לפני בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט.

רקע וטענות הצדדים

1. המבקשים והמשיבים 1 ו-2 הם הבעלים במשותף של חלקת קרקע הידועה כחלקה 21, גוש 17522 באדמות כפר ריינה. בהתאם לתוכנית חלוקה מאושרת, קיבלו המבקשים, בין היתר, את חלקה 21/11, שמהווה דרך מעבר לביתם (להלן: "דרך המעבר").
2. בין הצדדים התגלע סכסוך באשר לגבולות החלקות שקיבל כל אחד מהם ובאשר לעבודות בניה שהמשיבים 1 ו-2 ביצעו במקרקעין ושלטענת המבקשים פוגעות בזכויות שלהם בחלקה. בשל כך הגישו המבקשים נגד המשיבים 1 ו-2 תביעה כספית, ותביעה למתן צו הריסה וצו מניעה קבוע.

במקביל להגשת התביעה הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים לחנות בדרך המעבר, לחסום אותה, או לעשות בה שימוש כלשהו. בדיון שהתנהל במעמד הצדדים ביום 6/9/10, ניתן בהסכמת הצדדים צו האוסר על המשיבים ועל בני ביתם לעשות שימוש כלשהו בדרך המעבר.

1. עשרה ימים לאחר מתן הצו, הגישו המבקשים נגד המשיבים 1 ו-2 בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט בה הם טענו, כי על אף הצו שניתן נגדם, ממשיכים המשיבים 1 ו-2 ובני ביתם לחנות בדרך המעבר ולחסום את הגישה לבתיהם.

לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים, קיבלתי בהחלטה מיום 18/10/10 את הבקשה, וחייבתי את המשיבים 1 ו-2 בתשלום קנס בסך 2,000 ₪ עבור כל יום בו תימשך ההפרה. כמו כן חויבו המשיבים 1 ו-2 לשלם למבקשים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ.

1. ביום 17/5/12 התנהל דיון בתיק העיקרי במהלכו הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. בהתאם להסכם הפשרה, התשריט שהכין המודד נביל חוראני שמונה מטעם בית המשפט, יחייב את הצדדים, ויהווה התשריט היחיד שיעמוד בפני הוועדה לעניין גבולות החלקות של הצדדים ואופן החלוקה ביניהם.

באשר לדרך המעבר (21/11) הוסכם בין הצדדים, כי חלקה זו "היא בבעלותם של התובעים בלבד ולנתבעים אין ולא יהיו טענות או תביעות כלשהן בקשר לחלקה זו". בהתאם לכך ניתן בהסכמת הצדדים צו מניעה קבוע "האוסר על מי מהנתבעים או על מי מטעמם לעשות כל שימוש בדרך 21/11". עוד הוסכם, כי ככל שתהיה מחלוקת היכן עובר הגבול של החלקה, "מסמיכים הצדדים את מר נביל חוראני לקבוע את הגבול בשטח ועל קביעתו זו לא יהיו הצדדים רשאים לחלוק".

1. כחודשיים בלבד לאחר מתן פסק הדין הגישו המבקשים שוב בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט נגד המשיבים 1 ו-2. בבקשה נטען, כי המשיבים 1 ו-2 ממשיכים להפר את הצו, הם או מי מטעמם ממשיכים לחנות בדרך המעבר 21/11 ולהפר את צו המניעה הקבוע. נטען עוד, כי על אף שבהתאם להסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין, הוסמך המודד נביל חוראני לקבוע את הגבול בשטח, סיכלו המשיבים את פסק הדין וחתכו את הסימונים שקבע המודד בשטח ושלפיהם נקבעו גבולות החלקות של הצדדים.
2. בתגובתם הודו המשיבים 1 ו-2, כי הם חתכו את הסימונים שקבע המודד, אך לטענתם, הדבר נעשה ללא כל פגיעה בסימונים, שכן המשיבים לא עקרו את המוטות והסימונים מהאדמה אלא רק חתכו אותם והותירו מהם כ-2 ס"מ גלוי מעל האדמה. לטענתם, הם נקטו בפעולה זו כדי למנוע נזק מצדדי ג' ומרכביהם העוברים במקום.

באשר לחניה בדרך 21/11 טענו המשיבים 1 ו-2, כי מדובר ברכבים של צדדי ג', שאין להם שליטה עליהם, שכן צדדי ג' אלה אינם מודעים לפסק הדין ולצו המניעה שניתן, ואין באפשרותם (המשיבים) לעמוד במקום ולפקח על הנעשה בדרך המעבר.

1. נוכח הטענות שהעלו המשיבים באשר לצדדי ג', ביקשו המבקשים לתקן את הבקשה ולצרף אותם צדדי ג' כמשיבים נוספים בבקשה, ובקשה זו נענתה. בהתאם לכך הוגשה בקשה מתוקנת בה צורפו המשיבים 3-8 כמשיבים בבקשה.
2. המשיב מס' 3 הינו שותף של המשיב מס' 2, ושניהם מנהלים חנות לתיקון ומכירת מחשבים בבניין הנמצא בסמוך לדרך המעבר 21/11. הוא טען, כי אינו מעורב בסכסוך שבין המבקשים 1 ו-2, ולא היה מודע, עד הגשת הבקשה נגדו, לפסק הדין שניתן נגד משיבים אלה. לטענתו, הוא מעולם לא היה צד להליך שבין הצדדים, לא ניתן נגדו פסק דין כלשהו "ואין לערבב את שמו בבקשה זו ללא להודיע לו על פסק הדין או על הסכסוך ותוצאותיו". משיב זה לא הכחיש, כי הוא ואשתו נהגו לחנות את רכבם בדרך המעבר, אך לטענתו הוא עשה זאת, מאחר שלא ידע על פסק הדין שניתן ביחסים בין המבקשים למשיבים 1 ו-2.
3. המשיבות 4 ו-5, ניבין סכראן (להלן: "ניבין") ושירין סכראן (להלן: "שירין") הינן האחיות של המשיבים 1 ו-2, ולגביהן נטען, כי כאשר הן מגיעות לבקר את המשיבים 1 ו-2, הן מחנות את רכביהן בדרך המעבר (חלקה 21/11), וזאת בניגוד לצו המניעה הקבוע. ניבין ושירין לא הגישו תגובה לבקשה, ובחרו שלא להעיד.
4. המשיב מס' 6, פהד אברהים בראנסה, הינו בעלה של סאמיה, אחותם של המשיבים 1 ו-2 ולגביו נטען, כי הוא נוהג באופן סדרתי לחנות את רכבו בדרך 21/11, ולחסום את דרך המעבר של המשיבים 1 ו-2. לטענת המבקשים, הם פנו אליו וביקשו ממנו שלא להחנות את רכבו בדרך המעבר, ותשובתו הייתה שהוא קיבל היתר מהמשיבים 1 ו-2.

בתצהירו טען פהד, כי הוא אינו קשור לסכסוך שבין המבקשים ובין המשיבים 1 ו-2, ואינו מבין מדוע שמו שורבב לבקשה. לטענתו, הוא לא ידע על פסק הדין שניתן ביחסים בין המבקשים לבין המשיבים 1 ו-2, ולכן לא ברור לו פשר הבקשה שהוגשה נגדו. הוא הוסיף, כי לא קיבל הרשאה מהמשיבים 1 ו-2 לחנות בדרך המעבר, וכי מאז ומעולם הוא מחנה את רכבו מקום שמוצא מקום פנוי, לרבות בדרך המעבר.

1. המשיב מס' 7, עיסא סאייג', הינו שוכר ששכר מהמשיבים 1 ו-2 קומת מרתף בבניין שבבעלותם ושנמצא סמוך לחלקת המבקשים. לטענת המבקשים, עיסא נוהג להחנות את רכבו בצד המזרחי של חלקתם, מסרב לפעול לפי סימוני הגבול שקבע המודד נביל חוראני ואף חתך את הסימונים שקבע המודד.

בתצהירו טען עיסא, כי מעולם לא הובא לידיעתו תוכן הסכם הפשרה ופסק הדין שניתן ביחסים בין המבקשים לבין המשיבים 1 ו-2, ולכן הוא לא מבין מדוע הוגשה הבקשה נגדו. לגופו של עניין טען עיסא, כי הוא לא מחנה את רכבו בדרך המעבר (חלקה 21/11), אלא בצידו השני של בניין המשיבים 1 ו-2, שלגביו לא ניתן צו מניעה.

1. המשיב מס' 8, סימון סכראן, הוא אחיהם של המשיבים 1 ו-2, ומתגורר באותו בניין בו מתגוררים משיבים אלה. לגבי סימון נטען, כי הוא עובר בחלקת המבקשים שבצד המזרחי של הבניין ואף היה שותף להחלטה לחתוך את הסימונים שקבע המודד נביל חוראני.

בתצהירו טען סימון, כי הוא לא עושה שימוש בדרך המעבר שסומנה כחלקה 21/11, וכי הוא נכנס לבניין שלו מהצד השני של המבנה (הצד המזרחי). לטענתו, לא ניתן צו מניעה האוסר עליו לעשות שימוש בחלק המזרחי ולכן הוא לא הפר שום צו בעניין זה. באשר לסימון הגבולות טען, כי הוא חתך את הסימונים מטעמי בטיחות, אך הוא יכבד כל החלטה של בית המשפט.

המצב הנורמטיבי

1. סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית המשפט קובע, כי לבית המשפט תהא "הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". בהתאם לפרשנות שניתנה לסעיף זה ע"י בית המשפט העליון, הסמכות לאכוף את הצו בהתאם לפקודה אינה מוגבלת לצדדים עצמם ולמי שנגדו ניתן הצו, אלא ניתן לעשות שימוש בסעיף 6 לפקודה, גם נגד "זר", אשר מסייע בהפרת הצו, או גורם למי שניתן נגדו הצו להפר אותו.

פסק הדין המנחה בסוגיה זו ניתן בע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון ואח', שם קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

"סעיף 6 לפקודה מעניק לבית המשפט כוח לכוף ציות לצו. המקרה הרגיל לשימוש בכוח זה הוא באכיפת הצו על מי שהוא צד לו. אך נראה לי, כמו לשופט זוסמן בהמ' 306/50, כי על פי לשונו, אין סעיף 6 מצומצם למקרה זה בלבד. ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו. צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכול להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. נקיטת אמצעים כלפי אלמוני נעשית, על כן, לא כדי להביא ואתו לידי קיום הצו – שהרי הצו אינו מכוון כלפיו – אלא כדי להביא את פלוני לידי קיום הצו".

בהמשך נקבע:

"ממגמה חקיקתית זו מתבקשת המסקנה, כי אף ביזיון על ידי "זר" עשוי להיכלל, במקרים מתאימים, במסגרת סעיף 6 לפקודה. כשם שאין לומר כי כל ביזיון על ידי זר הוא תמיד פלילי באופיו, כן אין לומר כי כל ביזיון על ידי זר הוא תמיד אזרחי באופיו. יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. כך, למשל, מקום שהתנהגותו של הזר בעבר מעידה כי הוא עשוי לחזור עליה אף בעתיד, ובכך הוא יביא לידי אי קיום הצו השיפוטי על ידי החייב בו בעתיד, כי אז יש מקום לפעול נגד הזר באמצעים.

בית המשפט העליון קבע עוד, כי החלת הוראת סעיף 6 לפקודה על זרים משרתת "את המטרה של כיבוד פסקי דין והגשמת שלטון החוק. אמת הדבר, הפרת צווים של בתי-המשפט פוגעת באינטרס הפרטי של הצד הזוכה, ולשם מניעת פגיעה זו באה הוראת סעיף 6 לפקודה. אך אי קיומם של צווים שיפוטיים פוגע גם בציבור כולו, במעמדה של הרשות השופטת ובתשתית החברתית המביאה לכיבוד החוק. מתן כוח לפרט לנקוט הליך אשר יביא לכיבוד צווים שיפוטיים מגשים הן את האינטרס הפרטי, והן את האינטרס הציבורי".

1. בהתייחסו לאנשים שבאים בגדר אותו "זר" שניתן לכוף אותו בהתאם לפקודה קבע בית המשפט העליון, כי הרשימה אינה סגורה והיא כוללת, בין היתר, אורגנים של תאגיד שניתן נגדו צו, עובדיו של החייב שכנגדו ניתן הצו, וכל אותם אנשים, אשר מסייעים לו להפר את הצו, כגון הקבלן שפועל מטעם החייב ועוד.
2. על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בהחלטה שניתנה בבג"צ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך, שם הפעיל בית המשפט סנקציות בהתאם לסעיף 6 לפקודה נגד הורי תלמידים שסייעו להפר צו שניתן על ידו. בהתייחסו לסוגיה זו נקבע, כי "התרינו כי הורים המסייעים להפרתו ולסיכולו של צו בית המשפט עלולים להיחשב אף הם כאחראים לבזיון בית משפט מכוח הלכת ע"א 317/78 מונית הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד(4)232".
3. עולה, אם כן, כי אין בעובדה שהצו לא ניתן נגד המשיבים 3-8 כדי להביא, באופן אוטומאטי, לדחיית הבקשה נגדם. יתרה מכך, המשיבות 4 ו-5 הן אחיותיהם של המשיבים 1 ו-2 והן נהגו לחנות בדרך המעבר בהיותן אורחיהם של משיבים אלה ועל כן הן בבחינת מי שפועל מטעם המשיבים 1 ו-2. המשיב מס' 3 הינו שותף של המשיב מס' 2, ועל כן אין ספק כי, עקרונית, ניתן להחיל עליו את הוראת סעיף 6 לפקודה. המשיב מס' 6 נשוי לאחותם של המשיבים ומחנה את רכבו בדרך המעבר בעת שמבקר אותם וגם לגביו אין מניעה להחיל את הוראת סעיף 6 לפקודה. המשיב מס' 7 הוא שוכר של המשיבים ואילו המשיב מס' 8 הוא אחיהם. יחסי הקרבה בין משיבים אלה לבין המשיבים 1 ו-2 מצדיקים, באופן עקרוני, החלת הפקודה עליהם.
4. יחד עם זאת וכפי שהובא בפרשת מוניות הדר, תנאי להחלת סעיף 6 לפקודה על "זר" הוא הוכחת "מודעות בפועל על דבר קיום הצו השיפוטי, תוכנו והפרתו". המשיבים 3-7 טענו, כי הם לא היו מודעים לפסק הדין שניתן ביחסים בין המבקשים 1ו-2, הם לא קיבלו עותק ממנו לפני הגשת הבקשה נגדם ואף הצהירו, כי יכבדו כל החלטה של בית המשפט.

טענתם של משיבים אלה, למעט המשיבה מס' 4, מקובלות עלי. אכן, לא הובאה תשתית ראייתית מספקת שעל פיה ניתן לקבוע, כי משיבים אלה היו מודעים לפסק הדין ושהם הפרו אותו בכוונה. יתרה מכך, משיבים אלה ציינו, כי משנודע להם על פסק הדין, הם יכבדו אותו ולא יפעלו באופן שיביא לסיכולו. זאת ועוד, לא הוכחו בפני נסיבות, אשר מצביעות על כך שמשיבים אלה מתכוונים להמשיך באותו דפוס התנהגות שגורם לסיכול והפרת הצו. על כן, אינני רואה מקום למתן צו נגד המשיבים 3,5,6 ו-7.

1. שונים פני הדברים בכל הקשור למשיבה 4. מעדות המבקש מס' 1 עולה, כי הוא שוחח עמה מספר פעמים, וביקש ממנה שלא לחנות בדרך המעבר כפי שעולה מהתמונות שצורפו לתצהירו ובהן נראה רכבה חונה בחלקה 21/11. משיבה זו לא נענתה לפניותיו של המבקש 1, פעם היא קיללה אותו ופעם אמרה לו "תפנה למשטרה". משהוכח כי משיבה זו הייתה מודעת לצו האוסר לחנות במקום ומשפעלה באופן הגורם למשיבים 1 ו-2 להפר את הצו ובאופן שמסכל אותו, לא ניתן לקבוע לגביה, כי היא לא הייתה מודעת לצו. יתרה מכך, על אף הטענות שהועלו נגדה, בחרה המשיבה 4 שלא להעיד, ויש בעובדה זו כדי לחזק את גרסת המבקשים באשר למודעותה לקיום הצו. זאת ועוד, נוכח תגובתה של המשיבה 4 לפניות המבקשים, ניתן להניח כי היא עלולה להמשיך באותו דפוס התנהגות שגורמת להפרת הצו.
2. באשר למשיב מס' 8, לא נטען לגבי משיב זה כי הוא עושה שימוש בדרך 21/11, או שהוא מפר את הצו בהקשר זה. השימוש שעושה משיב 8 בצידה האחר של החלקה אינו מהווה הפרה של הצו, שכן הצו אוסר שימוש בדרך המעבר 21/11. ואינו אוסר שימוש בחלק אחר במקרקעין. יחד עם זאת, המשיב מס' 8 פעל לסיכול פסק הדין בעניין סימון הגבולות עת היה שותף להחלטה לחתוך את הסימונים שקבע המודד נביל חוראני, בניגוד לפסק הדין. משיב זה אף היה מודע לפסק הדין ולקביעה כי הגבולות יסומנו ע"י המודד נביל חוראני. על כן, מתקיימים, לכאורה, התנאים המצדיקים הפעלת הוראת סעיף 6 לפקודה נגדו. ברם, המשיב מס' 8 התחייב שהוא יכבד כל החלטה של בית המשפט והתחייבות זו נשמעה לי כנה ואמיתית. על כן, ומאחר שצו לפי פקודת בזיון בית המשפט צופה פני העתיד, אינני רואה מקום למתן צו נגד המשיב מס' 8. יחד עם זאת, ככל שהוא ימשיך להתנהל באופן שהתנהל עד היום ולחתוך את סימוני הגבול, וככל שתוגש בקשה נוספת בעניין, אבחן את הדברים מחדש, תוך מתן משקל להתנהלותו עד היום.
3. המשיבים 1 ו-2 המשיכו להפר את הצו מתוך מודעות והתנכלות במבקשים. כפי שהוסבר קודם, כבר בשנת 2010 קיבלתי בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט נגד משיבים אלה וחייבתי אותם בקנס בסך 2,000 ₪ לכל יום של הפרת הצו. התנהלות זו נמשכה גם לאחר מתן פסק הדין. משיבים אלה אכן הפסיקו לחנות בעצמם בדרך 21/11, אך הם דאגו לכך שעובדיהם, השוכרים שלהם, השותף שלהם, אחיותיהם ויתר קרובי המשפחה יחנו בדרך 21/11, שלגביה ניתן צו האוסר על המשיבים 1 ו-2, או על מי מטעמם, לעשות בה שימוש.

על אף מודעותם לצו, משיבים אלה לא ביקשו מכל אותם "זרים" שלא לחנות במקום, לא הודיעו להם על הצו, והמשיכו להתנהל כאילו הצו כלל אינו קיים. בחקירתו הנגדית טען המשיב מס' 2, כי הוא לא ידע שהצו אוסר גם על אנשים מטעמו לחנות במקום. מדובר בטענה מופרכת. בפסק הדין נכתב במפורש, כי הצו מופנה כלפי המשיבים עצמם וכלפי כל מי שפועל מטעמם, כך שהטענה שהמשיב 2 לא ידע שהצו מופנה גם כלפי אנשים מטעמו ומטעם המשיב מס' 1, הינה טענה חסרת בסיס.

יתרה מכך, בין אם כתוב בצו שהוא מופנה כלפי אנשים מטעם המשיבים ובין אם לאו, הייתה מוטלת על המשיבים 1 ו-2 החובה לפעול לקיום הצו ולהודיע לכל מי שפועל מטעמם שלא לחנות בדרך 21/11. ברם, הם לא נקטו בשום פעולה במטרה שלא להפר את הצו, ואף לא נקטו בפעולה הפשוטה ביותר, ליידע אותם אנשים בקיומו של פסק דין האוסר על החניה במקום.

1. סיכומם של דברים, דין הבקשה נגד המשיבים 1,2 ו-4 להתקבל, ודינה להימחק נגד יתר המשיבים.
2. אשר על כן, הנני מקבל את הבקשה נגד המשיבים 1,2 ו-4 ומחייב משיבים אלה לשלם קנס בסך 5,000 ש"ח בגין כל יום בו הם יפרו את פסק הדין שניתן ביום 17/5/12 בתיק זה. הבקשה נגד יתר המשיבים נמחקת.
3. הנני מחייב את המשיבים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם למבקשים הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בגין הליך זה בסך 10,000 ₪. אין צו להוצאות ביחסים בין המבקשים לבין יתר המשיבים.

ניתנה היום, י' טבת תשע"ג, 23 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.