "...פתחתי את הדלת וברגע שניסיתי לרדת החלקתי מהמדרגה ושברתי את הקרסול השמאלי ועוד ירד גשם..", וכן האמור בתצהיר לפיו החליקה מהמדרגה. לטענת הנתבעת, מדובר בגרסה בלתי עקבית ובלתי מהימנה, כאשר התובעת טוענת לעיתים כי הנפילה התרחשה בעת שרגלה השמאלית היתה מחוץ לרכב, ולעיתים כי החליקה על מדרגת הרכב, וכי לא ידעה לומר בדיוק את סיבת הנפילה.

אינני סבורה כי בגרסת התובעת נפלו סתירות מהותיות הפוגמות במהימנות העדות. בלוז הדברים גרסתה של התובעת בעדותה הינה עקבית, ועולה בקנה אחד עם הגרסה שנמסרה על-ידה בהזדמנויות קודמות, הן בחדר המיון אליו פונתה לאחר התאונה, הן בהודעתה במשטרה והן בהודעה לחוקר מטעם הנתבעת. המרכיבים המרכזיים של התיאור נותרו עקביים, ולפיהם – התאונה התרחשה לאחר שחזרה עם הרכב לביתה מהסעת חלק מילדיה לבית הספר, בעת שהחלה לרדת מהרכב ותוך שהחליקה בירידה כרגלה האחת כבר בחוץ. פרטים נסיבתיים אחרים, אותם מסרה לחוקר מטעם הנתבעת במאי 2004, כגון – הקושי שלה להחנות את הרכב בנסיעה בהילוך אחורי, דבר שבשלו חנתה מחוץ לחניית הבית, וקיומו של רכב אחר אשר עבר בסמוך וראה אותה אך לא סייע לה (עמ' 11 לתמליל, ש' 1-7), הועלו על-ידה גם בעדותה בפני, מספר שנים לאחר שנחקרה על-ידי החוקר, ובטרם הוצג תמליל החקירה (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 7-8; 15-16). אינני סבורה כי הניואנסים השונים בגרסה ביחס לרגעי הנפילה עליהם מצביעה הנתבעת, מכרסמים באופן מהותי בקוהרנטיות של הגרסה. הגרסה הגרעינית נותרה בעינה, ובשים לב לעובדה כי מדובר בשחזור של פרטי התרחשות שארעה תוך שניות בודדות, ובחלוף זמן מאז האירוע, אין באותן אי-התאמות שעליהם מצביעה הנתבעת כדי להביא למסקנה כי בפנינו גרסה שקרית, אלא יש להעמידם בפרופורציה הנכונה אל מול הגרסה כמכלול.

7. באשר לטענת הנתבעת לסתירות ופרכות ביחס להתנהלות התובעת מיד לאחר התאונה, גם בה אינני רואה בסיס למסקנה בדבר חוסר מהימנות הגרסה. התובעת העידה כי לאחר הנפילה נכנסה לבית חמותה (המצוי כאמור קומה מתחת לדירה שלה ושל בעלה המנוח), ומשם הזעיקה את בעלה. משעומתה עם הטענה כי בעלה סיפר לחוקר הנתבעת כי הוא ראה אותה נשענת על הרכב, השיבה כך:

"ש. בעלך המנוח נחקר על ידי חוקר מטעמי. מקריא לך מדו"ח החוקר. הוא אומר שבאותו היום הוא ראה אותך נשענת על דלת הרכב, זה לא מה שאת מספר שעלית בכח לחמותך

ת. אני נשענתי על הרכב והוא הרים אותי. זה מה שהיה. הוא עזר לי חניתי למטה ועליתי, עד שהוא ירד, החזיר רוורס ופתאום הגעתי לשם. הוא עזר לי.

ש. בעלך אומר לחוקר שכשטלפנת אליו הוא מצא אותך ליד הרכב ולא בבית של חמותך.

ת. אין מקום לבית של חמותי, הוא הביא את האוטו ואנחנו חיכינו שם. מה שהוא אמר, אני ככה עשיתי, טילפנתי. אני לא רוצה לשקר. זה מה שקרה."

מתשובות התובעת עולה, כי לפי דבריה, לאחר שבעלה הגיע, הוא פנה להביא את הרכב, אשר חנה כאמור מחוץ לחניית הבית, היא המתינה בסמוך לחניה, ולאחר מכן הוא סייע לה בעליה לרכב. מדובר בדינמיקה אפשרית ולא בלתי הגיונית של השתלשלות אירוע מהסוג הנטען בתביעה. הנתבעת נתנה דגש בסיכומיה לשימוש של התובעת בתשובתה בביטוי "פתאום הגעתי לשם", וטענה כי מדובר בתיאור בלתי אמין ובלתי סביר לחלוטין, ברם סבורני כי יש לראות זאת אך כמקטע בתשובה הכוללת, וכן להביא בחשבון שמדובר באישה שהתבטאה במהלך עדותה בלשון פשוטה למדי ובלתי מהוקצעת, ואין להסיק מביטוי זה מסקנה לחובתה.

8. סיכומם של דברים עד כה; מצאתי כי גרסת התובעת באשר לתאונה היתה, כשלעצמה, מהימנה. גרסת התובעת באשר להתרחשות ומקור פגיעתה היתה עקבית ביחס לגרעין המהותי של הדברים, ואינני מוצאת כי נפלו בהם פרכות או סתירות מהותית השוללות אותה או פוגמות במהימנותה.

9. יצויין כי עדות התובעת באשר לאופן פגיעה עולה בקנה אחד עם הגרסה הראשונית שנשמעה מפיה, בסמוך לאחר האירוע, בעת שהתקבלה בחדר המיון של בית החולים אי.מ.מ.ס בנצרת. לפי הרישום בגיליון חדר המיון (נ/4), התובעת התקבלה בבית החולים ביום התאונה בשעה 8:34, וצויין בו כי: "לדבריה היום בזמן ירידה מרכב החליקה ונפלה על קרסול שמאל". מדובר בגרסה הראשונה המועלית בסמוך לאחר הפציעה, בעת שהתובעת סובלת משבר בקרסול שמאל המלווה בכאבים והגבלה בתנועות (ר' נ/5, סיכום המחלה בבית החולים), בנסיבות שיש בהן כדי לחזק את האוטנטיות והמהימנות של גרסתה (לעניין משקל הגרסה הראשונית של הנפגע הפונה לקבלת טיפול רפואי, ראו: ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 699; ת"א 1130/05 (מחוזי – חיפה) אבו סבית סאלם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ – ת"א (2008) (פורסם במאגרים), מפי כב' השופט עמית).

חיזוק מסויים לגרסת התובעת עולה גם מחוות דעת המומחה אשר מונה מטעם בית המשפט, ד"ר שטארקר חיים, אשר ציין בחוות דעתו, לאחר בדיקת התובעת, כי "אני רואה את סיפורה של הגב' אמנה, בנוגע למנגנון החבלה, כסביר" ולפיכך סבר כי קיים קש"ס בין התאונה לנזק שנגרם לה. לא התבקשה חקירת המומחה והקביעה האמורה בדבר סבירות התאמת הפגיעה שנגרמה לתובעת, למנגנון החבלה הנטען לפי תיאורה, לא נסתרה.

10. וכעת לעניין הראיות הנוספות אליהן הפנו הצדדים. כאמור לעיל, הוסכם בין הצדדים כי תצהירו של בעלה המנוח של התובעת יוגש כראיה, וכן תוגש הודעה חתומה על-ידו שנמסרה לחוקר מטעם הנתבעת. על-פי האמור בתצהיר, ביום האירוע, בסביבות השעה 8:00, התקשרה התובעת למנוח מבית אימו הנמצא בקומה מתחת לדירתם, וביקשה כי יגיע שכן היא נפגעה עת נפלה מהרכב. המנוח ירד לבית אמו ולקח את התובעת לבית החולים. לפי האמור בהודעת המנוח לחוקר, לאחר שנפלה מהרכב, התקשרה אליו התובעת בעת שישן בביתם, הוא ירד למטה לכביש הסמוך לבית וראה את אשתו מתלוננת על כאבים ונשענת על דלת הרכב, ובהמשך פינה אותה לבית החולים.

לטענת הנתבעת, גרסת הבעל המנוח בפני החוקר סותרת את האמור בתצהירו ואת עדות התובעת, שכן עולה ממנה המנוח ראה את התובעת כשהיא נשענת על הרכב, בעוד שלדבריה בעדותה היא הגיעה בכוחות עצמה לאחר התאונה לבית חמותה, הנמצא כאמור בקומה הראשונה של בית המשפחה הסמוך למקום התאונה, ומשם התקשרה אליו.

אינני רואה בנסיבות העניין לייחס משמעות ראייתית בעלת משקל לתצהיר ולהודעת המנוח. ראשית, משמדובר במי שלא נחקר בבית המשפט, וגרסתו לא נשמעה באופן מלא, לרבות התייחסות לסתירה הנטענת מטעם הנתבעת, יש קושי מובנה לייחס משקל של ממש לאמירותיו השונות, ויש לנקוט משנה זהירות בהסקת מסקנה מהן. שנית, ובאשר להודעה בפני החוקר, אינני סבורה כי הונחה תשתית משכנעת אודות תוכן הדברים שמסר המנוח. לעניין זה יש לציין, כי ההודעה עליה חתום המנוח, נמסרה בסיום חקירתו על-ידי החוקר, והיא אמורה לשקף תמצית של הדברים שנמסרו על-ידו לחוקר. החקירה עצמה הוקלטה, אלא שמהקלטת שהוגשה עולה כי חל שיבוש בהקלטה, כאשר לפי דברי ב"כ הנתבעת והמכתב שהציג בעניין זה מחברת החקירות (נ/7), ארעה תקלה טכנית בהקלטה ובשל כך היא בוצעה באופן חלקי בלבד. בהיעדר אפשרות לשמוע את השיחה בחלקה העיקרי, ובכלל זה את מכלול תשובותיו של המנוח, כמו-גם אופן הניסוח של השאלות שהוצגו לו, יש קושי להתחקות אחר התוכן המלא של הדברים וההקשר המדוייק בו נאמרו. בנסיבות אלה, וכאשר הדובר איננו עוד בין החיים ואין אפשרות לשמוע את גרסתו הבלתי אמצעית, אינני סבורה כי ניתן להסיק מסקנה ראייתית מהאמור בהודעה כשלעצמה. שלישית, אף אם אניח כי ניתן ללמוד על סתירה לכאורה בין האמור בהודעת המנוח לבין גרסת התובעת, אין מדובר בסתירה בעלת עוצמה כזו שיש בה, כשלעצמה, לכרסם מהותית בגרסת התובעת באשר לאופן פציעתה, וניתן להעלות על הדעת הסבר לדברים, ובכלל זה ההסבר שהתובעת העלתה בעדותה שנשאלה לעניין זה (משלא ניתן היה בנסיבות לבקש הסבר מנותן האמרה), ולפיו הדברים מכוונים לכך שהיא עמדה לצד הרכב לאחר שהגיע בעלה והסיע את הרכב לחניית הבית על מנת להסיעה לבית החולים (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 4-6).

11. כאמור לעיל, התובעת ביקשה להגיש כראיה מטעמה הקלטה של שיחת החוקר עם חמותה, אשר אף היא הלכה לבית עולמה וזאת עוד בטרם הגשת התביעה. השיחה נמסרה לב"כ התובעת במהלך שמיעת הראיות, יחד עם ההקלטה של יתר החקירות שערך החוקר (של התובעת ובעלה המנוח). תוכן השיחה תומלל על-ידי התובעת והובא בהודעתה מיום 29.12.11, והצדדים הודיעו כי הם אינם חלוקים ביחס לתוכן. לפי התמלול המפורט בהודעה מטעם התובעת, המנוחה נשאלה על-ידי החוקר (שהציג עצמו כאיש הלשכה לשירותים חברתיים) האם נכון שהתובעת נפגעה עת החליקה בביתה, ולכך השיבה בשלילה וציינה כי התובעת הסיעה את ילדיה וכשחזרה נפלה מהרכב בעת ירידה ממנו. הצדדים חלוקים בשאלת הקבילות של ההקלטה, כאשר לטענת הנתבעת לא ניתן להגישה שכן מוסרת ההודעה איננה עדה במשפט, ואף לא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמה (עמ' 21 לפרוטוקול).

12. אקדים ואציין כי נוכח מסקנתי באשר לגרסת התובעת, המחלוקת בעניין זה איננה בעלת חשיבות של ממש. לפיכך, אתייחס אליה בקצרה בלבד. אציין עוד, כי אינני רואה להתייחס לטענות ב"כ התובעת בסיכומיו לעניין סעיף 10א לפקודת הראיות, משענייננו בהליך אזרחי, ומכל מקום לא מתקיימים תנאי הסעיף האמור לגופם.

ענייננו באמרת חוץ של מי שאיננו מעיד בבית המשפט, וככזו היא מהווה עדות שמועה. בנסיבות הקונקרטיות, מדובר בעדות של נפטר. הדין מכיר בגדר חריגים לכלל האוסר עדות שמועה, בקבילות אמרות מסוימות של נפטרים, ברם חריגים אלה אינם מתקיימים בענייננו (לעניין החריגים, ראו למשל: ע"א 8493/06 עזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פורסם המאגרים). כידוע, במהלך השנים חלה הגמשה בפסיקה הישראלית ביחס לכללי הקבילות הראייתים, תוך העברת מרכז הכובד מהדיון בכללי סף פורמאליים של קבילות, לדיון במשקל הראוי שיש לייחס לראיה תוך בחינתה לגופה ובשים למכלול מאפייניה (ראו: ע"א 703/86 ברנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 529; ע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל, פורסם במאגרים). מגמה זו הוחלה, בנסיבות מסוימות, גם על תצהיר של אדם שנפטר לאחר חתימת התצהיר, ובטרם נחקר בחקירה נגדית בבית המשפט (ראו: ע"א 8493/06 הנ"ל, לעניין תצהיר בבקשה למתן רשות להתגונן). כן נפסק, כי בנסיבות מתאימות וחריגות, ניתן להגיש כראיה הקלטות ותמלילים שהדוברים בהם אינם מעידים במשפט, וזאת כאשר מדובר בין היתר במניעה אובייקטיבית של מגיש הראיה לזמנם לעדות (ראו: ת.א (מחוזי חיפה) 669/98 מוחמד מתקאל זידאן נ' המפקד הצבאי באיו"ש, פורסם במאגרים; אושר בע"א 3038/05 מוחמד מתקאל זידאן נ' המפקד הצבאי באיו"ש, פורסם במאגרים). במקרה דנן, אינני סבורה כי יהיה זה נכון לנקוט בדרך ההרחבה, ולאפשר את הגשת התמליל כראיה. הטעם העיקרי לכך הוא, כי מעבר לעובדה שמדובר באמרה של מי שנפטרה, ולפיכך איננה מעידה במשפט, ואף לא הוגש מטעמה תצהיר עדות ראשית מלכתחילה, הרי שתוכן הדברים עצמם מהווה משום עדות שמיעה. אין חולק כי המנוחה לא היתה עדה בעצמה לתאונה, וממלא הדברים שנמסרו מפיה לחוקר לעניין זה אינם דברים שקלטה ישירות בחושיה, אלא נמסרו לה. יצויין כי תוכן השיחה עם החוקר לא נסב כלל על מעורבות המנוחה עצמה בהתרחשות שבסמוך לאחר התאונה (כזכור, התובעת טענה כי מיד לאחר האירוע נכנסה לבית המנוחה, ומשם נלקחה לאחר מכן לבית החולים), אלא על עצם נסיבות פגיעתה של התובעת, להן, כאמור לעיל, לא היתה המנוחה עדת ראיה ישירה. ענייננו אפוא בעדות שמיעה "כפולה", ואין להתירה כראיה לאמיתות תוכנה. מכל מקום, וכפי שצויין לעיל, אין במחלוקת בדבר קבילות ההקלטה האמורה כי לשנות בענייננו, נוכח מסקנתי לגופה של המחלוקת העובדתית בין הצדדים על יסוד הראיות שבפני.

13. הנתבעת טוענת כי יש להסיק מסקנה ראייתית לחובת התובעת מהעובדה כי היא לא זימנה לעדות מי מילדיה, אשר לטענתה היו בבית וסייעו לה אף הם לאחר התאונה. אינני רואה לקבל את הטענה. כאמור לעיל, מלכתחילה הוגש תצהיר עדות ראשית של בעלה המנוח של התובעת, אשר סייע לה בסמוך לאחר התאונה ופינה אותה לבית החולים, ותצהירו אמור היה לכסות "גזרה" זו של ההתרחשות העובדתית מיד לאחר הפגיעה. ההחלטה להעיד את הבעל לצורך עניין זה, ולא גם את הילדים, היא החלטה טבעית וסבירה. בנסיבות אלה, משמלכתחילה ביקשה התובעת להעיד בן משפחה בדבר ההתרחשות שארעה סמוך לאחר התאונה, וכנובע מכך לחשפו לחקירה נגדית של הצד שכנגד, והדבר נמנע מסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בה, אינני סבורה כי יש להסיק מההימנעות לזמן עדים חדשים לאחר פטירת בעלה, מסקנה ראייתית בעל משקל לחובתה.

14. סיכומם של דברים; נוכח המפורט לעיל בדבר עדותה של התובעת, מסקנתי היא כי יש לקבל את גרסתה באשר לנסיבות פציעתה, קרי – תוך ירידה מרכב בסיום נסיעה. כאמור לעיל, מצאתי כי עדות התובעת היא מהימנה. עדותה עולה בקנה אחד עם הגרסה הראשונית שנמסרה סמוך לאירוע בעת קבלתה בבית החולים ובנסיבות המחזקות את מהימנות הגרסה, וסוג החבלה שסבלה הולם, כאמור בחוות דעת המומחה, את מנגנון הפגיעה כפי שתואר על-ידה, וזאת בין אם ניתן לראות באמור לעיל משום סיוע לעדותה של התובעת, ובין אם יש לראות בכך פירוט הנימוקים להסתמכות על עדות יחידה של בעל דין (ראו: ע"א 8388/99 הנ"ל; רע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ (לא פורסם)).

הנזק:

15. כעת אפנה לדון במחלוקות בין הצדדים בשאלת הנזק שנגרם לתובעת.

16. התובעת הינה ילידת 5.1.1961. היא היתה בת 43 בעת התאונה, וכיום בת 52.

17. כתוצאה מהתאונה נגרם לתובעת שבר פימלאולארי עם תזוזה בקרסול רגל שמאל. התובעת אשפזה למשך ארבעה ימים, במהלכם עברה שחזור פתוח וקיבוע פנימי של השבר, ורגלה הושמה בגבס. הגבס הורד לאחר כחודש (16.2.04), והתובעת היתה במעקב רפואי והופנתה לטיפולי פיזיוטרפיה.

18. המומחה הרפואי שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר חיים שטארקר, קבע בחוות דעתו כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בגין פגיעה קלה מאוד בתפקוד מפרק קרסול שמאל, אותה העמיד על 5% לפי תקנה 31(1)(א-ב) מותאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה, ולפיכך, ועל יסוד המפורט בחוות הדעת, אני קובעת כי נכותה הרפואית של התובעת עומדת על 5%.

אובדן שכר לעבר:

19. התובעת טוענת בתצהירה כי נעדרה מעבודתה מיום התאונה ועד 1.1.2005, משך כ- 11.5 חודשים. המומחה מטעם בית המשפט קבעה בחוות דעתו, כי יש לקבוע לתובעת נכות זמנית של 50% למשך 4 חודשים, במהלכם לא היתה כשירה לעבודה, וכי לאחר מכן נכות זמנית של 20% למשך 8 חודשים נוספים, קרי – עד תום שנה ממועד הפגיעה. התובעת צירפה אישורי מחלה מרופא משפחה עד ליום 12.7.2004. למעט אישור המחלה הראשון, הוצאו אישורי המחלה באופן רטרואקטיבי ובסמוך למועד תום התקופה שנקבעה בהם, וככאלה אין לתת להם משקל ממשי. זאת ועוד, התובעת בעדותה בפני ציינה, כי נעדרה מהעבודה למשך 3 חודשים בלבד (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 20-21). עוד טענה בעדותה, כי היו מביאים לה לבית עבודה מהעסק המשפחתי (עבודת תפירה) והיא היתה מבצעת אותה שם (עמ' 8, ש' 24-26).

20. אשר לעבודתה של התובעת; מעדותה עולה, כי היא עבדה בעסק המשפחתי - חנות בגדים, אשר נוהלה על-ידי בעלה. התובעת העידה כי היא ביצעה בעסק את כל הנדרש, עסקה הן במכירות והן בתפירה. לטענתה, היא היתה מקבלת שכר חודשי מהעסק, ועקב התאונה נגרם לה הפסד בשל אי-קבלת שכר למשך תקופה של כשנה. לתצהירה צורפו תלושי שכר לשנת 2003, וכן טפסי 106 לשנים 2003-2009. לפי הרישום בהם, שכרה של התובעת מהעסק עמד על סך ממוצע של 3,384 עובר לתאונה. מתלושי 106 משנת 2005 ואילך עולה כי לא היתה ירידה בשכר התובעת.

בעדותה נשאלה התובעת אודות נסיבות העסקתה בחנות המשפחתית והשכר שקיבלה עבור עבודתה. עדותה בעניין זה היתה מבולבלת ובלתי ברורה. התובעת העידה כי לא קיבלה לידיה תלושי שכר (התלושים שהוצגו הודפסו לאחר הגשת התביעה), לא ידעה להגיד במדויק מתי היתה מקבלת את השכר והסבירה כי מדובר בנושא שהתנהל בינה לבין בעלה, ובלשונה – "הכל שלי ושלו. אין שום חלוקה ביננו" (עמ' 9, ש' 21) וכי לה ולבעלה היה חשבון בנק אחד (עמ' 9, ש' 23-24). לא הוצגו כל ראיות אובייקטיביות להשתכרות בפועל של התובעת, כגון – תדפיסי בנק המראים על הפקדה בחשבון של השכר הנטען, ואילו נתוני השכר שהוצגו מקורם כאמור בעסק המשפחתי של התובעת עצמה. יצויין כי אף לא הוצגו נתונים באשר להכנסה מהעסק לפני התאונה או לאחריה, לעניין שינוי כלשהו בהיקף ההכנסות ממנו למשפחה לאחר פציעת התובעת.

21. התובעת בסיכומיה מבקשת כי ייפסקו לזכותה פיצויים בגין אובדן שכר מלא לתקופת אי-הכושר בהתאם לחוות דעת המומחה, וכן הפסדי שכר חלקיים בהתאם לנכות הזמנית שקבע המומחה, ולאחר מכן – החל מינואר 2005 ועד היום – לפי נכות תפקודית של 10%, והכל לפי בסיס השכר העולה מהתלושים שצירפה.

אינני רואה לקבל את טענות התובעת בעניין זה. ראשית, באשר לדרישה לפיצוי בגין אובדן שכר חלקי לעבר החל מינואר 2005 ועד היום, הרי שלפי תלושי השכר וטפסי 106 שצירפה התובעת, לא פחת שכרה באותן שנים, כך שאין מקום לפסוק פיצוי כלשהו. שנית, ובאשר לתשלום פיצויים בגין תקופת אי-הכושר ונכות זמנית במשך השנה שלאחר התאונה (עד ינואר 2005), הרי שנוכח המפורט לעיל, סבורני כי לא הונחה תשתית עובדתית משכנעת דיה לדרישת התובעת כפי שפורטה סיכומיה. בנסיבות העניין, בשים לב לכך שלפי הראיות התובעת נפגעה פיזית באופן ממשי, דבר שסביר כי מנע ממנה לעבוד משך התקופה הסמוכה לתאונה כפי שאף עולה מחוות דעת המומחה, ומשנראה כי התובעת עבדה בפועל עובר לתאונה ותרמה את חלקה לעסק המשפחתי, מחד גיסא, ובהיעדר נתונים משכנעים דיים אודות משך התקופה בה לא עבדה לאחר התאונה כמו גם העמימות באשר לתשלום שכר על-ידי העסק המשפחתי, מאידך גיסא, סבורני כי יש מקום לפסיקת פיצוי גלובלי לעניין זה, אותו אני מעריכה בסך 10,000 ₪.

אובדן שכר לעתיד:

22. התובעת טוענת כי יש לפסוק לה פיצויים בגין אובדן שכר לעתיד על בסיס נכות תפקודית של 10%. אינני רואה בסיס לקבלת טענה זו. הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת היא נמוכה, ועומדת על 5%, בגין הגבלה קלה מאוד במפרק הקרסול. התובעת, לפי דבריה ולפיה המסמכים שצירפה, שבה לאותה עבודה שביצעה בעבר, במסגרת העסק המשפחתי, כך שנראה כי לנכות שנותרה אין השפעה תפקודית של ממש. בנסיבות אלה, יש מקום לפסיקת פיצוי גלובאלי לעתיד, בגין החשש כי פגיעתה של התובעת תקשה עליה בעתיד, לרבות במידה ותידרש למציאת עבודה חדשה. את הפיצוי אני מעמידה בנסיבות העניין על סך 15,000 ₪, המהווים כ- 50% מחישוב אקטוארי על בסיס שכר התובעת לפי תלושי השכר האחרונים שצורפו (4,100 ₪), הנכות הרפואית ומקדם היוון עד גיל 67.

הוצאות:

23. התובעת לא צירפה קבלות בגין הוצאות שהוציאה עקב התאונה, וטענותיה בעניין הזנק שנגרם לה ברכיב זה נותרו בעלמא. בשים לב למעקב והטיפול הרפואי לו נזקקה התובעת לאחר התאונה, ומשסביר כי נגרמו לה הוצאות מסוימות בשל הצורך בנסיעות ותשלומי השתתפות עצמית, ועל דרך האומדנא, אני פוסקת לה פיצוי בסך 1,500 ₪ בגין הוצאות לעבר. אינני רואה לפסוק פיצוי בגין הוצאות לעתיד, נוכח הנכות הנמוכה שנקבעה, ומשהתובעת זכאית למימון ציבורי של הוצאותיה הרפואיות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

עזרת צד ג':

24. התובעת טוענת בסיכומיה כי היא שהתה בתקופת אי–כושר ארוכה, וכי בתקופה זו היא נזקקה לעזרת בני משפחתה בעבודות משק הבית, וכי היא זכאית לפיצוי בגין עזרה זו בסכום של 43,000 ₪. כן מבקשת היא כי ייפסק לה פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד.

התובעת לא הציגה ראיות כלשהן לגבי עזרה שניתנה לה, על-יד בני משפחה או אחרים, והיא אף לא העידה כלל לעניין זה במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמה. עם זאת, לפי הנלמד מחוות דעת המומחה, היתה התובעת, בתקופה הסמוכה לתאונה, מוגבלת עקב הפגיעה ברגלה, כאשר חלק מהתקופה הרגל היתה נתונה בגבס, ובנסיבות אלה סביר כי נזקקה לעזרה בין היתר בביצוע עבודות הבית. בנסיבות אלה, אני פוסקת לתובעת, על דרך האומדנא, פיצויים בסך 7,000 ש"ח בגין עזרת צד ג' לעבר. נוכח הנכות הצמיתה הנמוכה, אינני רואה מקום לפסיקת פיצויים לעתיד ברכיב זה.

כאב וסבל:

25. בנסיבות העניין, בשים לה למהות הפגיעה, לניתוח שעברה התובעת, האשפוז ותקופת אי-הכושר, אני מעמידה את הפיצוי על סך 17,000 ₪.

סיכומם של דברים:

26. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים בסך 50,500 ₪. כן תשלם הנתבעת לתובעת את סכום האגרה ששולמה, ואת חלקה של התובעת בשכ"ט המומחה, כשהם משוערכים להיום, וכן שכ"ט עו"ד בסך 13% מסכום הפיצוי ובתוספת מע"מ. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותו מועד ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"ג, 08 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.