עניינו של פסק דין זה, בנזקי רכוש אשר נגרמו בתאונה אשר התרחשה ביום 30.12.07 בחצר המועצה האזורית גליל עליון אשר בקריית שמונה.

טענות התובע:

התובע, היה בעת קרות התאונה בעליו של רכב מסוג מיצובישי לנסר מ.ר. 53-049-02 (להלן: רכב התובע).

לטענתו, בעת שהיה בנסיעה יצא רכב הנתבע מחניה בנסיעה לאחור ופגע בצדו הימני של רכבו.

התובע עתר לחייב הנתבעים לפצות אותו בגין הנזק הישיר אשר נגרם לרכבו, אשר נאמד במסגרת חוות דעת השמאי שהוגשה מטעמו בסך של 6,952 ₪.

כמו כן, עתר התובע לחייב את הנתבעים לשאת בעלות שכ"ט השמאי בסך 700 ₪ ובסך 3,500 ₪ בגין הוצאות שונות, טרחה ועוגמת נפש וזאת, על רקע סירובה של הנתבעת 2 לשפותו בגין הנזק.

בסה"כ העמיד התובע תביעתו על סך של 11,152 ₪.

טענות הנתבעים:

בכתב הגנתה טענה הנתבעת 1, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: הנתבעת), כי עם קבלת דרישתו של התובע לפצות אותו בגין הנזק, פנתה היא למבוטחה, הנתבע 2, והלה הכחיש את מעורבותו בתאונה.

כן נטען, כי הנתבע אף לא מסר הודעה לסוכן הביטוח על התאונה נשוא תיק זה.

לפיכך, טענה הנתבעת כי דין התביעה כנגדה להידחות מחמת העדר יריבות בינה ובין התובע.

יחד עם זאת טענה הנתבעת, כי במידה ויתברר כי הנתבע 2 הוליך אותה שולל וכי אין ממש בגרסתו, עותרת היא לחייבו לפצות את התובע לבדו וכן, לחייבו לשאת בהוצאות חקירתה את המקרה.

מטעם הנתבע 2 (להלן: הנתבע) לא הוגש כתב הגנה.

גדר המחלוקת:

במסגרת הדיון אשר התקיים בפניי ביום 8.4.14, אישר הנתבע 2 את גרסת התובע.

לדבריו, ביום האירוע היה הוא בחניית בית המשפט הישן בקריית שמונה ובעת שנסע לאחור, פגע ברכבו של התובע.לאחר מכן אמר , כי אינו מכיר את האזור ואולם , התאונה אירעה באשמתו .

משאלו הם פני הדברים, הרי שיש לקבוע כבר כעת כי עלה בידי התובע להוכיח את חבותו של הנתבע לקרות התאונה.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי בעת קרות התאונה היה רכבו של התובע מבוטח על ידי הנתבעת.

השאלה המרכזית העומדת להכרעה, הינה לעניין קיומו של כיסוי ביטוחי וזאת, לנוכח טענת הנתבעת לפיה , הנתבע הכשיל את בירור בחבות ומשכך, אין לחייבה לפצות את התובע.

דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם ויתר הראיות אשר הוגשו לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה , כי אין לפטור את הנתבעת מן החובה לפצות את התובע על נזקיו ואנמק.

סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: החוק), אשר כותרתו "מעמד הצד השלישי" קובע כדלקמן:

"בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי".

מהוראת הסעיף עולה, כי בין התובע ובין הנתבעת קיימת יריבות ישירה אך יחד עם זאת, בסיפא לסעיף נקבע , כי במידה ולמבטחת טענות כלפי מבוטחה , הרי שתוכל להעלותן אף כלפי הצד השלישי.

למעשה, טענתה העיקרית של הנתבעת הינה, כי אין לחייבה בתשלום תגמולי הביטוח וזאת, בשל הכשלת בירור החבות על ידי הנתבע.

סבורני, כי דין טענה זו לדחייה וזאת, מן הטעמים עליהם אעמוד להלן.

כבר בתחילה יצוין, כי מחומר הראיות אשר הונח בפניי במסגרת הליך זה עולה, כי הנתבע אכן הכחיש באופן עקבי את מעורבותו בתאונה נשוא תיק זה בפני הנתבעת.

לכתב התביעה צירף התובע העתק מחלופת מכתבים בינו ובין הנתבעת ממנה עולה, כי ביום 28.8.08 נשלח מכתב לסוכן הביטוח של התובע במסגרתו נטען , כי אין הנתבע נושא באחריות לקרות התאונה.

על טענה זו חזרה הנתבעת בפני התובע במכתבה אליו מיום 6.1.09 ובמסגרת מכתב נוסף מיום 26.2.09 הבהירה הנתבעת , כי הנתבע הכחיש את מעורבותו באירוע כלל ועיקר.

אולם, כפי שצוין לעיל , הנתבע עצמו אישר כי מסר הודעה על קרות התאונה נשוא תיק זה לסוכן הביטוח, מר אנדרי חדד, אשר העיד בפניי במסגרת הליך זה.

מר חדד אישר את טענת הנתבע לפיה, הוא מסר לו הודעה על קרות התאונה. לתמיכה בטענתו זו, הוגש לתיק בית המשפט טופס הודעה על קרות תאונה (נ/4).

זה המקום להעיר, כי מעיון בדו"ח חוקר הביטוח עולה, כי הסוכן טען אף בפניו , כי הנתבע אכן העביר הודעה על קרות התאונה.

משעומת הסוכן עם הכחשתו הגורפת של הנתבע, כפי שאכן עולה מחקירתו על ידי חוקר הביטוח (נ/1), הסביר הסוכן , כי יתכן והדבר נובע מגילו המבוגר של הנתבע אשר נוטה לשכוח דברים.

בהקשר זה מצאתי להעיר, כי עיון מעמיק בחקירתו של הנתבע בפני החוקר מעלה, כי הנתבע אישר דבר התרחשותה של תאונה במקום הנטען ובאופן הנטען, אך טען כי ברכב נהגה נהגת צעירה.

סבורני, כי תיאור זה של הנתבע הזהה לאופן נסיבות קרות התאונה נשוא תיק זה, היה אמור לעורר ספק בלב הנתבעת לעניין נסיבות הכחשת הנתבע את קרות התאונה.

כמו כן, סבורני כי יש בו כדי לתמוך בטענת הסוכן לפיה אין הנתבע מיטיב לזכור דברים באופן מדויק.

בהתאם להוראות סעיף 35 לחוק, הרי שלעניין שליחת הודעות נקבע , כי יש לראות בסוכן הביטוח כשלוחו של המבטח.

משאישר הסוכן כי התקבלה הודעה כאמור מאת הנתבע אודות התאונה נשוא תיק זה בסמוך להתרחשותה, אזי לא מצאתי כי ניתן לקבוע שהנתבע הכשיל את בירור החבות.

אכן, מצאתי טעם בטענה לפיה , לא צוין תאריך על גבי הודעתו של הנתבע על קרות התאונה (נ/4)

ואולם, משאישר הסוכן את דבר קבלת ההודעה אצלו, לא מצאתי כי יש לכך נפקות כלשהי שכן, יש לראות בהודעה כאילו התקבלה אצל הנתבעת עצמה.

זה המקום להעיר, כי אף החוקר הגיע לכלל מסקנה במסגרת הדו"ח (נ/3) מיום 20.7.08 שרכב הנתבע אכן היה מעורב בחקירה.

למעשה, די באמור לעיל כדי להביא לדחיית טענתה של הנתבעת ואולם, בכדי שלא יימצא הנייר חסר, מצאתי להוסיף מספר דברים לעניין הטענה בדבר הכשלה בירור החבות.

סוגיית הכשלת בירור חבות המבטח על ידי המבוטח מוסדרת במסגרת סעיפים 22-24 לחוק.

בהתאם להוראות סעיף 68 לחוק, טענות לעניין זה יכולה המבטחת להעלות אף כנגד צד שלישי כפי שצוין לעיל.

במסגרת בר"ע (י-ם) 2180/06 סתי יעקב נ' ביטוח ישיר "איי.די.איי" חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים], עמד בית המשפט על היקף חובת ההוכחה המוטלת על כתפי המבטחת עת מעלה היא טענה לפיה פטורה היא מתשלום תגמולי הביטוח בגין הכשלת בירור החבות:

"...סעיפים 22-24 לחוק חוזה הביטוח מוסיפים וקובעים שמקום בו המבוטח הכשיל את בירור חבותו של המבטח על ידי אי מתן הודעה על אירוע מקרה הביטוח (סעיף 22) או אי מסירת מידע ומסמכים הדרושים לשם בירור חבותו של המבטח, וקיומן של חובות אלה במועדן היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, "אין הוא [המבטח] חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה". כפי שקובע המלומד ש' ולר בספרו חוק חוזה הביטוח,תשמ"א -1981, סעיפים אלה נועדו "...לאזן בין האינטרס של המבטחת לקבל מידע אמין ומלא על מקרה הביטוח לבין האינטרס של המבוטח לזכות בתגמולי ביטוח... אף אם המבוטח אינו מקיים את נטל שיתוף הפעולה עדיין אין למבטחת זכות שלא לשלם את תגמולי הביטוח, אלא אך זכות הפחתה בהתאם לנזק שנגרם לה" (שם, כרך א עמ' 531). במסגרת איזון זה, נדרש על פי סעיפים אלה, כי תגמולי הביטוח "לא ישללו מהמבוטח אלא אם כן יש קשר סיבתי בין התנהגותו הפסולה לבין החבות של המבטחת" (שם באותו עמוד).

לפיכך, כדי לפטור עצמו מחבות או כדי להפחית את חבותו, המבטח נדרש להוכיח ראשית, שאם היה המבוטח משתף עמו פעולה כנדרש באותם סעיפים, המבטח היה חייב בתגמולי ביטוח נמוכים יותר או היה פטור לחלוטין מתשלום תגמולי ביטוח. שנית, על המבטח להוכיח את שיעור תגמולי הביטוח שהיו נחסכים ממנו אם המבוטח היה משתף פעולה..."

(ההדגשה אינה במקור מ.נ.).

סבורני, כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח , כי לו היה הנתבעת משתף עמה פעולה כנדרש, היה בכך כדי לחייבה בתגמולי ביטוח נמוכים יותר או לפטור אותה לחלוטין מתשלום.

בהקשר זה יצוין, כי הנתבעת ידעה לכל המאוחר , ביום 20.7.08 על קיומו של חשש להכשלת הבירור וכתב התביעה דנן, הוגש רק ביום 18.5.09.

בכל אופן, הנתבעת כשלה אף בהוכחת שיעור התשלומים אשר היו נחסכים ממנה לו היה הנתבע משתף פעולה ואף לא נשמעה כל טענה לעניין זה.

בהקשר זה אציין, כי לא מצאתי בעובדה שעל הנתבעת היה לערוך חקירה כדי לשנות ממסקנתי זו.

מלשון הסעיף עולה, כי יש להוכיח שוני בהיקף תגמולי הביטוח כתוצאה מהכשלת הבירור ועלות עריכת החקירה, אינה רלוונטית לעניין זה.

הנזק-

מעיון בנספחי כתב התביעה עולה, כי עלה בידי התובעת להוכיח כי נגרם לרכבו נזק ישיר בהיקף של 6,952 ₪ וכן, את שכ"ט השמאי מטעמו בסך של 700 ₪.

התובע לא הציג כל ראיה לתמיכה בטענתו לעניין יתר נזקיו הנטענים בסך של 3,500 ₪.

יחד עם זאת, לנוכח התנהלות הנתבעים בתיק זה, מצאתי להעמיד את הוצאותיו בגין הליך זה על סך של 750 ₪.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד , לשלם לתובע סך של 7,652 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן, הנני מחייב את הנתבעים לשאת בהוצאותיו של התובע בסך של 750 ₪.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ד, 09 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.