1. בפניי בקשת הנתבעת להורות כל עיכוב ביצוע פסק הדין אשר ניתן על ידי ביום 25/7/12, עד למתן הכרעה בערעור שהוגש על ידיה, על פסק הדין.
2. עיינתי בטענות הצדדים והנני סבורה שאין מקום להעתר לבקשה.
3. הכלל המעוגן בסעיף 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הינו כי הגשת ערעור כשלעצמה אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין מושא הערעור.
4. בשעה שעסקינן בעיכוב ביצוע של חיוב כספי, הפסיקה הבהירה כי אין לעכב את ביצוע פסק הדין, אלא אם מוכח כי קיים חשש ממשי כי לא יהיה למבקש עיכוב הביצוע מאין להיפרע היה ויזכה בערעורו, או אם יוכח כי תשלום סכום הכסף עלול לפגוע במצבו הכלכלי של המבקש באופן אנוש עד כי אף אם יתקבל הערעור לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו [ראו: ע"א 7745/09 אטיאס נ' סלומון ([פורסם בנבו, 2009]), אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 675 (מהדורה עשירית, 2009)].
5. באשר למקרה שלפנינו, ומבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור, המבקשים לא הניחו תשתית ולו לכאורית למתן הסעד החריג של עיכוב ביצוע פסק דין של חיוב כספי. בקשתה של הנתבעת הינה כוללנית ונעדרת פירוט עובדתי כלשהוא אודות מצבה הכלכלי של התובעת המוצגת כמצב ש"אינו ברור" (ר' סעיף 5 לבקשה). לא די לטעון כלאחר יד, שביצוע פסק הדין יגרום למבקשת נזק בלתי הפיך. יש לתמוך "הצהרה " שכזו בטענה ממשית כלשהיא, אשר לא הובאוה במקרה דנן.
6. בנסיבות שתוארו , ובהתאם לפסיקה המנחה בנדון, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ג' תשרי תשע"ג, 19 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.