יורשי עזבון המנוחה (הנתבעת) הגישו בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגדה בהעדר הגנה ביום 9.7.09 ולהארכת מועד להגשת בקשת הביטול.

הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו הבקשה לביטול פסק דין תתקבל בכפוף להכרעה בבקשה להארכת מועד. לאחר שבחנתי ושקלתי את טענות הצדדים במסגרת מכלול כתבי הטענות בקשר עם הבקשה הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת הביטול עד למועד בו הוגשה. להלן נימוקיי:

לא אחזור על טענות הצדדים שהועלו בכתבי הטענות בפירוט רב.

תחילה אדרש לטענה בדבר המצאת כתב התביעה עצמו. הצדדים אמנם הכבירו טענות ביחס להמצאתו לנתבעת, אולם היורשים החליטו בסופו של דבר שלא לעמוד על טענתם בעניין לנוכח תצהירו של המוסר שצורף לתגובת התובעים. אכן, יכולים היו היורשים לזמן את המוסר לחקירה על תצהירו, ומשלא עשו כן, האמור בתצהיר לא נסתר ככל שהדבר נוגע למסירת כתב התביעה. עוד מצאתי להעיר ביחס לטענת היורשים כי לא הוכח מה היה במעטפה שבה נמסרו מסמכי התביעה ולא הוכח כי צורפה הזמנה לדין המעמידה את הנתבע על זכותו להגיש כתב הגנה בתוך פרק הזמן הכתוב בהודעה. אכן, טענה כזו ניתן לטעון תמיד ובכל הליך, ואולם היא לא נראית לי סבירה. מדוע שבעל דין הנוקט בהליך כלשהו ומשלם אגרה בגינו (ובמקרה זה בסכום לא מבוטל) לא יטרח להמציא את כתב הטענות הפותח את ההליך ליריבו ? בית המשפט סומך בעת הגשת בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה כי כתב התביעה מצוי במעטפה והומצא לנתבע. הדרישה שבית המשפט יבדוק מה היה בתוך המעטפה הינה בלתי סבירה ובלתי אפשרית. הדבר יביא לכך שבית המשפט לא יוכל לדון בשום בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה אלא אם בית המשפט יהא זה שימסור את כתב התביעה בעצמו. ברור כי מדובר באבסורד.

אשר לטענה כי ייתכן והזמנה לדין לא צורפה לכתב התביעה, הרי שברוב המוחלט של המקרים בית המשפט הדן בבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה מבקש לעיין באישור המסירה ובתצהיר המוסר ודי באלו כדי להניח את דעתו.

אשר על כן, נחה דעתי כי כתב התביעה הומצא למנוחה כפי האמור בתצהיר המוסר, שכאמור, לא נסתר.

משעה שניתן פסק דין בהעדר הגנה, רשאי הנתבע לעתור לביטולו בתוך 30 ימים מיום שהומצא לו פסק הדין. פסק הדין ניתן כאמור ביום 9.7.09, ואין חולק כי לא הוגשה בקשה לביטולו על ידי המנוחה, אלא רק על ידי היורשים, עם הגשת הבקשה נשוא החלטה זו.

במקרה זה, טוענים התובעים כי פסק הדין הומצא למנוחה ביום 23.7.09 בהתאם לאישור דואר רשום שצורף לתגובת התובעים. הצדדים חלוקים האם המכתב שנלווה לפסק הדין הוא אותנטי או שמא מדובר במסמך שפוברק על ידי התובע 1 ונולד לצורך הגשת התגובה כדי לתמוך בטענתו כי אכן פסק הדין הומצא וכי לא הוגשה בקשת ביטול במועד. סבורני כי אין צורך להכריע בעניין, ואני מוכן לצאת מהנחה כי מדובר במסמך אמיתי שאכן צורף לפסק הדין ונשלח לכתובתה הנכונה של המנוחה. עוד אני מוכן להניח כי המנוחה קיבלה בפועל את פסק הדין לידיה.

כידוע יש מקרים לא מעטים בהם מוגשת בקשה לביטול פסק דין שלא במועד ואליה מצורפת בקשה להארכת מועד שבה מפרט ומסביר בעל הדין מדוע לא הגיש בקשת ביטול במועד. על דרך הכלל, בעל הדין המבקש את הביטול הוא שיכול לפרט ממקור ראשון מדוע לא פנה במועד לבית המשפט. מה עשה התובע 1 במקרה זה ?

הוא טוען בתצהירו, כי לאחר שהמנוחה קיבלה את פסק הדין היא יצרה עימו קשר וביקשה ממנו שלא לפעול לאכיפת פסק הדין ואז שוחח עימה והתוודע לסיפור חייה הקשה. רחמיו נכמרו עליה ועל כן הזמין חקירה כדי לאשש את טענותיה בדבר סיפור חייה. ואכן החקירה הניחה את דעתו והוא החליט שלא לאכוף את פסק הדין כי קיווה שביום מן הימים תפרע המנוחה את החוב. אציין כי דו"ח החקירה נושא תאריך 1.10.09 והדבר דווקא מתיישב עם תיאור מהלך העניינים על ידי התובע 1 לפיו החקירה הוזמנה לאחר שפסק הדין הומצא למנוחה והיא ביקשה ממנו להניח לה.

כאמור לעיל, רק המנוחה יכולה היתה לספר לבית המשפט מדוע לא הגישה בקשה לביטול פסק דין במועד. ברור כי היום לא ניתן להציל כל גרסה מפיה, שכן המנוחה נפטרה ביום 19.2.14 ורק ביום 25.8.14 למד ב"כ היורשים לראשונה על פסק הדין שכן רק אז קיבלו היורשים את פניית התובעים.

משכך, אין מנוס אלא מהסקת מסקנה הגיונית מהנסיבות ומהפעלת השכל הישר ולקבוע כי בעצם החלטת התובע 1 להניח למנוחה ולא לפעול כנגדה, הרי שהוא נטע בליבה ובדעתה של המנוחה את התחושה כי הוא "יורד ממנה". אמנם, אי אפשר לדעת האם זה מה שהבינה המנוחה אולם, זוהי תוצאה סבירה והגיונית של מהלך העניינים. וכל זאת למה ?

משום שהתובעים מנועים ומושתקים מלטעון היום כי המנוחה לא הגישה בקשה לביטול פסק דין במועד, שכן לאור התנהלותם כאמור לעיל, ומאחר והפעם הבאה שבה הגישו דרישה לתשלום פסק הדין היתה לאחר מותה, הרי שהם שללו מן המנוחה את הזכות הדיונית להגיש בעצמה בקשת לביטול פסק דין ו/או בקשה להארכת מועד שאז יכולה היתה היא להצהיר מכלי ראשון מדוע לא התגוננה או מדוע לא הגישה בקשת ביטול במועד. לפיכך, מסקנתי היא כי התובע 1 יצר מצג כלפי המנוחה כי אין בדעתו לאכוף את פסק הדין, ובהסתמך על מצג זה לא ראתה המנוחה לעשות דבר שכן הבינה כי בכך תמה הפרשה.

גם חלוף השנים שבין מועד המצאת פסק הדין (או, למצער, מהמועד שבו החליט התובע 1 להניח למנוחה לאור החקירה) ועד למועד מותה שבמהלכן לא באו התובעים בדרישה נוספת למנוחה, נטעו בליבה ככל הנראה את התחושה כי הם הפרשה תמה זה מכבר. יהיו שיקוליו של התובע 1 אשר יהיו, הרושם העולה הוא כי רק עם הסתלקות המנוחה מן העולם ראה התובע שעת כושר למימוש פסק הדין בתקווה שלא יהא מי שישמיע קול מן הצד השני.

זאת ועוד: אין חולק כי היורשים ידעו לראשונה על פסק הדין רק עת הגיעה הדרישה ביום 25.8.14. בקשת הביטול והבקשה להארכת מועד הוגשו ביום 18.9.14, קרי במסגרת הזמן על פי התקנות. התובעים אינם טוענים כי היורשים ידעו על פסק הדין לפני כן. בהקשר זה יש כמובן לערוך הבחנה בין ידיעת המנוחה לבין ידיעת היורשים. לגבי המנוחה תיארתי בהרחבה לעיל את מסקנתי וקביעתי כי התובע 1 מנוע מלטעון כלפיה כי לא פעלה במועד. לגבי היורשים אין למעשה לתובעים כל טענה כלפי מועד הידיעה שלהם על פסק הדין. ועל כן, ככל שהדבר נוגע ליורשי המנוחה, הרי שהם הגישו בקשתם במועד בשים לב למועד בו ידעו לראשונה על פסק הדין ועל כן הם עצמם בודאי שאינם זקוקים לבקשה להארכת מועד.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה להארכת מועד מתקבלת וכך גם הבקשה לביטול פסק דין.

פסק הדין מיום 9.7.09 מבוטל. היורשים יגישו כתב הגנה עד ליום 1.2.15.

בנסיבות העניין החלטתי שכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, י' טבת תשע"ה, 01 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.