1. העובדות המפורטות בכתב התביעה שהוגש בתיק זה ועילת התביעה, פורטו על ידי, בהרחבה, בפסק דין (והחלטה) שניתנו על ידי ביום 16.6.2016 ולא אפרטן שוב. אציין רק, בקצרה, כי כתב התביעה המקורי הוגש ביום 12/5/2009, על ידי "עזבון המנוח סאלח חסין עבאס (להלן: "המנוח עבאס" או "אבי התובע") באמצעות היורש מוחסן סאלח עבאס" (להלן: "התובע"). מדובר בתביעה למתן פסק דין הצהרתי, בהתייחס לחלק ממקרקעין הידועים כחלקה 20 בגוש 18795 (להלן: "המקרקעין"). בהמשך תוקן כתב התביעה, פעמיים (פעם לפני שניתן פסק דין בהעדר הגנה ופעם לאחר מכן), באופן שיורשיהם של נתבעים שהלכו לעולמם, הוספו לכתב התביעה (כתב התביעה המתוקן בשנית ייקרא, להלן: "כתב התביעה" או "התביעה" וההתייחסות לנתבעים תהא כסדרם בכתב תביעה זה).

התובע טוען כי אביו, המנוח סאלח חסין עבאס היה זכאי להירשם כבעלים של 12467/125598 מכלל הזכויות במקרקעין (להלן: "הזכויות") והוא עותר לתיקון הרישום, כך שהזכויות תרשמנה על שם אביו.

2. לאחר שאיש מהנתבעים לא הגיש כתב הגנה ניתן, ביום 4.11.10, פסק דין בהעדר הגנה, נגד כל הנתבעים, על פי התביעה, ונחתמה פסיקתא, אשר תוקנה ביום 24.1.13, באופן שהוספו לה הוראות לרישום פסק הדין (הפסיקתא המתוקנת, תיקרא להלן: "הפסיקתא").

3. רק הנתבעים 9 ו- 10 הגישו (כל אחד בנפרד), בקשות לביטול הפסיקתא ובקשותיהם נענו. בעקבות כך, הגישו נתבעים 9 ו-10 בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות וכן טענו, כי יש לבטל את הפסיקתא נגד כל הנתבעים.

בהמשך הוגשו בקשות נוספות, שאין צורך לפרטן ודי אם אציין כי, בסופו של דבר, ניתנו על ידי, ביום 16.6.2016 (במסמך אחד) פסק דין והחלטה. בפסק הדין נקבע כי התביעה נגד נתבעים 9 ו- 10 נדחית מחמת התיישנות. ההחלטה קבעה, כי פסק הדין, שניתן בהעדר הגנה, מבוטל נגד נתבע 8ב' (נתבע 16 בכתב התביעה) והוא רשאי להגיש כתב הגנה, ואילו הפסיקתה נגד שאר הנתבעים בעינה עומדת (להלן: "ההחלטה").

4. על ההחלטה הגישו חלק מהנתבעים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 7612/16), בטענה, כי יש להחיל את ביטול הפסיקתא על כל הנתבעים - גם על אלה שלא ביקשו זאת וכן, כי יש לדחות את התביעה נגדם, על הסף, מחמת התיישנות. ניתנה רשות לערער ובפסק דין שניתן ביום 21.12.2016, על ידי בית המשפט העליון (כבוד השופט נ' סולברג) נקבע, כי טענת ההתיישנות, שהתקבלה לגבי הנתבעים 9 ו- 10 מקימה למבקשים הגנה טובה והגנה זו מכריעה את הכף לטובת קבלת הבקשה, על אף מחדליהם בהגשת כתבי הגנה, במשך שנים. ביהמ"ש העליון אמר כי "על אף שאכן מדובר במקרה גבולי, דומני כי הכף נוטה לטובת קבלת בקשת ביטול פסק הדין, בד בבד עם חיוב המבקשים בתשלום הוצאות". לפיכך, בוטלה הפסיקתא, תוך שהושתו על המבקשים הוצאות - 20,000 ₪ לטובת המשיב (התובע בתביעה) ו- 10,000 ₪ לטובת אוצר המדינה, לתשלום בתוך 30 יום, שאם לא כן תעמוד הפסיקתא על כנה.

5. ביום 16.1.17 הגישו המבקשים בבר"ע הנ"ל (להלן: "המבקשים"), לבית משפט זה, בקשה למתן הוראות, בה ביקשו, לאפשר להם להגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. בשולי הבקשה הציע בא כוחם כי, כדי לחסוך זמן והוצאות, יודיע התובע על הסכמתו להחלת פסק הדין שניתן על ידי ולפיו נדחתה התביעה מחמת התיישנות, נגד הנתבעים 9 ו- 10 (להלן: "החלטת הדחייה"), גם על מבקשים אלה.

ב"כ התובע סירב להצעה הנ"ל ולפיכך קבעתי דיון בבקשה, במעמד הצדדים. ביום 1.2.17, עוד קודם לדיון, הגיש ב"כ המבקשים לתיק ביהמ"ש מכתב שנשלח על ידו לב"כ התובע, עו"ד וקים, ובו הפציר בבא כוח התובע להסכים להחיל את דחיית התביעה גם על המבקשים.

בהחלטתי מיום 2.2.17 קבעתי כי "ראוי שעו"ד וקים ייתן דעתו לאמור במכתב זה וישיב תשובה". ב"כ התובע דחה את ההצעה וביום 9.3.17, התקיים דיון בבקשה. בתחילת הדיון, נוכח כך שהתובע לא ערער על דחיית התביעה נגד נתבעים 9 ו- 10 ונוכח פסה"ד בבר"ע, ציינתי בפני ב"כ התובע, כי לא יכול לחול דין אחר על הנתבעים האחרים והצעתי כי תינתן אותה החלטת דחייה לגבי שאר הנתבעים ולאחר מכן יחליט ב"כ התובע כיצד לפעול.

ב"כ התובע דחה הצעה זו וטען, כי לאחר שהמבקשים יגישו כתב הגנה ובקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות, הוא ישיב לטענת ההתיישנות וייתכן שיעלה טענות שלא הועלו בתגובה לטענת ההתיישנות של נתבעים 9 ו- 10.

ב"כ המבקשים טען, בתגובה לטענת ב"כ התובע, כי העלאת טענות נוספות בשלב זה איננה אפשרית מאחר שיהא בכך משום הרחבת חזית, והבהיר שהוא מתנגד לכל טיעון חדש שחורג מהטענות הקודמות שבכתב התביעה הקודם.

ב"כ התובע השיב ואמר, כי ביהמ"ש העליון החליט את שהחליט, ללא שניתנה לו אפשרות להעלות את טענותיו נגד החלטת הדחייה ונגד הקביעות שנקבעו שם בשאלת ההתיישנות.

ב"כ המבקשים השיב ואמר, כי בהחלטת הדחייה כבר פורטו ונדחו כל העילות והטענות האפשריות לגבי קיומה של התיישנות ואף בית המשפט העליון התייחס לכך. כן טען, כי התיישנות איננה נבחנת לגבי נתבע מסוים, אלא על פי האמור בכתב התביעה, וזאת - מתוך הנחה שהאמור בו יוכח. ב"כ המבקשים חזר והציע כי התובע יסכים לפסק דין זהה לגבי מרשיו, על מנת לחסוך דיונים עקרים.

6. לאחר שב"כ התובע סירב לכך הגישו המבקשים, ביום 19.4.17, כתב הגנה וכן בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות (בקשה מס' 58 בתיק). בבקשה זו מפנים המבקשים לכתב ההגנה שהגישו ולטענות שנטענו שם, הן טענות ההתיישנות שכבר הועלו ונדונו על ידי בהחלטת הדחייה. אינני רואה צורך לחזור ולפרט את הטענות ואתייחס אליהן, ככל שהדבר יידרש, תוך כדי התייחסותי לטענות ב"כ התובע בתגובתו.

7. בתשובתו, חוזר ב"כ התובע על ההלכה לפיה סעד של דחייה על הסף הוא סעד מרחיק לכת ולכן יש לנהוג לגביו זהירות יתירה ולהפעילו רק כאשר ברור כי, בשום פנים ואופן, לא יוכל התובע לזכות בתביעתו.

התובע טוען, כי יש לתת לו הזדמנות להוכיח את עילת המרמה שנטענה על ידו, לפיה רישום הזכויות על שם מורישיהם של הנתבעים הושג במרמה. נטען, כי טענות המרמה מחייבות בירור עובדתי וכי לכן לא ניתן לקבוע, בשלב זה, כי אין סיכוי שהן תתקבלנה.

טענה זו הועלתה על ידי התובע כבר בתגובתו לבקשת הנתבעים 9 ו- 10 לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות (להלן: "התגובה הקודמת"). הן פורטו בפסקה הראשונה שבסעיף 11 להחלטת הדחייה ונדונו על ידי, שם, בסעיפים 16-14.

8. וכך נאמר בסעיפים 16-14 להחלטת הדחייה:

"14. על אף חולשת התביעה, על פניה, צודק התובע בטענתו לפיה לא ניתן לקבוע, בשלב זה, בטרם שמיעת ראיות, אם הייתה מרמה בהליכי ההסדר, אם לאו. אלא, שאין די בכך לשם דחיית טענת ההתיישנות, שכן גם בהנחה שהתובע יוכיח כי הייתה מרמה, לא יהא בכך כדי להועיל לו נגד טענת ההתיישנות. זאת - מאחר שמאז רישום הזכויות בהסדר ועד שהוגשה התביעה, עברה תקופה כפולה מתקופת ההתיישנות והתובע לא הניח כל תשתית עובדתית, באשר למועד בו נודעה לו טענת המרמה ולמעשה - כלל לא טען מ הוא מועד זה.

15. אמנם, בדחיית מועד תחילת מנין תקופת ההתיישנות, כאשר עסקינן בטענת מרמה (על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות), לא חל התנאי אשר בסעיף 8 לחוק הדורש הוכחה, שהעובדות המהוות את עילת התובענה, נעלמו מהתובע "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן", אולם אין זה פוטר את התובע מלציין מתי נודעו לו, בפועל, העובדות המקימות טענת מרמה.

כלל הוא, כי תקופת ההתיישנות נמנית מהיום בו היה בידי התובע "כוח תביעה", היינו - היו ידועות לו העובדות, על בסיסן יכול היה להגיש את התביעה. לפיכך, כאשר נטענת טענת התיישנות והתובע מבקש לדחותה, על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, עליו לציין מתי נודעו לו העובדות המגבשות עילת תביעה בגין מרמה [ראו, למשל, ע"א 7680/13 - פלונית נ' שירותי בריאות כללית, (11/02/2015)].

בנסיבות בהן התקיימו הליכי הסדר, הזכויות נרשמו בפנקסי רישום המקרקעין הגלויים לעין כל, יש לצאת מנקודת הנחה, לכאורית, שדבר ההסדר היה ידוע לתובע "בזמן אמת" ולכל הפחות, שהרישום בפנקסי המקרקעין התגלה לו בסמוך לאחר רישום הזכויות על פי ההסדר, היינו - בשנת 1966 - 48 שנים לפני הגשת התביעה.

מכל מקום - החובה לטעון ולהוכיח אחרת מוטלת על התובע; כידוע, הנטל להוכיח כי התקיימו הנסיבות הנדרשות לדחיית המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות מוטל על הטוען למועד נדחה ממועד היווצרות עילת התביעה. משהתובע לא ציין, כלל, מתי נודעה לו עובדת רישום הזכויות על שם בעלי הזכויות האמורים בסעיף 5 לעיל, היינו – מה המועד בו התגבשה עילת המרמה לה הוא טוען, יש לקבל את טענת ההתיישנות".

9. טענתו השנייה של ב"כ התובע בתגובתו היא, כי באי הגשת כתבי הגנה מטעמם, ובשתיקתם, יש משום הודאה בזכותו של התובע, כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות ולכן נמנית תקופת ההתיישנות רק החל מיום ההודאה.

טענה זו הועלתה על ידי התובע כבר בתגובתו לבקשה הקודמת. היא פורטה בפסקאות השנייה והשלישית שבסעיף 11 להחלטת הדחייה ונדונו על ידי, שם, בסעיפים 18-17.

10. וכך נאמר בסעיפים 18-17 להחלטת הדחייה:

"17. לא ניתן לראות באי הגשת כתב הגנה, משום הודאה בקיום הזכויות הנטענות בכתב התביעה, כטענת התובע.

על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הודאה בקיום זכות, המפסיקה את מרוץ ההתיישנות, היא הוראה "בכתב או בבית המשפט" בקיום זכותו של התובע, היינו - הודאה פוזיטיבית וברורה.

סעיף 9 לחוק ההתיישנות (שהנטל להוכחת קיומו מוטל על התובע) פורש באופן המחמיר עם התובע. הדרישה היא, כי הנתבע יודה במפורש בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס את זכותו של התובע וכן יודה בקיומה של זכותו לסעד המבוקש בתביעה. ראו: ע"א 1017/91 פסח משה ואח' נ' הכפר הירוק ואח' (1.4.1996).

18. שתיקה איננה הודאה פוזיטיבית ואיננה ממלאת אחר התנאים הנ"ל. גם אי הגשת כתב הגנה איננה יכולה להוות "הודאה", כנדרש בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. למחדל להגיש כתב הגנה יכולות להיות סיבות שונות ואין ללמוד מכך, מכללא, הודאה במובן סעיף 9 לחוק.

הן לוּ היינו אומרים, שאי הגשת כתב הגנה מהווה הודאה בקיום זכות על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, לעולם לא יכול היה נתבע, אשר פסק דין בהעדר הגנה שניתן נגדו, בוטל, להעלות טענת התיישנות, ולא היא".

11. טענתו השלישית של ב"כ התובע בתגובתו היא, כי לאחר שנרקמה העסקה בין הצדדים, הפכו המבקשים לנאמנים על המקרקעין ולכן מרוץ ההתיישנות מתחיל רק מעת שהם כפרו בנאמנותם ובזכותו של התובע במקרקעין.

גם טענה זו הועלתה על ידי התובע כבר בתגובתו לבקשה הקודמת. היא פורטה בסעיף 12 להחלטת הדחייה ונדונו על ידי, שם, בסעיפים 20-19.

12. וכך נאמר בסעיפים 20-19 להחלטת הדחייה:

"19. התובע סומך את טענת הנאמנות שבפיו, על פסק הדין שניתן בע"א 1559/99 - שושנה צימבלר נ' רבקה תורג'מן, (29/06/2003) (להלן: "עניין צימבלר")

אולם, עניין צימבלר שונה, מהותית, מענייננו אנו. שם, נתמכו טענות בני הזוג צימבלר בדבר זכויותיהם בדירה, בה התגוררו כדיירים מוגנים, במסמכים שלא היו שנויים במחלוקת וביניהם - התחייבות של משכיר הדירה (מר תורג'מן), בהסכם פשרה שאושר על ידי ביהמ"ש, להעביר את הבעלות בדירה על שם בני הזוג צימבלר; חתימת תורג'מן על על ייפוי -כוח נוטריוני, בגדרו אישר שקיבל מהמערערת את מלוא תמורת הדירה, והסמיך את בא-כוחם דאז של צימבלר, לפעול בשמו להעברת הבעלות בדירה על שם המערערת ועוד, אך בסופו של דבר הבעלות לא הועברה.

בנסיבות אלה קבע ביהמ"ש שם, כי קמה לצימבלר זכות שביושר להירשם כבעלת הדירה, זכות אשר יצרה יחסי נאמנות (קונסטרוקטיווית) בינה לבין המשיבה ולכן יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו המשיבה כפרה לראשונה בזכותה של צימבל.

20. בענייננו, אין כל בסיס, אפילו לא לכאורי, ואין כל תשתית עובדתית, אף לא לקביעה לכאורית, כי קמה לתובע זכות שביושר במקרקעין. כאמור, למעט דבריו של התובע אין ולא כלום. לתביעה לא צורף כל מסמך המעיד על קיומו של הסכם כלשהו מההסכמים הנטענים. בנוסף ואולי זה העיקר – לעניין זה עומד בפני התובע המחסום של פקודת הסדר זכויות במקרקעין.

לפיכך, גם אם טרם נשמעו ראיות, בהעדר תשתית עובדתית לקיומן של זכויות שביושר בידי התובע, אין התובע יכול לסמוך הדיפת טענת ההתיישנות על פסה"ד הנ"ל. ראו לעניין זה, גם את האמור בסעיף 21 להלן".

13. טענתו הרביעית של ב"כ התובע בתגובתו היא טענת חזקה מכוח שנים

גם טענה זו הועלתה על ידי התובע כבר בתגובתו לבקשה הקודמת. היא פורטה בסעיף 12 להחלטת הדחייה ונדונו על ידי, שם, בסעיף 22.

14. וכך נאמר בסעיפים 22-21 להחלטת הדחייה:

"21. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע:

"חוק ההתיישנות תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה".

נקבע, כי לגבי מקרקעין שעברו הסדר, מונע סעיף זה "צבירת" תקופת החזקה במקרקעין, אשר תקְנֶה, לטוען לחזקה מכוח שנים, בעלות במקרקעין. ראו עניין שעלאן דלעיל, שם הובהר (פסקה 16):

"תכליתו של סעיף זה היא לחזק את מעמדו של מרשם המקרקעין ולשריין את זכותו של הבעלים הרשום מפני תביעות של מחזיק. לפיכך, לאחר שהפכו המקרקעין למוסדרים, מחזיק שאינו הבעלים הרשום אינו יכול לרכוש מכוח החזקתו זכות במקרקעין. במילים אחרות, לאחר שנרשמה זכותו של אדם בהסדר, לא יוכל מחזיק לצבור תקופת החזקה במקרקעין אשר תקנה לו זכות בעלות מכוח התיישנות רוכשת או זכות להגנה מפני סילוק יד מכוח התיישנות דיונית [...] מכאן, שאפילו היו המערערים מחזיקים ומעבדים את הקרקע במשך 25 שנה לאחר שנרשמו הזכויות על שם המדינה בהסדר ... לא היה בכך כדי להועיל להם לאור סעיף 159(ב)" (שם, בפסקה 16 לפסק הדין).

הליכי ההסדר במקרקעין נועדו ליצור "לוח חלק" לעניין הזכויות במקרקעין, באופן שמרגע הרישום בפנקס המקרקעין, לאחר ההסדר, נמחקות הזכויות שקדמו לו (סעיף 81 לפקודת ההסדר וסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). לפיכך, לא ניתן לסתור רישום על פי הסדר, אלא במקרים חריגים, אשר מנויים בפקודת הסדר זכויות במקרקעין ואשר פורשו בצמצום.

נקבע, כי "העיקרון העומד בבסיס סעיפי חוק אלה הוא עיקרון סופיות המרשם, ולפיו נקודת המוצא היא כי הרישום בפנקס המקרקעין משקף נכוחה את מצב הדברים לאשורו. תכליתו של עיקרון זה היא לבצר את אמינות המרשם ואת ודאותו, ולהבטיח את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים... מחמת חשיבותו של עיקרון סופיות המרשם, ועל מנת שלא לפגוע בבעל הזכות הרשומה וביציבות המרשם, הותיר המחוקק בסעיפים 97-93 לפקודת ההסדר פתח צר בלבד לסתירת נכונות הרישום" - ע"א 7237/13 - מדינת ישראל נ' עזבון המנוח מוסטפא יאסין (עלי ערמוש) ז"ל ואח', (03/12/2015). כן נפסק, כי תיקון הרישום יֵעשה במקרים חריגים בלבד.

22. סעיף 81 לפקודת ההסדר קובע:

"הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה".

הטענות היחידות בהן יכול אדם לתקוף רישום בהסדר (לאחר עבור תקופת הערעורים לאחר פרסום לוח הזכויות), הן אלה האמורות בסעיפים 93-97 לפקודת ההסדר, היינו - במקרה בו נפלה טעות ברישום ומבקש התיקון מוכיח שיש לו זכות בנכס, או במקרה של מרמה.

חזקה מכוח שנים איננה יכולה להועיל לתובע ואין בכוחה להביא לתיקון הרישום.

גם תקופת החזקה שנצברה עובר להסדר בטלה היא וחסרת נפקות משפטית, כפי שאמר הנשיא שמגר בע"א 162/87 אמארה נ' עיסא פ"ד מה(5) 533, 547 (1991), הנזכר בעניין פואז: 'בענייננו, כל התקופה שבה עיבד המנוח את החלקות נושא דיוננו וכל זכות התיישנות שצמחה לו בהן (אם בכלל) טרם ההסדר, נחשבות 'זכות סותרת' לרישום ועל כן הן בטלות הן וחסרות נפקות משפטית לאחר ההסדר'."

15. הנה כי כן, חרף דברי ב"כ התובע בישיבה שהתקיימה ביום 9.3.17, לא הועלתה על ידו כל טענה חדשה. על טענותיו נדונו ונדחו בהחלטת הדחייה, עליה הוא בחר שלא לערער ונימוקיו עמו.

בנסיבות אלה אין צורך שאוסיף דבר, בטרם אקבל את טענת ההתיישנות שבפי המבקשים ודי שאחזור על כל אשר החלטתי בהחלטת הדחייה, על נימוקיה.

16. טענת ההתיישנות מתקבלת, אפוא והתביעה נגד המבקשים נדחית על הסף.

התובע ישלם למבקשים הוצאות הליך זה בסך 20,000 ₪.

ההוצאות ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלומן המלא בפועל.

17. בשולי הדברים אציין, כי ביום 23.3.17 הגישו גם נתבעים 7, 8, 14-11, בקשה לביטול הפסיקתא (בקשה מס' 56). לאחר שהוגשו תגובות התובע ותשובת הנתבעים הנ"ל. דיון בבקשה זו ייקבע על ידי בהחלטה נפרדת.

המזכירות תמציא את פסק הדין וההחלטה לכל הצדדים בתיק.

ניתן היום, ט' אב תשע"ז, 01 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.