1. בפני בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: "הפקודה") .

2. ביום 19.9.2010 ניתן פסק דין על יסוד הסכמת הצדדים בתביעה שהגישה חברת עמיגור הנוגעת לבניין המורכב מארבע דירות בחלקה 8 בגוש 18150 בנהריה (להלן: "הבניין"). תחילה הוגשה התביעה כנגד המבקשים ואולם בישיבה שהתקיימה בפני בית המשפט (כב' השופטת אטיאס), צורפה המשיבה להליך, בהסכמתה, והצדדים הגיעו לידי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: "פסק הדין").

3. מאחר והיתה קיימת מחלוקת לגבי הגישה לבניין, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו תתקן עמיגור את השער, ולאחר תיקונו יימסרו מפתחות השער למבקשים ולמשיבה, כאשר "כל אחד מן הצדדים, הן גב' סויסה והן משפחת וייס, ידאג לנעול את השער לאחר הכניסה והיציאה מהבית המשותף". בית המשפט נתן, כאמור, להסכמת הצדדים תוקף של פסק דין.

4. בחלוף פחות מחודש ימים הגישו המבקשים בקשתם הראשונה עפ"י פקודת ביזיון בית המשפט, בגדרה טענו המבקשים כי המשיבה אינה מכבדת את פסק דינו של בית המשפט, בין היתר משום שהמשיבה אינה סוגרת את השער בניגוד מוחלט לאמור בפסק הדין. עוד הוסיפו המבקשים כי המשיבה ממשיכה לצעוק ולאיים על המבקשים בניגוד להתחייבותה האמורה בפסק הדין.

5. ביום 30.12.2012 התקיים דיון בפני כבוד השופטת אטיאס, אשר מצאה, כי המשיבה אכן מפרה את הוראות פסק הדין כאשר אין היא סוגרת את השער בניגוד לפסק הדין. למסקנה זו הגיעה כב' השופטת אטיאס, לאחר שהמשיבה עצמה הודתה כי אינה מקיימת את פסק דינו של בית המשפט. לפיכך באותו יום ניתנה החלטת בית המשפט בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, בגדרה נאלץ בית המשפט לנקוט בהליכי בזיון משקבע, כי "החל מחלוף 45 ימים מהיום, תחוייב המשיבה בקנס לטובת אוצר המשיבה בסך 200 ₪ לכל פעם שבה תצא מן השער מבלי לנעול את שער הכניסה" (ראו עמ' 13 לפרוטוקול).

6. ביום 8.6.2014 שבו המבקשים והגישו בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט בה טענו כי המשיבה אינה סוגרת את השער והדבר מכביד על חיי היום יום שלהם (ראו סעיף 1 לבקשה).

7. בדיון שהתקיים בפניי הופיעו המבקשים והמשיבה (לאחר שהוצא כנגד המשיבה צו הבאה). במהלך הדיון טענה המשיבה, כי אין היא מוכנה להתחייב שהשער יישאר סגור וכלשונה: "למה שהשער יישאר סגור? הכניסה שלה מסביב ולא דרך השער הזה, רק אני נכנסת דרכו" (דברי המשיבה בעמוד 17 שורות 3 ו- 4 לפרוטוקול).

8. המבקשים הגישו תמונות של השער כאשר הוא פתוח.

9. לאחר ששמעתי את הצדדים באתי למסקנה שהמבקשים הוכיחו ברמת ההוכחה הדרושה בהליכי בזיון בית המשפט (הגבוהה מרמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי והפחותה מזו הדרושה בהליך בפלילי), שהמשיבה ממשיכה לבזות את החלטת בית המשפט, ושהחלטת כב' השופטת אטיאס מיום 3.12.2012 אינה מרתיעה את המשיבה מלהפר את פסק דינו של בית המשפט. המשיבה הודתה בפני כב' השופטת אטיאס כי אינה עומדת בהוראות פסק הדין ואף בפניי לא היתה מוכנה להתחייב שתקיים את הוראות פסק הדין ותנעל את השער.

10. אני למד אפוא, כי מאז החלטת כב' השופטת אטיאס המשיכה המשיבה בסירובה למלא אחרי פסק הדין שניתן. על כן אין מנוס אלא להפעיל הליכי בזיון בית המשפט.

11. נוכח האמור לעיל, אני מטיל על המשיבה קנס יומי בסך 500 ₪ בגין כל יום שבו תמשיך להפר את הצו. הקנס יוטל החל מיום 1.12.2014 על מנת לאפשר למשיבה לתקן את דרכה. כל עוד לא יבטל בית המשפט החלטתו זו, יוטל הקנס מיום 1.12.2014 ואילך – ללא הגבלת זמן.

12. מובהר בזאת למשיבה כי ככל שלא תקיים את פסק הדין ישקול בית המשפט להוציא צו מאסר כנגדה – בהתאם לסמכות הקנויה לו לפי סעיף 6(1) לפקודה, אם תוגש בקשה מעין זו ע"י המבקשים.

13. המשיבה תישא בהוצאות המבקשים בסך 3,000 ₪. סכום זה ישולם לידי המבקשים תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, כ"ד חשוון תשע"ה, 17 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.