1. בכתב האישום המתוקן יוחס לנאשמים שימוש ללא היתר, במקרקעין הידועים כגוש 16876 חלקה 10 בכפר יפיע (להלן: "המקרקעין"), בכך שעשו שימוש חורג במגרש בשטח של כ-300 מ"ר שמיועד למגורים במקום מפעל שיש, ללא היתר כחוק (להלן: "השימוש").
2. בישיבה מיום 27.09.12 הורשעו הנאשמים, עפ"י הודאתם, בעובדות כתב האישום המתוקן. באותה ישיבה, נשמעו טיעוני הצדדים לעניין העונש.

טיעוני הצדדים לעונש

טיעוני המאשימה

1. לטענת המאשימה המדובר בשימוש עסקי תעשייתי, ולהוכחת הטענה הגישה את התמונות של המגרש בו נעשה השימוש הנ"ל (ת/1), כאשר אין מחלוקת כי העסק פעיל באזור מגורים, ומקומו הנכון הוא באזור תעשיה.
2. ב"כ המאשימה ציין כי הינו ער לגילם של הנאשמים, וכי השימוש מבוצע מזה שנים רבות, אולם מנגד טען, כי ידוע לנאשמים, משך תקופה של שלוש וחצי שנים, על הצורך להעתיק את מקום העסק, ולא פעלו בעניין זה.
3. ב"כ המאשימה ביקש להטיל על הנאשמים קנס שנע בין 15,000 – 25,000 ₪, צו איסור שימוש למשך 12 חודשים, על מנת לאפשר לנאשמים איתור מקום חלופי לעסק, וכן חתימה על התחייבות.

טיעוני הנאשמים

1. הסנגור ציין כי השימוש של הנאשמים בעסק למפעל שיש החל עוד בשנות השבעים בהתאם לתוכנית שהתירה את השימוש הנ"ל (נ/1) (להלן: "התוכנית הראשונה"), כאשר הנאשמים קיבלו היתרי בניה לשימוש שעשו במפעל (נ/3). הוסיף הסנגור וטען כי עם כניסת תכנית חדשה בשנת 2000 לתוקף, נאסר השימוש למפעל שיש, והוגבל למגורים בלבד (נ/4) (להלן: "התוכנית החדשה"), ובכך השימוש שהיה מותר בהתאם לתוכנית הראשונה, הפך לחורג על פי התוכנית החדשה.
2. לטענת הסנגור, בנסיבות העניין, ולאחר שינוי התוכניות, היה על המאשימה להכין רשימה של הבניינים החורגים בתוכנית, ולציין את תקופת המקסימום שבה מותר עוד להמשיך בשימוש החורג, הכול בהתאם לסעיף 178 א' לחוק התכנון והבניה. (להלן: "החוק"), וזאת על מנת ליידע את הנאשמים במצבם החדש, בכדי לאפשר להתארגן טרם תעבור תקופת המקסימום. כאשר בקביעת תקופת המקסימום, יש להתחשב בשנות קיומו של העסק, להמשך קיומו מבחינה כלכלית ומקור ההכנסה של בעל העסק.
3. לטענת הסנגור, המאשימה לא עמדה בדרישות הנ"ל, לא יידעה את הנאשמים, לא הכינה רשימה של הבניינים ולא פרסמה אותן, כאשר גם לא צוינה תקופת המקסימום לשימוש במבנים. לגישת הסנגור, אי קיום חובת הפרסום והיידוע המוטלת על המאשימה, מנעה מהנאשמים תביעת פיצויים בגין ירידת ערך הנכס עקב אישור התוכנית הפוגעת, וזאת לפי סעיף 179 לחוק, אשר מגביל את הגשת התביעה למשך שלוש שנים ממועד אישור התוכנית.
4. הוסיף הסנגור כי עם קבלת צו הפסקה שיפוטי בשנת 2009, הגישו בקשה לקבלת היתר לשימוש במקרקעין, אולם בקשה זו נדחתה.
5. הסנגור מבקש להורות על עיכוב ביצוע צו הפסקה ושימוש לתקופה של 5 שנים, וזאת בהתחשב גם בחלוף הזמן שעבר מאז ידיעת הנאשמים על שינוי השימוש. כמו כן, מבקש שהקנס אשר יוטל על הנאשמים לא יעלה על 1,000 ₪.
6. עוד מבקש הסנגור כי במסגרת גזר הדין, תישמר לנאשמים האופציה להגשת בקשה להארכת עיכוב צו ההפסקה והשימוש, בהתחשב בעובדה כי טרם הוכשר אזור תעשיה חדש ביפיע. כן ביקש הסנגור, לא לחייב את הנאשמים בחתימה על התחייבות.
7. בהתייחסו לעניין הפרסום ציין ב"כ המאשימה כי, בתי המשפט אשר דנו בסוגיות דומות בהן לא בוצע פרסום, שקלו מהי התקופה שעברה מיום שנודעה לנאשם השינוי בתוכנית, ועד ליום מתן גזר הדין.

דיון והכרעה

1. ביום 10.7.12 נכנס לתוקפו תיקון 113 האמור, שעניינו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה". על בית המשפט עת בא לקבוע את עונשו של הנאשם, ללכת בדרך אשר התווה המחוקק בתיקון הנ"ל, ובין היתר לבחון מהו העונש ההולם בנסיבות ביצוע העבירה המתוארת בכתב האישום.
2. אשר על כן, על בית משפט לבחון את העבירה שעבר הנאשם, הנסיבות שבהן נעברה העבירה, הפגיעה בערכים חברתיים מוגנים, ומידת פגיעת עבירה זו בערכים חברתיים אלו, וכמובן תובא בחשבון מדיניות הענישה בעבירות של הפרת צו שיפוטי.
3. אין חולק כי ידיעת הנאשמים אודות עבירת השימוש החורג, נודעה להם לכל היותר, בשנת 2009, כאשר ניסיונם מאותה שנה להתיר את השימוש חורג הנ"ל, נדחתה על ידי הוועדה המקומית בהחלטתה מיום 12.11.09 (נ/8). לציין כי על החלטה זו של הוועדה לא הגישו הנאשמים כל ערר. משמע, מיום החלטת הוועדה הנ"ל, ידעו הנאשמים כי השימוש המבוצע על ידם הינו שימוש ללא היתר, בשטח מיועד למגורים, ואף על פי כן, לא דאגו להפסיקו, ו/או להעתיק את העסק למקום בו מותרת פעילותו של העסק.
4. אשר לפגיעה בערכים חברתיים מוגנים, הרי שימוש ללא היתר, פוגעת באינטרס של הציבור, ובמקרה שלפנינו הדבר מקבל ביטוי בנימוקים שצוינו בהחלטת הוועדה המקומית (נ/8), אשר דחתה את בקשת המבקשים להתרת שימוש חורג.
5. עונשם של הנאשמים, אמור להיקבע, על פי סעיף 40 ג' (ב) לחוק העונשין, בתוך המתחם האמור, בתחום התחתון, בתחום העליון או בטווח ביניהם, בהתאם למשקלן של הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, נסיבות אישיות, נסיבות שאינן כרוכות בביצוע העבירה ומתן משקל יחסי מתאים לכל אחד לאותן נסיבות. בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם, לכאן ולכאן, מתוך שיקולים שעיקרם שיקום העבריין, או הגנה על שלום הציבור ועוד.
6. חרף ניסיונותיו של בא כוח הנאשמים למצוא נקודות לזכותם, לרבות כי השימוש מתבצע במקום מזה עשרות שנים, כאשר הנאשמים הפעילו עסק זה בעבר אשר תאם לתוכנית מאושרת (נ/1) ובהיתרים כדין (נ/3) וכי העסק משמש לפרנסתם של הנאשמים, תיאור נרחב של מאמציהם לקבלת היתר לשימוש, איני סבורה כי יש בכל אותן נסיבות כדי להקל עם הנאשמים.
7. אציין כי, על אף טענותיהם של הנאשמים בדבר מחדליה של המאשימה בפרסום רשימת הבניינים החורגים, הכנת רשימה של בניינים אלו וציון תקופת המקסימום בה מותר השימוש החורג, טענות שלא נסתרו על ידי האחרונה, אלא שלעניות דעתי, מאז מתן צו ההפסקה השיפוטי בעניינם, ודחיית הבקשה לשימוש חורג בעסק, משנת 2009, עברה תקופה לא קצרה, בה היה על הנאשמים לפעול למציאת מקום חלופי להעתקת העסק אליו. בעניין זה אדגיש כי אין בעובדה שטרם קיים אזור תעשיה בכפר יפיע, מקום מגוריהם של הנאשמים, כדי להשאיר את המצב על כנו, ככל והיה באפשרות הנאשמים, להעתיק את העסק לאזור תעשיה שאינו בהכרח בכפר מגוריהם, עד להכשרת אזור תעשיה בכפרם.
8. כמו כן, ולעניין תביעת הפיצויים אשר לטענת הנאשמים נמנעה מהם, בשל מחדליה של המאשימה, אומר כי את תביעתם זו יכלו הנאשמים לממש מיד עם ידיעתם על שינוי התוכנית, קרי מסוף שנת 2008 תחילת 2009, כאשר משיקוליהם בחרו הנאשמים לא לעשות כן.
9. מדיניות הענישה ככל שנוגעת בעבירות נשוא ענייננו, הינה מתונה וזאת בשים לב לתהליכים אשר ביצעו הנאשם לשם הכשרת הבניה טרם ולאחר הגשת כתב האישום. ענישה הינה לעולם אינדיבידואלית וצריך להתאים את העונש למקרה הספציפי הנדון, תוך התחשבות במתחם הענישה שנקבע בפסיקה עד כה, ביחס לעבירה מסוג העבירה שאנו דנים בה. בפסיקה ניתן לראות כי העונש הראוי לעבירות מסוג העבירה נשוא ענייננו הינו עונש אשר נע בין אלפי שקלים לעשרות אלפי שקלים, וזאת בהתחשב בשיקולים שמניתי לעיל.
10. לנסיבות האישיות משקל משמעותי בקביעת העונש. מדובר בנאשמים מבוגרים, אשר מנהלים את העסק מזה שנים ארוכות, כאשר עד לשינוי התוכניות, פעלו בעסק בהתאם לחוק ועל פי דין. יתר על כן, הנאשמים הודו בהזדמנות הראשונה וחסכו זמן שיפוטי יקר.
11. במכלול הנסיבות שתיארתי לעיל, לרבות נסיבות ביצוע העבירה, בהתחשב במתחם הענישה שקבעתי על פי מדיניות הענישה המוצהרת, ראוי לגזור את דינם של הנאשמים בתוך מתחם הענישה שתחמתי.
12. אשר על כן הנני גוזרת על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים:
13. קנס כספי בסך 10,000 ₪ או 100 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב - 20 תשלומים שווים ורצופים הראשון החל מיום 22/12/12 והאחרים לא יאוחר מ- 22 לכל חודש שלאחריו. לא ישולם תשלום במועד יעמוד כל הקנס לתשלום מיידי. באם הנאשם הפקיד סכום בגין צו הבאה , יקוזז מסכום הקנס. הנאשמים יפנו לוועדה לקבלת שוברים לתשלום הקנס.
14. אני מחייבת את הנאשמים לחתום על התחייבות כספית בסך 10,000 ₪ כל אחד, להימנע, תוך 3 שנים מהיום, מלעבור עבירה על סעיפים 145 (א), 204 (א) ו- 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965. יסרבו לחתום על ההתחייבות יאסרו ל- 30 ימים או עד שיחתמו, לפי המוקדם.
15. אני מחייבת את הנאשמים להפסיק את השימוש במבנה נשוא האישום, בתוך 18 חודשים מהיום-זולת אם יהיה להם היתר כדין.

הודעה והוסברה זכות ערעור תוך 45 יום מהיום .

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ג, 22 נובמבר 2012, במעמד הצדדים.