1. התביעה שבפניי עוסקת בטענות הטעיה ומצג שווא אשר לטענת התובעים הוצג להם במסגרת התקשרותם עם הנתבעת, שהינה מפעילת רשת חנויות "אפרודיטה" לממכר לבני נשים (להלן: "הנתבעת" או "אפרודיטה").

הנתבעת פרסמה מכרז להפעלת חנות של הרשת במרכז המסחרי אם הדרך, הסמוך למושב בית חירות, התובעים הביעו התעניינות והצדדים החלו לנהל משא ומתן (להלן: "המרכז המסחרי", "החנות" בהתאמה).

במהלך המו"מ קיבלו התובעים ממנכ"לית אפרודיטה, גב' עדנה אקוקה, הודעת דואר אלקטרוני שכללה נתונים על היקף הפעילות העסקית של חנויות אחרות המתנהלות במרכז המסחרי (להלן: "הדוא"ל"), ולטענת התובעים בעקבות מידע זה הם חתמו ביום 9.11.06 על הסכם זיכיון להפעלת חנות של הנתבעת, ובמקביל ביום 13.11.06, חתמו על הסכם נוסף בו שכרו חנות מהמרכז המסחרי.

לימים, ולאחר שהתובעים החלו בהפעלת החנות, התברר להם כי תנועת העוברים והשבים במרכז המסחרי אינה תואמת את הנתונים שהוצגו בדוא"ל, ולאחר שהחלו להפסיד כספים ונגרמו להם נזקים רבים, הם נאלצו לסגור את החנות, והם תובעים מהנתבעת לפצותם בגין מצג השווא וההטעיה שהביאו להפסדים אלו (ראה בעיקר סעיפים 17, 20, 23, 33, 40, 42, 43 ו-52 לכתב התביעה).

2. הנתבעת הכחישה כי הטעתה את התובעים, וטענה כי הנתונים שבדוא"ל הועברו אליהם כפי שהתקבלו מנציגי המרכז המסחרי, ולאחר שהובהר לתובעים כי עליהם לבחון בעצמם את הפעילות העיסקית במרכז המסחרי. לטענת הנתבעת, עובר לחתימת ההסכם הצהירו התובעים כי אכן ערכו את בדיקותיהם, ומצאו כי החנות היא לשביעות רצונם, ורק אז חתמו על הסכם הזיכיון, ועל כן דין התביעה להידחות.

הנתבעת הוסיפה, כי החלטת התובעים לסגור את החנות נעשתה ללא ידיעתה וללא הסכמתה, ובכך הפרו התובעים את התחייבויותיהם על פי ההסכם, ובין היתר גם את חובתם לשלם את דמי הזיכיון החודשיים, ובגין כל אלה הגישה הנתבעת תביעה שכנגד.

3. במקביל לתיק זה, התנהל הליך בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בתל אביב (תא"ק 13572-10-09), בו עתרה חברת הניהול של המרכז המסחרי, בית חרות ליש חברה לפיתוח בע"מ, לחייב את התובעים לשלם לה את כל התשלומים הנובעים מהסכם השכירות של החנות ("חברת הניהול" ו"התביעה האחרת" בהתאמה).

התובעים התגוננו שם בטענה כי חתימתם על הסכם השכירות התבססה על נתונים מוטעים שאפרודיטה הציגה בפניהם בדוא"ל, כשלטענתם חברת הניהול עשתה יד אחת עם אפרודיטה, במטרה להטעותם ולגרום להם לחשוב כי המרכז המסחרי שוקק חיים ובעל פעילות כלכלית ענפה, ועל כן עתרו לצירופה של אפרודיטה כצד שלישי לתביעה האחרת.

בשל קיומו של הליך תלוי ועומד כנגד אפרודיטה בבית משפט זה, נדחתה בקשת הצירוף שם ואפרודיטה נותרה מחוץ להליך, ואולם היות שטענת ההגנה היתה מבוססת על ההטעיה, הגישה חברת הניהול (התובעת שם) ראיות בעניין זה, ובין היתר הוצגו תכתובת הדוא"ל, תצהירה של מנכ"לית אפרודיטה, הגב' אקוקה, ועדויות של מר אמנון נדל, מנהל המרכז המסחרי, ומר עופר שחטר, מנכ"ל חברת הניהול, באשר לנסיבות שליחת הדוא"ל.

4. ההליכים התנהלו במקביל, ולאחר שהסתיימה הבאת הראיות מטעם התובעים, ניתן פסק דין בתביעה האחרת, ובמסגרתו חוייבו התובעים כאן לשלם לחברת הניהול את כל התשלומים שנקבעו בהסכם השכירות עליו חתמו.

וכך, במסגרת פסק הדין, סקר כב' השופט סובל באריכות את הנתונים שפורטו בדוא"ל ואת העדויות בדבר נסיבות שליחתו, ובסופו של דבר קבע:

"אין ולא יכול להיות חולק, כי עובר להחלטתם להפעיל חנות במרכז המסחרי, היה על הנתבעים לערוך בדיקות יסודיות ומעמיקות ולא להסתמך על רק על נתונים שנמסרו להם על ידי גב' אקוקה... ככל שהנתבעים לא ערכו בדיקות נוספות... אין להם אלא להלין על עצמם...

מכל אלה אני קובע, כי דין טענת ההטעיה להידחות".

(נספח א' לסיכומי הנתבעת).

5. בהתבסס על קביעות פסק הדין ועל דחיית טענת ההטעיה, עתרה אפרודיטה לדחיית התביעה שבפניי מחמת השתק פלוגתא ומעשה בי-דין.

התובעים השיבו, כי לא מתקיימים במקרה זה כל התנאים לתחולתו של ההשתק, ובין היתר כי לא ניתן להם יומם בבית המשפט, וכי לא עלה בידם לזמן בהליך המקביל את כל העדים הרלבנטיים לצורך הוכחת סוגיית ההטעיה, ועל כן דין הבקשה להידחות ויש לאפשר להם לנהל את תביעתם עד תום.

6. כידוע, מאחורי הכלל של "מעשה בית דין" עומד הרעיון של סופיות הדיון, והוא נועד לשים קץ לדיונים משפטיים בין הצדדים, ולמנוע הטרדתו של בעל דין יריב, על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק. סוגיה שהוכרעה – נסתם עליה הגולל ובית המשפט לא ידון בה מחדש.

כלל זה מבוסס על שני אדנים נפרדים, השתק עילה – שמשמעו כי התביעה הוכרעה כבר בעבר בין בעלי הדין על ידי בית משפט מוסמך, והשתק פלוגתא - שלפיו המחלוקת העובדתית שבין בעלי הדין הוכרעה בהליך משפטי קודם ביניהם או בין חליפיהם (ראה: ע"א 9555/02 זידאן ואח' נ' ברית פיקוח ואח' פ"ד נט (1) 538; ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי תק-על 2005 (3) 3036; א' גורן "סוגיות בדין האזרחי" מהדורה תשיעית, עמוד 110).

בבסיסו של כלל זה עומדים שיקולי וודאות ויעילות, לצד שמירה על תקינותה של המערכת השיפוטית ומניעת החלטות סותרות (ראה רע"א 7675/06 נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-על 2007 (2) 448; נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (1991), עמ' 12-15).

ההלכה מורה כי להבדיל ממבחן "השתק עילה", בכל הנוגע להשתק פלוגתא די אם עובדה מסוימת הועמדה במחלוקת במשפט הראשון, וכי בפסק הדין אותה עובדה נידונה וגם הוכרעה (ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן, פ"ד לה (1) 92).

בנוסף, על מנת להחיל את הכלל בדבר השתק פלוגתא, צריכים להתקיים ארבעת התנאים הבאים:

ראשית, כי הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. שנית, כי קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השניה, היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא. שלישית, כי ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה. רביעית, כי ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה.

7. לאחר שבחנתי את סיכומי טענות הצדדים ואת הראיות שהובאו בעניין, הגעתי למסקנה כי כל התנאים לקיומו של השתק חלים על התביעה, ועל כן דין הבקשה להתקבל;

ראשית, הפלוגתא המתעוררת בכל אחד מההליכים יסודה בטענת מצג שווא והטעייה מצד אפרודיטה.

מסקנה זו עולה מתוכן כתבי הטענות שהגישו התובעים בכל אחת מהתביעות, ואשר מגוללת באופן זהה את השתלשלות האירועים מול חברת אפרודיטה, ואת הנסיבות שהובילו לחתימתם על ההסכמים - לקבלת הזיכיון ולשכירת החנות – כאשר טענת ההטעיה בשני ההליכים מתבססת על תוכן הדוא"ל ששלחה מנכ"לית הנתבעת.

גם הראיות והעדויות שהובאו במסגרת התביעה האחרת - ובהן תכתובת הדוא"ל, תצהירי התובעים, ועדותם של מר נדל וגב' אקוקה – הן אותן הראיות שהוצגו בהליך שבפני.

ראיות ועדויות אלה נדונו באריכות על ידי בית המשפט בפסק הדין בתביעה האחרת, אשר קבע לגביהם ממצאים פוזיטיביים ומפורשים, והגיע למסקנה כי התובעים לא הוטעו על ידי אפרודיטה.

ואלה הם הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק הדין:

"כאמור, לטענת הנתבעים (התובעים כאן – ג.צ) ההתקשרות החוזית עם התובעת (חברת הניהול שם) נבעה בשל מצג שווא שהציגה בפניהם חברת ש.א.ג ניהול קניונים בע"מ (הנתבעת כאן)... לטענת הנתבעים... הציגה בפניהם אפרודיטה נתונים כספיים מוטעים ומטעים בקשר עם מחזורי פעילותן העסקית של החנויות הפועלות במרכז המסחרי... לטענת הנתבעים, על פי הנתונים שהוצגו בפניהם, תואר המרכז המסחרי כשוקק חיים ובעל פעילות ענפה.

[...]

רוב הנתונים בבדיקת התובעת היו קרובים לנתונים בדוא"ל... גב' אקוקה אף הצהירה, כי הבהירה לנתבעים כי חובתם ואחריותם לבדוק את הנתונים שהתקבלו בדוא"ל... עדות זו (ר"ל של גב' אקוקה) מחזקת את הטענה שיתכן ובמעבר בין הנתונים נפלו טעויות. מקורן של הטעויות שנפלו כאמור, יכול בהחלט להיות בטעות, ולא בהטעיה מכוונת... בנוסף, לא יכול להיות חולק, כי אף לדרך בה ניהלו הנתבעים את המושכר, הייתה השפעה רבה...

טענת הנתבע 2 (התובע 1 כאן)... כי הנתונים שהוצגו בפני הנתבעים הם היחידים שנתנו להם אינדקציה לגבי היקף הפעילות והם היוו את הסיבה בגינה התקשרו עם התובעת לצורך הפעלת המושכר – נשמעת מופרחת (כך במקור – ג.צ.)... אין ולא יכול להיות חולק, כי עובר להחלטתם להפעיל חנות במרכז המסחרי, היה על הנתבעים לערוך בדיקות יסודיות ומעמיקות ולא להסתמך על רק על נתונים שנמסרו להם על ידי גב' אקוקה... ככל שהנתבעים לא ערכו בדיקות נוספות... אין להם אלא להלין על עצמם...

מכל אלה אני קובע, כי דין טענת ההטעיה להידחות" (ההדגש הוסף – ג.צ, עמודים 6-9 לפסק הדין).

כשאלה הן הנסיבות, אין ממש בהבחנה שמעלים התובעים, ולפיה מקור ההטעיה בתביעה האחרת הוא בקנוניה שנרקמה בין אפרודיטה לחברת הניהול, ואילו בתביעה זו מדובר בהטעיה ישירה מצד אפרודיטה, שכן מקום בו נידונה ונדחתה המסכת העובדתית שהובילה לאותה הטעיה - לפיה אפרודיטה העבירה נתונים מטעים אודות פעילותן העסקית של חנויות אחרות במרכז המסחרי – אין מקום להידרש לכך בשנית.

לאור האמור לעיל, מתקיים התנאי הראשון לקיומו של השתק פלוגתא.

8. שנית, לתובעים ניתן יומם בבית המשפט להוכחת סוגיית ההטעיה.

כתב ההגנה בתביעה האחרת מעלה באופן מפורש ומפורט את טענת ההטעיה מצד אפרודיטה, ולהוכחת טענה זו הובאו ראיות ועדויות.

לפיכך, משבחרו התובעים להסתמך על ההטעיה כטענת הגנה מרכזית, היה זה מחובתם להביא את מלוא ראיותיהם ולהציג בפני בית המשפט את התמונה השלמה להוכחת מצג השווא, ומשניתן להם יומם בבית המשפט בסוגייה ההטעיה, ואף אם נמנעו מהבאת ראיות שהיו ברשותם מסיבה זו או אחרת, אין להם אלא להלין על עצמם.

שלישית, אין מחלוקת והתובעים מסכימים כי בית המשפט הכריע בסוגיית ההטעיה, ומכאן שגם התנאי השלישי לתחולתו של השתק פלוגתא מתקיים (ראה סעיף 2.4 לסיכומי התובעים).

המסקנה מכל האמור לעיל היא, שאילו קיבל בית המשפט את טענת ההגנה של התובעים לפיה הוטעו על ידי הנתבעת, הייתה תוצאתו של פסק הדין שונה בתכלית, וממילא היה בכך כדי להשליך על שאלת תוקפו של הסכם השכירות ועל זכותה של חברת הניהול לקבל את מלוא התשלומים הנובעים מאותו הסכם.

מכאן, שגם התנאי הרביעי ולפיו ההכרעה בהליך המקביל היתה חיונית לפסק הדין - מתקיים אף הוא בענייננו.

9. התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבעת הינה צד זר לתביעה האחרת, באופן המונע תחולתו של השתק פלוגתא על ההליך הנוכחי.

אלא שגם טענה זו דינה להידחות;

על אף שהכלל בדבר מעשה בית דין חל על בעלי דין להם היה יומם בבית המשפט בהתדיינות הראשונה, מכירה הפסיקה בהרחבת הכלל גם על "חליפים" לבעלי הדין המקוריים, כאשר נמצאת להם "קרבה משפטית" לאחד מבעלי הדין.

המבחן באשר לזהות הצדדים בכל אחת מההתדיינויות איננו מבחן טכני אלא מבחן מהותי של זהות האינטרסים המיוצגים:

"הכלל של השתק עקב מעשה-בית-דין שהיה אינו כלל טכני-פורמלי, אלא הוא כלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל-דין יריב על-ידי התדיינות חוזרת בענין שכבר נפסק כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר. משהיה לבעל-דין "יומו בבית-המשפט" לפי המונח האמריקני, דהיינו, לאחר שניתנה לו שעת כושר להביא את כל ראיותיו ולהשמיע את כל טענותיו בפני בית-המשפט, משתיקים אותו כאשר הוא מבקש לחזור ולהתדיין בענין בו נפסק במשפט הראשון. לענין זה אחת היא אם חפץ בעל-דין להעלות על שולחן הדיונים אותה עילה ששימשה לו יסוד לתובענה הראשונה (השתק עילה), או אם הוא מבקש בתובענה שניה בעילה אחרת, להעמיד לדיון טענה העומדת בסתירה עם ממצא פוזיטיבי שנקבע במשפט הראשון (השתק פלוגתה), ראה ע"א 246/66, 247/66, [8]. בשני המקרים האלה כאחד חל השתק, ‎.UT SIT FINIS LITIUM" (ע"א 718/75 שרה עמרם נ' גד סקורניק, פ"ד לא (1) 29, 35, ראה גם: ע"א 258/88 פיכטבוים נ' רשם המקרקעין פ"ד מב (2) 576, עמודים 580-581).

לאחרונה נבחנה שאלת ה"קרבה המשפטית" בע"א 735/07 צמרת חברה לבניין בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות (פורסם במאגרים), שם הגדיר בית המשפט העליון מהי "קרבה משפטית" בין בעלי דין בשתי ההתדיינויות השונות:

" "קרבה משפטית" לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים העומדים באותו צד של המיתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים (ענין צוריאנו, בעמ' 681; ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, 24 (2001); ענין פוליבה, פסקה 35; ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, [פורסם בנבו] פסקה 23 21.2.2007); זלצמן, בעמ' 377). "קרבה משפטית" כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לענין כספי משותף. המבחן לכך הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו. בין היתר, תתקיים קרבה משפטית כאשר לבעל דין בהליך הנוכחי היה ענין ממשי בנושא שנדון בהליך הקודם, והוא ידע על קיומו, והיתה לו הזדמנות להצטרף אליו, אך הוא נמנע במודע מכך. כאשר צד שיש לו עניין בתוצאות ההתדיינות מתנגד לצירופו להליך, ואף מסרב להצטרף אליו מיוזמתו, עשוי להיות בכך משום גילוי עמדה שהוא אינו חפץ להתדיין, וכי הוא מקבל את תוצאות אותה התדיינות גם אם הן נגדו ...".

בנוסף, אחת הדוגמאות שניתנו בספרות ליישום הכלל בדבר מעשה בית דין, הינה במצב בו אמנם אין זהות בין בעלי הדין במשפט הראשון לאלו במשפט השני, ברם עניינם של הצדדים במשפט השני קרוב לזה שבמשפט הראשון (יעקב קדמי, על הראיות, מהדורה מעודכנת תש"ע-2009, חלק רביעי, עמ' 1625, וראה גם: בג"צ 310/80 דרור הדרום חברה לפיתוח בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לה (1) 253).

בנסיבות שפורטו, ומשהובהר כי טענת ההטעיה שהועלתה בתביעה האחרת

יוחסה לאפרודיטה על בסיס אותו דוא"ל, ומערכת היחסים בינה לבין התובעים היתה חלק בלתי נפרד ממסכת הראיות שם, יש לראות באפרודיטה ככזו שהיה לה "עניין קרוב" בהכרעה בהליך המקביל, באופן שהיא קשורה בתוצאותיו והן בעלות השפעה עליה.

10. לאור כל האמור לעיל, ומשמתקיימים כל התנאים לתחולתו של השתק פלוגתא, אני קובעת כי פסק הדין שניתן בתביעה האחרת הכריע במחלוקת בין הצדדים ויצר מעשה בית דין והשתק, באופן המונע בירורן של אותן הטענות, ומשכך - ואני מורה על דחיית התביעה.

התביעה שכנגד נותרת על כנה, והכרעה בשאלת ההוצאות תקבע בסופו של ההליך.

ניתנה היום, ד' תשרי תשע"דה' תשרי תשע"ד, 09 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.