התובעת, חברת חי עמרה בע"מ, עוסקת ביבוא מוצרים, ולטענתהּ בעיקר מסין, מזה 28 שנים. התביעה היא, על פי כותרתהּ: "השבת טובין לפי ס' 192 לפקודת המכס". התביעה הוגשה ביום 21.5.2009.

הטובין אותם מבקשת התובעת להשיב לה הם טובין, אשר נמצאים במכולה שמספרה: 6294202HLXU אשר נתפסו ע"י הנתבעת.

הטובין הגיעו ארצה ביום 25.1.2009 לנמל חיפה.

הבקשה היא "לאפשר לתובעת לקבלם בחזרה ולשלוח אותם בחזרה לסין ולא להכניסם לישראל".

מתוכן הבקשה ניתן להבין, כי התובעת הזמינה מהספק בסין, לקראת חג הפורים, אקדחי לייזר ועוד צעצועים. אקדחי לייזר מותרים ביבוא.

כאשר הגיעה המכולה ארצה, הנתבעת פתחה את המכולה, מבלי שהמציאה קודם לכן הודעה בכתב, וגילתה, כי הטובין מכילים נשק היורה כדורי פלסטיק, וזה אסור בייבוא, אלא ברישיון.

התובעת טענה, כי הנתבעת פעלה שלא כדין, בכך שלא הודיעה לה במועד, וזאת על פי סעיף 190 (א) לפקודת המכס, ועל כן עליה לשחרר מיד את המכולה והטובין.

כאשר נודע לתובעת על המצא הנשק האסור, אותו לא הזמינה, כל מה שביקשה היה שיאפשרו לה לשחרר ולשלוח אותו בחזרה לסין, ואז גם יהיה באפשרותה לקבל בחזרה את התמורה אותה שילמה ליבואן בסין.

התובעת טענה, כי אי היענות לבקשתה גורמת לה נזק כספי רב, שכן שילמה עבור הטובין, בנוסף להוצאות בגין דמי המשלוח וכו'.

התובעת ביקשה להתיר לה לפצל סעדיה.

התובעת צירפה לכתב התביעה את המסמכים כדלקמן:

א. שטר מטען.

ב. רשימת טובין. ברשימה זו מפורטים בין שאר הפריטים המכונים תחת הקטגוריה PLASTIC TOYS גם פריטים המכונים LASER.

ג. מכתב עו"ד צח אל הנתבעת, כאשר יש דגש על כך, כי נמסר לו בע"פ על תפיסת הטובין בפברואר 2004, ולא הומצאה לו הודעה בכתב עד ליום כתיבת המכתב (7.4.2004).

התפיסה התרחשה עוד לפני שהחל הליך השחרור ע"י התובעת, הכולל פנייה אל מכון התקנים לקבלת אישור.

ד. מכתב נוסף של עו"ד צח מיום 19.4.2004 המתרעם על חוסר התשובה.

ה. תשובת המדינה, כי הנושא נמצא בטיפול לאחר שהעובדים ישובו מחופשת פסח מרוכזת בה שהו.

הגנה

המדינה התגוננה כנגד התביעה וטענה, כי מסרה הודעה למר יוסי עמרה, בעלי התובעת, במסירה אישית של ההודעה על התפיסה ביום 25.2.04.

מדובר בטופס הנקרא "אישור בדבר תפיסה" (אב"ת), שמספרו 353863, ומר עמרה חתום על אישור זה.

הנתבעת טענה כלפי התובעת, כי אין זו פעם ראשונה בה נתפסים טובין של התובעת בפועל, שכן זו פועלת לטענתהּ, בשיטת "מצליח": מביאים ארצה ייבוא בלתי חוקי, ואם נתפסים, טוענים: "לא ידענו", "לא התכוונו", או "זאת טעות", כפי שנוהגת התובעת גם כאן.

על פי סעיף 190, הרי אם בעל הטובין שנתפסו לא הגיש הודעה שהוא תובע את החזרתם תוך חודש ימים מיום שקיבל את ההודעה, רואים בטובין כמוחרמים. התובעת לא הגישה בקשה, אלא כעבור חודש וחצי. יש, ולו מטעם זה, לדחות התביעה על הסף.

הנתבעת טענה, כי התובעת לא גילתה לבית המשפט, כי התפיסה נעשתה לאחר פתיחת המכולה בנוכחות מר עמרה עצמו, ונמצא, כי היא מכילה 33,880 אקדחי אוויר מסוגים שונים.

התפיסה נעשתה במסגרת חקירה משטרתית בחשד למתן שוחד והברחת טובין. בין היתר בנוגע למכולה נשוא התביעה – ס/15 מודגש בכתב ההגנה.

רובה אוויר אינו בר ייבוא חופשי, אלא לאחר קבלת אישור התמ"ת והפנים, וככזה, לא ניתן וגם לא יכול היה להינתן אישור לטובין אלה.

המכולה והטובין בה נתפסו על פי החוק, והנתבעת פירטה את הסעיפים הרלוונטיים. משלא התבקשה החזרת הטובין עד ליום 26.3.09, הרי הם מוחרמים לטובת המדינה.

הנתבעת בכתב הגנתהּ ציינה, כי הטובין נתפסו גם מכוח סעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי, והם עשויים לשמש כראיה.

נתנה החלטה להארכת המועד להחזקתם, וגם משום כך אין מקום להיענות לתביעה. כתב הגנה הוגש ביום 12.9.2004.

הנתבעת התנגדה לבקשה לפיצול סעדים.

לכתב ההגנה צורפו:

א. אישור בדבר תפיסה מיום 25.2.09 בטופס רשומים שמות התופסים: גיא בן זקן+ איתן אלחנן. בטופס מפורטים סעיפי החוק הרלוונטיים לפיהם בוצעה התפיסה:

1. ס' 188 לפקודת המכס.

2. סעיף 7 (א) לפקודת היבוא והיצוא (כ"ח) תשל"ט – 1979.

3. סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) – נ"ח תשכ"ט – 1969.

4. סעיף 35 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א – 1981.

בטופס זה נאמר במפורש, כי אם תוך חודש ימים לא תוגש הודעה בכתב לתביעת התפוס והטובין ייראו כמוחרמים.

על הטופס מופיעה חתימה במקום המיועד לחתימת האדם, אשר אצלו נתפסו הטובין "עמרה".

ב. מכתב של מר אלון יוסף, ממונה בכיר במדור חקירות של מכס ומע"מ ירושלים, אל גובה המכס בחיפה, המציין, כי נמסר האב"ת למר עמרה, וכי תוך חודש לא דרש את התפוס, וכי מתנהלת חקירה.

ג. בקשה להארכת תפיסת מוצגים מיום 21.8.04. ההחלטה עצמה לא צורפה. על הטופס רשום "החלטת בית המשפט בבקשה להארכת תוקף מוצגים בתיק".

התובעת הגישה כתב תשובה:

עיקרי כתב התשובה:

א. הכחשה מוחלטת לעניין מעורבות מר עמרה באירועים "דומים".

ב. הכחשה נמרצת לקבלת טופס האב"ת ע"י מר עמרה בזמן אמת.

התובעת טוענת, כי העתק אישור התפיסה הומצא לה לראשונה רק עם המצאת כתב ההגנה.

ייתכן ומר עמרה הוחתם על טופס זה במסגרת חקירה. הוצגו בפניו שלוש מכולות, והוא נדרש לאשר כי שלושתן שלו. הוא אישר, כי שתיים מהן שלו, ובאחת מהן נמצאו הטובין נשוא המחלוקת. התברר לו, כאשר נפתחה המכולה בנוכחותו, כי היו שם דברים, אשר לא הוזמנו על ידו.

מכיוון שבאותה עת הוחתם על הרבה מסמכים, ייתכן שחתם גם על האב"ת, אך הוא לא נמסר לידיו. לא אז ולא בכל מועד אחר.

אי לכך, המועד להודעה עדיין לא החל, ולא יכול להיות כל איחור בהגשת הדרישה להחזרת התפוס על פי סעיף 190. לחילופין, היות ומר עמרה היה במעצר בית, יש לראות באיחור של שבועיים כאיחור פרוצדוראלי בלבד, שאין בו לפגוע בזכות הקניין של הגעת הטובין ו"בזכותה המהותית לשחרורם ומשלוחם בחזרה לסין מבלי להכניסם לישראל".

ככל שמדובר בתפיסה על פי חוק סדר הדין הפלילי, חלף המועד להחזקתם. יתירה מכך, הבקשה להארכת התפוס לא נמסרה לתובעת. היא לא זומנה לדיון בבקשה, ועל כן גם אם ניתנה החלטה, היא בטלה מעיקרהּ.

ההליך

א. בתאריך 21.5.2009 הגיש התובע בקשה דחופה למתן צו מניעה ארעי לבל תעשה המדינה כל פעולה בטובין נשוא התביעה, ובכלל זה השמדתם. ניתנה החלטה כמבוקש באותו היום. החלטה זו לא שונתה.

ב. שמיעת ראיות הצדדים התקיימה ביום 12.6.11. מטעם התובעת, העיד מר יוסף עמרה בתצהירו – ת/1. עד נוסף, עמיל המכס, מר שטרנברג, לא התייצב לדיון, למרות שהוזמן, ותצהירו נמשך.

מסמכים שהוצגו ע"י התובעת בנוסף למסמכים אשר צורפו לכתב התביעה:

ת/2 – דוגמת אקדח.

ת/3 – תמונה של Flash Guns.

ת/4 – הודעת מר עמרה מיום 3.3.2009 תחת אזהרה, בחשד לעבירות על פקודת המכס ו/או חוק העונשין ו/או חוק איסור הלבנת הון.

לשאלה לתגובתו על כך, כי נמצאו במכולה, אשר התובעת ייבאה, אקדחי אוויר מסוגים שונים, האסורים בייבוא, השיב מר עמרה:

"קודם כל, ברצוני לומר, שאקדחים אלו נמכרים בכל הארץ... אני אמרתי שאני רוצה לייזרים לפורים, והוא שלח לי לייזרים, ואני לא ידעתי מה זה לייזרים... באתי לעמיל מכס שלי, ישעיהו, ואמרתי לו, אני לא יודע מה עם המכולה הזו, ואני רוצה לפנות למכון התקנים, שיתן תקן עליה, ואל תשחרר אותה".

במכולה נמצאו כדורי פלסטיק, וכשנשאל לעניין זה, לכך לא הייתה למר עמרה תשובה.

במהלך ההודעה חזר ואמר מר עמרה, כי הזמין אקדחי לייזר, כמותם גם ייבא בעבר. כאשר נשאל מה השוני בין מקרה זה לבין מקרים בעבר, ענה:

"במקרה זה לא תפסתי את הספק. הוא שלח לי לפני החופש שלהם, שיש להם חודש ימים. בזמן שלא תפסתי את הסיני התקשרתי למכון התקנים וביקשתי מהם שיבדקו ויתנו לי אישור. אני דיברתי עם תיקי והיא אמרה לי "בסדר".

(ר' עמ' 4 להודעה ת/4).

לשאלה האם אקדחי האוויר, כפי שנמצאו במכולה, יובאו בעבר, ענה:

"לא. הבאתי אקדחים לפורים, אבל לא כאלו".

ת/4 בעמוד האחרון ישנה תשובה, שהיא נראית מחוקה. אינני בטוחה, כי מדובר בכוונה תחילה. יכול להיות, גם כשרצו להדגישהּ, ובצילום המסמך ההגשה צבעה את התשובה בשחור. כך או כך, חבל שלא הוצג המקור לבית המשפט.

ת/5 – פרוטוקול הדיון והחלטת כב' השופט פיש:

בעת הדיון בבקשת המעצר של המשטרה נגד מר עמרה, הוחלט כי המבקש יישאר במעצר בית מוחלט.

המדינה העידה את העדים: מר אורן אלחנן ומר אילן יוסף, שהיו מעורבים בתפיסת הטובין, ומר אלחנן במיוחד לעניין מסירת האב"ת לידי מר עמרה. אדם נוסף שהיה מעורב בתפיסה, מר גיא בן זקן לא הוזמן להעיד. יש לציין שאי-הזמנתו תמוהה, בהתחשב בכך שהגיע כבר קודם לכן.

מסמכים אשר הוצגו ע"י ההגנה:

נ/1 – תביעה ב-ת.א 23732/06 בו תבעה חברה סינית את המדינה תביעה דומה, עפ"י סעיף 192 לפקודת המכס – עניינה השבת טובין שנשלחו לתובעת כאן, במקום לירדן.

נ/2 – הודעתו של מר יוסף עמרה במשטרה מיום 4.9.06. להודעה זדו צורף טופס האב"ת מיום 25.2.09 – נשוא התביעה.

נ/3 – טופס האב"ת נשוא התביעה.

מר אורן הצהיר ב-נ/4, כי כאשר נפתחה המכולה בנוכחות מר עמרה, נמצאו בה, בין השאר, המוצרים כמו בובות, קוסמטיקה ורובוטים. בעומק המכולה נמצאו אקדחי אוויר. במקום נעשתה ספירה המפורטת באב"ת – 38,880 אקדחי אוויר. בטופס האב"ת כתוב, כי נלקחו דוגמאות מדגמים שונים.

מר אורן הצהיר (סעיף 9 לתצהירו), כי את האב"ת העביר לחתימת מר עמרה, מיד לאחר הכנתו, בעוד "נציגי המכס והמשטרה עומדים במקום".

מר אורן העיד, כי ראה שהשוטרים ירו בחלק מן הדוגמאות, וראה שכדורי הפלסטיק עשו חורים בארגזים. מר אורן ענה בחקירה הנגדית, כי אכן מסר למר עמרה את האב"ת, ונוהל רגיל הוא, שהמקור נמסר לבעל-הטובין, והעתקים מטופס זה נמסרים במחלקות השונות.

בעת החקירה הראה עו"ד צחי למר אורן את ת/2 – אחת הדוגמאות שהביא לבית המשפט מר עמרה, ועל כך אמר מר אורן:

"סליחה שאני אומר זאת, אבל זו בדיחה לעומת מה שהיה במכולה".

טענות וסיכומי התובעת:

התובעת ייבאה לארץ את המכולה נשוא התביעה, כאשר היא הזמינה מאת הספק 100 אקדחי לייזר המותרים בייבוא. התובעת לא הספיקה לשחרר את הטובין ולהעביר לתקינה כנדרש בחוק, כאשר נתפסה המכולה בידי הנתבעת.

המכולה נתפסה במהלך חקירה פלילית כנגד אדם אחר, והחשד כנגד התובעת היה עבירות שוחד והברחה.

הנתבעת אליה עבר הנטל, לטענת התובעת, לא הצליחה להרימו ולהוכיח לא רק על פי חובת הוכחה מוגברת, היות ומדובר בטענה למעשים פליליים, אלא גף לא ברמה המתבקשת במשפט אזרחי של 51% בלבד.

באשר לטענת ההגנה הנוספת, כי מדובר בטובין מיובאים בניגוד לצו, הרי אין די בכך כדי להגדירם כטובין מוברחים, אין למדינה זכות להחזיק בהם, ועליה להשיבם לתובעת, שכן התנהגותהּ של הנתבעת הינה בלתי-חוקית בעליל. לא הייתה לה ואין לה זכות להחזיק את הטובין ולהחרימם.

לדעת ב"כ התובעת, הרי גם מעדי ההגנה עצמם נלמד, כי מר עמרה, מיד עם פתיחת המכולה, אמר כי הזמין לפורים רובי לייזר ולא הזמין רובי אוויר, והוא כלל לא ידע מה היה במכולה.

הנקודה היחידה במחלוקת היא אם נמסר האב"ת לידי מר עמרה במועד הבדיקה, אם לאו.

מר עמרה עמד על כך, כי לא קיבל את הטופס, ואילו ה"ה אילן יוסף ומר אורן יוחנן הודו, כי אינם זוכרים באופן מפורש, כי האב"ת נמסר למר עמרה באותו מועד.

לא למותר לציין, כי באותה תקופה מר עמרה היה במעצר בית והוא הובא משם ע"י המשטרה, ועל כן ייתכן והאב"ת נמסר למשטרה כלל.

ב"כ התובעת טען, כי מר עמרה כלל לא נחקר על גרסתו זו, דהיינו שלא קיבל את האב"ת, ומכאן, שגרסתו זו נכונה: "הכלל הוא שיש לייחס משקל להעדר החקירה הנגדית ולקבל דברי העד כנכונים". בהמשך דבריו, בא כוחהּ המלומד של התובעת מפנה לע"א 260/82 סולומון נ' ששון אמונה, פד"י ל"ח (4) בעמ' 253 ופסיקה נוספת.

לעומת עדותו הנחרצת של מר עמרה, כי לא קיבל את האב"ת באותו יום, הרי אין להגנה כל עדות ישירה למסירתו לידי התובע.

מר עמרה אכן חתם על טופס האב"ת (נ/3), במובן זה שהיה נוכח בעצם החיפוש, אך אין חתימה על מסירתו אליו.

זו דרישה מהותית, כדי שהתובעת תדע מה תאריך התפיסה, על מנת שתגיש את התביעה להשבת התפוס במועד הקבוע בחוק, כפי שנפסק בע"א 545/96 SHERIDON EXIM LTD נ' רשות הנמלים והרכבות ואח'.

המדינה לא טרחה לוודא, כי אכן התובעת קיבלה את האב"ת, במיוחד שמר עמרה, כפי שהעיד מר אילן יוסף היה נסער ועצבני וסירב לקבל את האב"ת, וכלל לא יצא מהניידת.

וגם אם נמסר לו, הרי בנסיבות העניין, כאשר מר עמרה היה נסער ועצבני ונתון במעצר בית עקב חשש של שוחד, ללא קשר למכולה זו, אין לראות בכך מסירה כלל ועיקר.

ב"כ התובעת מרחיב לעניין חוסר תום הלב של הנתבעת, אשר עשתה להכפיש את מר עמרה, ולשם כך פעלה בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי, ובניגוד לדין.

הנתבעת עשתה שימוש לא נאות בהליכי בית המשפט, והפרה את החובה וההגינות המוגברת המוטלת עליה. הנתבעת ניצלה לרעה את הליכי בית המשפט וניסתה להטותם לרעת התובע, על ידי טענות בדבר מסוכנות רובה האוויר, בשעה שהוכח, כי אין לכך כל ראיה, וכי מר אילן יוסף, אשר בתצהירו נאמרו הדברים, אינו מומחה לנשק ואינו מבין דבר באקדחי אוויר כלל. עדותו לעניין זה היא עדות סברה, לה התנגד ב"כ התובע.

מר עמרה התלונן, כי רשות המכס רודפת אותו ומתנכלת לו בהקשר לחקירה אחרת כנגד אחד מעובדי התובעת.

אין רלוונטיות לדעת ב"כ התובעת לסעיף 190 תכליתו של הסעיף היא לתחום את המועדים להשבת התפוס, כאשר מדובר בהחרמה והשמדה, והיבואן מבקש פיצוי.

במקרה זה, כל מה שמבקשת התובעת הוא האפשרות לשלוח את הסוכן בחזרה לסין.

ב"כ התובעת סבור, כי הנתבעת "עומדת על קוצו של יוד" בהתנהלותהּ ובהתעקשותהּ על משענת פרוצדורלית של איחור במספר ימים.

בעניין הבסיס המשפטי להגנתהּ של הנתבעת, טוען ב"כ התובעת כי הנתבעת נתפסה לכלל טעות, שכן על פי כתב ההגנה, הבסיס לחילוק הטובין הוא על סמך סעיף 188 לפקודת המכס, לפיו מותר לנתבעת לחלק את הטובין מכוח הוראת סעיף 204 לפקודת המכס, אלא שסעיף 204 דן בסמכות לחלק את הטובין לגבי טובין שהוברחו או שיובאו באיסור.

אין מדובר בטובין שהוברחו, כי לצורך "הברחה" יש להוכיח את יסוד הכוונה, וממילא משהוכח כי מר עמארה כלל לא ידע מה יש במכולה, בניגוד להזמנתו, הרי אין לדבר על טובין מוברחים, ובאשר לטובין שיובאו באיסור – אמנם העד מטעם הנתבעת, מר אילן יוסף אמר, כי ככל הידוע לו מדובר במוצרים אסורים, ועל כן אין שחר לטענה, כי מדובר בהברחה, גם על פי גרסת עדי הנתבעת עצמה. יתר על כן, טענת התובעת כי מר עמרה פנה אל עמיל המכס מטעמו, מר שטיינברג, וביקש ממנו להתחיל בהשגת מכון התקנים, כי חשב לתומו, כפי שהזמין, מדובר בצעצועים לפורים, כלומר אקדחי לייזר, בובות ותמרוקים, הרי ברי כי עדותו היא אמת. מה עוד, שהוא לא נחקר כלל על גרסה זו.

בנוסף, בחיפוש שנעשה במחסני התובעת לא נמצא ולו פריט אחד אסור בייבוא, ובוודאי לא נמצאו אקדחי אוויר אסורים. מר עמרה הוכיח, כי גם בעבר מכר אקדחי לייזר, אותם הוא מייבא במשך שנים, וגם על כך לא נחקר ע"י הנתבעת. מר עמרה אף המציא לבית המשפט דוגמאות של אותם אקדחי לייזר שהתובעת מייבאת. לעומת זאת, הנתבעת לא טרחה להמציא לבית המשפט ולו רובה אוויר אחד שנמצא במכולה, לטענתהּ.

מכיוון שבחיפוש שנעשה במחסני של התובעת לא נמצאו דברים אסורים הדומים לטובין שבמכולה, הרי ברור, וצריך להיות ברור גם לנתבעת, כי לא הייתה כל כוונה לייבא מוצרים אסורים.

אי לכך, ומכיוון שהתובעת, תוך זמן מאד קצר, ביקשה לאפשר לה להחזיר את הטובין לסין, שיקול הדעת הנכון מטעם הנתבעת היה צריך להיות היעתרות לבקשה. הנתבעת לא הפעילה שיקול דעת נכון, במיוחד כאשר לא קוימה חובתהּ, לפי סעיף 190 (א) לחוק למסור את ההודעה על התפיסה במועד, ומשחלף המועד והחקירה והחיפוש לא הניבו כל תוצאה, וגם לא הוצא כתב אישום, והנתבעת לא הצליחה להוכיח שהתובעת ניסתה להבריח את הטובין לארץ, היה עליה להפעיל את שיקול דעתה, כפי שהיא מוסמכת לפי סעיף 204 (2) לחוק, ולאפשר את קבלת הטובין בחזרה על מנת לשלחם בחזרה לסין. כך היה צודק ונכון להחליט.

ב"כ התובעת מתרעם על ניסיונהּ של הנתבעת לטפול על מר עמרה, כי הוא מבריח שיטתי, וכביכול האירוע נשוא תביעה זו מלמד על שיטה שבה פועלת התובעת. הנתבעת כשלה בניסיון זה. המצאת פלט ובו רשימה של מקרים שבהם התובעת שילמה כופר או כי היו תיקי חקירה אחרים, אין בה ראיה כלשהי ל"מעשים דומים".

העובדה, שהתובעת שילמה כופר של מאות שקלים מדי פעם בפעם, אין בה כדי להוכיח כי התובעת היא עבריינית. הרי לא הובאה שום ראיה על שום מה ולמה ניתן הכופר, והנתבעת סירבה להמציא את המסמכים הנוגעים בדבר לב"כ התובעת. הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה במשפט האזרחי להוכיח שיטה ומעשים דומים. מדובר בצורך להוכיח את האלמנט הנפשי, וזה לא הוכח. ב"כ התובעת מפנה לת"א מחוזי ת"א 1296/02 רודשטיין ו-1914 אח' נ' וועדת התביעות.

אין כל ערך ומשקל לעדויות של מר אורן יוחנן ואילן יוסף, שכן אין להם שום מומחיות בנושא נשק, אין להם שום מושג, ולכן אין הם יכולים לחוות דעה על כלים שנמצאו במכולה והאם כלי נשק כזה או אחר מסוכן, אם לאו.

טענה נוספת בפי ב"כ התובעת היא, כי העד החשוב לגבי מסירת האב"ת, והוא מר גיא בן זקן, שהוא זה, אשר ערך את האישור וגם היה נוכח בזמן חתימתו. עד זה לא התייצב לדיון, ולא נמסר ממנו תצהיר. הלכה מושרשת היטב היא, כי אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת חשש, כי בעל הדין שנמנע מהביאו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.

כך גם לגבי העובדה, כי לא נמצא כל פירוט כמה אקדחים נלקחו וגם לא הובאו לבית המשפט כראיה. לא צורף כל מסמך המאמת כמה סוגי אקדחים נתפסו. משלא הומצא לבית המשפט ולו אקדח אחד בלבד, איך אפשר לדעת במה מדובר? האם בכלל מדובר באקדחי אוויר ולא באמת באקדחי לייזר, כפי שהוזמן וכפי שכתוב בשטר המטען?

בסיכומו של דבר מבקש ב"כ התובעת להורות על שחרור מיידי של המכולה והחזרתה לידי התובעת, כדי שתוכל לשלוח אותה בחזרה לסין, מבלי שתשוחרר ותיכנס לישראל.

סיכומי הנתבעת:

הנתבעת טוענת, כי יש לקבל את עדויות העדים מטעמהּ, כי מדובר באקדחים מסוכנים, היכולים להוציא עין בקלות, כפי שנראה כאשר ירו בארגזים, כשהם מחוררים אותם, ללא כל קושי. כך העיד העד מטעם הנתבעת ביום 12.6.11, ר' עמ' 21 שורות 2-6. אין זה משנה ולא רלוונטי, כי החוקרים אינם מומחים לכלי ירייה ולא לקחו את הרובים לבדיקות מעבדה. די בכך, כי באמצעות כדורי פלסטיק הם יוצרים חורים על מנת להראות על מסוכנותם.

שאלת מסירת טופס האב"ת התבררה, כאשר בסופו של דבר מר עמרה אישר, שייתכן ואחד מהמסמכים עליהם חתם הוא מסמך האב"ת, וכן אישר חתימתו על טופס זה. אין חולק על כך, כי הוא היה נוכח בזמן התפיסה, ולכן ברי הוא, כי מר עמרה אחז את הטופס בידיו וחתם עליו. את טענתו כי לא קיבל אותו לידיו, היה עליו להוכיח, והוא לא עמד בנטל זה.

יתר על כן, ברור כי למר עמרה יש אינטרס שלא לאשר את קבלת האב"ת לידיו. לעומת זאת, לחוקרי הנתבעת אין כל אינטרס שלא למסור לו את האב"ת, אלא להיפך. יש לקבוע כי האב"ת נמסר לידי התובע, מר עמרה, ולחילופין אם סירב לקבלו, יש להתייחס אליו, כאילו קיבל אותו לידיו, שכן אלמלא כן, כל אחד יוכל לסרב לקבל הודעה, גם אם היא מועברת אליו במסירה אישית. ב"כ הנתבעת סבור, כי התקיימה תכלית דרישת המסירה, ומר עמרה ידע על התפיסה, ועל כן מר עמרה לא ביקש להחזיר את הטובין בתוך חודש ימים, וחלף הזמן שבו יכול היה לבקש את החזרת הטובין, על פי סעיף 190 לחוק.

הנתבעת טוענת כי מילאה אחרי חובותיה, כנדרש בסעיף 190, ומכיוון שלא הוגשה תביעה להחזרת הטובין במועד, יש לדחות על הסף את התביעה להחזרת הטובין אל התובעת. תפיסת הטובין לא התבססה על הברחה בלבד, אלא על כלל החלופות המצוינות בטופס האב"ת ובכלל זה טובין שיובאו בהפרת איסור, הגבלה או הסדר, וזאת על פי סעיף 204 (2) לפקודת המכס, ויש לציין, כי לא נדרש כל יסוד נפשי להוכחת סעיף זה.

לעניין שיטותיו של התובע, הרי פעם אחר פעם הוא נתפס מייבא טובין אסורים, ופעם אחר פעם הוא טוען, כי או שטעה, או הוטעה, או לא הבינו אותו, או הגיע אליו בטעות במקום לירדן, וכן הוא טוען, כי אי התאמות זה דבר נורמאלי בכל מדינת ישראל. אין לקבל את הטענה, כי הוא משלם כופר פעם אחר פעם מטעמים כלכליים בלבד.

ב"כ הנתבעת מציין, כי גם עניין מסוכנות הטובין אינו מהווה תנאי, אך ברור שמדובר בנושא שהוא חשוב ורלוונטי, כאשר בית המשפט נדרש למידת החומרה של הברחת הטובין. אין זה גם רלוונטי, שחוקרים מטעם הנתבעת לא היו נַשָּקים במקצועם, ואינם מומחים. די להם במה שראו עיניהם, ואם ראו שרובה-צעצוע מחורר את הארגז בו הוא מונח, ברור כי הוא מסוכן, במיוחד אם הוא יגיע לידי ילדים. מכיוון שהתובעת ייבאה מוצרים אסורים בניגוד לסעיף 204, ומכיוון שמר עמרה הגיע למקום התפיסה וחתם על טופס האב"ת ולא הגיש את התביעה שלו במועד, יש לדחות את התביעה על הסף, ולחילופין מכיוון שהתקיים ייבוא של טובין בניגוד לסעיף 204, מן הדין לדחות את התביעה לגופו של עניין.

דיון והכרעה:

התובעת הגישה תביעה למתן צו עשה, לפיה בית המשפט מתבקש להורות לנתבעת, מדינת ישראל, להשיב את הטובין, וזאת על פי סעיף 192 לפקודת המכס. סעיף 192 לפקודת המכס אומר כדלקמן:

א. אניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו על ידי פקיד-מכס ומסר בעל התפלוס לגובה המכס תביעה עליהם, רשאי גובה המכס להוסיף ולהחזיק בתפוס ולעשות אחד משני אלה –

(1) לא לנקוט הליכים להחרמת התפוס אלא לדרוש מהתובע, בהודעה חתומה בידו, שיגיש נגדו תובענה להחזרת התפוס, ואם לא עשה זאת התובע תוך חודשיים מיום מתן ההודעה, יראו את התפוס כמוחרם ללא ורך בהליכים נוספים;

(2) להביא בעצמו לידי הגשת תובענה להחרמת התפוס.

ב. אם תוך שלושה חודשים לאחר קבלת התביעה על התפוס לא דרש גובה המכס מהתובע להגיש תובענה כאמור בסעיף קטן (א) (1), אף לא הביא בעצמו לידי הגשת תובענה כאמור בסעיף קטן (א) (2), יימסר התפוס לידי התובע.

אין מחלוקת על כי התובעת ייבאה ארצה את המכולה, אשר נתפסה על ידי הנתבעת בתאריך 25.2.2009. אין מחלוקת על כך, כי באותו יום מר יוסי עמרה הובא ע"י המשטרה למקום הימצא המכולה. אין מחלוקת על כך, כי מר עמרה ראה במכולה טובין, שלפי דעתו, הוא לא הזמין אותם, שכן רצה להחזירם.

אין מחלוקת על כך, כי הבקשה להשבת הטובין הוגשה באמצעות בא כוחהּ של התובעת בתאריך 7.4.2009, דהיינו חלפו למעלה מ-30 יום, מאז שבוצעה התפיסה ועד להגשת הבקשה להשבת התפוס.

המחלוקת הנדרשת לעניין ההכרעה בתיק זה היא האם הנתבעת מילאה אחרי חובותיה, על פי סעיף 190 לפקודת המכס, דהיינו למסור כחוק את טופס האב"ת של המכולה כבר ביום התפיסה, או כטענת התובעת בכתב תביעתהּ, כי עד עצם יום הגשת התביעה לא נעשתה כל מסירה על פי החוק, לתובעת.

ס' 190 לפקודת המכס:

"אניה, כלי הובלה או טובין, שנתפסו בתור מחולטים, ולא היה הקברנית או הבעל נוכחים בשעת התפיסה, חייב התופס למסור לקברנית או לבעל או לסוכן של התפוס, הודעה בכתב על התפיסה ועל סיבתה, בין במסירה אישית ובין במכתב אליו שנשלח בדואר, או שנמסר למקום מגוריו או עסקו, הידועים לאחרונה; וכל אניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו, ייראו כמוחרמים, והמנהל יהיה רשאי למוכרם אם האדם שמידו נתפסו או בעל התפוס לא מסר לגובה המכס במקום הקרוב ביותר, תוך חודש מיום התפיסה, הודעה בכתב שהוא תובע את התפוס; אולם אם היו הטובין שנתפסו דבר האָבֵד או בעל חיים חי, רשאי גובה המכס למוכרם מיד".

מר יוסי עמרה העיד בהחלטיות בתצהירו, כי לא קיבל את טופס האב"ת (כשם שנטען בכתב התביעה) – טענה אשר התערערה במשך החקירה הנגדית, עד כי בסופו של דבר אישר מר עמרה את חתימתו על טופס האב"ת.

אני ערה לכך, כי קיים קושי מבחינת הנתבעת בכך, שלא העידה את מר גיא בן-זקן, איש המכס אשר מילא את הדו"ח והחתים את מר עמרה על האב"ת, אך מכיוון שמר עמרה, בסופו של דבר, אישר את חתימתו, ואין טענה כי היא מזויפת, יש בכך כדי להקטין מעוצמת מחדל זה של התביעה ולאזן אותו מבחינת נטל הראיה.

יש לזכור, כי מר עמרה הוא עד יחיד ובעל דין, ובהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, יש צורך בנימוקים מיוחדים לקבוע ממצאים על פיה. לא מצאתי נימוקים מיוחדים.

עדויותיהם של האדונים אלון יוסף ואורן אלחנן לא נסתרה. אדרבא, ב"כ התובעת מבסס הרבה מטיעוניו על עדויותיהם, דהיינו הוא מוצא אותן כעדויות מהימנות. היות ומר אורן יוחנן העיד, כי היה נוכח לצידו של מר בן-זקן בעת טיפולו בתפיסה ובהחתמתו של מר עמרה על הטופס, וכן העיד בהחלטיות, כי טופס האב"ת נמסר באותו מעמד למר עמרה (ולא כפי שטען ב"כ התובעת בסיכומיו).

הנני קובעת, כי מר עמרה חתם בשם התובעת על טופס האב"ת ביום 25.2.09, וכי אנשי המכס, מר יוחנן ומר גיא בן זקן, נתנו לו את טופס האב"ת – נ/3, והוא היה ברשותו, ומרוץ הזמן הנדרש – חודש ימים – הֵחֵל במועד זה.

אני מקבלת גם את טענת ב"כ הנתבעת, כי גם אם היה נקבע, שמר עמרה סירב לקבל את הטופס, יש לראותו כמי שקיבלוֹ. הסירוב אינו יכול לשמש כעילה לאי-עמידה בלוח הזמנים.

אין מחלוקת, כי חלף פרק זמן של חודש וחצי מאז שנתפסה המכולה, ועד אשר נשלחה התביעה.

אין מדובר בתקנה פרוצדורלית גרידא, ולכן אין משמעות לימים העוברים, כטענת התובעת. אכן נראה לכאורה, כי שבועיים ימים הם זמן קצר, אך כשמדובר במסגרת זמן של 30 יום, מחצית מתקופה זו אינה זמן קצר כלל ועיקר, אך חשוב מכך הוא, כי מדובר במועד הקבוע בחוק, ואת החוק יש לכבד ולנהוג על פיו, ככתבו וכלשונו. הא ראיה, כי כאשר סבר המחוקק, כי מתקיימים תנאים אחרים, הדורשים מועדים אחרים, קבע אותם בסעיף 192 לפקודה.

איני מקבלת את טענת ב"כ התובעת, כי הדרישה לחתימה על האב"ת הינה דרישה פרוצדורלית בלבד, ולכן אין לייחס לה את החשיבות כביכול הייתה דרישה מהותית.

משנקבע כך, אכן יש לדחות את התביעה על הסף.

למעלה מן הצורך אתייחס לטענות הנוספות: מר עמרה עצמו העיד, כי האקדחים היו 3/4 מהמכולה עצמה, שמו אותם בעומק המכולה ובחוץ שמו את הבובות, אם כי מיד לאחר מכן הבין, כי הכשיל את עצמו, ועל כן העיד, כי לא ראה את האקדחים עד עצם היום הזה, ובעצם אינו יודע מה החרימו.

עדותו של מר עמרה התאפיינה בהתחמקות ואי רצון להשיב על שאלות, שלא היה לו נוח להשיב עליהן, ובכלל, לא הותירה רושם מהימן.

בניגוד לאמור בכתב התביעה ובתצהיר, אישר מר עמרה, כי עדיין לא שילם עבור האקדחים. נשאלת כמובן השאלה, אם לא ידע מהם האקדחים, כיצד ידע שלא מדובר במה שהזמין, וברצונו להחזיר את האקדחים אל הספק חזרה? אי לכך, איני מקבלת את טענתו, וברור לי, כי מר עמרה ידע היטב, כאשר ראה את תוכן-המכולה, כי מדובר באקדחים שאינם אקדחי לייזר.

אמנם בחקירה חוזרת אמר מר עמרה, כי כן מדובר באקדחי לייזר, ואף הביא לבית המשפט דוגמאות לאקדחי לייזר לטענתו, ואמר, כי זו הסחורה שהוא הזמין לחג הפורים, כפי שהראה לבית המשפט. אקדחים כאלה הוא מוכר משנת 2000, והם מותרים לייבוא, ואין בהם כל סכנה. איני מקבלת טענה זו. נאמנים עליי דברי מר אורן, כי האקדחים הם אקדחים שעשו חורים בארגזים, ועל כן, גם אם לא הובאו האקדחים בפני בית המשפט, אף לא דוגמה מהם (למרות שמן הראוי היה, שכך ייעשה, דהיינו לפחות דוגמה אחת לאקדחים שנתפסו הייתה אמורה להיות בפני בית המשפט, בתוספת עדות מקצועית, כי אכן מדובר באקדח שאסור לייבוא ומסוכן). ברי, כי מדובר באקדחים שסכנתם לפגיעה פיזית, בין במבוגרים בין בילדים, ברורה. לא למותר לציין את אמירתו של מר אורן, כי בהשוואה למה שנמצא במכולה, האקדח אותו הראו לו במהלך הדיון – הוא "בדיחה" (כלשונו).

אני ערה לכך, כי מר עמרה נעצר במסגרת חקירה משטרתית, אך למקום התפיסה הובא בהיותו במעצר-בית. אין זה מעלה ואין זה מוריד, גם אם מר עמרה היה עצבני ונסער. מר עמרה יבואן עתיר ניסיון, על פי עדותו הוא, וכן ניסיון לו במחלוקות (בלשון עדינה) עם רשויות המכס בעניין, ומדי פעם נאלץ לשלם כופר, ואף התנהלו כנגדו תביעות משפטיות.

מר עמרה מיוצג כראוי, ולא היה צריך להיות לו כל קושי לבקש מבא כוחו להגיש את התביעה להשבת הטובין במועד שנקבע.

התובעת ייבאה ארצה מוצר שאסור ביבוא, אשר לולא נתפס היה מופץ בארץ והיה עלול לגרום נזק, ועל כן בצדק נתפסו הטובין ולא הושבו.

אין בלבי כל ביטחון, כי לו היו מוחזרים האקדחים לתובעת, הם אכן היו מוצאים דרכם בחזרה לסין, ולא לכל מקום בארץ, "בתחנה המרכזית בירושלים ובתל אביב...." (כפי שמסר התובע בהודעתו ת/4).

על כן, התביעה נדחית.

הצו אשר ניתן על ידי ביום 21.5.2010 מבוטל, והמדינה רשאית להמשיך בהליכים, על פי הפקודה.

בשולי פסק הדין אומר, היות שאי אפשר שלא להעיר את ההערה כדלקמן:

להיטות-יתר אינה תורמת. הכוונה להתנהלות התובעת בניהול ההליכים מטעמהּ, הצגת או אי הצגת ראיות וכיו"ב.

יש טעם לפגם באי הזמנת מר בן זקן להעיד, באי הצגת האקדחים עצמם, בחקירה ארוכה על "עבר" ו/או מעשים דומים, ככל שהיו, כל זאת ללא הוכחה כראוי, למרות שאפשר היה. הצגת רשימה – פלט אירועים ותיקים שלא באמצעות עורכהּ, ללא הצגת התיקים עצמם, אינה מספקת, גם אם בחקירה נגדית אושרו חלק מהדברים.

מטעמים אלו, הנני פוסקת הוצאות על הצד הנמוך.

התובעת תשלם לנתבעת בגין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד 7,500 ₪.

ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ג, 03 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.