1. בפני שתי תביעות כספיות הדדיות.
2. לפי התביעה העיקרית, התובע והנתבעת היו חברים והתגוררו יחדיו בין השנים 2005-2008 בבית הנתבעת בקרית אתא. במהלך תקופה זו רכש התובע מכספו הפרטי פריטי ריהוט ומוצרי חשמל, וכן ביצע בבית הנתבעת שיפוצים. בשלב מסוים הודיעה הנתבעת לתובע על רצונה להיפרד וביקשה ממנו לעזוב את דירתה. התובע ביקש מהנתבעת לאפשר לו לקחת את הציוד שרכש אך נדחה בלך ושב. לאור זאת, טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בשווי הציוד וכן בהחזר עלות השיפוצים המוערכים על ידו בסך של 12,000 ₪.
3. הנתבעת הגישה כתב הגנה ותביעה נגדית בגובה 37,548 ₪. נטען כי בתחילת שנת 2005 החל קשר רומנטי בין התובע (שמקום מגוריו במושב חוסן) לבין הנתבעת, ולאחר מספר חודשי היכרות הוסכם על מעבר לחיים משותפים (כזוג נשוי) בבית הנתבעת יחד עם ארבעת ילדיה מנישואיה הקודמים; הצדדים חיו חיים משותפים במשך כ- 3 שנים תמימות (עד חודש 06/08 לערך), עת התגלעו חילוקי דעות, והנתבעת הודיעה לתובע על רצונה להיפרד וביקשה שיאסוף את חפציו ויפנה את דירתה; לאחר הפרידה החל התובע להטריד את התובעת ולאיים עליה ובעקבות כך הוגשו תלונות במשטרה ע"י הנתבעת וכן קוימו מספר דיונים בקשר למתן צווי הגנה בגין הטרדה מאיימת, שלא כובדו ע"י התובע.

לגוף התביעה העיקרית נטען כי במשך תקופת המגורים המשותפת לא השתתף התובע בחלקו היחסי בהוצאות הכלכלה והמזון, הוצאות הדיור, הוצאות אחזקת הבית השוטפים; הנתבעת מכחישה את גרסתו הכללית של התובע כי רכש עבורם מכספו הפרטי רהיטים ומכשירי חשמל וביצע שיפוצים בביתה, בעלות הנטענת, וטוענת כי אף ילדיה יכולים להעיד על כך, מה גם והתובע לא צירף כל אסמכתא להוצאות אלה. עם זאת, הנתבעת מודה כי התובע רכש ביום 6.2.08 על חשבונו ריהוט לחדר שינה בסך 4,300 ₪, אך טוענת כי מתוקף המגורים המשותפים, גם התובע השתמש במשך תקופה בת 5 חודשים בריהוט זה, ובכל מקרה קיים בלאי ופחת, וכי שווי הריהוט, עובר למועד הפרידה, עומד לכל היותר על סך 3,000 ₪. נטען, כי הנתבעת הודיעה לתובע על הסכמתה למסור את ריהוט חדר השינה או לחלופין לשלם לתובע את שוויו, אך התובע התעלם מהצעתה וכל שרצה הוא לשוב ולחדש את הקשר עם הנתבעת; הנתבעת מכחישה את טענת התובע כי רכש ביום 6.4.05 מזרון מ"רהיטי דוד" במעלות בסך 2,100 ₪ וטוענת כי ייתכן והתובע רכש מזרון לשימושו בביתו הפרטי במושב חוסן, ומכל מקום, מעולם לא הובא מזרון זה לבית הנתבעת; הנתבעת מכחישה כי התובע ביצע ו/או מימן שיפוצים כלשהם בביתה.

לסיום טוענת הנתבעת כי מטרת התביעה היא להלך אימים על התובעת ו/או לנקום בה ו/או להרפות את ידה, וזאת לאור סיום הקשר הרומנטי עם התובע. ולחלופין כי מדובר בתביעה טורדנית ו/או קנטרנית; התובע לא הוכיח את מרכיבי תביעתו כלל, פרט לעניין ריהוט חדר השינה כאמור, שהנתבעת מודה בו. יחד עם זאת, בוחרת הנתבעת להגיש תביעה נגדית (ושלא להעלות טענת קיזוז במסגרת כתב הגנתה), וזאת בגין ההוצאות השוטפות שהוציאה בפועל בגין חלקו היחסי של התובע, במשך חייהם המשותפים בדירה, העולים בהרבה על שווי ריהוט חדר השינה, והמסתכמים לטענתה בסך של 37,548 ₪.

1. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה יוגשו סיכומים בכתב ובית המשפט יכריע במחלוקת על כל רכיביה בפסק דין מנומק, ללא שמיעת ראיות.
2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בכלל החומר הקיים בתיק ביהמ"ש, נחה דעתי לקבל את התביעות ההדדיות באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.
3. אין חולק בין הצדדים כי התובע והנתבעת היו חברים לחיים במהלך השנים 2005-2008, עת נפרדו. עם זאת, טוען התובע בסיכומיו כי בתקופת החברות הנ"ל התגורר דרך קבע בביתו במושב חוסן, והיה נוהג להגיע רק בסופי שבוע לבית הנתבעת בקרית אתא. גרסה "מאוחרת" זו הנני דוחה, בין היתר מהנימוקים הבאים: נטען ע"י התובע בעצמו (סע' 3 לכתב התביעה העיקרית) כי "התובע יטען כי במהלך שנת 2005 ועד שנת 2008 התגורר ביחד עם הנתבעת שהייתה חברתו ברח' משה שרת 54 בקרית אתא". ראו גם סע' 4 לכתב התביעה העיקרית שם טוען התובע : התובע יטען כי בהיותו מתגורר עם הנתבעת קנה מכספו הפרטי....". (מנגד ראו סע' 4 לתצהיר עדות ראשית התובע :"הנני מצהיר כי אני מתגורר במושב חוסן... מעולם לא עזבתי את ביתי הנ"ל והתגוררתי בו מאז ומתמיד ועד היום הזה". גרסה מאוחרת זו אינה מתיישבת אף עם טענת התובע (סע' 6 לכתב תביעתו) כי לאחר שהשקיע ברכישת הציוד והשיפוצים "...ביקשה ממנו הנתבעת לעזוב את הבית ואף להיפרד ממנו". ונשאלת השאלה מדוע נדרש התובע ע"י הנתבעת לעזוב את ביתה אם לגרסתו היה נוהג להגיע לביתה רק בסופי שבוע. יצוין כי גרסתו המאוחרת של התובע הנ"ל אינה מתיישבת עם טענות נוספות של התובע אשר לא מצאתי צורך לפרטן. די באמור לעיל כדי להוביל למסקנה כי הרקע לשינוי בגרסת התובע נולד בעקבות הגשת כתב ההגנה וכתב התביעה הנגדית, שאז התחוור לתובע כי טענתו למגורים משותפים עם הנתבעת בדירתה במשך התקופה הנ"ל יכולה לשמש לו לרועץ.

1. בהינתן המסקנה כי גרסת הנתבעת לפיה התגורר התובע עימה בדירתה במשך כל תקופת החברות הנ"ל כזוג נשוי לכל דבר, היא הנכונה, הרי שבאופן כללי מקובל עלי העיקרון כי כול עוד לא הוכח אחרת הרי חזקה על הצדדים, בהיותם חברים לחיים (אשר בחרו להתגורר תחת קורת גג אחת) כי התכוונו לשאת בהוצאות המשותפות באופן יחסי ושווה, במהלך תקופת המגורים המשותפת, בכפוף להסתייגויות שיפורטו להלן.
2. התובע טוען בתביעתו כי על הנתבעת לפצותו בסך של 12,000 ₪ בגין רכישת הציוד והשיפוצים. טענה זו הנני דוחה. למעט טענתו כי רכש ריהוט לחדר שינה בסך 4,300 ₪, טענה שגובתה בחשבונית מס מיום 17.2.08 שצורפה לכתב התביעה שכאמור הנתבעת מודה בה (בהסתייגות לגבי שווי החזר השווי המגיע לתובע), וטענתו לגבי רכישת המזרון הזוגי בסך 2,100 ש"ח, יתר ההוצאות הנטענות לא פורטו כדבעי בכתב התביעה העיקרית וכל שכן לא הוכחו ע"י התובע ברמה הנדרשת במשפט אזרחי.

רכישת מזרון

התובע צירף לכתב תביעתו חשבונית מס מיום 6.4.08 המעידה על רכישת מזרון מעסק בשם "רהיטי דוד א. בע"מ" ממעלות בסך 2,100 ₪. הנתבעת מכחישה כי מזרון זה הגיע לביתה. עיון בחשבונית המס מלמד כי פרטי הלקוח וכתובתו הם "ברמוחה שמעון מושב חוסן". אומנם לא צוין בחשבונית המס, או בכל מסמך אחר, כי מקום האספקה הוא בית הנתבעת אך קיימת סמיכות זמנים בין רכישת חדר השינה כאמור לבין מועד רכישת המזרון התומכת בגרסת התובע. כמו כן העובדה כי מדובר במזרון שגודלו לפי המצוין בחשבונית המס "140/190" תומכת אף היא בגרסת התובע (מידה מינימאלית למידת מזרון זוגי). הנתבעת מודה כאמור כי התובע רכש ריהוט לחדר השינה אך לא צירפה כל ראיה נגדית כי עלות רכישת חדר השינה כללה גם מזרון זוגי או לחלופין, כי נעשה שימוש במזרון זוגי אחר שהיה קיים קודם לכן בביתה. התובע טוען בסעיף 14 לתצהירו כי לבקשת הנתבעת רכש את המזרון במעלות והוביל אותו לביתה ברכבו הפרטי. בנסיבות אלה, אני מעדיף את גרסת התובע.

רכישת מכונת כביסה ומיקרוגל

התובע לא צירף כל ראיה או אסמכתא המעידה על רכישת מכונת כביסה או מיקרוגל בתקופה הרלבנטית לתביעה ודי בכך כדי לדחות את טענתו בעניין זה על הסף.

שיפוצים בבית הנתבעת

התובע טוען בסעיף 5 לכתב תביעתו כי ביצע שיפוצים כולל צבע בבית הנתבעת. מעבר לטענה כללית זו, לא מצא התובע לפרט בכתב תביעתו את מהות העבודות שבוצעו, מתי בוצעו, האם ביצע בעצמו או רק מימן את עלותם. רק במסגרת תצהיר עדותו הראשית נטען ע"י התובע לראשונה (סע' 13) כי השיפוץ כלל תיקונים וצבע ובוצע ע"י אחיו בעלות של 3,500 ש"ח, אך לא מצא לנכון להגיש תצהיר עדות ראשית מטעם אחיו. כן לא הוגשה כל אסמכתא המעידה על רכישת חומרים ו/או ציוד לצורך ביצוע השיפוץ הנטען.

כאן המקום לציין כי התובע טען לראשונה במסגרת סיכומיו כי נשא בתשלום הוצאות נוספות עבור הנתבעת כגון: בילוי במסעדות, טיול לחו"ל באוניה, טיפול בגינת בית הנתבעת, רכישת מוצרים כגון: נברשת, גריל לגינה, ומתנות כשרשרת זהב וכו'. טענות אלו (הגם ולא נתמכו באסמכתאות) שנטענו ע"י התובע לראשונה במסגרת תצהיר עדותו הראשית ו/או סיכומיו, אינני מוצא אלא לדחותן על הסף בהיותן בבחינת "הרחבת חזית" אסורה.

סיכומו של דבר, הוכח ע"י התובע כי נשא מכיסו הפרטי בעלויות רכישת חדר שינה ומזרון בשווי מצטבר בסך 6,400 ₪, אשר נותרו בחזקת הנתבעת. לא מצאתי בנסיבות העניין, לקבל את טענת הנתבעת ולהפחית משווי זה פחת ובלאי, וזאת לאור תקופת השימוש הקצרה (הפריטים הנ"ל נרכשו בחודשים פברואר-אפריל 2008, ואילו לפי העובדות שאינן שנויות במחלוקת, הצדדים נפרדו בחודש יוני 2008, או בסמוך למועד זה).

1. כאמור, מאחר והוכח מחומר הראיות הקיים, כי התובע והנתבעת התגוררו בבית הנתבעת במשך כ- 3 שנים הרי שמן הראוי, שבנסיבות העניין, יישאו כל צד לפי חלקו היחסי, תוך תשומת לב כי ארבעת ילדיה של הנתבעת התגוררו בתקופה הרלבנטית בבית אימם, והכול בכפוף להסתייגויות הבאות:

הוצאות מחיה וכלכלה

הנתבעת טוענת כי הוצאות המחיה החודשיות בתקופה הרלבנטית על מזון וכלכלה למשפחה בת 6 נפשות (הכוללת את התובע) מסתכמת בסך 3,000 ₪ לחודש, ועל כן חלקו היחסי של התובע הינו 500 ₪. עם זאת, הנתבעת מודה כי מדי פעם רכש התובע על חשבונו מיוזמתו מצרכי מזון (בממוצע בעלות בסך 200 ₪ לחודש), ומכאן שחלקו של התובע בהוצאות המחיה מסתכם בסך 300 ₪ לחודש, ולמשך כל תקופת המגורים המשותפים 10,800 ₪. כתמיכה בטענה זו צירפה הנתבעת לתביעתה הנגדית העתק פירוט חיובים בכרטיס האשראי לחודש אפריל 2008 (נספח ד') ממנו עולה, כך נטען, כי סכום ההוצאות החודשי ששולם על ידה בגין הוצאות מזון בלבד מסתכם כ- 1,500 ₪ לחודש. לגבי ההפרש נטען כי אין בידה אסמכתאות מאחר ושילמה חלק ניכר מהוצאות אלו במזומן. עיון בנספח ד' לכתב התביעה מלמד כי עיקר חיובי הנתבעת בכרטיס אשראי הינם בגין רכישות בבתי העסק שפע שוק, מחסני להב ביג קריות, סופר פארם. ברי שלא ניתן ללמוד מעצם ציון גובה החיוב החודשי ופרטי בית העסק דבר לגבי מיהות הפריטים שנרכשו בפועל, ובעיקר האם פריטים אלה נועדו לשמש את התובע והנתבעת בלבד או גם את מי מילדי הנתבעת (או רק את ילדי התובעת או חלקם). בניגוד לנטען כי החישוב מתייחס להוצאות מזון בלבד ניתן לראות כי במסגרת החישוב הנטען כללה הנתבעת גם הוצאות דלק והוצאות קוסמטיקה שטיבן לא נתברר די צרכו. מקובלת עלי באופן עקרוני טענת הנתבעת כי חלק מהוצאותיה החודשיות בתקופה הרלבנטית שולמו במזומן וכי אין לצפות ממנה בנסיבות העניין לשמור העתקים של קבלות/חשבוניות. בהתחשב באמור אני אומד את הוצאות המחיה החודשיות של הנתבעת בסך 2,400 ₪ לחודש, וכפועל יוצא מכך, את חלקו היחסי של התובע בסך 200 ₪ לחודש (לאחר ניכוי הוצאות המחיה שנשא מכיסו בסך 200 ₪), ובסה"כ 7,200 ₪ למשך כלל התקופה.

הוצאות דיור

הנתבעת טוענת כי התובע התגורר בתקופה הרלבנטית בביתה מבלי לשלם בהוצאות הדיור כלל. נטען כי מדובר בבית צמוד קרקע שבבעלות הנתבעת אשר דמי השכירות החודשיים בגינו מסתכמים בסך 3,000 ₪ (ומכאן נגזר חלקו של התובע בסך 500 ₪ לחודש ולמשך כל התקופה הרלבנטית 18,000 ₪). לחלופין, מוסיפה הנתבעת וטוענת כי שילמה בתקופה הרלבנטית משכנתא חודשית בסך 1,300 ₪ וכי התובע לא השתתף עימה כלל בהוצאה זו.

ראשית אציין כי טענת הנתבעת לפיה על התובע לשאת בחלק יחסי של עלות המשכנתא החודשית הרובצת על ביתה בתקופה הרלבנטית לתביעה יש לדחות. הנתבעת טוענת לבעלות בלעדית על דירתה ואם לצורך רכישת זכויות הבעלות נטלה הנתבעת משכנתא, מדוע על התובע, שאינו טוען לכל זכויות בדירת הנתבעת, לשאת במימון עלויות אלה.

לעניין חיוב התובע בחלק יחסי הנגזר מעלות דמי השכירות הרעיוניים של בית הנתבעת: אין חולק כי הנתבעת מתגוררת בדירה שבבעלותה ולא נשאה בתשלומי שכירות כלשהם בתקופה הרלבנטית. אומנם התובע כמי שהתגורר עימה בתקופה הרלבנטית נהנה מזכות להתגורר בביתה ללא שנשא בהוצאות כלשהם בגינה. עם זאת, כעולה מחומר הראיות, אין חולק כי בתקופה הרלבנטית לתביעה היה בבעלות התובע משק במושב חוסן שכלל בין היתר גם בית מגורים, כאשר, בהעדר כל טענה בעניין, ההנחה שהתובע נשא בכל הוצאות המשק לבדו. אומנם ניתן היה לטעון כי באפשרות התובע היה להשכיר את המשק, ואם בחר שלא להשכירו אין לו להלין אלא על עצמו. מאידך, כעולה מהעובדות שאינן שנויות במחלוקת, התובע עבד בתקופה הרלבנטית לתביעה (או במרבית התקופה) כמאבטח במשמרת לילה במושב חוסן, וניתן להניח שבמסגרת שעות המנוחה לאחר העבודה, נזקק לבית בסמוך למקום עבודתו הקבוע. לא מצאתי בנסיבות העניין לחייב את התובע, שנשא לבדו בהוצאות ביתו במושב חוסן, גם בגין חלקו היחסי בדמי שכירות רעיוניים של בית הנתבעת. בעניין זה אוסיף ואציין כי גם לולא הוזמן התובע להתגורר עם הנתבעת בביתה, הייתה הנתבעת נושאת באותן עלויות נטענות. במילים אחרות: מגורי התובע בבית הנתבעת בתקופה הרלבנטית לא הביאו לגידול בהוצאות הנתבעת בסעיף הוצאה זה.

הוצאות אחזקה

לטענת הנתבעת היא נשאה לבדה בתקופה הרלבנטית בהוצאות אחזקת הבית שכללו: הוצאות חשמל, מים וארנונה, גז, כבלים, כאשר חלקו היחסי של התובע בגין סה"כ ההוצאות הנ"ל לחודש עומד על סך 243 ₪, ולכלל התקופה 8,748 ₪.

לא אחזור שוב על הנימוקים שפורטו בפסקה הקודמת, שלטעמי יפים בחלקם גם לעניין הוצאות האחזקה השוטפות של בית הנתבעת, בכל הקשור לחשבונות הארנונה והכבלים בלבד. לגבי הוצאות חשמל, מים, גז שהינן פונקציה של צריכה שוטפת, ברי כי מגורי התובע בבית הנתבעת הביאו מחד לגידול מסוים בהוצאות אלה ומאידך חסכו ממנו בגין אותם הוצאות עלויות תחזוקה שוטפים בגין ביתו במושב חוסן. בנסיבות העניין, אני אומד את תוספת ההוצאה החודשית בגין חלקו היחסי של התובע על סך 140 ₪ לחודש, ולכלל התקופה 5,040 ₪.

שקלול האמור לעיל, מוביל למסקנה כי על התובע לשלם לנתבעת בגין חלקו היחסי בהוצאות המחיה והאחזקה השוטפים סכום מצטבר בסך 12,240 ₪. מאחר ומגיע לתובע החזר ההוצאות בסך 6,400 ₪ כאמור לעיל, הרי היתרה המגיעה לנתבעת הנה 5,840 ₪.

1. סיכום:

אשר על כן – אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת את הסך 5,840 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 22.10.09 ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן ישלם התובע לנתבעת הוצאות בסך 1,000 ₪.

ניתן היום, א' אייר תשע"ד, 01 מאי 2014, בהעדר הצדדים.