הערה מקדימה:

בשל תקלה (נדירה) הועבר ביום 31.12.2015 לעיון הצדדים, פסק דין בלתי חתום הנושא את התאריך 3.12.2015.

ברור העלה כי המדובר, כאמור, בתקלה נדירה אשר בגינה נעלמה חתימתי מפסק הדין ותאריכו קוּבע לאחד מן הימים בהם נרשמה אחת מטיוטות פסק דין.

התקלה התבררה עם הגשת בקשה לתיקון פסק דין שהגישה הנתבעת^[1] ובה, בין היתר, בקשה לתיקון תאריך פסק הדין.

אין לי אלא להתנצל (שוב) לפני הצדדים באם נגרמו למי מהם או באי כוחם עוגמת נפש או טרחה מיותרים.

אשר על כן ולמען הסר ספק מתפרסם כעת ובאופן מתוקן פסק הדין הנושא תאריך 3.1.2016, כב' טבת תשע"ו, בצירוף חתימתי כדבעי.

מבוא ורקע עובדתי:

1. לפני תביעה לפיצויים בשל נזקים שנגרמו בגין תאונת דרכים שארעה למר מוחמד אבו מוחסן (להלן גם: "המנוח") ביום 25.5.08, עת היה נוסע ברכב. התאונה גרמה למותם של ארבעה מנוסעי הרכב, ובכללם גם למותו של המנוח.
2. התובע מס' 1 הינו עזבון המנוח והתביעה הוגשה באמצעות יורשיו החוקיים (התובעים 2-5: אביו, אמו, אלמנתו ובנו- בהתאמה).
3. נתבע מס' 1 הינו נהג הרכב בו נסע המנוח בעת התאונה.
4. נתבעת מס' 2- צורפה לתביעה משנטען כי לרכב בו נסע המנוח לא היה כיסוי ביטוחי.
5. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.

המחלוקת העיקרית סבה סביב השאלה האם המנוח, תושב הכפר טובאס שברשות הפלסטינית, עבר עבירת הסתננות במועד התאונה או שמא המדובר לכל היותר בעבירה על פי חוק הכניסה לישראל התשנ"ב-1952, דהיינו שהייה בלתי חוקית.

ההכרעה במחלוקת תשפיע במישרין על תחולתו/ אי תחולתו של סעיף 7(4) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך.

1. במסגרת תיק זה הוגשו ראיות ונשמעו עדויות כדלקמן: מפי התובעת 4- אשת המנוח הגב' פאתן, אביה של התובעת 4 – מר תאופיק אבו מוחסאן, מר עודד מגירא- מתנדב במשטרה בעת התאונה, סגן ליאור שווייצר- סגן קצין תאום אזרחי במת"ק (מפקדת תיאום וקישור) ג'נין במועד התאונה, מר דוד טליאז- ראש משמרת בסיור בתחנת מודיעין במועד התאונה.

טענות הצדדים:

טענות התובעים בסיכומיהם-

1. כתב התביעה הומצא כדין לנתבע 1 (רצ"ב אישור מסירה), ומשבחר לא להגיש כתב הגנה, ניתן לתת פסק דין כנגד הנתבעים ביחד ולחוד.
2. העלאת סעיף 19 לפק' ביטוח רכב מנועי בשלב הזה אינה מקצועית. לא היתה כל טענה כנגד הנתבע 1 לאורך כל המשפט והנתבעים יכלו לזמנו למתן עדות.
3. בתיק שהתנהל לגבי אותה תאונה (מנוח אחר), הנתבעת לא דרשה להציג אישור מסירה לנתבע 1.
4. למנוח היה זימון ערוך ע"י בית משפט השלום בכפר סבא והוא יצא מביתו מתוך כוונה להיענות להזמנה. המנוח לא נכנס לישראל לצורך ביצוע פשע וגם לא לצרכי עבודה.
5. יתר על כן, גם לשאר הנוסעים ברכב היה אישור כניסה, כך שאין כל תשתית ראייתית המצדיקה את הקביעה כי נעברה עבירה בכלל ולחילופין כי נעברה עבירה מסוג שמצדיק ענישה ע"י שלילת פיצוי כמדיניות הרתעתית.
6. חוק הפיצויים תכליתו סוציאלית על מנת להעניק פיצוי מהיר והולם לכל נפגע בתאונת דרכים. על כן, יש לפרש באופן מצמצם ודווקני את התכלית ההרתעתית הקבועה בסעיף 7 לחוק.
7. יש לאבחן את המקרה דנן מן האמור ברע"א 7959/09 אטבישה נ' קרנית- עליו תולים הנתבעים את יהבם.
8. בפרשת אטבישה התקיימו יסודות עבירת ההסתננות- "ביודעין" ו"שלא כדין".
9. בענייננו, יש לקבוע כי המנוח היה שוהה בלתי חוקי, עבירה שהעונש בגינה הוא 12 חודשי מאסר ולכן מוגדרת כעוון, בניגוד ל"מסתנן" שהעונש בגינה הוא 5 שנות מאסר והיא עבירה מסוג פשע.
10. מעדויותיהם של מר טליאז ומר מגירא עולה כי הם לא ראו דבר- ולכן לא ניתן לקבוע מהיכן עלה המנוח לרכב ויש סיכוי כי הצטרף לנסיעה בשלב יותר מאוחר. גם בהנחה כי עלה מאותו מקום, אין עדות לכך שלא עבר במחסום עם ההזמנה מבית המשפט.
11. על כן, דין הטענה להחלת סעיף 7(4) לחוק להידחות על הסף ויש לזכות את העיזבון במלוא הפיצויים המגיעים לו על פי דין.

טענות הנתבעת בסיכומיה-

1. התובעים הגישו תביעתם גם כנגד הנתבע 1- מר מוסא יחיא, לגביו נטען כי היה הנהג ברכב במועד התאונה (אף הוא היה בגדר מסתנן). הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה והתובעים אף לא הוכיחו כי כתב התביעה הומצא כדין לנתבע 1. על כן, לא ניתן לקבל פסק דין כנגדו, ודי בכך כדי לדחות את התביעה כולה (סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי דורש פסק דין כנגד הנהג המבוטח כתנאי מוקדם לחבות המבטח).
2. המנוח ידע שאסור לו להיכנס לתחומי מדינת ישראל מבלי שיונפק לו היתר כניסה כדין, ידע כי הזמנה לדיון בבית המשפט בישראל אינה מספיקה, אינה מהווה היתר כניסה ואינה מאפשרת או מתירה לו להיכנס לתחומי מדינת ישראל, וחרף זאת הוא נכנס לארץ ביודעין, שלא כדין תוך שהוא עובר על חוק ההסתננות ומבצע פשע.
3. האלמנה בעצמה (תובעת 4) הודתה בעדותה כי למנוח לא היה אישור כניסה לישראל ביום התאונה.
4. גם מעדות אבי האלמנה עולה כי המנוח ידע שאסור לו להיכנס לישראל ללא אישור.
5. עדויותיהם והודעותיהם במשטרה של מר מגירא ומר טליאז תומכות בטענות הנתבעת כי המנוח היה מסתנן במועד התאונה לאחר שהסתנן לתחומי מדינת ישראל שלא כדין.
6. מעדויות השניים עולה כי אין במקום בו עלה המנוח לרכב (קריית ספר) מחסום/ מעבר גבול מוסדר. מעדויותיהם גם עולה בבירור מהיכן עלה המנוח לרכב.
7. עדותו של מר שווייצר סותמת את הגולל על טענות התובעים כי המנוח לא היה בגדר מסתנן בעת התאונה.
8. באשר להתייחסות מר שווייצר ומר טליאז למנוח כאל "שב"ח"- הרי מדובר בלשון העם והם אינם קובעים את מעמדו המשפטי של המנוח.
9. די בעובדה כי המנוח הסתנן לארץ שלא כדין- תהא מטרתו אשר תהא, על מנת שהרכב בו הוסע ישמש לו ויסייע בידו לביצוע עבירת הסתננות.
10. למנוח כלל לא הונפק היתר כניסה לארץ ביום התאונה, ועל כן עצם כניסתו לשטח המדינה והימצאותו בשטחה לאחר ש"גנב את הגבול"- היא עבירת הסתננות.
11. לא זו בלבד שהתובעים לא הוכיחו כי המנוח עבר לתחומי מדינת ישראל כדין, במעבר גבול מסודר, התובעים גם לא הציגו אישור חתום או כל אישור אחר לפיו למנוח ניתן היתר כניסה לישראל במועד התאונה.
12. עיון במפת מדינת ישראל מעלה כי אין כל קשר גיאוגרפי בין מעבר הגבול בקלקיליה/ בטול- כרם לבין אזור קריית ספר- שם נצפה המנוח "גונב את הגבול" ועולה לרכב המעורב בתאונה.
13. משלא עמד המנוח בתנאים הקבועים לקבלת היתר ולא הונפק לו היתר, בחר ביודעין להסתנן דרך פרצה בגדר באזור קריית ספר.
14. יש לשמור על העיקרון העומד בבסיס החריגים בסעיף 7- "לבל יצא חוטא נשכר", ובהתאם להורות על דחיית תביעת העיזבון.

סקירת העדויות-

עדותו של מר תאופיק, אביה של התובעת 4-

1. מעדותו עולה כי הוא, בתו והמנוח תושבים של הרשות הפלסטינית והם בעלי תעודת זהות של הרשות ולא של ישראל, על כן מר תאופיק אישר כי ידוע לו שאסור להיכנס לישראל אלא עם אישור, ואין די בהזמנה מבית המשפט.
2. עוד הסביר כי היה צריך להשיג אישור עבור המנוח לקראת המשפט שהיה צפוי לו ביום 4.5.08 (לדבריו לא היתה למנוח תעודת זהות, והוא לא יכול היה לקבל תעודה חדשה משום שהתעודה היתה בבית הסוהר).
3. כמו כן העיד כי המנוח לא עבר את המחסום ביום 4.5.08, ולכן הדיון נדחה ליום 25.5.08.
4. לקראת הדיון ביום 25.5.08 עורך דינו של המנוח הוציא הזמנה למשפט ואת תעודת הזהות שהיתה לדבריו בבית הסוהר.
5. אף על פי כן, העד אישר כי גם הפעם לא ניתן למנוח אישור להיכנס שכן לפי הוראות השב"כ נדרש ליווי צמוד של חברת אבטחה, והם לא הספיקו לדאוג לכך שכן נדרש סכום בין 10,000 ל-12,000 ₪.
6. מר תאופיק ציין כי במועד התאונה בשנת 2008 לא היתה גדר ליד מודיעין עלית, ומכל מקום אמר כי המנוח לא גנב את הגבול אלא עבר עם אישור והראה את ההזמנה לחיילים (למרות שלא היה עם המנוח ולא יכול להעיד על כך מידיעה אישית, אך "יודע מה הולך שם", כלשונו).

עדותה של התובעת 4, פתאן תאופיק אבו מוחסן-אלמנתו של המנוח-

1. התובעת 4 (להלן גם: גב' פתאן) העידה כי ידוע לה שאסור להיכנס לישראל ללא אישור. כמו כן, ידעה כי למנוח לא היה אישור כניסה לישראל ביום התאונה, אבל היתה בידיו הזמנה מבית המשפט.
2. גב' פאתן ציינה כי אינה יודעת מהי השעה שצוינה בהזמנת בית המשפט, וכי המנוח יצא ביום התאונה בערך בשעה 4 בבוקר ועלה על מונית של הרשות. לדבריה, האישורים הללו מוגבלים בשעות, לכן צריך להתייצב מוקדם. סיפרו לה שהתאונה ארעה בשעה 6 בבוקר.
3. התובעת 4 העידה כי היא ומשפחתה עדיין גרים בטובאס והמחסום דרכו עברו לישראל ביום הדיון ובדיונים הקודמים נמצא בקלקיליה.
4. לאורך עדותה התובעת ציינה פעמים רבות כי אינה יודעת פרטים, כך למשל לא ידעה להסביר מדוע המנוח עלה על רכב ה"מיצובישי" באזור קריית ספר- מודיעין עלית. כמו כן, לא ידעה פרטים על הרשעותיו ואף לא זכרה מתי השתחרר מהכלא ומתי התארסו.

עדותו של מר עודד מגירא-

1. מר מגירא, אשר שימש כמתנדב במשטרה במועד התאונה, הוא זה שהבחין ברכב ה"מיצובישי" ודיווח על כך בזמן אמת למשטרה. כמו כן, מסר הודעה למשטרה ביום 27.5.08- יומיים לאחר התאונה (נ/2).
2. מהודעתו עולה כי ביום 25.5.08 סמוך לשעה 10:30, עת היה מר מגירא בישוב קריית ספר בבלוק מודיעין, הבחין ברכב מסוג "מיצובישי" פרטי בצבע כהה כאשר הוא מעלה נוסעים אשר הגיעו מעבר לגדר ונסע לכיוון מודיעין. מר מגירא היה במרחק של כ-250 מ' ממנו והתקשר לדווח לשוטר דוד טליאז שאמר לו לשמור על קשר עין איתו. תוך כדי הנסיעה איבד מר מגירא קשר עין עם המכונית, אבל הבחין בצומת לפיד ברכב שנוסע באדום, ודיווח על כך למר טליאז. מכיוון שאיבד קשר עין נסע מר מגירא לכיוון לוד . קצת לפני הצומת באזור מתקן אדם הבחין מר מגירא ברכב ה"מיצובישי" נוסע לאט בשול הימני ומר מגירא המשיך ונסע לכיוון לוד, כאשר פנה ימינה בהתפצלות לפני הגשר שמע לפתע בום אדיר, עצר קרוב לגשר והבחין בתאונה בין ה"מיצובישי" לאוטובוס- כאשר הגיע למקום התאונה הבחין בארבעה נוסעים מאחור ונהג ולידו נוסע נוסף.
3. הנתבעת זימנה את מר מגירא לחקירה בבית המשפט.
4. מעדותו בבית המשפט עולה כי זמן האירוע היה בין 9:30 ל-10:30. במקום שבו ראה אנשים עוברים ונכנסים ל"מיצובישי" לא היה מחסום או גדר בזמנו, אך משם היו נכנסים מהשטחים לישראל.
5. עוד עולה מעדותו כי לא מדובר בשטח סגור ומותר להסתובב שם, אולם חשדו התעורר, שכן לרוב נמצאים שם אנשים שמגיעים לאסוף פועלים פלסטינים או אנשי צבא.
6. מר מגירא העיד כי ראה 5-6 אנשים שרצו מכיוון הגדר לאוטו, זה נמשך כמה שניות.
7. לדבריו, מי שקופץ מהגדר זה מי שאין לו אישור. במקרה דנן, הוא לא ראה שקפצו משם אלא רצו משם, מכיוון הגדר.
8. התקשר לחבר שלו שהיה שוטר בתחנה, וזה הנחה אותו לשמור על קשר עין.
9. לאחר מכן איבד קשר עין עם הרכב וראה אותו שוב בצומת לפיד כשהוא עובר באדום מלא (זיהה לפי הצבע וסוף המספר בלוחית הרישוי- 02).
10. העד הוסיף כי לא יכול היה לעשות דבר בנדון (לעצור אותם או לנהל אחריהם מרדף) שכן אינו שוטר.

עדות מר דוד טליאז-

1. מר טליאז, ראש משמרת בסיור במועד התאונה, מסר הודעתו במשטרה ביום האירוע (נ/1, שעה 12:55), במסגרתה ציין כי במהלך שהותו בתחנה התקשר אליו מתנדב בשם עודד גרמייא (הכוונה כנראה למגירא), ומסר לו כי ישנו רכב מסוג "מיצובישי" שחור שכנראה יעלה שב"ח מתוך קריית ספר. מר טליאז שלא היה בתפקיד הפנה אותו לשוטר שהיה בסמוך אליו, שאול ימין. מר מגירא אמר שיצור עמם קשר.
2. לאחר כ-3 דק' חזר אליו מר מגירא ודיווח לו כי אכן ה"מיצובישי" העלה אנשים החשודים כתושבי השטחים והוא בדרך לכביש 446 מכיוון מודיעין עלית.
3. בעקבות זאת מר טליאז, מר ימין ומתנדבים יצאו למבצע שב"ח לכביש 443 על מנת לבצע חסימה של הצומת מכיוון 446, כדי לעצור את הרכב.
4. תוך כדי יציאה מהתחנה המתנדב דיווח לו טלפונית כי הרכב עקף בקו הפרדה רצוף בכביש 446 לדרום, ועבר ברמזור אדום בצומת לפיד. מר טליאז ביקש ממנו לשמור על קשר עין ולנסוע לאט.
5. לאחר מכן המתנדב דיווח כי הרכב בצומת שילת פנה ימינה לכיוון מערב בכביש 443. בדיווח נוסף מסר לו כי הרכב נוסע פעם לאט ופעם מהר ולעיתים משתולל. הבהיר למתנדב לנסוע לאט והם כבר יגיעו.
6. כשהיו בצומת מתקן אדם התקבל הדיווח האחרון ומאז נותק הקשר. כשהגיעו לצומת מצפה מודיעין הבחינו ברכב לכוון מערב ואוטובוס עומד בשול הימני של הכביש. הגיעו לרכב שעמד במרכז הכביש ומר טליאז הבחין כי מדובר באותו רכב שתיאר לו המתנדב. כל הדרך לא היו בקשר עין עם הרכב עד לרגע שבו הבחינו ברכב במרכז הכביש (לאחר התרחשות התאונה).
7. במסגרת עדותו בבית המשפט מר טליאז אימת שהפרטים שמסר בהודעתו במשטרה הם נכונים.
8. לדבריו, באזור המדובר בקרית ספר מודיעין עלית קיימת פרצה, מעבר לא חוקי, וכל תושבי השטחים שגרים באזור ובקשו לצאת היו עוברים בפרצה כדי לעקוף את המחסום הצבאי.
9. עוד הוסיף כי קריית ספר היא מצד ימין לכביש 446, כאשר הפרצה בגדר היא משמאל והיתה גדר תיל לכל האורך. במקום יש שביל תוך כדי הליכה שיורד לתוך ואדי ומשם כולם עלו.
10. מר טליאז שזומן לחקירה על ידי הנתבעת, העיד כי לא ראה את המנוח שם ואף אחד לא נקב בשמו בשעת חציית הגדר.
11. משך זמן הנסיעה בין המקום בו מר מגירא מסר לו ועד למקום בו הבחין מר טליאז ברכב במקום התאונה הוא 5-10 דק'.
12. לדברי מר טליאז, מר מגירא היה בקשר טלפוני עימו כל הזמן, אך אינו יכול להעיד האם מר מגירא איבד קשר עין עם הרכב יותר מפעם אחת, שכן לא היה שם.
13. מר טליאז העיד כי קרית ספר כלולה בתוך הקו הירוק , כך שמי שנכנס לשם צריך אישור מתחומי הרשות. המצב הוא שמי שיוצא מתוך הגדר ולא עובר דרך מחסום הוא שב"ח.

עדותו של סגן ליאור שווייצר-

1. הנ"ל שימש כסגן קצין תאום אזרחי במת"ק ג'נין במועד התאונה, והוא חתום על מסמך מיום 20.11.14 (נ/6), המציין כי המנוח הגיש בקשה לצורך צרכים משפטיים בכפר סבא בתאריך 25.5.08. הבקשה הועלתה לאבחון שב"כ, ושב"כ השיב כי האישור כפוף לליווי צמוד. למנוח ניתן טופס הזמנת חברת אבטחה (בתאריך 22.5.08) על מנת שתהיה צמודה אליו בעת שהותו בישראל. עוד ציין כי בבחינה היסטורית ההיתרים שנופקו במערכת עולה, כי לא נופק למנוח היתר לטובת צרכים משפטיים לתאריך המבוקש.
2. סגן שוויצר זומן לעדות בבית המשפט לבקשת הנתבעת ובעדותו ציין מר שוייצר כי מי שנמצא בתחומי מדינת ישראל ללא היתר שהונפק על ידיהם נחשב לשב"ח, קרי נכנס שלא כדין.
3. עוד ציין כי הזמנה לדיון בבית המשפט או הזמנה לטיפול רפואי ללא הנפקת היתר, אינה מספיקה.
4. מדבריו של סגן שווייצר עולה כי על מנת לקבל היתר כניסה לישראל ניתן להגיש בקשה דרך נציגי הקישור הפלסטיני או להגיע למת"ק לחלון קבלת קהל. הבקשה נבחנת במערכת, ובמידה ויש למבקש מניעת שב"כ כמו במקרה הנדון- מעבירים את הבקשה לבחינת שב"כ. במקרה דנן, כאמור לעיל, שב"כ השיב כי ניתן היתר בכפוף לליווי חברת אבטחה.
5. מעדותו עולה עוד כי יש לו אישור לחתום על היתר בכפוף לאישור שב"כ במקרה זה. כאשר במידה ונשכרה חב' אבטחה, תוצג בפני החותם על ההיתר קבלה המעידה על כך ובנוסף, יבוצע תיאום במעבר עצמו.
6. מר שוייצר לא ידע מדוע כשלושה שבועות לפני כן המנוח קיבל היתר כניסה ללא כל דרישת ליווי, וציין כי מדובר בשיקול של שב"כ ויתכן כי היה שינוי באותה תקופה עם המנוח.

דיון והכרעה:

סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי:

1. ראשית, אדון בטענות הנתבעת לגבי תחולת סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי, הקובע כדלקמן:

"ניתן פסק דין נגד מבוטח בשל חבות טעונת ביטוח ואותה חבות מכוסה על ידי ביטוח - בין שהמבוטח היה חייב באותו ביטוח ובין שהיה פטור ממנו לפי סעיף 6, בין שהחבות היתה טעונה כיסוי ובין שהיתה פטורה ממנו לפי הסיפה לסעיף 3 - ישלם המבטח לבני האדם הזכאים ליהנות מפסק הדין כל סכום שיש לשלמו בשל אותה חבות, לרבות מה שיש לשלם בשל הוצאות המשפט ובשל ריבית המשתלמת על אותו סכום מכוח כל דין בענין הריבית בפסקי דין, אף אם הוא זכאי לבטל את הפוליסה מעיקרה או להפקיעה או כבר ביטלה או הפקיעה, והכל בכפוף לסעיפים 22 עד 24.

"מבטח", לענין סעיף זה - לרבות הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים,תשל"ה-1975.

1. ככלל, הוראת סעיף 19 הנ"ל פורשה בפסיקה באופן שעל מנת לחייב את המבטח דרוש פסק דין כנגד המבוטח (ראה ע"א 33/54 קומרשיאל יוניון נ' שר, פ"ד ח 427; ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ויולט צאיג ז"ל, פ"ד לה(2) 123 (להלן: "פרשת צאיג")).
2. התובעים צירפו לתגובתם אישור מסירה (ככל הנראה משנת 2009) לנתבע 1 חתום ע"י דוור. באישור המסירה סומן X ליד הכיתוב "מסרתי את הכתב לידיו".
3. משצורף אישור המסירה הנ"ל ממילא מתייתר הדיון בנוגע לתחולת סעיף 19 בענייננו.
4. יצויין כי מעיון בהמצאות שבוצעו ב"נט המשפט" עולה כי הומצאו לנתבע 1 לפחות שתי החלטות במסגרת התיק דנן. ההחלטות נשלחו למקום מגוריו בבית לקיא, ונמסרו לידיו/ לידי בן משפחה (ראה המצאות מיום 29.7.10 ומיום 27.3.12). בהמצאה שבוצעה ביום 11.9.13 מצוין כי הנתבע 1 עזב.
5. מששוכנעתי כי ההמצאה בוצעה כדין, יש ליתן פסק דין כנגד הנתבע 1, והוא יחוב עם הנתבעת 2 ביחד ולחוד ובכפוף לאמור בפסק דין זה.
6. מעבר לנדרש, יש לציין כי חל ריכוך בגישתו של בית המשפט לגבי צירוף נהג כתנאי הכרחי לחיוב המבטחת (בכפוף לנסיבות העניין) כאשר המדובר בפגם פורמלי גרידא.
7. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט זילברטל בע"א 201/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו: 11.5.15):

"...בנסיבותיהן הקונקרטיות של התאונות שעניינן נדון בפסקי הדין נשוא הערעורים דנא, איני סבור כי יש להורות על צירוף הנהגים כנתבעים במסגרת הליך הערעור, וודאי שאין מקום לקבוע כי אין לחייב את המערערת בפיצויים בגדר התאונות דנן אך בשל הפגם שנפל בהחלטת בית המשפט המחוזי על צירופם של הנהגים כנתבעים להליך שהתנהל; שכן בפועל, תכלית הדרישה בדבר קיומו של פסק דין נגד המבוטח הושגה במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט קמא. אחריותם וחבותם של הנהגים האמורים בפיצויים לבני משפחות החיילים הנספים הוכחה, והעיקר - אין בפי המערערת טענה כי תהא לה תועלת מצירופם של הנהגים כנתבעים בכל הנוגע לאפשרותה להתגונן מפני תביעת המדינה, כך שהפגם הוא פורמאלי גרידא וכל השאלות השנויות במחלוקת לעניין אחריותם של המבוטחים נתבהרו כהלכתן".

מסתנן או שוהה בלתי חוקי?

1. עתה אדון ביתר הטענות, ובכלל זה ברקע של המנוח, בנסיבות התאונה ובשאלה האם בעת התאונה המנוח היה בגדר "מסתנן" או "שוהה בלתי חוקי".
2. מסקירת העדויות והמוצגים, עולה כי המנוח עבר עבירות בטחוניות בעברו כגון, חברות בהתאגדות בלתי חוקית וידוי אבנים. כמו כן, הורשע גם בגין גרימת מוות בכוונה (ראו: נ/8), בגינו ריצה עונש מאסר במשך כשנתיים (החל משנת 2005). ככל הנראה, המנוח נעצר בעברו גם בגין חציית מחסום ללא היתר (ראה עדותו של מר תאופיק).
3. המנוח קיבל הזמנה למשפט בת"פ 1406/08 בבית משפט השלום בכפר סבא בעקבות כתב אישום שהוגש נגדו בגין תקיפת עובד ציבור במהלך שהותו בכלא (כעולה מאתר נט-המשפט).
4. המנוח סורב להיכנס לשטח ישראל ביום 25.5.08 ללא ליווי של חברת אבטחה (ראה נ/6) (למרות שקיבל היתר ללא התניית ליווי לדיון מיום 4.5.08).
5. מדו"ח המשטרה עולה כי התאונה ארעה בשעה 18:00 לערך, בקטע שמצומת בן שמן עד הקו הירוק. מר תאופיק ציין בעדותו כי אינו יודע לאיזו שעה היה מוזמן המנוח למשפט, אולם לדידו ישנה טעות בנוגע לשעת התאונה.
6. ישנה השערה כי חל בלבול בציון השעה ובשגגה נכתב 18:00 במקום 6:00 (קרי נכתב שש בערב במקום שש בבוקר).
7. אולם מסקירת חומר הראיות והעדויות שוכנעתי כי סביר יותר להניח שהתאונה ארעה בין השעות 9 בבוקר ל-10 בבוקר.
8. מעדויותיהם של התובעת 4 ואביה עולה כי המנוח לא עבר במחסום הקרוב לישוב טובאס (בו התגורר) ביום התאונה מכיוון שלא היה לו אישור כדין, אלא רק הזמנה למשפט. כאמור, המנוח נדרש ע"י השב"כ לדאוג לליווי חברת אבטחה על מנת שיונפק לו היתר כניסה- ומשלא עשה כן (ראה עדויותיהם של מר תאופיק ושל מר שוייצר), כניסתו לישראל לא היתה מתאפשרת באופן חוקי.
9. על כן, וכדי להתייצב בזמן לדיון בבית משפט השלום בכפר סבא, המנוח יצא לפנות בוקר מביתו ונסע קילומטרים ארוכים לגבול בו אין מחסום מוסדר באזור קרית ספר- מודיעין עלית, על מנת לעבור בו מבלי שיידרש להציג אישור כניסה. לפי עדותו של מר טליאז, ככל הנראה בזמנו היתה שם פרצה דרכה עברו תושבי השטחים שלא היה להם היתר כניסה. כך קרוב לוודאי, המנוח עבר את הגבול באופן לא חוקי ונכנס ביחד עם עוד מספר אנשים לרכב ה"מיצובישי".
10. תיאורו של מר מגירא (אף על פי שלא ראה את המנוח עצמו) כי ראה 5-6 אנשים עוברים את הגבול בריצה לכיוון רכב ה"מיצובישי" עולה בקנה אחד עם הממצאים בדו"ח התאונה של המשטרה- על פי דו"ח המשטרה התאונה ארעה בין אוטובוס לבין רכב מסוג "מיצובישי" (שהסיומת של לוחית הרישוי שלו היא-02, כפי שציין מר מגירא בעדותו). כמו כן, מתועד כי פרט לנהג היו 6 נפגעים- כולם נוסעי הרכב מסוג "מיצובישי".
11. עוד עולה כי המנוח חצה את הגבול ליד מודיעין עלית, אף על פי שהמחסום הקרוב לטובאס (שם התגורר), כפי שנלמד מעיון במפת ארץ ישראל ומהעדויות, נמצא בקלקיליה ובטול כרם (האחרונה נמצאת במרחק של כשעה נסיעה בלבד מהכפר טובאס).
12. מר טליאז העיד כי קרית ספר כלולה בתוך הקו הירוק , כך שמי שנכנס לשם צריך אישור מתחומי הרשות.
13. אם כן, ולאחר שהובררה התשתית העובדתית, לפיה המנוח אכן עבר את הגבול ליד קרית ספר- מודיעין עלית ללא היתר כניסה כדין, כעת אכנס לעובי הקורה ולבסיס המחלוקת בין הצדדים- האם דינו של המנוח הינו כשל שוהה בלתי חוקי או כשל מסתנן?
14. לשם הכרעה במחלוקת הנ"ל יש לקבוע האם בנסיבות שאפפו את התאונה דנן, מוצדק לשלול את זכאותו של עזבון המנוח לפיצויים מכוח סעיף 7(4) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן - החוק).
15. סעיף 7 לחוק הפלת"ד מורה, כי "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה" והם, בין היתר, "מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע" (סעיף 7(4)).
16. חרף העובדה שחוק הפלת"ד מתפרש על יסוד תכליתו הסוציאלית נקבע ב-רע"א 7959/09 ראאד אטבישה נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם במאגרים) כי "סעיף 7 לחוק הפיצויים נועד להרתיע מפני צורות מסוימות של התנהגות ולשלול את הזכאות לפיצויים ממי שנמצא בהתנהגותו אשם מסוג מסוים. סעיף 7(4) נועד לשלול פיצוי באותם מקרים שבהם, בנוסף לעצם השימוש ברכב ותוך שימוש ברכב כבמכשיר מסייע, נעברה עבירה בדרגת פשע. ודוק - העבירה צריכה להיות 'חיצונית' לנהיגה עצמה (כמו במקרה דנן: עבירה על חוק ההסתננות), שכן הסעיף אינו מכוון למקרים בהם לא נעברה עבירה לבד מזו הקשורה לעצם הנהיגה (למשל: נהיגה ברשלנות פושעת)...." (סעיף 5).
17. כב' השופט ואגו בע"א 1142/08 ראאד אטבישה נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

(פורסם במאגרים) מורה כי יש ליתן משקל "לרצונו של המחוקק, במקרים מסוימים, המוצדקים מהפן של תקנת הציבור והאינטרס החברתי, לשלול את הפיצוי מנפגעים שבנסיבות תאונת הדרכים חטאו לחברה המתוקנת ולערכיה.

יש לזכור שסעיף ההחרגה עצמו משקף איזון ומידתיות, בכך שלא כל עבירה מביאה לשלילת הפיצוי, ורק העבירות החמורות, המוגדרות כפשע, הן אלה שבהתקיימן לא יוכל הנפגע ליהנות ממטריית הפיצוי שלפי החוק" (עמ' 6).

1. יודגש כבר עתה כי איני מקבל את טענת התובעים כי מעדויותיהם של מר שוייצר ומר טליאז עולה כי מי שנכנס לישראל מתחומי הרשות ללא אישור כניסה נחשב כמי שביצע עבירה של שהייה בלתי חוקית. העדים לא נשאלו על ההבדלים בין שוהה בלתי חוקי לבין מסתנן וממילא אין זה מתוקף תפקידם לקבוע את הסטטוס מבחינת הגדרה משפטית של כל מי שעבר את הגבול באופן בלתי חוקי.
2. על כן, אני סבור כי המונח 'שהיה בלתי חוקית' השגור בפיהם של העדים הוא חלק מצורת ביטוי/ כינוי לכל מי שעבר את הגבול באופן בלתי חוקי.
3. כאמור לעיל, העבירה מסוג פשע אשר בגינה, לטענת הנתבעת, יש לשלול הפיצויים מעיזבון התובע הינה עבירה על הוראות חוק ההסתננות.
4. סעיף 1 לחוק ההסתננות מגדיר מיהו "מסתנן" כדלקמן:

"1."מסתנן" - מי שנכנס לישראל, ביודעין ושלא כדין, וביום מן הימים שבין ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין כניסתו היה אחד מאלה -

(1) אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר-הירדן, עירק או תימן ;

(2) תושב או מבקר באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לישראל ;

(3) אזרח ארצישראלי או תושב ארצישראלי חסר אזרחות או נתינות או שאזרחותו או שנתינותו מוטלת בספק, ויצא באותו פרק זמן ממקום מגוריו הרגיל בשטח שהיה לחלק מישראל אל מקום שמחוץ לישראל".

דין מסתנן 2. המסתנן, דינו- מאסר חמש שנים או קנס חמשת אלפים לירות, או שני העונשים כאחד"

1. בהתאם לסעיף 1(2) לחוק, "מסתנן" הינו מי שנכנס לישראל ביודעין ושלא כדין, בעודו תושב או מבקר "בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לישראל".
2. המנוח, תושב כפר טובאס שבשליטת הרשות הפלסטינית, היה בעל תעודת זהות של הרשות, והוא נכנס ללא היתר כנדרש. כמו כן, וכפי העולה מעדויותיהם של התובעת 4 ומר תאופיק, גם המנוח ידע כי נאסר עליו להיכנס ללא היתר כנדרש וכי אין די בהקשר זה בהצגת הזמנה לבית המשפט. זאת ניתן ללמוד גם מעברו הפלילי של המנוח הכולל לפחות ניסיון נוסף לעבור במחסום ללא אישור- מה שגרם למעצרו, וגם נוכח העובדה כי בחר להרחיק עד למעבר גבול באזור קריית ספר.
3. על כן, נראה כי לגבי המנוח מתקיימות דרישות הסעיף- "ביודעין" ו"שלא כדין".

כעת, יש לבחון האם מתקיימת הדרישה הקבועה בסעיף קטן 2- "בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לישראל".

1. בפרשת עבאס נקבע כי: "ההגדרה שנקבעה בסעיף 1(2) לחוק נועדה לחול על כלל האזורים הגובלים או הסמוכים למדינת ישראל שהיו חלק מהשטח שהיה נתון לפני הקמת המדינה תחת המנדט הבריטי, אף אם אזורים אלה לא נכללו בשטחה של מדינה ריבונית".
2. עוד נקבע בפרשת עבאס, כי "שטח "מחוץ לישראל" שהכניסה מתוכו אסורה, הינו שטח המצוי מחוץ לגבולותיה המדיניים של ישראל".
3. אין חולק כי טובאס- הכפר ממנו הגיע המנוח ושבו היה בעל מעמד של תושב- נמצא בנפת שכם, בשליטת הרשות ומעולם לא סופח למדינת ישראל (שטח A).
4. בע"ע 300050/98 המועצה המקומית גבעת זאב ואח' נגד מחמוד מוחמד ואח' נדונה המציאות הפיזית והמשפטית שנוצרה לאחר הסכם אוסלו:

"הסכם אוסלו יצר מציאות משפטית חדשה באזור יהודה ושומרון. מדובר ב"הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה" מיום 28 בספטמבר 1995 (כתבי אמנה 1971 כרך 33, עמ' 1) הסכם זה קיבל גושפנקא של חוק פנימי בישראל בחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה) התשנ"ו – 1996.

לפי ההסכם והחוק ליישום ההסכם, הוקמה מועצה פלסטינית אשר אליה הועברו סמכויות חקיקה וביצוע.

נקבע כי סמכותה של המועצה הפלסטינית תחול בשטחים שהוגדרו ב- A ו- B ולא תחול בשטח שהוגדר C ובמתקנים צבאיים מוגדרים(פרק 3, סעיף 17 (2) (א) להסכם)".

1. ראו בהקשר זה גם: חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה) התשנ"ו – 1996, שעניינו יישום הסכם הביניים מיום 28/9/95 שעל פיו בהגדרת "שטחי המועצה הפלסטינית" ישנם "השטחים הכלולים מעת לעת, בתחום הסמכות הטריטוראלית של המועצה לפי ההסכם".
2. כמו כן, פרק ה' לחוק הישום הנ"ל, הדן במעבר בין ישראל לאזור "יהודה והשומרון וחבל עזה", הוסמך שר הפנים (סעיף 10 לחוק) לקבוע נקודות בדיקה לנכנסים לישראל מהאזור וליוצאים מישראל לאזור. בנוסף קבע כי לאחר שייקבעו נקודות הבדיקה:

"לא יכנס אדם לישראל מאזור ולא יצא מישראל לאזור, אלא דרך אחת מנקודות הבדיקה שנקבעו".

1. בנוסף, סעיף 10 לחוק ההסתננות נקבעה חזקה ולפיה "אדם שנכנס לישראל ללא רשות כניסה, או שוהה בישראל שלא כדין, רואים אותו לעניין חוק זה כמסתנן, כל עוד לא יוכיח את ההפך".

(ראו גם: תא(ק"ג) 1402/05 ראאד אטבישה נ' עזבון המנוח אבו אלקיעאן עלי (פורסם במאגרים 14.7.08)).

1. אם כן, נראה כי גם הדרישה "בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לישראל" מתקיימת במקרה דנן, ועל כן נמצא כי מתקיימים מלוא יסודותיה של עבירת ההסתננות לפי סעיף1(2) לחוק.
2. כעת, אעבור לבחון האם הרכב שימש או סייע לביצוע פשע- כהגדרתו בסעיף 7(4) לחוק הפיצויים-

יודגש, כי סעיף זה אינו מכוון לביצוע פשע או הרשעה בביצוע פשע ואף לא להגשת כתב אישום, אלא די בקביעה אזרחית כי הרכב הפוגע שימש או סייע בביצוע פשע.

1. מסקירת מכלול העדויות והראיות עולה כי המנוח ביצע פשע בסמוך לאירוע התאונה.

תחילת ביצועו- עם כניסתו של המנוח לשטחי ישראל ללא היתר כניסה כדין וללא ליווי אבטחה כפי שנדרש ע"י השב"כ.

1. העבירה נמשכה כל עוד שהה המנוח בישראל, ללא האישור והליווי הנדרש. השימוש שעשה ברכב- בין אם המדובר ברכב אשר הגעתו למקום "תואמה מראש" לשם איסוף המנוח ותושבי רשות נוספים בהגיעם לישראל, ובין אם מדובר ברכב מזדמן שהסיעם למחוז חפצם - יש בו, משום חלק מביצוע הפשע או למצער, משום סיוע בביצוע עבירת ההסתננות.
2. יצויין כי לפי תע"צ של מר ששון העובד במנהל האזרחי באיו"ש, נראה כי לפחות לשניים מתוך 6 נוסעי הרכב לא היה היתר כניסה נכון ליום התאונה- המדובר במנוח כאמור ובמר יחיא מוסא- נהג הרכב (ראה נ/10).
3. לגרסת התובעים לא ניתן לקבוע מהיכן עלה המנוח לרכב ויש סיכוי כי הצטרף לנסיעה יותר מאוחר. לדידם, גם בהנחה והמנוח עלה מאותו מקום בו ראה אותו מר מגירא, הרי שאין עדות לכך כי לא עבר במחסום עם הזמנה מבית המשפט.
4. אין בידי לקבל עמדת התובעים. כל העדויות מצביעות באופן גורף על כך כי אין די בהזמנה מבית המשפט על מנת להיכנס לתחומה של מדינת ישראל כדין, ואין חולק כי המנוח לא מילא אחר דרישת השב"כ שנקבעה כתנאי לכניסת המנוח לשטח ישראל לאותו היום. כמו כן, גרסתו של מר מגירא, משתלבת היטב עם ממצאי דו"ח התאונה, וגם אם לא זיהה כי המנוח הוא זה שרץ מן הגדר לכיוון המכונית, הרי שעלה בידו של מר מגירא לעקוב הן אחרי מספר האנשים שנכנסו לרכב והן אחרי מסלול נסיעתו (לפחות בחלקו) של הרכב עד למועד התאונה.
5. עוד טוענים התובעים כי המנוח יצא מביתו על מנת להתייצב להזמנה שקיבל מבית משפט השלום בכפר סבא, וניתן ללמוד כי לא נכנס לשטח ישראל לצורך ביצוע פשע וגם לא לצרכי עבודה.
6. בהקשר זה צוין בע"א 1142/08 ראאד אטבישה נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים כדלקמן:

"חוק ההסתננות אינו מבדיל בין מי שמסתנן למטרת עבודה, או למטרת פעילות עויינת, וההבחנה בין אלה דינה להעשות בין במישור שיקולי ההעמדה לדין בעבירה כזו או אחרת, ובין במישור העונשי לאחר הרשעה. מי שמסתנן לישראל, מסיבה כלשהי, והתקיימו בו היסודות הנקובים בחוק, עבר עבירת פשע, חד וחלק".

1. הנה לפנינו, משהתקיימו מלוא יסודות עבירת ההסתננות במקרה דנן, הרי שניתן לקבוע שבוצעה עבירה מסוג פשע. כמו כן, כפי האמור לעיל, הרכב מסוג "מיצובישי" שהסיע את המנוח ותושבי רשות נוספים שימש או סייע לביצוע פשע, כהגדרתו לפי סעיף 7(4) בחוק הפיצויים.
2. אני סבור כי על רקע נסיבות תיק זה ישנה חשיבות להעדפת התכלית העונשית- הרתעתית על פני התכלית הסוציאלית של החוק, על פיה יוענק פיצוי לנפגע בתאונת דרכים ללא קשר למידת אשמתו.
3. לכן, אף על פי שבהפעלת החריג לפי סעיף 7(4) לחוק יש כדי לצמצם את מעגל הזכאים לפיצוי על פי החוק, יש לשמור על העיקרון "שלא יצא החוטא נשכר".

חישוב הנזק- חישוב תביעת התלויים- האלמנה והבן:

1. משקבעתי כי יש לצמצם את מעגל הזכאים לפיצוי, נראה כי כפועל יוצא יש לדחות את תביעת הפיצוי בגין ראשי הנזק הכלולים בתביעת העיזבון.
2. על כן, אדון להלן בראשי הנזק במסגרת תביעת התלויים בלבד.
3. המנוח יליד 6.10.1988, מועד הפטירה: 25.5.08, מועד פרישה (אלמלא מותו):שנת 2055.
4. לטענת התובעת 4, אלמנתו של המנוח, המנוח עבד בחנות ירקות במשך כל שנות חייהם המשותפים ואף בשנים שקדמו לכך. המנוח השתכר כ- 4,500 ₪ לחודש וכן גר עם התובעת 4 בבית הוריו בטובאס. לעומת זאת, לטענתה בעלה הנוכחי (לו נישאה בשנת 2013) עובד כיום בעבודות מזדמנות מהן משתכר כ-2,500 ₪ לחודש.
5. התובעים בסיכומיהם ציינו כי המנוח לא עבד בישראל אך לא מן הנמנע כי בעתיד היה יכול להפיק אישור כניסה לישראל או לפתוח עסק עצמאי בשטחים.
6. מעיון במרשם הפלילי (נ/8) ובעדויות מפי אלמנת המנוח ואביה עולה כי המנוח ריצה תקופת מאסר משנת 2005 עד שנת 2007, כאשר בנובמבר 2007 נישא לתובעת 4.
7. לאחר מכן בתחילת שנת 2008 נעצר לתקופה של כ-20 ימים בשל מעבר במחסום ללא היתר.
8. לטענת התובעת 4, המנוח עבד בחנות ירקות אצל דודו, אולם הוא לא זומן להעיד בבית המשפט.
9. טענת התובעים באשר לגובה השתכרותו של המנוח לא גובתה בבדל של ראיה, ולנוכח עברו הפלילי הלא מבוטל, ופרק הזמן הקצר ממילא בו היה נשוי לתובעת 4 עד אשר מצא את מותו- אין בידי לקבל גרסת התובעים.
10. על כן, משלא צורף כל מסמך התומך בטענותיהם של התובעים לגבי עיסוקו של המנוח וגובה הכנסתו ומשנמנעו מלהביא עדים לתמיכה בגרסתם, אני סבור כי יש לזקוף זאת לחובתם.
11. נוכח האמור לעיל, על רקע העובדה כי המנוח לכל היותר עסק כזבן בחנות ירקות בשטחי הרשות, אני סבור כי יש להעמיד את גובה הכנסתו על סך של 3,000 ₪.

חישוב הפיצוי בגין הפסדי התלויים:

1. תקופה ראשונה: מיום 25.5.08 (מועד התאונה) ועד ליום 5.12.08 (מועד הולדתו של התובע 5) לפי חישוב של 3 ידות (מנוח, אלמנה, משק בית)= 13,244 ₪ (לאחר תוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה).

תקופה שניה: מיום 6.12.08 ועד ליום 5.12.2026 (עת ימלאו לתובע 18 שנים), לפי חישוב של 4 ידות (מנוח, אלמנה, תובע 5 ומשק בית):

מיום 6.12.08 עד היום 3.1.16-

שווי כל ידה- 750 ₪. הפסד חודשי- 2250 ₪. הפסד לתקופה-

85 חודשים* 2,250 ₪ = 208,649 ₪. (לאחר תוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה).

מיום 3.1.16 עד ליום 5.12.2026- 112.312 (מקדם היוון ל-11 שנים)* 2,250 ₪-

252,697 ₪.

תקופה שלישית: מיום 6.12.2026 ועד ליום 22.11.2055 (מועד בו היה אמור המנוח להיות בן 67)- לפי חישוב של 3 ידות (מנוח, אלמנה, משק בית).

232.237 (מקדם היוון ל-29 שנים)*0.7224 (היוון כפול לעוד 11 שנים)* 2,000 =

335,536₪.

סה"כ אובדן תמיכה: 810,126₪.

אובדן שירותי אב ובעל:

1. התובעים מבקשים בגין ראש נזק זה פיצוי בסך 400,000 ₪. לטענתם, הבן הוכרז יתום בעודו עובר בבטן אמו ואיבד במובן מסוים את הזכות לחיות עם אמו לאחר שנישאה לאחר והוא חי עד היום עם הורי אמו (סבו וסבתו) ונתון לטיפולם באופן בלעדי (ראה תצהירו של מר תאופיק והאמור בפרוטוקול).
2. יש להדגיש כי במסגרת נזקי התלויים הנובעים מאובדן שירותי הורה אין לפסוק פיצוי אלא עבור מה שאבד, היינו החיים הנורמליים שצפויים היו התלויים לחיות בעזרת ההורה המנוח אלמלא ארע הנזק.
3. אכן, הלב נחמץ נוכח הטרגדיה אליה נקלע בנו של המנוח- הלא הוא התובע 5. אך לצד זאת, יש לתת את הדעת להלכה הפסוקה, לפיה גם כאשר מדובר במשפחות ברוכות ילדים ובהורה דומיננטי שנפטר- מקובל לפסוק סכומים נמוכים יותר מן הסכומים שהתובעים בקשו בסיכומיהם (ראו: ת"א 205/01 מאיר רות נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים: 16.3.07); ע"א 3045/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' רות מאיר (פורסם במאגרים: 7.9.10)).
4. קל וחומר בענייננו, כאשר המדובר בילד אחד. בנוסף, לא ניתן להתעלם מעברו הפלילי המשופע של המנוח (ביחס לגילו) ומחוסר היציבות הכלכלית ששררה בחייו- וכראיה לכך העיד אביה של התובעת 4 כי כחצי שנה לאחר שנישא המנוח לבתו (ובסמוך למועד התאונה), היה צריך לשלם עבור שחרורו בערבות בגובה של 15,000 ₪, משום שלדבריו המנוח רק סיים לרצות מאסר ו"עוד לא עמד על הרגליים" כלשונו.
5. האמור לעיל מעמיד בספק את יכולתו של המנוח, אלמלא מותו, לתפקד כהורה דומיננטי בחייו של בנו.
6. מנגד, יש לתת את הדעת לכך שנישואי אמו של התובע 5 לבן זוגה החדש גרמו, למרבה האירוניה, לסוג של הרעה במצבו האישי של התובע 5 שכן נמנע ממנו מלהתגורר עם אמו בשל מנהגי העדה (ראה תצהירו של מר תאופיק). כיום התובע 5 מתגורר עם סבו וסבתו המגדלים אותו ודואגים לכל צרכיו ומדי פעם נפגש עם אמו.
7. לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, אני סבור כי יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 80,000 ₪, כאשר 60,000 ₪ מתוכם יוקדשו לאבדן שירותי האב ו-20,000 ₪ הנותרים יוקדשו לאובדן שירותי הבעל.
8. משקבעתי כי יש לדחות את תביעת העזבון, הרי שאין ליתן פיצוי בגין ראשי הנזק המיוחסים לה, קרי כאב וסבל והוצאות קבורה.
9. על כן, תביעת התלויים מסתכמת בסך של 890,126 ₪.

ניכויים:

1. מהסכום שנפסק לתביעת התלויים יש לנכות תשלומים תכופים כדלקמן:

ביום 20.11.08 שולם סך של 27,310 ₪ (נ/3).

ביום 3.6.09 שולם סך של 6,554 ₪ (נ/4).

ביום 15.9.09 שולם סך של 6,559 ₪ (נ/5).

בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה, יש לנכות סך של 42,447 ₪.

1. בהתאם להלכת שוקרון (רע"א 3535/09 עזבון המנוח שוקרון נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים: 6.9.11) יש לנכות את תמיכת בן הזוג החדש של האלמנה מתביעת התלויים.
2. התובעים לא צירפו כל ראיה לגבי הכנסתו של בעלה הנוכחי של התובעת 4- מר ריאד פואד דראגמה.
3. התובעת בתצהירה ציינה כי בעלה ריאד עובד בעבודות מזדמנות ומהן לא משתכר שכר של ממש, וכי אין להשוות בין מצבה הכלכלי כשחייתה עם המנוח לבין מצבה הכלכלי לאחר מותו. לטענתה ההכנסות פחתו בכ-2,000 ₪ (שכן הם משלמים שכירות אותה לא שילמו קודם לכן).
4. התובעים אף לא הביאו את מר ריאד למתן עדות, שכן לטענת התובעת 4 "הוא לא מתערב בעניינים האלה" (ראה עמ' 29 לפרוטוקול).
5. משכך הם פני הדברים, אני סבור כי יש לזקוף את אי הבאת מר ריאד למתן עדות והעדר מסמכים רלוונטיים לתמיכה בגובה השתכרותו- לחובת התובעים. כמו כן, הטענה כי התובעת 4 ובעלה נאלצים לשלם שכר דירה בגובה 1,000 ₪ לחודש במקום להתגורר עם מי מהוריהם הינה בעייתית (מעבר לכך שלא גובתה באף מסמך) ולא אוכל לקבלה ולנכות את גובה שכר הדירה מחישוב התמיכה של הבעל הנוכחי.
6. כמו כן, יש להביא בחשבון בתמיכת הבעל הנוכחי את העובדה כי התובע 5- הלא הוא בנם של המנוח והאלמנה- אינו חלק מן התא המשפחתי החדש שהקימה אימו, ומעדויותיהם של האלמנה ושל אביה עולה כי התובע 5 מתגורר עם סבו וסבתו והם המשפחה שלו לכל דבר ועניין. על כן, בחישוב התמיכה, כפי שיובא להלן, אני סבור כי אין לכלול את התובע 5. משכך גם תנוכה התמיכה רק מחלקה של האלמנה בפיצויי.
7. נוכח האמור לעיל, חישוב תמיכת הבעל הנוכחי יערך באומדנא לפי שכר הבסיס שקבעתי למנוח- 3,000 ₪, כדלקמן:

תקופה ראשונה- ממועד נישואי האלמנה בחודש 2/2013 עד ליום 31/12/13 (מועד לידתו של בנם) לפי 3 ידות (תובעת 4, הבעל ריאד ומשק בית)- שווי כל ידה- 1,000 ₪. הפסד חודשי- 2,000 ₪, הפסד לתקופה- 10 חודשים* 2,000 ₪= 20,000 ₪. לאחר הפרשי הצמידה וריבית מאמצע התקופה- 20,200 ₪.

תקופה שניה:

מיום 31.12.13 ועד ליום 31.12.2031 (לבנם החדש ימלאו 18) לפי 4 ידות-

מיום 31.12.13 עד היום- 24 חודשים* 2,250= 54,000 ₪. לאחר הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה- 54,050 ₪.

מהיום עד ליום 31.12.2031- 152.3383* 2,250= 342,761 ₪.

תקופה שלישית: מיום 31.12.2031 עד ל-1/2052 (מועד בו לבעל ימלאו 67) לפי 3 ידות. שווי כל ידה- 1,000 ₪. הפסד חודשי- 2,000 ₪.

180.310* 0.6232* 2,000 ₪= 224,738₪.

1. אם כן, תמיכת הבעל הנוכחי מסתכמת בסך כולל של 641,749 ₪. כאמור לעיל, יש לנכות סכום זה מהסכום שיפסק לאלמנה.
2. ניכויים נוספים- לפי עדות התובעת 4, בנה (התובע 5) מקבל כסף מארגוני הצדקה של הרשות בעקבות מותו של המנוח. לדבריה, התשלום החל מאז שהיה בן שנה, וכל חודשיים- שלושה נכנסים לחשבון בבנק פלסטין 500 ₪. בהמשך עדותה ציינה כי הקפיאו את התשלומים (בערך מחודש מרץ 2015). ציינה כי אמורים לשלם עד שימלאו לתובע 6 שנים.
3. הנתבעת טוענת כי יש להביא זאת בחשבון ולנכות את הסכומים ששולמו וישולמו לתובע 5 בגין מות אביו. התובעים כלל לא מתייחסים לכך בסיכומיהם ולא גיבו את האמור בעדויותיהם של התובעת 4 ואביה (שהכחיש את עניין קבלת התשלום מארגוני הצדקה) במסמכים כלשהם.
4. בהסתמך על האמור בעדותה של התובעת 4, אני סבור כי יש לנכות סך גלובלי של כ-16,000 ₪ בגין הסכומים שהתקבלו מארגוני הצדקה.
5. התובעים צירפו אישור מהמוסד לביטוח לאומי כי התביעה לקצבת תלויים נדחתה (רצ"ב לתצהיר עדות ראשית).
6. על כן, סך כל הניכויים – 700,196 ₪.

סוף דבר:

1. תביעת העיזבון נדחית. תביעת התלויים מתקבלת בחלקה, כמוסבר להלן.
2. נוכח הנסיבות הייחודיות עליהם עמדנו בתיק, לפיהן האלמנה ובנו של המנוח אינם מתגוררים יחד ואינם במסגרת אותו תא משפחתי, אני מוצא לנכון להפריד בין תביעותיהם כתלויים, ולו כדי לשמור על זכויותיו של בנו של המנוח שעודנו קטין.
3. על כן, עבור האלמנה אני פוסק סכום כולל של 599,452 ₪. מסכום זה ינוכה סך כולל של 662,972 ₪ (חצי מסך התשלומים התכופים ששולמו וכן ניכוי מתמיכת הבעל החדש)=

קרי, לאחר הניכויים התביעה של האלמנה נבלעת ואין מנוס מדחיית התביעה.

1. עבור בנו של המנוח, הלא הוא התובע 5, יש לפסוק סך כולל של 290,672 ₪. מסכום זה ינוכה סך כולל של 37,223 (מחצית מסך התשלומים התכופים ששולמו וכן הסכום שהתקבל עבור התובע 5 מארגוני צדקה). לאחר הניכויים ישולם עבור התובע 5 סך נטו של 253,449 ₪.
2. הסכום שנפסק עבור התובע 5, בניכוי שכ"ט עו"ד בסך 38,549 ש"ח, יופקד בתכנית חסכון בבנק מאושר עד ימלאו לו 18 שנה. מובהר כי לא ייעשה שימוש בכספיו של הקטין ללא אישור גורם שיפוטי מוסמך (פלשתיני/ישראלי).
3. נוכח האמור בתחילת פסק הדין ומשנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה, הנתבע 1 והנתבעת 2 יחובו ביחד ולחוד בגין סכומים אלו.
4. הנתבעת 2 פעלה בניגוד לאמור בהחלטתי מיום 1.7.15 והגישה סיכומיה בהיקף של 19 עמ'(!) במקום 12 עמ', מתוך אמתלה באשר למורכבותו של התיק.
5. אף התובעים מחו על היקף הסיכומים של הנתבעת ודרשו את מחיקתם.
6. אכן, כל תובענה הינה עולם ומלואו, אך מורכב ככל שיהיה- אין הדבר מצדיק הגשת סיכומים בהיקף החורג משמעותית מהחלטת בית המשפט. הדבר מותיר תחושה של זלזול וניסיון לשפר עמדות על חשבון הצד שכנגד אשר עמד במגבלה שהוטלה עליו. וודאי שאין להגיש סיכומים בעת ובעונה אחת עם בקשה העותרת לחריגה מאורכם המחייב. לדידי הדרך הנכונה היא להגיש בקשה לחריגה עובר להגשת הסיכומים ולא להמתין להחלטת בית המשפט המורה על קיצורם או המטילה הוצאות בגין הארכתם.

בענין ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ, פד"י מז (1) 667, בעמ' 693, קבע בית המשפט העליון:

"סברתי - ואני סובר - כי צו של בית המשפט - וכך הוא צו באשר לסיכומים בכתב - יש לקיימו ככתבו וכלשונו, וכי סטיה מצו יכולה שתהיה רק בשוליו (שהרי אם הצו הוא לסיכומים שיחזיקו 10 עמודים, לא יבוא איש בטרוניה אם יהיו בסיכומים מעט למעלה מכך). לא כך סוברים מיקצת עורכי-דין, וסיכומיהם של אלה נכתבים כמו לא ניתן צו, לא לעניין אורך הסיכומים ולא לעניין צפיפות הכתוב. על דרך זה מוצאים עצמם עורכי-דין המקיימים צו וידם על התחתונה, שבאי-כוח הצד-שכנגד מפליגים ומפליאים בטענותיהם ואילו שומרי-צווים מצמצמים עצמם ומהדקים חגורה כאשר צוו.

מצב דברים זה יוצר אי-שוויון מובהק בין בעלי הדין, ואין צורך להאריך על אי-הצדק שנוצר כך. עד כה אמר בית משפט זה דברו בהטלת הוצאות על מי שהפרו צו של סיכומים - כך אף הורה כב' הנשיא בענייננו - ואני לא אומר די. מנסיוני ידעתי, ויודעים זאת אף פירחי-משפטים, כי הטלת תשלום הוצאות יתירות - לצד-שכנגד או לאוצר המדינה - הינם בבחינת יצא הפסדו בשכרו, שהרי כמה אלפי שקלים אשר יוטלו כהוצאות אינם שקולים כנגד יכולת להפליג בטיעונים. אכן, לדעתי גם אם אין לשלול הטלת הוצאות כסנקציה על הפרת צו, אין די בכך. כשאני לעצמי, רואה אני שתי אפשרויות אלו: החלופה האחת היא, שבית המשפט יחזיר את הסיכומים למחברם, כדי שיקיים את המוטל עליו תוך פרק זמן שייקבע ואגב הטלת הוצאות כבדות לזכות הצד-שכנגד ולאוצר המדינה; האפשרות האחרת היא, שבית המשפט יתעלם מן הסיכומים - כמו לא הוגשו כלל.

חלופה זו האחרונה לא תעלה אלא לעיתים רחוקות בלבד, אך לא נשלול אותה על-הסף. לחכימא ברמיזא - ולשטיא בכורמיזא."

וגם זאת נאמר (ההדגשות להלן שלי- ש.מ.מ.):

"זמן שיפוטי, כמשאבים ציבוריים רבים אחרים, הוא משאב מוגבל מטבעו. על מנת לאפשר ניצול מושכל שלו נאלצים בתי המשפט להגביל את אופן ומשך הטיעון בפניהם, בין בעל פה ובין בכתב. הזמן שמקדישה ערכאה שיפוטית להליך מסוים הוא עניינו של הציבור כולו. בית המשפט העליון העיר כבר על נוהג פסול זה של חריגה מהיקף הסיכומים שנקבעו. הצדדים יכלו לפנות בבקשה לעניין הגדלת היקף הסיכומים שקבע בית המשפט עובר להגשת סיכומיהם ולבקש אישור מראש לחריגה המבוקשת. הצדדים לא עשו כן והגישו סיכומיהם כפי שמצאו לנכון.

צו של בית משפט-וכך הוא צו באשר לסיכומים בכתב-יש לקיימו ככתבו וכלשונו וסטייה מצו יכולה שתהיה רק בשוליו. הגבלת היקף הסיכומים וההוראות באשר לצורת ההדפסה שלהם נועדו לשרת מספר מטרות ובראשן ייעול הדיון בתיק ומיקודו בנושאים המרכזיים הדורשים הכרעה שיפוטית. (ע"א חברת החשמל לישראל נגד מליבו ישראל בע"מ,פ"ד מז (1),667, 692-693.ע"א החברה הכלכלית לראשון לציון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ [פדאור (לא פורסם)99 (1)167] עמ' 1-2).לאור האמור, הטלת הוצאות לקופת המדינה על מי שהפרו צו של סיכומים, ובענייננו הפרו הצדדים משמעותית את הוראות בית המשפט, דבר שגרם לעיכוב משמעותי בהתנהלות המשפט, היא החלטה סבירה ונכונה בנסיבות העניין וזאת במטרה למנוע תופעות דיוניות מעין אלו".

(ע"א (ת"א) 3692/04 גני הררי בע"מ נגד מערבי רחל, פס"ד מיום 15.6.2008).

1. יתרה מזאת, עיון בסיכומי הנתבעת מעלה כי ניתן היה לצמצם בנקל את המלל האינסופי באמצעות הפניות לפסיקה (במקום לצטט קטעים ארוכים מפסקי דין).
2. עם זאת, סקירת החלטות שונות של בתי משפט מעלה כי עם הינתן צו לסיכומים, מתרים השופטים בצדדים לבל יגישו סיכומים העולים על ההיקף המצווה קודם שיגישו בקשה מתאימה. מתוקפו של הכלל המדבר ב"אין עונשין אלא אם כן מזהירים" החלטתי לפנים משורת הדין שלא לעשות הוצאות כנגד הנתבעת 2.
3. הסכומים האמורים לעיל ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, ולא- יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"א כסלו תשע"ו, 03 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה

1. יובהר כי קראתי את הבקשה עד תום. ↑