התובע, מר מאהר דרויש, היום בן 26, השתתף בטיול שנתי של בית ספרו – חטיבת הביניים בכפר אבו סנאן בשנת 2002 בהיותו תלמיד כיתה ט' כבן 15 שנים.

הטיול היה לאיזור אילת ונמשך 5 ימים. התלמידים לנו בבית הספר שדה הנמצא באילת ומנוהל ע"י הנתבעת 2 החברה להגנת הטבע.

התלמידים לנו בחדרים בהם מיטות קומותיים.

בלילה הראשון של הטיול ב – 7.5.20002, התובע נפל ממיטתו-המיטה העליונה תוך כדי שינה, הוטח לרצפה, ונחבל.

מורה בית הספר מר עמאר סעיד לקח את התובע לבית החולים "יוספטל" באילת שם נקבע אכן כי יש לו שבר תוך פרקי בשורש כף ימין. ידו של התובע גובסה למשך כחודשיים. התובע חזר לבית ספר שדה ונשאר בו אך לא יצא לטיולים. בדיון התברר כי התובע לא חזר לביתו על פי רצונו ורצון הוריו.

לטענת התביעה, התובע נפל מכיוון שמעקה המיטה העשוי עץ דק וקטן, נשבר. מגן זה מהווה "דבר מסוכן" כמשמעותו בפקודת הנזיקין סע' 38 ולכן על הנתבעות, בפיקוחן היה התובע במשך כל הטיול, הנטל להוכיח כי לא התרשלו, ולא בשל התרשלותן אירעה התאונה.

התאונה והפציעה גרמו לתובע נזקים ועל כן הוגשה תביעה זו.

התובע לא שב לספסל הלימודים באותה שנה בגלל התאונה. השבר ביד גרם וגורם לו עד היום לכאבים, חולשה, נימול באצבעות שכן הפגיעה גרמה "לקיצור הרדיוס מתחת לגובה האולנה".

לא היה הסבר מדוע היה שיהוי כה רב בהגשת התביעה.

מומחה מטעם התובע, ד"ר דניאל, קבע כי לתובע נותרו 14.5% נכות צמיתה בגין סעיף 35 (1) (ב), וסעיף 31 (4) (א) (I).

ד"ר דניאל בדק את התובע בתאריך 19.4.2009 מצא כי קיימת דפורמציה בשורש כף יד ימין, דלדול שרירי הזרוע האמה וכף יד ימין, והגבלה בתנועות כף היד.

לטענת התובע פגיעה זו גרמה לנסיגה בתפקודו, הוא אינו יכול להשתלב כראוי בשוק העבודה שכן נפגע קשה בידו הדומיננטית. כך גם נפגעה לדעתו האפשרות להשלים לימודיו כנדרש ולמצוא עתיד מקצועי טוב יותר כמו בתחום המחשבים, ומחמת הפגיעה נאלץ היום להסתפק בעבודה כצבעי בלבד.

הנתבעות הכחישו את הנטען כלפיהן. שתי הנתבעות טענו לשיהוי ניכר בהגשת התביעה וגרימת נזק ראייתי כבד לאפשרות להתגונן.

לגופן של טענות התובע, הן הוכחשו באופן גורף ובעיקר הטענה העובדתית כי מעקה המיטה נשבר, ועל כן נפל התובע. לטענתן על פי המסמכים הרפואיים, ודו"ח התאונה מ/1 – אשר לטענתן נכתבו על פי גרסתו של התובע, הוא נפל תוך כדי ירידה מהמיטה.

התובע נבדק ע"י דר רינות מטעם הנתבעות.

ד"ר רינות בדק את התובע בתאריך 11.2.2012, ובניגוד לד"ר דניאל לא מצא דפורמציה חיצונית ולא דלדול שרירים וקבע כי התובע משתמש בידו באופן ספונטני ובזריזות הרגילה.

עוד קבע אין הגבלה בטווחי התנועה, ואין סימני גירוי או חסר עיצבי וכי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בגין התאונה.

ד"ר רינות מצא לנכון לציין כי עור ידיו של התובע מחוספס ומיובל והדבר מעיד על יד פעילה בעבודה פיזית אינטנסיבית.

משהיה פער בין המומחים מונה ד"ר לורן גורליק כמומחה מטעם בית המשפט.

ד"ר גורליק מצא בבדיקתו ביום 14.12.10:

1. התבלטות קלה של ראש עצם האולנה בשורש כף יד ימין בהשוואה לשמאל.

2. רגישות למימוש שורש כף יד ימין.

3. הגבלה קלה בתנועות שורש כף יד ימין.

4. יציבות המפרק תקינה.

5. הזעת יתר בכף יד ימין בהשוואה לשמאל.

6. תחושה שטחית תקינה בעת הבדיקה.

7. חולשה קלה בקמיצה בכף יד ימין בהשוואה לשמאל.

בצילומים שנערכו לאחר הפגיעה, תצלומי ביקורת ב – 2002 ואח"כ ב – 2009, נמצא כי "מצב לאחר שבר ברדיוס הרחיקני אשר מחובר בעמדה טובה. שבר בבסיס זיז עצם האולנה, לא מחובר ונמצא בתזוזה".

ד"ר גורליק קבע כי לתובע נותרו 10% נכות לפי סעיף 35 (1) (ב) לתקנות המל"ל- מצב לאחר שבר הגורם להשפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות.

לאחר קבלת חוות דעת המומחה הוגשו תחשיבי נזק וניתנה הצעת בית המשפט. ההצעה לא התקבלה ועל כן נשמעו ראיות הצדדים.

התביעה:

התובע העיד, וכן העיד מטעמו העד: מר דרויש סאלח, אשר שהה איתו בחדר, בזמן הטיול.

גרסת התובע ככתוב בכתב התביעה, היא כי נפל מן המטה תוך כדי שינה, החל לצעוק ומיד גילה שהמעקה נשבר. התובע הסביר כי לא חזר לישון באותה מיטה לאחר מכן אלא הורידו לו מזרון והוא ישן על הריצפה. התובע הסביר כי לא ציין קודם לכן כמו בתצהיר תשובות לשאלון, את שמו של דרויש סאלח כמי שהיה איתו בחדר, כי שכח, ואת שאר התלמידים שהיו איתו נמנע מלהזמין מסיבות שונות.

מר דרויש סאלח ישן במיטה התחתונה. הוא התעורר למשמע צעקותיו של התובע. הם רצו למורה שהגיע מיד ולקח את התובע לבית החולים. מר דרויש סאלח הוא חבר וקרוב משפחה. אמנם לא למד עם התובע באותה כיתה, אך למד עמו בשכבה בבית הספר.

הסתבר בדיון כי התלמידים שינו בעצמם את הרכב הדיירים בחדר ולאו דווקא לפי הכיתות וכפי שהמורים הורו.

מר דרויש סאלח הצהיר במפורש כי המעקה נשבר.

לא היו עדים נוספים מטעם התביעה.

ב"כ התובע טען בסיכומיו כי המורה עאמר, אשר ליווה את התובע, אמנם לא זכר פרטים רבים אך אישר את גרסת התובע כי נפל מהמיטה, ולא נפל כאשר ירד ממנה.

ההגנה (נתבעת 1):

הנתבעת 1 הזמינה להעיד את מר קשקוש סלימאן שהיה מנהל בית הספר בו למד התובע, וכן את המורה אשר לווה את התובע לבית החולים - מר סעיד אעמר. לא הוזמן מדריך השל"ח שלווה את הטיול, ולא מחנך הכיתה אשר חתם על דו"ח התאונה אשר הוצג ע"י מנהל בית הספר (מ/1), ובו כתובה הגרסה כי התובע נפל כאשר ירד מן המיטה.

לא למותר לציין כי בסעיף "עדים לתאונה" במ/1 כתובים שמותיהם של המחנך- מר חסן משלב ומדריך של"ח- מר איהאב שמא אשר לא היו עדים לתאונה.

הטענה העיקרית של הנתבעות: לא היה ולא נברא, לו היה המעקה שבור, הצוות היה מיידע את בית הספר שדה בו לנו באופן מידי. לא יתכן שחמישה ימים לנו התלמידים בחדר ובו מעקה מיטה שבור ואיש לא ידע מכך.

יתר על כן התובע לא אמר מלה על מעקה שנשבר לא בבית החולים ולא בקופת החולים וזו המצאה לצורך התביעה. הגרסה במ/1 -דהיינו "נפל תוך כדי ירידה מהמיטה" היא הגרסה הנכונה המופיעה בכל המסמכים ובכלל זה כאמור בדו"ח התאונה מ/1 כתוב כי נפל תוך ירידה מן המיטה.

בעת שמיעת הראיות התברר כי זמן קצר לפני הדיון התובע בא לבית הספר ודבר עם מר סלמאן מנהל בית הספר אשר גם העיד במשפט, ובקשו לשנות את הכתוב בדו"ח. לדברי התובע: "לכתוב את האמת".

כאמור, הנתבעת 1 הזמינה להעיד את מנהל בית הספר ומר סעיד עאמר אשר שניהם לא היו עדים לתאונה. מר עאמר אשר ליווה את התובע לבית החלים העיד, כי לא שמע על מעקה שבור מפי התובע לא באותו לילה ולא אחר כך אלא רק לאחרונה – משהתבקש להעיד. כך גם מר סלמאן קשקוש.

הגנת הנתבעת 2:

הנתבעת 2 להגנתה, טענה כי נודע לה על המקרה רק מכתב התביעה.

הנתבעת לא הזמינה לעדות את מי שהיה במקום אותה עת, אלא את מר בן שטרית אשר החל לנהל את ביה"ס שדה אילת רק משנת 2004. באשר לתקופה הרלוונטית, לא יכול היה למסור כל מידע, בין אם מדובר בתיקון מעקה שבור או דיווח על ילד פצוע. חלוף הזמן (עשר שנים) היה בעוכרי האפשרות למצוא מידע.

דיון והכרעה:

הנתבעות השתדלו לא להזמין אנשים שהיה ביכולתם, אולי, לשפוך אור על אירוע הנפילה של התובע, ובודאי נכשלה נתבעת 1 באי הזמנת מי שכתב חיבר את הדו"ח. לאור טענות התובע כי הדו"ח אינו נכון, למרות שניתן היה לעשות זאת שכן מר משלב עדיין מורה בבית הספר, ואת מדריך של"ח ניתן היה לאתר ללא קושי.

כך גם הנתבעת 2 שלא הזמינה אדם שהיה בבית ספר שדה באילת בזמן הרלוונטי, וגם בכך לא היה צריך להיות קושי. מדובר בחברה ותיקה שאמורה להיות מסודרת, בוודאי לגבי עובדים קבועים שעבדו בבית הספר השדה אילת.

התביעה הוגשה בשיהוי ניכר. הדבר מכביד על הבירור העובדתי וגורם נזק ראייתי לשני הצדדים.

האם נשבר מעקה המיטה ולכן התובע נפל ונפגע? או שמא התובע נפל באופן מקרי, עת ביקש בלילה לרדת מן המיטה מסיבה כלשהיא. לא הובאה ראיה לכך כי נפילה תוך כדי ירידה ממיטת קומותיים שגבהה לא ידוע, אכן עלולה לגרום לשבר ביד, לעומת נפילה פתאומית לרצפה.

בתעודת חדר מיון לא מצוין כי התובע נחבל במקומות אחרים בגופו. האם סביר להניח כי לו היה מוטח ארצה בפתאומיות ולא תוך כדי ירידה, שהיא מטבע הדברים נינוחה יותר, היו מקומות אחרים בגופו נפגעים גם הם?? הכיצד רק היד?

אכן, אם נשבר מעקה המיטה, קיימת לכאורה: הפרת חובת זהירות של שני הצדדים כפי שכבר כתבתי בהחלטתי מיום 24.11.2011.

מעקה מיטה לא אמור להיות שבור ולא מעץ גודק. חובת בית ספר שדה להעמיד לרשות התלמידים מתקנים תקינים, וחובת המורים והמלווים לבדוק כי אכן כך הדבר.

הזמן שחלף גם אינו מאפשר לבדוק אילו מיטות ו/או מעקות היו אז, אם אכן מעץ דק כטענת התובע.

גרסת התובע נתמכת רק ע"י חברו סאלח דרויש.

הקושי לקבל את גרסת התובע נעוץ בכך ששמו של סאלח דרויש הופיע רק לקראת הדיון, כי לא הוזמנו התלמידים האחרים שהיו עם התובע בחדר, ומר עאמר סעיד העיד כי לא שמע מפי התובע לא באותו לילה ולא אחר כך כי מעקה המיטה נשבר. האמירה של מר עאמר – התובע נפל מהמיטה, אינה מלמדת בהכרח על מעקה שנשבר, אפשר ליפול גם אם התובע ביקש לרדת מן המטה, אם מכיוון שלא היה מנוסה בירידה ממיטת קומותיים לא הצליח בכך, אם מכל סיבה אחרת כגון שלא היה עירני מספיק וכו'.

סביר להניח כי לו אכן היה המעקה נשבר, היה התובע מספר זאת מיד למר עאמר, והם היו מדווחים בהתאם גם לבית הספר.

מר עאמר מארה, האחראי, לא היה עובר על כך לסדר היום, גם מר משלב היה יודע ומדריך השל"ח.

מאידך, הימנעותן של הנתבעות להביא לעדות מי שיכול היה אולי לשפוך אור, מצביע על כך כי חששו להזמינם, שמא יהיה בעדותם בזמן חקירה נגדית משום לתמוך בגרסת התובע. שמא מי מאנשי הנתבעת 2 ידע בזמנו כי מעקה מיטה נשבר והוא תוקן, או שמא מי שחתם על מ/1 ידע כי הגרסה נכתבה על סמך תעודת חדר מיון בלבד ולא על סמך דברי התובע. אך אלו השערות בלבד ואין ביכולתן לסייע לתובע.

בגרסתו של התובע בעת חקירתו, נתגלו סתירות ותמיהות כמפורט בסיכומי הנתבעת.

לתובע הסברים רבים, שאינם מופרכים, לתמיהות והסתירות השונות כמו-אי הכרות עם שינה במיטת קומותיים ושינה על הרצפה. אך הצטברות הסברים והצורך במתן תירוצים ככלל מחלישים את הגרסה.

ההסבר לאי ציון שמו של סאלח דרויש בתצהיר תשובות לשאלון מחד, ואי הזמנת התלמידים האחרים מאידך אינו משכנע.

הניסיון לשכנע את מנהל בית הספר לשנות את הדו"ח אינו מוסיף אמינות.

כאשר שוקלים את כל האמור לעיל, נמצא כי אין בפני בית המשפט די ראיות לקבוע כי התובע הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי אכן נפל בגלל שמעקה המיטה נשבר או היה שבור.

לו ניתן היה לקבוע כי התובע נפל בגלל מעקה מיטה שבור הייתי מקבלת את טענות התביעה כי הנטל על הנתבעת להוכיח שלא התרשלו, כי לא עמדו בו, והפרו את חובות הזהירות המוטלת עליהן הן המושגית והן הקונקרטית, והן החובה המוגברת כלפי תלמידים בפיקוחם.

בסופו של דבר, התביעה נדחית.

בשולי פסק הדין:

כל תלמיד אמור להיות מבוטח. סוגיה זו לא עלתה בדיון, אך ברי כי התובע היה זכאי לפיצוי על פי פוליסת הביטוח של כל תלמידי המדינה.

היות והנתבעות לא סייעו בהבאת הנתונים והעדים אותם יכלו להביא כמפורט לעיל, אינני מחייבת בהוצאות.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ג, 07 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.