מבוא

1. התובעת, מרים אבטיסאם נחום (להלן: "התובעת"), אלמנת המנוח זכי נחום ז"ל (להלן: "המנוח"), עותרת במסגרת תביעה זו לסעד הצהרתי לפיו הינה בעלת זכויות החכירה לדורות של חלקה 367 בגוש 4242 בראשון לציון (להלן: "המקרקעין" או "חלקה 367").

2. התביעה הוגשה כנגד מדינת ישראל - רשות הפתוח, באמצעות מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "הנתבעת" או "המינהל"), שהינה הבעלים הרשום של המקרקעין.

3. הנתבעת מכחישה טענות התובעת וטוענת כי אין לתובעת זכויות כלשהן במקרקעין וכי היא והבאים מכוחה או מטעמה, החזיקו ומחזיקים במקרקעין ללא כל זכות שבדין, מבלי לקבל אישור או רשות ומבלי לשלם תמורה כלשהי עבור השימוש במקרקעין.

4. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד במסגרתה עתרה לסעד של פינוי וסילוק יד של התובעת - היא הנתבעת שכנגד מס' 1 וכנגד הנתבעים שכנגד 2-12, בניה ובנותיה של התובעת (להלן יקראו ביחד "הנתבעים שכנגד"), מחלקה 367. בנוסף עתרה הנתבעת לתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 637,745 ₪, עבור השימוש שעשו הנתבעים שכנגד במקרקעין מיום 1.10.2003, המועד בו הושבו המקרקעין לבעלות המינהל ועד ליום הגשת התביעה שכנגד.

רקע עובדתי והליכים קודמים

5. חלקה 367 נושא התביעה, היתה בעבר חלק מחלקה 12 אשר השתרעה על פני כ-48 דונם ואשר היתה רשומה על שם רשות הפיתוח.

6. לטענת התובעת, היא ובעלה המנוח רכשו בשנת 1957, מהסוכנות היהודית וממשרד השיכון, מקרקעין שהיו חלק מחלקה 12 הנ"ל, הקימו את ביתם, גידלו בו את 11 ילדיהם וגרו בו מאז ועד היום.

7. בסמוך לשנת 1968, נעשתה חלוקה של השטח באופן שחלקה 367, בה החזיקו התובעת ובעלה המנוח, הפכה לחלק מחלקה 351.

בראשית שנות ה-70, פוצלה חלקה 351 הנ"ל לשתי חלקות; חלקה 367 היא החלקה נושא התביעה וחלקה 376 שהינה החלקה הסמוכה בעניינה נוהלו הליכים קודמים, כפי שיפורט בהמשך.

8. מתצהירו של מר ויקטור לוזון (להלן: "לוזון"), מטעם הנתבעת, עולה כי על פי תכנית רצ 1/125, משנת 1968 ייעודם של המקרקעין היה לשטח ציבורי פתוח - שצ"פ. מכח יעודם כשצ"פ, נרשמו המקרקעין, בשנת 1982, על שם עירית ראשון לציון.

9. בשלהי שנת 2000, שונה יעוד המקרקעין משצ"פ למגורים, זאת על פי תכנית רצ 43/22/1. נוכח שינוי היעוד משצ"פ למגורים, הועברו המקרקעין בחזרה לבעלות רשות הפיתוח, כך שביום 1.10.2003, נרשמה הבעלות בחלקה 367, על שם רשות הפיתוח.

10. כיום מצויים בתחומי המקרקעין מספר מבנים המשמשים למגורים וכן מבנים המשמשים כמחסנים וסככות כמפורט במפת המדידה מיום 21.2.10 ובדו"ח הפיקוח מיום 23.2.10, שצורפו כנספחים א' ו- ב' לתצהיריהם של מר עמיר גילת ומר יורם חסני מטעם הנתבעת.

11. בשנת 1972, הוגש כנגד המנוח כתב אישום בת.פ 54/72 בבית משפט השלום ברחובות, בגין הסגת גבול. בכתב האישום נטען כי "הנאשם (המנוח - ב.ט) מתגורר בראשון לציון בגוש 4242 בחלקה 12 במבנה ישן שמיועד להריסה, וכי נכנס שלא כחוק לשטח אדמה נוסף של כ-2 דונם בחלקה הנ"ל שאינו רכושו ולא בחזקתו". המנוח הורשע בעבירה של הסגת גבול, תוך שבהכרעת הדין שניתנה על ידי בית המשפט השלום ברחובות, ביום 3.10.1972, נאמר:" אורי גבאי העובד במשרד השכון כראש צוות פינויים והפקעות העיד כי בחלקה זאת מתגורר הנאשם במבנה ערבי חד קומתי במשך שנים רבות ויש לו מול הבית רפת ולול. השטח הכולל בו מחזיק הנאשם כחוק הוא בן 950 מטרים מרובעים. העד נמצא במו"מ עם הנאשם במשך זמן רב בקשר לפינוי המקום וקבלת דירה חדשה או קבלת פיצויים בסך - 50,000 ל"י."

12. בנוגע לחלקה 376, הצמודה למקרקעין נושא התביעה, התקיימו הליכים קודמים, כדלקמן:

בשנת 1993, המינהל הגיש כנגד המנוח תביעה לסילוק יד מחלקה 376 ותביעה לתשלום דמי שימוש ראויים (ת.א 2486/94 ו-ת.א 1003/95, בבית משפט השלום ברמלה, נספחים ה' ו-ו' לתצהיר עמיר גילת מטעם המינהל).

בסמוך להגשת תביעות אלה, הגיש המנוח לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א 895/95), תביעה לסעד הצהרתי במסגרתה טען לקיומן של זכויות בחלקה 376.

בסופו של יום, הגיעו הצדדים לידי הסדר פשרה לפיו ניתן כנגד המנוח פסק דין לפינוי מחלקה 376 לרבות צו להריסת המבנים שהיו מצויים על החלקה האמורה וזאת כנגד תשלום פיצויים בסך 1,250,000 ₪, כמפורט בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין (נספח ז' לתצהיר עמיר גילת).

טענות התובעת והנתבעים שכנגד

13. כאמור, התובעת טוענת כי היא ובעלה המנוח, רכשו את המקרקעין מהסוכנות היהודית וממשרד השיכון עוד בשנת 1957 וכי מאז ועד עצם היום הזה, החזיקו במקרקעין כדין, נהגו בהם מנהג בעלים, גרו בבית המצוי על המקרקעין וגידלו בו את 11 ילדיהם. לטענת התובעת, זכאותם להחזיק בבית המגורים המצוי על המקרקעין הוכרה הן על ידי נציגי הנתבעת והן על ידי עירית ראשון לציון.

14. התובעת ציינה בתצהירה ובעדותה כי בעלה המנוח היה זה שעסק ברכישת המקרקעין ובכל הקשור להסדרת הזכויות בהם בעוד שהיא עסקה בגידול הילדים ואין לה כל ידיעה אישית בנוגע להליכי רכישת המקרקעין והזכויות בהם (עמ' 21-22 לפרוטוקול).

15. אין בידי התובעת להציג הסכם רכישה או הסכם אחר המצביע על זכויותיה במקרקעין. התובעת סומכת תביעתה להכרה בזכאותה להירשם כבעלת זכויות חכירה במקרקעין, על עדויות בדבר החזקתה והחזקת בני משפחתה במקרקעין מאז שנת 1957 וכן על מסמכים ועדויות מהם ניתן לטענתה ללמוד על זכויותיה במקרקעין, כפי שיפורט להלן.

16. עדותה של גב' שרה כנעני (להלן: "גב' כנעני"), אחותו הגדולה של המנוח שציינה בתצהירה כי ידוע לה שבשנות החמישים המאוחרות, רכשו התובעת והמנוח את הבית ממשרד השיכון והסוכנות היהודית. לדבריה, נערך מו"מ בין המנוח לנציגי משרד השיכון והסוכנות היהודית, בנוכחות הוריה ובנוכחותה והיא היתה מעורבת בתהליך הרכישה והתבקשה לסייע במילוי המסמכים הנדרשים (סעיפים 1-9 לתצהיר גב' כנעני).

בחקירתה הנגדית ציינה גב' כנעני כי אחיה המנוח שילם כסף לאדם זקן ובודד שגר במקום ומכר את הבית (עמ' 12 לפרוטוקול). גב' כנעני העידה כי בשלב מאוחר יותר, ראתה חוזה ועזרה למנוח למלא פרטים בחוזה אך לא זכרה מי היו הצדדים לחוזה ובאיזה חוזה מדובר (עמ' 14 לפרוטוקול).

17. עדותו של מר שבתאי בנימין שציין בתצהירו כי התגורר עם הוריו ואחיו בסמוך לבית משפחת התובעת וכי בשנות השבעים, משפחתו ביצעה "עסקת חליפין", עם משרד השיכון וקיבלה תמורת השטח שהחזיקה בסמוך לבית משפחת התובעת, דירה בבנייני מגורים שנבנו בסמוך. בחקירתו הנגדית חזר מר שבתאי ואישר כי ידוע לו שהתובעת ומשפחתה התגוררו בבית שעל המקרקעין, במשך כל השנים (עמ' 11 לפרוטוקול).

18. עדותו של מר נחום אפרים, בנה של התובעת והנתבע שכנגד מס' 4 (להלן: "אפרים"), אשר ציין בתצהירו כי בית המגורים בו מתגוררת המשפחה מאז סוף שנות החמישים, נמצא בחלקה 367 (סעיף 10 לתצהיר).

אפרים הוסיף וציין בתצהירו כי עוד בהיותו ילד, היה כותב עבור אביו המנוח מכתבי תלונה ופניות לרשויות, ביחס לזכויות שרכש המנוח במקרקעין וכי הוריו סיפרו לו שרכשו את המקרקעין ממשרד השיכון באמצעות הסוכנות היהודית.

19. אפרים צירף לתצהירו קבלות ומסמכים המעידים על פי הנטען, על זכויות המנוח והתובעת במקרקעין, כדלקמן:

א - קבלה של הסוכנות היהודית, מיום 18.12.62 (נספח א' לתצהיר), המאשרת תשלום "ע"ח הוצאות משפטיות..". בסיכומיו, טוען ב"כ התובעת כי שאר הקבלות עבור רכישת המקרקעין, נמסרו ככל הנראה, על ידי המנוח, לגורמים שונים על מנת שיעזרו לו לקבל את מלוא הזכויות במקרקעין שרכש וכי בכל מקרה, נוכח חלוף השנים, לא היתה על התובעת חובה לשמור קבלות.

ב - מסמכים המעידים על חיבור הבית לחשמל בשנת 1966, חוזה לאספקת גז מיום 23.3.66 ודרישת תשלום בגין היטל ביוב ותיעול והיטלי כביש שהוצאו לפקודת המנוח, על ידי עירית ראשון לציון, בשנות השיבעים והשמונים. כן צורף מכתבה של היועצת המשפטית של עירית ראשון לציון, מיום 21/2/91, בעניין חובות המנוח לעיריה. מסמכים אלה בדבר חיבור הבית לחשמל ודרישת תשלום היטלי ביוב ותיעול והיטלי כביש מעידים, על פי הנטען, על זכויות התובעת והמנוח במקרקעין ועל כספים רבים שהשקיעו התובעת ובני משפחתה בפיתוח המקרקעין.

ג - מכתב משרד השיכון מיום 12.2.1971, לב"כ המנוח, עו"ד לאונר, שעניינו ביצוע תיקון נזק של דליפת מים, שנגרם בדירת "זכי נחום - בית החלוצים ראשל"צ", עקב עבודות פינוי שבוצעו במקום.

ד - מכתב ב"כ המנוח, עו"ד לאונר, מיום 6.12.1972, בו נאמר: "בזמנו התנהל מו"מ בקשר לתביעת מר זכי נחום בקשר לפינוי השטח המוחזק על ידו בראשון לציון, הננו להליט הערכתו של השמאי המוסמך מר אלכסנדר כהן. לאחר שתקבעו עמדתכם התקשרו נא עמנו ונפגש ונבחן האפשרות לסיים העניין". בהקשר זה נטען כי בחווה"ד השמאי נכתב כי המנוח "..תופס שטח של כ – 3.5 דונם הכולל בנין ערבי לאחר ששילם דמי מפתח למחזיק הקודם בסך כ - 2,000 ל"י בשנת 1957".

ה - מכתב של מר גורדון, מנהל מחוז מרכז במשרד השיכון, מיום 27.3.73, שנכתב במענה לפניית נציג מפלגת העבודה, אליו פנה המנוח לעזרה ובו נאמר: "בבדיקת העניין התברר שמר זכי פלש לשטח של יותר מדונם...ועל אף החלטת בית הדין טרם סילק ידו מהשטח. נסיונות היחידה לפינוי במשרדנו לתת למר זכי פיצוי נאות עבור פינוי השטח השייך לו על פי החוק לא הצליחו ואילו עתה כאשר העניין הגיע לערכאות בעקבות הפלישה אנו נאלצים להפסיק כל מו"מ איתו עד אחרי קבלת החלטה נוספת בבית הדין בעקבות ערעורו. אנו ממליצים בפני מר זכי לפנות את השטח אליו פלש ולהגיע עם משרדנו להסדר בעניין פיצוי נאות לפינויו מהשטח השייך לו על פי חוק" (נספח י' לתצהיר).

20. התובעת מסתמכת על האמור בפסק דינו של בית משפט השלום ברחובות,בת.פ 54/72, בו נאמר כי המנוח "מחזיק כחוק" בשטח מסויים. קביעה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, בע"פ 796/72, שם נאמר כי "ביה"מ אשר שמע את העדויות שוכנע כי בתחילה החזיק המערער (המנוח - ב.ט) כחוק בשטח מסוים מחלקה 4242/12 אך הוא הרחיב את גבולותיו שלא כחוק בכך שתפס גם את שטח המריבה..." (נספח ח' לתצהיר). לטענת התובעת, קביעות אלה מקימות השתק עילה או השתק פלוגתא.

21. כן מסתמכת התובעת על מסמכים שהוגשו במסגרת התביעה לפינוי וסילוק יד מחלקה 376, מהם ניתן לטענתה ללמוד הן על קיומו של בית המגורים בחלקה 367, היא החלקה נשוא התובענה והן על זכויותיו של המנוח בחלקה זו. בהקשר זה מפנה התובעת לתצהירו של מנחם לוינזון, מפקח במחוז המרכז של המינהל ותעודת עובד ציבור של גב' ישראלה בן דב מטעם המינהל (נספח יא לתצהיר), בהם נאמר והוצהר כי במקרקעין נושא התביעה, קיים מבנה.

22. ב"כ התובעת מוסיף וטוען כי החל משנת 1991, התנהל מו"מ בין התובעת והמנוח באמצעות בא כוחם, עו"ד אריאב, לחתימה על הסכם חכירה לדורות אך הנתבעת לא היתה מוכנה להסדיר את הזכויות בחלקה 367 היא החלקה נושא התביעה עד אשר המנוח והתובעת יסלקו ידם מחלקה 376.

23. כן נטען כי הנתבעת העבירה את הזכויות בחלקה 367, לעירית ראשון לציון, נוכח שינוי ייעוד המקרקעין לשצ"פ, שלא כדין וללא ידיעת המנוח אשר התגורר כדין בבית שעל המקרקעין החל משנת 1958. לטענת התובעת העברת הזכויות לעירית ראשון לציון נעשתה ב"חטא" ושלא בתום לב תוך התעלמות מוחלטת מזכויותיהם של התובעת והמנוח ועל מנת להעביר את הנטל לפנותם מהמקרקעין אל כתפי העיריה.

24. התובעת מציינת כי התביעה דנן הוגשה על מנת "למסד" את זכויותיה במקרקעין אשר נרכשו על ידה ועל ידי המנוח בכסף הגם שנוכח חלוף השנים לא נשמרו בידם מסמכי הרכישה והקבלות המאשרות התשלום עבור המקרקעין. לטענתה, לא יעלה על הדעת שהמינהל יתעלם מזכויות שנרכשו ומעסקה שנעשתה על ידי רשויות שלטוניות בשנות ה - 50, רק בשל העובדה שמסמכי הרכישה אבדו או לא נשמרו .לטענת התובעת זכויותיה וזכויות המנוח הוכרו בהחלטות שיפוטיות, בעדויות נציגי משרד השיכון ועל ידי עיריית ראשון לציון, ועצם העובדה שלא ננקטו נגדם הליכים כלשהם במשך השנים למרות שהרשויות היו מודעות להחזקתם במקרקעין, מצביעה על הכרה בזכויותיהם במקרקעין כמחזיקים בהם כדין.

25. אשר לתביעה שכנגד, נטען כי דינה להדחות על הסף בכל הנוגע לנתבעים שכנגד 2-12, שכן על פי הסכם שהושג בין התובעת לנתבעים שכנגד 2-12 הזכויות במקרקעין שייכות לתובעת בלבד.

הנתבעים שכנגד טוענים כי מתקיים השתק עילה או השתק פלוגתא נוכח קביעות שיפוטיות בהליכים קודמים בדבר זכויותיו של המנוח בחלקה 367 וכי הנתבעת מושתקת מלטעון לסילוק ידם של הנתבעים שכנגד מחלקה 367, נוכח אישורה במכתב מיום 5.2.96, בעקבות פינוי חלקה 376, כי אין לה תביעות או טענות מאיזה מין וסוג שהוא כלפיו (נספח טו' לתצהיר).

לחילופין, טוענת התובעת כי השימוש במקרקעין, במשך למעלה מ - 30 שנים, מקנה לה ולבני משפחתה זכות מסוג חזקת הנאה מכוח "חזקת השנים" כאמור בסעיף 94 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 (להלן:"חוק המקרקעין").

כן טוענת התובעת כי ישיבתה במקרקעין נעשתה מכח הסכמה מפורשת של הנתבעת כך שבידה רישיון בלתי הדיר להתגורר בבית.

התובעת מבקשת לקבוע כי הינה מחזיקה במקרקעין כדין ולחלופין, ככל שבית המשפט יורה על פינוי, נטען כי אין לפנות את התובעת, אשה כבת 74 שכל חייה התגוררה בבית שבמקרקעין אלא רק כנגד תשלום פיצוי ראוי לפני הפינוי לרבות פיתרון של דיור חלופי כדוגמת פתרונות שגובשו בעניין פינוי תושבים מכפר שלם, גוש קטיף והבדואים בנגב.

כן נטען כי אין לחייב את התובעת והנתבעים שכנגד בדמי שימוש בגין החזקתם בקרקע.

טענת הנתבעת והתובעת שכנגד

26. הנתבעת טוענת כי לתובעת או למי מטעמה, אין ולא היו מעולם, זכויות במקרקעין נושא התביעה, וכי התובעת מחזיקה במקרקעין ללא זכויות שבדין, ללא אישורה ורשותה של הנתבעת ומבלי לשלם תמורה כלשהי עבור השימוש במקרקעין.

27. לטענת הנתבעת מדובר במקרקעין מוסדרים. לפיכך, מכוח סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, רישום בעלותה במקרקעין הינו קונקלוסיבי ומהווה ראיה לתוכנו. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובעת לא הצליחה לעמוד בנטל השכנוע להוכחת טענתה כי הינה זכאית להירשם כבעלת זכות החכירה לדורות במקרקעין שכן לא הציגה מסמך שעשוי להעיד על זכויות כלשהן שהתובעת או המנוח רכשו במקרקעין, כך שדין תביעתה לסעד הצהרתי בדבר זכויותיה במקרקעין להידחות.

28. אשר לתביעה שכנגד, לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים שכנגד מהמקרקעין, הנתבעת טוענת כי חלקה 367 היתה מרבית השנים בבעלות עירית ראשון לציון מכוח ייעודה כשצ"פ, לפיכך נבצר מהמינהל לפעול לפינוי התובעת או מי מטעמה מהמקרקעין. הנתבעת טוענת כי המקרקעין תפוסים על ידי הנתבעים שכנגד, ללא כל זכות שבדין, בלא אישור מהמינהל ומבלי שמשולמת עבור השימוש בהם תמורה כלשהי ומשהושבו המקרקעין לבעלות המינהל, מחובתו כנאמן של הציבור וכמופקד על ניהול מקרקעי המדינה לפעול להגנת האינטרס הציבורי ולתועלת הציבור כולו, כפי שנפסק בעניין זה בבג"צ 244/00 עמותת שיח חדש למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות (29.8.2002) ובע"א 8706/12 אוחנה נ' מינהל מקרקעי ישראל (24.2.2013) (להלן:"עניין אוחנה").

29. עוד טוענת הנתבעת כי המבנים שהוקמו על המקרקעין, נבנו ללא היתר שלא כדין וללא רשותה כבעלת המקרקעין. הנתבעת מפנה בעניין זה לאמור בתעודת עובד הציבור של מר מיכאל גלבשטיין, מפקח בנייה ביחידת הפיקוח על הבניה במינהל הנדסה בעירית ראשון לציון שהתקבלה כראיה מבלי שעורכה נתבקש להיחקר עליה.

30. כן נטען כי גם אם המינהל או מי מטעמו נתן לנתבעים שכנגד רשות כלשהי לתפוס חזקה במקרקעין, מה שמוכחש, הרי שרשות זו בוטלה עם דרישת הפינוי או עם הגשתה של התביעה שכנגד במסגרתה נתבע סעד של פינוי וסילוק יד.

31. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובעת והנתבעים שכנגד, ביקשו במסגרת הסיכומים להרחיב את "סל הסעדים", תוך חריגה ממסגרת כתבי הטענות הרחבת חזית שכן הטענות בדבר החזקת הנתבעים שכנגד במקרקעין, בהסכמתה וידיעתה של הנתבעת ומכוח רישיון בלתי הדיר להתגורר בבית, כמו גם הטענות בדבר תשלום פיצוי ראוי, ככל שבית המשפט יורה על פינויים מהמקרקעין, לא נטענו בכתב התביעה או בכתב ההגנה לתביעה שכנגד.

32. אשר לתביעה לדמי שימוש, נטען כי היה על הנתבעים שכנגד לשלם למינהל דמי שימוש עבור השימוש שנעשה על ידם במקרקעין. הנתבעת מסתמכת בתביעתה לדמי שימוש ראויים על חוות דעתו של השמאי יעקב קורן, שאמד את שווי המקרקעין בסך של 1,428,000 ₪ ועותרת לחיוב הנתבעים שכנגד בדמי שימוש בסך של 637,745 ₪, לתקופה שמיום 1.10.2003 ועד מועד הגשת התביעה שכנגד, על פי חישוב של 6% מערך הקרקע לשנה (סעיף 11 לתצהיר עמיר גילת מטעם הנתבעת). הנתבעת מציינת בהקשר זה כי חוות דעת השמאי קורן, התקבלה ללא חקירת עורכה וכי הנתבעים שכנגד לא הגישו חוות דעת נגדית.

דיון והכרעה

33. לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה - ואפרט נימוקי.

התביעה לסעד הצהרתי בדבר זכויות התובעת במקרקעין

34. אין מחלוקת שמדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם רשום הפיתוח, כמפורט בנסח רישום המקרקעין (נספח ב' לתצהיר לוזון).

35. סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין קובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969".

נוכח העובדה שרישום הזכויות במקרקעין מוסדרים הינו קונקלוסיבי ומהווה ראיה לתוכנו, הנטל להוכיח טענה העומדת בסתירה לרישום מוטל על הטוען, ראה לעניין זה, רע"א 1284/13 פראג' בן נאסר אל סעדין נ' מדינת ישראל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (4.3.2013). ובענייננו - התובעת לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה להוכיח טענתה כי הינה זכאית להרשם כבעלת זכות החכירה לדורות במקרקעין.

36. אין בידי התובעת חוזה חכירה או הסכם אחר המצביע על רכישת זכויות כלשהן במקרקעין. כן לא הוכח כי התובעת או המנוח שילמו סכומים כלשהם עבור רכישת זכויות במקרקעין.

37. התובעת עצמה הודתה כי אין לה ידיעה אישית בכל הנוגע להליכי רכישתם הנטענת של המקרקעין שכן המנוח טיפל בעניין זה ומעדותה של גב' כנעני שהעידה כי סייעה למנוח במילוי פרטים בהסכם, לא ניתן היה להבין באיזה הסכם מדובר ומי היו הצדדים לאותו הסכם עלום.

38. עדותו של אפרים, יליד 1962, בכל הנוגע לרכישת זכויות במקרקעין, הינה עדות שמיעה שהרי רכישתם הנטענת של המקרקעין, מה שלא הוכח כאמור, נעשתה עוד בטרם נולד. זאת ועוד, מעדותו כי משחר ילדותו עזר לאביו המנוח בניסוח מכתבי תלונה ופניות לרשויות ביחס לזכויות במקרקעין, ניתן להסיק כי גם בעת ההיא, בהיות המנוח בחיים, לא היה בידו להצביע על חוזה חכירה או הסכם אחר המסדיר את זכויותיו במקרקעין לפיכך נדרש למכתבי פניה ותלונה על מנת למנוע "נישולו" מהמקרקעין.

39. המסמכים שצורפו לתצהירו של אפרים אינם מלמדים על זכויות התובעת במקרקעין ובוודאי שלא ניתן להסיק מהם כי למנוח ולתובעת היו זכויות חכירה לדורות במקרקעין. כל שניתן ללמוד מהמסמכים ומעדויות עדי התובעת כולם הוא כי המקרקעין הוחזקו על ידי המנוח והתובעת, מסוף שנות החמישים - ואפרט;

א - הקבלה מאת הסוכנות היהודית - קבלה זו, משנת 1962, מעידה על תשלום "ע"ח הוצאות משפטיות בתיק של אחדות ראשון לציון". לא הובהר מה טיבן של אותן הוצאות משפטיות ובאיזה הקשר שולמו ומכל מקום לא מדובר בקבלה עבור רכישת זכויות במקרקעין. טענת התובעת כי שאר קבלות הרכישה נמסרו ככל הנראה, על ידי המנוח, לגורמים שונים על מנת שיעזרו לו לקבל את מלוא הזכויות במקרקעין שרכש, נטענה בסיכומים ללא שהונח בסיס ראייתי להוכחתה.

ב - מסמכים המעידים על חיבור לחשמל ולגז ותשלום היטלי סלילת כביש - מסמכים אלה, אינם מהווים ראיה לזכויות חכירה במקרקעין. במסמכים אלה יש כדי להעיד על החזקת המקרקעין והשימוש בהם, מה שלמעשה אינו שנוי במחלוקת, אך אין בהם כדי להצביע על קיומן של זכויות חכירה לדורות של המקרקעין.

ג - חוות דעת השמאי אלכסנדר כהן - בחוות דעת זו לא נטען ולא נאמר כי יש למנוח או לתובעת זכות חכירה לדורות במקרקעין. כל שנאמר בחוות הדעת הוא כי המנוח "..תופס שטח של כ – 3.5 דונם הכולל בנין ערבי לאחר ששילם דמי מפתח למחזיק הקודם בסך כ - 2,000 ל"י בשנת 1957". מעבר לכך שבתביעה או בכתב ההגנה לתביעה שכנגד, לא נכללה טענה להכרה בזכויות של דיירות מוגנת, הרי שלא ניתן לבסס תביעה לזכות על טענה כי "אין ספק כי השמאי כתב זאת לאחר שהומצאו לו קבלות על כך או לאחר שראה את הקבלות בתיק הרכישה.." (סעיף 21 לסיכומי התובעת). התביעה הינה לסעד הצהרתי בדבר היות התובעת בעלת זכות חכירה לדורות במקרקעין. אין בתביעה או בכתב ההגנה לתביעה שכנגד, כל טענה בדבר זכות לדיירות מוגנת, לפיכך, טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה. מעבר לכל זאת יצויין כי חוות דעת של מומחה הינה עדות שמיעה לגבי העובדות הכלולות בה אותן יש להוכיח בראיות קבילות. מקל וחומר שלא ניתן להכיר בזכות כלשהי במקרקעין על סמך הנחה ששמאי שחוות דעתו צורפה למכתב ב"כ המנוח משנת 1972, ראה מסמכים המבססים את האמור בחוות דעתו.

ד - מכתב מר גורדון מנהל מחוז מרכז במשרד השיכון, מיום 27.3.73 - מכתב זה שנכתב במענה לפניית נציג מפלגת העבודה אינו יכול לבסס הטענה לזכות חכירה לדורות במקרקעין, מה גם שמדובר בו על הסדר של פיצוי תמורת פינוי המקרקעין ולא בהסדרת הזכויות בהם.

40. טענתה של התובעת כי בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט השלום ברחובות בת.פ 54/72, במסגרתו הורשע המנוח בהסגת גבול, כמו גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל- אביב יפו בע"פ 796/72, יש כדי לבסס הכרה בזכויותיה במקרקעין, אינה יכולה להתקבל.

קביעת בית המשפט השלום ברחובות בת.פ 54/72 כי "השטח הכולל בו מחזיק הנאשם כחוק הוא בן 950 מטרים מרובעים" כמו גם קביעת בית המשפט המחוזי כי בית משפט קמא "..שוכנע כי בתחילה החזיק המערער כחוק בשטח מסוים מחלקה 4242/12", אינן מהוות השתק פלוגתא ביחס לזכויותיו של המנוח בחלקה 367 נושא התביעה דנן.

ראשית, פסקי הדין האמורים עוסקים בחלקה 12 ההיסטורית, כפי שנאמר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי: "בשאלה זו קיבל ביה"מ קמא את גרסת התביעה, בין השאר ביסס ביה"מ את מסקנותיו על המוצג ת/3 ממנו משתמע כי שטח המריבה מהווה חלק אינטגרלי מהחלקה 4242/12 שהוקצתה בזמנו ע"י הבעל הרשום - רשות הפיתוח - למשרד השיכון שבשמו הוגשה התלונה נשוא הדיון..". מכאן שאין בפסק הדין קביעות לגבי הזכויות בחלקה 367 נושא הדיון בתביעה זו.

הן בהכרעת הדין שניתנה על ידי בית משפט השלום ברחובות והן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי צויין כי המנוח "החזיק כחוק" בשטח מסויים מהחלקה. מעבר לכך שטיבה ומקורה של זכות החזקה "כחוק", לא הובהרו הרי שאין דומה זכות החזקה לזכות החכירה לדורות לה טוענת התובעת בגדר תביעה זו.

זאת ועוד, שלא כטענת התובעת, אין בפסקי הדין האמורים להקים השתק עילה או השתק פלוגתא, ביחס לזכויות המנוח בחלקה 367 נושא תביעה זו. שאלת הזכויות בחלקה 367, לא עמדה ביסוד המחלוקת שעמדה להכרעה באותו עניין ולא הוכח ולא נטען כי בית משפט השלום ברחובות שמע ראיות בעניין זה ונדרש לקביעת ממצאים עובדתיים ביחס לסוגיית זכויותיו של המנוח בחלקה 367, לצורך הרשעתו בהסגת גבול. גם באמירה כי המנוח "החזיק כחוק" בשטח מסוים בן 950 מ"ר - ודוק אין מדובר בחלקה 367 כולה המשתרעת גם לגרסת התובעת על שטח של 2,261 מ"ר, אין כדי להכריע בשאלת זכויותיו של המנוח בחלקה האמורה שכן בית המשפט השלום ברחובות לא נדרש להכריע בשאלה זו לצורך העניין שעמד בפניו, כך שאין בקביעתו זו כדי ליצור השתק פלוגתא בשאלת הזכויות בחלקה 367 שכאמור אינה נזכרת כלל בהכרעת הדין. לעניין התנאים לתחולת השתק פלוגתא ראה, ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (12.10.2009), שם נקבע כי השתק פלוגתא יחול בהתקיים ארבעה תנאים עיקריים: קיום זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה בהליך קודם לפלוגתא הנדונה; קביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל מקביעה עקב העדר הוכחה; ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לתוצאה הסופית בהליך הקודם וזהות בין בעלי הדין בשני ההליכים או קירבה משפטית ביניהם. תנאים אלה, אינם מתקיימים בענייננו בעיקר משום שבית המשפט השלום ברחובות לא נדרש לקבוע ממצאים בשאלת מעמדו וזכויותיו של המנוח במקרקעין לגביהם לא נטען שהסיג את גבולם, לפיכך אין בפסקי הדין בהליך הפלילי הנ"ל כדי להקים השתק פלוגתא.

41. אותו דין ביחס למסמכים המהווים חלק מכתבי בי-דין או ראיות שהוגשו במסגרת הדיון בתביעה שהגיש המינהל כנגד המנוח לתשלום דמי שימוש ולפינוי וסילוק יד מחלקה 376. אין במסמכים אלה כדי לעסוק בזכויות המנוח בחלקה 367 נושא תביעה זו, אשר בעת ההיא, היתה בבעלות עיריית ראשון לציון. יצויין כי במסגרת הדיון בתביעות לדמי שימוש ופינוי וסילוק יד מחלקה 376 והתביעה המקבילה שהוגשה על ידי המנוח בעניין הכרה בזכויותיו בחלקה 376, הגיעו הצדדים לכדי הסכם פשרה על פיו המנוח פינה את חלקה 376, כנגד תשלום פיצויים.

יתרה מכך, ב"כ התובעת טען והדגיש בסיכומיו כי הסכם הפשרה מתייחס לחלקה 376 בלבד (סעיף 29 לסיכומי התובעת). לא ברור על כן, הכיצד ניתן לטעון מנגד כי במסמכים שהוגשו במסגרת התדיינות בעניין חלקה 376, כמו גם במכתב המינהל מיום 5.2.96, המאשר ביצוע התחייבויותיו של המנוח על פי הסכם הפשרה, יש כדי להצביע על זכויות כלשהן של המנוח בחלקה 367 נושא דיוננו.

בהקשר זה אציין כי לא ראיתי להידרש לשאלה אם המנוח פוצה על פינוי בית המגורים במסגרת הסכם הפשרה בעניין פינוי חלקה 376 שכן שאלה זו חורגת מגדר המחלוקת על פי כתבי הטענות משאין בפני תביעה לפיצויים בגין פינוי המקרקעין נושא התביעה.

42. טענת התובעת כי העברת הזכויות בחלקה 367 לעיריית ראשון לציון, נעשתה שלא כדין וללא ידיעת המנוח, נטענה כטענה בעלמא. גם הטענה כי עיריית ראשון לציון הכירה בזכויות המנוח במקרקעין, אין לה על מה שתסמוך. עיריית ראשון לציון לא צורפה כצד לתביעה ולא זומן נציג מטעמה להוכחת טענות התובעת בדבר ההכרה בזכויותיה. מכתב עו"ד רועי בר, ב"כ עיריית ראשון לציון, מיום 31.1.2000 (נספח טז' לתצהיר), בדבר שינוי יעוד המקרקעין משצ"פ למגורים, שינוי שבעקבות אישורו בתכנית רצ43/22/1 "..תפעל העירייה על פי סעיף 195 לחוק ותחזיר את המגרש הנ"ל למנהל מקרקעי ישראל כפי שעשתה במקרים דומים בעבר" - מהווה דיווח עובדתי ביחס למצבם של המקרקעין. יש במכתב האמור כדי לאשר קיומו של מבנה על המקרקעין אך אין בו כדי לאשר הכרה בזכויות כלשהן של התובעת במקרקעין.

43. גם בטענה בדבר תשלומי ארנונה, אין כדי לבסס הכרה בזכות חכירה לדורות במקרקעין שהרי חיוב בארנונה מוטל על ידי הרשות המקומית, על המחזיק במקרקעין. מעבר לצורך יצויין כי בתעודת עובד הציבור מיום 19.4.12, שנערכה על ידי גב' דפנה עורקבי - מנהלת השומה וסגן מנהלת אגף מגורים בעיריית ראשון לציון, נאמר:"על פי רישומי העירייה עד שנת 2011 לא היה קיים רישום בדבר חיוב בארנונה כללית ע"ש משפחת נחום ביחס למקרקעין הידועים כחלקה 367 בגוש 4242". עוד צוין בתעודת עובד הציבור כי מיום העברת הזכויות במקרקעין על שם רשות הפיתוח, בשנת 2003 ועד ליום 5.7.11, היתה רשות הפיתוח רשומה כבעלים במקרקעין והדרישות לתשלום ארנונה בגין התקופה האמורה נשלחו לרשות הפיתוח אשר הסדירה את התשלום. בעקבות ביקור מפקח בניה מטעם עיריית ראשון לציון במקרקעין, נשלח ביום 5.7.11 מכתב אל התובעת המפרט את המבנים המצויים על המקרקעין, ואשר על פי מכתבו של מפקח הבניה, מיכאל גלבשטיין, נבנו ללא היתר, והוצא חיוב בארנונה לתקופה שהחל מיום 1.1.2010, לכל אחד מהמחזיקים במבנים אשר נמצאו על המקרקעין.

כאמור תשלום ארנונה אינו מהווה ראיה לזכויות חכירה לדורות במקרקעין ובענייננו אף הוכח כי עד ליום 1.1.2010, התובעת ובני משפחתה לא נשאו בתשלומי ארנונה בגין המבנים המצויים על המקרקעין.

44. ממסמכים נוספים שהוגשו במהלך שמיעת הראיות עולה כי המנוח עצמו היה מודע לכך שאין לו זכויות בעלות או חכירה לדורות במקרקעין.

במכתב ב"כ המנוח, עו"ד גלעד, מיום 8.5.90 ,נ/3, נאמר בזו הלשון:

"מרשי מחזיק במקרקעין הנ"ל כ - 40 שנה מבלי שזכויותיו יהיו מעוגנות בהסדר כלשהו עם המינהל ...

מרשי יפה את כוחי לנהל איתכם מו"מ לשם רכישת המקרקעין ו/ או החכרתם על פי המקובל..." - ואידך זיל גמור.

גם במכתב ב"כ המנוח, עו"ד אריאב, מיום 6.10.1991, נ/7, שעניינו פנייה למינהל להסדרת זכויות המנוח במקרקעין, נטען להחזקה במקרקעין משך 40 שנה והאמור בסיפת המכתב: "מרשי מבקש היום לקבל הקרקע לרשותו כקרקע מהוונת ולקבוע את המחיר לכך תוך ראיית זכויותיו כמי ששילם והחזיק בקרקע בתקופה כה ארוכה תוך השקעות במבנים וציוד", מהווה הודאה של המנוח כי אינו בעל זכויות החכירה לדורות במקרקעין.

45. מהמקובץ עולה כי התובעת לא הוכיחה תביעתה לסעד הצהרתי לפיו הינה בעלת זכויות החכירה לדורות של חלקה 367 בגוש 4242 בראשון לציון, כך שדין התביעה להידחות.

התביעה שכנגד - פינוי, סילוק יד ודמי שימוש

46. אין מחלוקת כי הנתבעת, באמצעות רשות הפיתוח, הינה הבעלים הרשום של המקרקעין.

סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כי: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שהחזיק בהם שלא כדין".

47. מהראיות עולה כי התובעת והנתבעים שכנגד מחזיקים במקרקעין משך שנים רבות, מאז סוף שנות החמישים, אלא שעליהם הנטל להוכיח כי הינם מחזיקים במקרקעין כדין.

48. התובעת והנתבעים שכנגד, לא הוכיחו כי הינם מחזיקים במקרקעין, מכח הסכם, היתר או רשות שניתנה להם על ידי המינהל. כן לא הוכח כי הנתבעים שכנגד שילמו למינהל סכומים כלשהם בגין השימוש שעשו במקרקעין במשך השנים הרבות בהן הם מחזיקים במקרקעין.

49. צודקת הנתבעת בטענתה כי טענות התובעת בסיכומיה ועתירתה לסעדים חלופיים ככל שתביעתה להכיר בזכויותיה כחוכרת לדורות של המקרקעין תדחה, מהווה הרחבת חזית אסורה.

התובעת והנתבעים שכנגד לא העלו בכתב התביעה או בכתב ההגנה לתביעה שכנגד, טענה או עתירה כלשהי להכרה בזכות של דיירות מוגנת או זכות של זיקת הנאה מכח "חזקת השנים" על פי סעיף 94 לחוק המקרקעין ואף לא טענו במפורש להיותם ברי רשות או בעלי רשיון בלתי הדיר. כל שנטען הוא כי התובעת מחזיקה במקרקעין כדין. זאת ועוד, הנתבעים שכנגד לא טענו לזכאותם לפיצויים בגין פינוי המקרקעין בכלל וכתנאי לפינוי בפרט. טענות אלה כולן מהוות הרחבת חזית ודינן להידחות מטעם זה בלבד (בכפוף לזכאותם של הנתבעים שכנגד להגיש תביעה לפיצויים בגין פינוי המקרקעין).

50. כאמור מהראיות עולה כי התובעת מחזיקה במקרקעין מאז סוף שנות החמישים. עצם ההחזקה במקרקעין אינה יוצרת זכויות במקרקעין, ראה לעניין זה, ע"א 7716/00 קיסרי נ' רשות הפיתוח (29.9.2005). יחד עם זאת, בחינת מעמדה של התובעת מעלה כי ניתן לראות בתובעת כמי שמחזיקה במקרקעין כברת רשות מכללא.

כאמור, התובעת טענה בכתב ההגנה לתביעה שכנגד כי הינה מחזיקה במקרקעין כדין. בחינת טענה זו לאור מכלול הראיות, מצביעה על כך שיש לראות התובעת כמחזיקה במקרקעין כברת רשות מכללא וזאת מכוח העובדה שחרף ידיעת המינהל על החזקתה והחזקת המנוח במקרקעין, משך שנים רבות, לא נעשה דבר לפינויים מהמקרקעין. לא ניתן לקבל טענת הנתבעת כי המקרקעין היו בבעלות עיריית ראשון לציון, כך שנבצר מהמינהל לפעול לפינויים. ידיעת המינהל את דבר החזקתו של המנוח במקרקעין, נלמדת מההליכים שהתנהלו כנגד המנוח בת.פ 54/72, בפני בית משפט השלום ברחובות והרשעתו בהסגת גבול. חרף זאת, המינהל לא פעל לפינוי המנוח והתובעת מהמקרקעין, עד לשנת 1982, מועד בו הועברו הזכויות במקרקעין לעיריית ראשון לציון. גם מאז שנת 2003, מועד בו הוחזרו המקרקעין לבעלות הנתבעת, לא ננקטו הליכים כלשהם לפינוי התובעת והנתבעים שכנגד ויודגש כי התביעה לפינוי ולסילוק יד הוגשה במסגרת התביעה שכנגד, רק לאחר שהתובעת הגישה את התביעה להכרה בזכויות חכירה לדורות במקרקעין.

51. בהקשר זה ראיתי להפנות לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי כב' השופט סובל בת.א (מחוזי י-ם) 1323/99 ליאל בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (3.4.2013) (להלן:"עניין ליאל"), שם נפסק: "הדין הוא שאדם המחזיק בקרקע עשוי לרכוש כלפי בעליה זכות (אישית) להחזקה בה, גם בהעדר הסכם מפורש המתיר לו זאת. במקרה כזה, רואים את המחזיק כבעל רישיון (בר-רשות) מכללא להחזקה. הרשות מכללא נלמדת מהסכמתו בשתיקה של הבעלים, שחרף מודעותו להימצאות מסיג גבול במקרקעין נמנע מלפעול לסילוקו. הימנעות זאת מספקת כשלעצמה כדי להסיק כי בעל הקרקע השלים במהלך הזמן עם החזקתו של מסיג הגבול, ולפיכך כל עוד לא יודיע הבעלים על ביטול הרישיון לא ייחשב המחזיק למסיג גבול"

הנתבעת הפנתה בסיכומיה לפסק הדין בע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210 (להלן:"עניין טבוליצקי"), שם נפסק בעמ' 214: "הלכה פסוקה היא... שלשם יצירת רישיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רישיון מכללא (implied license) שלא היה קיים מלכתחילה... אין צורך להדגיש שרישיון מכללא שכזה הינו רישיון חינם גרידא (bare license) לתקופה בלתי-מוגדרת שאותו רשאי בעל המקרקעין לבטל בכל עת". כן ראו בג"ץ 45/71 קרושבסקי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד כה(1) 792, 797 : "מתן רשות לשימוש במקרקעין אינו צריך מילים מפורשות... הרשות יכול שתינתן על ידי הודאה בשתיקה, המעידה על כך שהבעלים השלים עם המעשה"

52. משמדובר ברשות מכללא להחזקת המקרקעין, שהינה רשות חינם – ויודגש, התובעת לא טענה ולא הוכיחה כי שילמה דמי חכירה, דמי שכירות או דמי שימוש עבור החזקתה במקרקעין, הרי שרשות חינם זו ניתנת לביטול או להפסקה על ידי הבעלים בכל עת, ראה לעניין זה, ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא (3) 433,439 (1977) (להלן:"ענין מזרחי") ופסק הדין בעניין טבוליצקי הנ"ל שם בעמ' 214 . בהקשר זה אף נפסק כי ניתן לראות בהגשת התביעה לפינוי וסילוק יד, משום הודעת פינוי.

53. טענת התובעת בסיכומיה להיותה בעלת רשות בלתי הדירה לשימוש במקרקעין, מהווה הרחבת חזית שכן בכתב התביעה או בכתב ההגנה לתביעה שכנגד לא נטען למתן רשיון בלתי הדיר לשימוש במקרקעין. גם לגופם של דברים, טענה זו לא הוכחה ולא בוססה בראיות או בטיעון משפטי.

למעלה מן הצורך יצויין כי הכלל הוא שרישיון במקרקעין, המוסק משתיקת הבעלים וניתן ללא תמורה, הנו רישיון הדיר שבידי הבעלים לבטלו בכל עת, ראה לעניין זה פסקי הדין בעניין מזרחי ובעניין טבוליצקי וכן, ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מדינת ישראל (21.3.07).

54. גם הטענה כי השימוש במקרקעין משך למעלה משלושים שנה, מקנה לתובעת ולנתבעים שכנגד זכות של זיקת הנאה מכח "חזקת השנים" לפי סעיף 94 לחוק המקרקעין, מהווה הרחבת חזית.

לגופם של דברים, בסעיף 113(ג) לחוק המקרקעין נקבע כי "במקרקעי ציבור לא יחול סעיף 94".

המקרקעין נושא התביעה מצויים בבעלות רשות הפיתוח והינם מקרקעי ציבור כמשמעם בסעיף 107 לחוק המקרקעין, המגדיר "מקרקעי ציבור" כ "מקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל..."

בסעיף 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל נקבע " מקרקעי ישראל, הם המקרקעין בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר אם במכר ואם בדרך אחרת". לפיכך, הוראת סעיף 94 לחוק המקרקעין אינה חלה בענייננו.

למעלה מן הצורך יצויין כי לא ניתן לקבל טענת התובעת לרכישת זיקת הנאה במקרקעין שכן על פי סעיף 5 לחוק המקרקעין "זיקת הנאה היא שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמה זכות להחזיק בהם".

55. מהמקובץ עולה כי עצם העובדה שהנתבעים שכנגד, או מי מהם, מחזיקים במקרקעין משך שנים רבות, אינה יוצרת להם זכות במקרקעין או הגנה כנגד תביעת פינוי. בהקשר זה עמד בית המשפט העליון על החשיבות בשמירה על מקרקעי הציבור, גם אם הרשויות התמהמהו והחלו לנקוט פעולות למימוש זכויות הציבור במקרקעין לאחר שנים רבות, כדברי כב' השופט רובינשטיין, ברע"א 11527/05 עיריית תל-אביב יפו נ' לוי (6.3.2006):" אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה לדעתי להיות מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור". כן ראה רע"א 1284/13 הנ"ל, שם נקבע: "באשר לטענה החוקתית שבפי המבקשים אציין, כי משעה שנקבע כי למבקשים אין זכויות במקרקעין, נראה כי דווקא הימצאותם בהם פוגעת בקניינה של המדינה, קרי בקניינו של הציבור".

כן ראיתי להפנות בהקשר זה לדברי כב' השופט רובינשטיין, בפסק דינו בעניין אוחנה הנ"ל:" ואזכיר עוד את שנזדמן לי לומר בעבר, כי " העובדה שהרשויות לא פעלו נגד השימוש בהם (במקרקעי הציבור – א.ר) לאורך השנים, והחלו בפעולה רק בשנים האחרונות, אינה יכולה ליצור זכות למבקשים; הם נהנו ממחדלי הרשויות לאורך עשרות שנים, ואם הגיעה עת ורשויות המדינה החלו פועלות, על בית המשפט לסייע למימוש האינטרס הציבורי" רע"א 1889/04 אזברגה נ' מינהל מקרקעי ישראל (פסקה ו (4) (2005)" - והדברים יפים וטובים לענייננו.

56. משהתובעת והנתבעים שכנגד לא הוכיחו כי הינם מחזיקים במקרקעין, מכח הסכם או חוזה המעיד על זכאותם להחזיק במקרקעין ולעשות בהם שימוש, ומשנקבע כי מעמדה של התובעת הינו לכל היותר של ברת רשות מכללא להחזקת המקרקעין, הרי שמעת שהרשות בוטלה והודעה על כך ניתנה לתובעת בעצם הגשת התביעה שכנגד לפינוי וסילוק יד - דין התביעה לפינוי וסילוק יד להתקבל.

57. אשר למועד הפינוי - כאמור, עצם הגשת התביעה לפינוי וסילוק יד, כמוה כהודעה על הפסקת הרשות וכמועד ממנו היה על התובעת והנתבעים שכנגד להתכונן ולהתארגן לפינוי המקרקעין. יחד עם זאת, נוכח החזקתה של התובעת במקרקעין, משך למעלה מחמישה עשורים והעובדה שהבית המצוי על המקרקעין משמש למגוריה של התובעת, סבורה אני כי יש ליתן לתובעת ארכה ראויה למציאת מקום מגורים חלופי. בפסק הדין בפרשת אוחנה הנ"ל, שעסק בפינוי דוכני רוכלים מהטיילת באילת, ניתנה למערערים ארכה של תשעה חודשים ממועד פסק דינו של בית המשפט העליון, לביצוע הפינוי. בהתחשב בכך שבענייננו מדובר בבית מגוריה של התובעת שהינה אישה כבת 74 שנים, המתגוררת במבנה המצוי על המקרקעין מאז סוף שנות החמישים, ראיתי ליתן ארכה לביצוע הפינוי עד ליום 1.5.2015.

58. אשר לטענה לפיצויים - כאמור אין בפני תביעה לפיצויים. הטענות בעניין זה מהוות הרחבת חזית ולא ראיתי להתייחס אליהן בהיותן חורגות ממסגרת הדיון בתובענות שבפני.

59. אשר לתביעה לדמי שימוש - התובעת והנתבעים שכנגד טענו כי אין לחייבם בתשלום דמי שימוש בכלל ובשיעור הנטען המגיע כדי למעלה משליש משווי המקרקעין בפרט.

בהקשר זה, ראיתי לשוב ולהפנות לדברי כב' השופט סובל, בעניין ליאל הנ"ל: "הרשות, גם כשהיא מוסקת משתיקת הבעלים, ממרקת את רכיב הפלישה הטמון בהחזקה, וזאת כל עוד לא ניתנה הודעה על ביטול הרישיון. כדברי פרופ' זלצמן: "רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע. אך כל עוד היא מתקיימת בעל הרשות הוא מחזיק כדין או משתמש כדין במקרקעין, ואין בעל המקרקעין רשאי להעלות נגדו כל טענה שההחזקה או השימוש שהוא עושה בנכס פוגעת בזכות הקנין שלו" (זלצמן, "רישיון במקרקעין", לעיל, בעמ' 24). מתן הודעת הביטול מחזיר את בר-הרשות למעמד של מסיג גבול, אך זאת מכאן ולהבא ולא למפרע (ע"א 346/62, לעיל, בעמ' 708). מאחר שהמחזיק חדל להיחשב למסיג גבול עם מתן הרישיון, הרי כל עוד הרישיון בתוקף לא ניתן לחייבו בדמי שימוש ראויים המוטלים על מסיג גבול. עילת התביעה לדמי שימוש ראויים, הנובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט, מתייחסת לתקופת ההחזקה "מיום ביטול הרשות ועד פינוי הנכס" (רע"א 1156/02, לעיל, בעמ' 959). אמנם גם מחזיק כדין עשוי להיות מחויב בתשלום בעד החזקתו, בדומה לשוכר. אלא שחובת התשלום אינה צומחת מעצם הענקת הרישיון, ונדרשת הסכמה על תשלום. בהעדר הסכמה, "רישיון מכללא שכזה הינו רישיון חינם גרידא (bare license) לתקופה בלתי-מוגדרת" (ע"א 32/77, לעיל, בעמ' 214); כלומר רישיון ללא תמורה אשר במסגרתו פטור המחזיק מתשלום כאילו היה שואל (פרק ב' לחוק השכירות והשאילה וסעיף 83 לחוק המקרקעין; זלצמן, "'רשות-חינם' במקרקעין כ'השאלת מקרקעין'", לעיל).". כך גם בענייננו - התובעת מחזיקה במקרקעין כברת רשות מכללא הנלמדת בנסיבות העניין משתיקת הבעלים. בהעדר הסכמה בדבר חיוב התובעת בדמי שימוש ובדבר גובה התשלום, יש לראות ברשות מככלא שניתנה לה כרשיון חינם לתקופה בלתי מוגדרת שהסתיימה עם מתן ההודעה על הפסקת הרשות, דהיינו עם הגשת התביעה שכנגד.

בנסיבות אלה משהתביעה לדמי שימוש מתייחסת לתקופה שעד מועד הגשת התביעה שכנגד, לא ראיתי לקבלה.

סוף דבר

60. מהנימוקים המפורטים ראיתי לדחות את התביעה להצהיר כי התובעת הינה בעלת זכות החכירה לדורות בחלקה 367 בגוש 4242 בראשון לציון.

61. בנסיבות העניין ראיתי לקבוע כי התובעת החזיקה במקרקעין כברת רשות מכללא, רשות הנלמדת בנסיבות העניין משתיקת הבעלים וכי הרשות הופסקה ובוטלה, במועד הגשת התביעה שכנגד לפינוי סילוק יד, כך שדין התביעה שכנגד, לפינוי וסילוק יד להתקבל.

62. אני מחייבת על כן את התובעת ואת הנתבעים שכנגד, לפנות את המקרקעין הידועים כחלקה 367 בגוש 4242 בראשון לציון, עד לא יאוחר מיום 1.5.2015.

63. התביעה לדמי שימוש ביחס למועדים שעד הגשת התביעה שכנגד , נדחית.

64. למען הסר ספק, אשוב ואבהיר כי אין בפסק דין זה כדי להתייחס לטענות הנתבעים שכנגד בעניין תשלום פיצויים בגין פינוי המקרקעין או לכל טענה בעניין הזכאות לפיצויים לרבות טענת הנתבעת כי המנוח פוצה על פינוי בית המגורים, במסגרת הסדר הפשרה בנוגע לחלקה 376. הנתבעים שכנגד רשאים להגיש תביעה לפיצויים ככל שיראו לעשות כן וכל טענות הצדדים בעניין זה, שמורות להם.

65. נוכח התוצאה, התובעת תישא בהוצאות הנתבעת, בסך כולל של 30,000 ₪.

המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום, כ"א אלול תשע"ג, 27 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.