1. ביום 29/12/02 ארעה תאונה קטלנית בה קיפח את חייו המנוח פרג' כנאענה ז"ל. התובעים, אשתו וילדיו, טוענים כי התאונה הנ"ל מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975, ועל כן מוגשת תביעתם לתשלום פיצויים.

2. הנתבעת טוענת כי המדובר בתאונה שארעה במתכוון, ועל כן איננה תאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד, ולא קמה לתובעים כל זכות לפיצויים. לחלופין, טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות שכן הנזקים הנטענים "נבלעים" בתגמולים שהתובעים מקבלים ויקבלו הן מהמל"ל והן מקרן מבטחים.

3. בטרם אפרט את נימוקי הכרעתי לפיה דין התביעה להידחות, אקדים הערה ואציין כי לאחר שמיעה חלקית של הראיות, ולבקשת הצדדים, הוצעה פשרה על ידי בית המשפט לפיה יקבלו התובעים פיצויים בסך 275,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד, לסילוק מלא וסופי של תביעתם כאשר סכום זה הינו מעבר לתשלומי המל"ל. ב"כ התובעים הודיע הסכמתו לסכום הפשרה שהוצע ואילו הנתבעת ביקשה שהות לבדוק את ההצעה. יודגש, נכון למועד הנ"ל (מועד מתן ההצעה) לא הובא לידיעת בית המשפט כי התובעים זכאים לקבל תגמולים מקרן מבטחים בסכום כולל של כ – 1.5 מליון ₪. בין לבין, התברר לנתבעת כי התובעים מקבלים תגמולים ממבטחים שמצטברים לסכום הנ"ל. עקב כך, טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות.

4. מבלי להתעכב מעבר לדרוש על השאלה מדוע לא גילו התובעים את עובדת זכאותם לתגמולים מקרן מבטחים, הרי בחינה מידתית של נתוני הנזק בתיק הייתה אמורה להנחות את התובעים (ואת בא כוחם) להגיע למסקנה שהתביעה אכן "נבלעת" בניכויים של המל"ל ושל מבטחים. תחת זאת, ניסו התובעים "למתוח" את כללי חישוב הפיצויים על מנת להתגבר על טענת הקיזוז אשר מביאה לדחיית התביעה.

5. לאור ההערה שנרשמה בפסקה הקודמת, אקדים את המאוחר ואגש כבר עתה לחישוב הפיצויים וזאת בטרם אדון בשאלה המקדימה האם קמה זכות לתובעים לקבל פיצויים כלשהם עקב התאונה (על פי הנטען ארעה במתכוון). הקדמת המאוחר הינה לתכלית אחת ולפיה כל חישוב, "אוהד" ככל שיהיה, עדיין רחוק מסך הניכויים שיש לבצע.

6. ב"כ התובעים מפרט בסיכומי טענותיו, החל מסעיף 24, את הפיצויים המגיעים לתובעים, כאשר הוא מסתמך על חוות דעת של המומחה מטעם התביעה, מר אליאור ויסברג. בהתאם לחוות דעת הנ"ל, טוען ב"כ התובעים, בסעיף 31 לסיכומיו, כי הפיצויים המגיעים לתובעים מסתכמים בסך 2,819,149 ₪. דא עקא, חישוב זה איננו ריאלי ואף יותר מכך, איננו רלוונטי מאחר והמומחה מטעם התובעים לא ערך את תחשיבו על פי שיטת הידות המקובלת בפסיקת בית המשפט העליון. ב"כ התובעים הסכים במהלך הדיון כי השיטה בה נקט המומחה ויסברג היא שגויה לצורך העניין, אך הוא ניסה להתגבר על "בעיה זו" על ידי כך שצירף לסיכומיו מכתב מאת המומחה הנ"ל בו הוא מתקן את חישוביו, אך זאת מבלי לפרט כיצד נעשה הדבר. אינני יכול לסמוך את ידי על מכתב זה, הן מאחר וצורף שלא כדין לכתב הסיכומים והן (וזה העיקר) מאחר ומכתב זה אינו מפרט כיצד בוצע החישוב.

7. הערה נוספת אשר מכרסמת בחישוב הפיצויים לפי גרסת התובעים הינה שהבסיס לשכר שנלקח בחשבון על ידי המומחה מטעם התובעים היה ללא ניכוי מס הכנסה כפי שהדבר מתחייב מהוראות חוק הפלת"ד. זאת ועוד, החישוב נערך על סמך ההנחה כי שכרו של המנוח אמור לעלות, דבר שאינו מבוסס. יותר מכך, במהלך חקירתו של מר ויסברג בבית המשפט, הוא ציין בעמוד 33 לפרוטוקול כי לא ראה תלושי שכר של המנוח לאורך השנים וכן לא ראה תלושי שכר של קולגות שלו, ועל כן לא היה בסיס אמיתי לטענה בדבר עלייה הצפויה בהשתכרות המנוח.

8. על פי גרסת הנתבעת, יש לערוך חישוב הפיצויים לפי שיטת הידות לתקופות השונות כמקובל במקרים אלה. חישוב זה , מביא אותנו למסקנה כי מגיע לתובעים פיצוי המגיע לכדי קצת יותר ממיליון ₪. בחנתי תחשיב זה אשר נערך על פי בסיס השתכרות סבירה כפי שהדבר עולה מהנתונים שהובאו בראיות, תוך בחינה פרטנית של תקופות ההשתכרות השונות כפי שהדבר צוין באופן משביע רצון בסיכומי הנתבעת (החל מעמוד 6 לסיכומים ואילך) ואני יכול לציין כי מדובר בחישוב מידתי ונכון.

9. שני ראשי נזק רלוונטיים נוספים הם: כאס וסבל ואבדן שירותי הורה. סכום הכאב וסבל הנו סכום סטטוטורי העומד על סך כ- 62,000 ₪. הפיצוי בגין אובדן שירותי הורה נתון במחלוקת בין הצדדים, אך נראה לי בנסיבות העניין לפסוק סכום גלובאלי בסך: 70,000 ₪.

10. בשים לב לסכום הניכוי (שאינו שנוי במחלוקת) המגיע לכדי סך של 2,244,680 ₪, הרי אינני מוצא טעם להתעכב על חישוב פרטני של שיטת הידות, שכן כל חישוב שייעשה (בצרוף שני ראשי הנזק הנוספים כאמור בפסקה הקודמת), איננו עובר את מחצית סכום הניכויים.

11. אסיר מכשול ואציין כי למרות שלאורך כל הדרך לא היה טיעון ממשי מפי התובעים מדוע יש להימנע מניכוי התגמולים של מבטחים, הרי בהשלמת סיכומים שהגיש ב"כ התובעים, הוא ציין כי ניכוי סכום מבטחים שנעשה בסיכומי טענותיו נעשה רק "מטעמי זהירות", ולא מהסיבה שיש לבצע ניכוי כזה. אינני מקבל טיעון זה, וחבל שהוא הועלה בדרך כפי שהוא הועלה. ההלכה המשפטית בעניין זה ברורה ולפיה יש לנכות הטבות כספיות הנובעות כתוצאה ישירה ממות המנוח, למעט תשלומים על פי חוזה ביטוח. לפי ההלכה הפסוקה, תשלומי פנסיה אינם נחשבים כחוזה ביטוח. הסיווג של תשלומים ששולמו על ידי קרן פנסיה, אם כתגמולי ביטוח או כתשלומי פנסיה, נגזר ממהות התשלום ותנאי החוזה מכוחו שולמו התשלומים. כאשר מדובר בתשלומים ששולמו על ידי מבטחים, הרי על התובעים להוכיח כי מדובר בתגמול ביטוח על פי חוזה ביטוח (ראו לעניין זה: ע"א 7696/09 אילנה אמיר ואח' נ' חב' החשמל לישראל בע"מ ואח', ניתן ביום 12/5/11). במקרה שבפנינו לא רק שהתובעים לא הוכיחו כי תשלומי מבטחים נעשו על פי חוזה ביטוח, אלא שלא נעשה ניסיון כלשהו להוכיח טענה זו. ברור אם כן כי יש לנכות את מלוא הסכום ששולם מקרן מבטחים.

12. לאור זאת, עולה ברורות כי התביעה "נבלעת". אם כך, ניתן לסיים את ההכרעה השיפוטית כבר במעמד זה. יחד עם זאת, אוסיף ואתייחס לטענה של הנתבעת לפיה התאונה הינה "אירוע מכוון", ולכן איננו תאונת דרכים וממילא לא קמה זכות כלשהי לתובעים לקבל פיצויים.

13. לאחר שבחנתי היטב את החומר הראייתי בעניין זה, נחה דעתי לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה על פי הפסיקה להוכיח כי המנוח גרם לאירוע התאונה במתכוון.

14. אחיו של המנוח זומן לעדות מטעם הנתבעת (למרות שלכאורה היה עד תביעה רלוונטי אך לא זומן על ידי התובעים למסירת עדות). עד זה מסר עדות במשטרה בעקבות האירוע הטראגי בו נהרג אחיו והוא סיפר בהרחבה בולטת על המצב הנפשי והדיכאוני הקשה שסבל ממנו אחיו המנוח סמוך למועד האירוע. עדותו של האח במשטרה נסובה כמעט כולה על המצב הנפשי של המנוח. כאשר נשאל העד הנ"ל בבית המשפט מדוע הוא התמקד בעדותו במשטרה במצבו הנפשי של אחיו, הוא לא נתן הסבר מניח את הדעת. מותר להניח, כהנחה סבירה וריאלית, כי באותה נקודת זמן היו מחשבות אצל האח כי המנוח עשה במתכוון לשים קץ לחייו. אמנם בחקירתו הנגדית ניסה אותו עד לטעון כי הדברים הכתובים מפיו בעדותו במשטרה אינם מדויקים, אך על פניו ברור כי זהו ניסיון לתקן את הרושם שנוצר מעדותו במשטרה אודות מצבו הנפשי של אחיו עובר לאירוע.

15. בגין האירוע הנ"ל נערכה חקירה משטרתית, כולל חקירה של מכבי אש. חוקר השריפות מר כמאל שופאנייה (עד הגנה מס' 1), שהיה בזמן הרלוונטי לאירוע קצין חקירות בשירות כבאות גליל מערבי, ערך דו"ח ומסר עדות, מהם ניתן ללמוד על סממנים ברורים למעשה מכוון. בדו"ח נרשם מפי החוקר הנ"ל כי "בשריפה מקרית הגופה לא הייתה צריכה להישרף". הכוונה הינה שהייתה למנוח אפשרות להימלט מהרכב הבוער. העד הנ"ל הבהיר עניין זה בחקירתו הנגדית בבית המשפט בעמוד 6 לפרוטוקול וציין כי במצב טבעי של כשל חשמלי או משהו דומה הרי המנוח יכול היה להימלט מהרכב, בין על ידי פתיחת הדלת ובין על ידי יציאה מהחלון של הדלת. זאת ועוד, החוקר הנ"ל ציין בדו"ח שערך בזמנו כי "החריכה לא טבעית", וכן כי "השריפה התחילה בחלק הקדמי של הרכב והתפשטה לכל הכיוונים". נתון זה מלמד כי לא מדובר בהתלקחות טבעית של כשל ברכב, שכן כיוון התפשטות האש הוא תמיד מלמטה למעלה ואילו במקרה שבפנינו האש התפשטה לכל הכיוונים. מכאן, ניתן להסיק שבתוך הרכב היה חומר דליק כלשהו על המושבים ואף על הגופה עצמה, כפי שהחוקר עצמו הוסיף וציין בדו"ח שלו. אחד הדברים הבולטים בקביעת החוקר הנ"ל בדו"ח שערך הינה כי הגופה עצמה נמצאה ברכב במושב הנהג ולא הייתה לכודה במצב טבעי. לא היו סימנים שהצביעו על תקלה כלשהי. המומחה התייחס במהלך חקירתו הנגדית לאפשרויות של גרימת ההתלקחות של הרכב שאיננה תולדה של מעשה מכוון, אך הוא הבהיר כי בנסיבות העניין לא היה לכך בסיס (עמוד 10 ו – 11 לחקירתו הנגדית).

16. גם המשטרה ערכה חקירה אודות האירוע הנ"ל בזמן אמת. החוקר/שוטר יוסף סוהיל (עד הגנה מס' 2) חקר את האירוע ומסקנתו הייתה כי "ככל הנראה מדובר באירוע של התאבדות". בחקירתו בבית המשפט עמד החוקר על גרסתו, תוך שהוא מדגיש כי לא היה יוזם כתיבת מסקנה זו אלמלא היה משוכנע בכך לאור חומר החקירה שבפניו.

17. גרסת התובעים הינה כי ביום האירוע הנטען התדרדר רכבו של המנוח לתהום ועלה באש וכתוצאה מכך נחנק המנוח מהעשן שעלה מהשריפה ונלכד ברכב עד שגופתו נשרפה כליל. גרסה זו שמבקשת לייחס "תמימות" לאירוע תאונתי רגיל לא קיבלה ביסוס כלשהו מחומר הראיות שהוצג בפניי. מנגד, הובאו ראיות ממשיות אשר מלמדות כי מדובר באירוע מכוון, שכנראה התרחש עקב מצב נפשי קשה בו היה שרוי המנוח עובר לאירוע עצמו. מסקנות חוקר השריפות וכן החוקר המשטרתי כפי שאלה קיבלו ביטוי בזמן אמת, וכן כפי שהובאו במהלך העדות באולם בית המשפט, מבססות את הטענה של הנתבעת שמדובר באירוע מכוון.

18. ב"כ התובעים טען בסעיף 22 לסיכומיו כי גם אם יקבע בית המשפט כי השריפה שעלתה ברכב מקורה במעשה מכוון מטעם המנוח, עדיין יש לראות באירוע כתאונת דרכים הואיל והרכב המשיך בנסיעה והתדרדר לתהום עד שנעצר לאחר שנתקל בסלע וכי פטירתו של המנוח הייתה כתוצאה משאיפת תוצרי שריפה והחום ולא כתוצאה ישירה לשריפה עצמה. אין בסיס משפטי לטיעון זה, שכן הפסיקה קובעת מפורשות כי מעשה מכוון שהביא לתוצאה הקטלנית מאיין את זכות התביעה על פי חוק הפלת"ד, ולכן לא קמה עילת תביעה וממילא אין זכות לפיצויים.

19. סוף דבר:

התאונה מהווה אירוע מכוון ועל כן מוחרג מתחולתו של חוק הפלת"ד, ומסיבה זו דין התביעה להידחות.

מעבר לכך, גם אם יסבור מישהו כי נפלה טעות בקביעה השיפוטית הנ"ל, הרי עדיין כל חישוב ריאלי של הפיצויים המגיעים לתובעים בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה, מגיע לכל היותר למחצית מסכום הניכויים שיש לבצע על פי דין. מכאן כי נזקי התובעים נבלעים בניכויים.

אני מורה על דחיית התביעה.

אני מחייב את התובעים, הדדית, לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 4,000 ₪, תוך 45 יום מיום קבלת פסק דין זה.

כמו כן יישאו התובעים ביתרת אגרה בתיק.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין אל ב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' כסלו תשע"ו, 19 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.