מבוא

1. התובעת, ילידת 28.1.72, עותרת, כי בית המשפט יורה לנתבעת לפצותה בגין נזקים אשר נגרמו לה, לטענתה, בעקבות מעורבותה בתאונת דרכים מיום 29.9.08.

תמצית טענות הצדדים

1. התובעת טוענת, כי ביום 29.9.08 היא ירדה מהרכב בחניית הבית, כאשר הוא היה מונע. לטענתה, הרכב הדרדר ובניסיון לעצור אותו היא נפגעה. הנתבעת הינה חברת הביטוח שביטחה במועדים הרלוונטיים את רכב התובעת.
2. התובעת טוענת, כי בעקבות התאונה היא נחבלה בירך ימין והובהלה לבית החולים האנגלי בנצרת שם נבדקה ואובחנו אצלה חבלה בירך ימין עם שבר בפמור ימין. התובעת אושפזה עד ליום 7.10.08 ובמהלך אשפוזה נותחה. ביום 7.10.08 התובעת שוחררה עם המלצות למנוחה, מעקב רפואי והמשך טיפול. התובעת הופנתה למעקב אורתופדי ואובחנו אצלה צלקות, נפיחות, רגישות במישוש והגבלות בכיפוף ובתנועות הברך. התובעת טוענת, כי היא הופנתה לפיזיותרפיה וכי טיפולי הפיזיותרפיה לא הועילו לה. עוד טוענת, כי ביקרה אצל פסיכיאטר בעקבות תלונות שעניינן פגיעה בזיכרון, ירידה בריכוז, נדודי שינה, כאבי ראש ומחשבות מטרידות.
3. לטענת התובעת, בעקבות התאונה היא נפגעה קשות ברגלה והשתנו אורחות חייה וכי היא הפכה לנכה ומוגבלת ואין בידה לתפקד כפי שתפקדה טרם התאונה. עוד טוענת, כי כושר השתכרותה נפגע קשות.
4. התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסד שכר לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד וכאב וסבל.
5. לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות. הנתבעת מכחישה את עצם התרחשות התאונה, נסיבות התרחשותה, את הנזקים הנטענים וקיומו של קשר בינם לבין התאונה הנטענת. לטענתה, הנזקים הנטענים מופרזים ומופרכים ואינם קשורים לתאונה. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת החלימה לחלוטין מהתאונה הנטענת ולא נותרה לה מגבלה כלשהי בעקבותיה וכי כושר השתכרותה של התובעת לא נפגע בעקבות התאונה ולא נגרמה לה פגיעה תפקודית כלשהי. הנתבעת הוסיפה, כי אין לפסוק לתובעת פיצוי המכוסה לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי ו/או חוק הביטוח הלאומי וטענה כי מכל סכום שייפסק לתובעת, ככל שייפסק, יש לנכות סכומים המגיעים לה על פי חוק.

הראיות

1. בהתאם להחלטה מיום 21.9.10 מונו ד"ר עמיקם טל כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי וד"ר נמרוד רוזן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי.
2. ד"ר נמרוד רוזן קבע, כי נותרה לתובעת נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 5% בגין השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות ו- 3% בגין צלקות בגוף מכאיבות או מכערות, כך שנכותה המשוקללת בתחום האורתופדי הינה 7.85%. עוד קבע ד"ר רוזן, כי ממצאי בדיקתו מעידים על הגבלה קלה מאד בטווח תנועות הברך מימין, ללא הגבלה בטווח תנועות הירך וללא הגבלה בטווח תנועות עמוד השדרה המותני. המומחה מציין, כי השבר התחבר באופן מלא בעמדה וציר תקינים.
3. בחוות דעתו מיום 17.2.11 קבע ד"ר עמיקם טל, כי נותרה לתובעת נכות זמנית בשיעור 20% בתחום הנפשי. הוא ציין, כי ניתן לעשות יותר מבחינת ניסיונות טיפול וכי להערכתו ניתן להקטין את הנכות הנפשית באופן משמעותי תוך טיפולים נפשיים אקטיביים. כאשר המומחה מציין, כי התובעת מתגוררת בסביבה עירונית עם נגישות רבה לאפשרות לקבל טיפולים כאלו. בשל כך, קבע המומחה נכות זמנית לתקופה של 18 חודשים. בהמשך הוגשה חוות דעת נוספת של ד"ר טל, מיום 10.5.13, במסגרתה ציין, כי לא השתנו דברים משמעותיים מהמועד בו נתן את חוות דעתו הקודמת. לטענתו, הטיפול הפסיכיאטרי מינימאלי והתובעת לא הופנתה לשיקום פסיכולוגי אשר היה מטיב עמה. עוד ציין, כי קיים פוטנציאל שיקום וכי לא נעשה כל ניסיון ממשי לכך, למרות שהתובעת הינה בעלת יכולת שכלית טובה וניתן להטיל עליה את האחריות לדאוג לכך שתקבל שיקום מתאים. לבסוף ציין המומחה, כי הוא מניח שככל שתוכנית שיקומית כפי שהוא המליץ בחוות דעתו תקרום עור וגידים אז נכותה הנפשית של התובעת תפחת בתוך שנתיים לנכות צמיתה בשיעור 10%.
4. התובעת ומר פאיז בשיר (להלן: "בשיר")- בעלה של התובעת העידו לפניי. כמו כן, הגישו הצדדים ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

1. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם התובעת נפגעה בתאונת דרכים אם לאו. כמו כן, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הנזק.
2. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין התביעה להתקבל, מהנימוקים שיפורטו.
3. התובעת טוענת, כי לאחר שירדה מהרכב אשר נותר מונע הוא הדרדר והיא ניסתה לעצור את הרכב ונפגעה ממנו (סעיף 3 לכתב התביעה). זו גרסתה העובדתית של התובעת ועל כתפיה מוטל הנטל להוכיח גרסה זו. כפי שיפורט בהמשך, מצאתי, כי עלה בידי התובעת להרים את הנטל האמור.
4. באשר לאופן התרחשות התאונה העידה התובעת, כי התאונה ארעה בערב חג הרמדאן וכי היא הייתה בצום וסבלה מלחץ דם וכאבי ראש. לטענתה, היא הייתה צריכה להביא מצרכים לבית ולהכין את עצמה ואת הבית לחג. התובעת העידה, כי היא ירדה על מנת להוריד מצרכים ואת הילדים שלה. לטענתה, היא השאירה את הרכב מונע ובהילוך ניוטרל. התובעת העידה, כי הרכב הידרדר עליה והיא נתקעה בין הרכב לבין הקיר (עמ' 13 ש' 29-33, עמ' 14 ש' 1-2). עוד העידה, כי טרם התאונה היא הורידה את הדברים מהרכב וספרה כסף (עמ' 14 ש' 4). לטענתה, הכל קרה בשניות והרכב החליק (עמ' 14 ש' 5-6). התובעת העידה, כי הרכב עמד בחצר וכי הוא עמד דקה-שתיים לפני התאונה. בהמשך טענה, כי אינה זוכרת וכי זה היה זמן קצר מאוד (עמ' 14 ש' 9-10).
5. עוד העידה התובעת, כי ילדיה הקטנים היו עדים לתאונה וכי שכנה שלה הגיעה ועזרה לה לשבת וגיסה בא והרחיק את הרכב מהרגל שלה. היא העידה, כי לא זימנה את השכנה לעדות משום שהיא ובעלה חולים ואת גיסה לא זימנה משום שלא לא היה בבית בכדי שהיא תקרא לו (עמ' 18 ש' 22-26).
6. הנה כי כן, מעדות התובעת עולה, כי היו עדים לתאונה וכן עדים אשר הגיעו למקום מיד לאחר התאונה וביניהם גיסה של התובעת. כאמור, התובעת העידה, כי גיסה הגיע למקום מיד לאחר התאונה והזיז את הרכב אשר פגע בה. עסקינן בעדים אשר יכולים היו, לכאורה, לשפוך אור על השאלות שבמחלוקת. התובעת נמנעה מלזמן עדים אלו לעדות מבלי שסיפקה הסבר סביר לכך. אציין, כי בין היתר העידה התובעת, כי בתה, אשר נכחה באולם בעת הדיון, הייתה עדה לתאונה. משכך, לא ברור מדוע לא ביקשה התובעת, כי בתה תעיד באשר לנסיבות פגיעתה. כמו כן, אף לגבי השכנה והגיס לא סיפקה התובעת הסברים מניחים את הדעת. הימנעותו של צד מלזמן עדים רלוונטיים פועלת לרעתו וההנחה היא, כי הוא נמנע מלזמן עדים אלו מחשש כי עדותם תפגע בגרסתו.
7. עם זאת, עדות התובעת באשר לנסיבות בהן נפגעה הותירה עליי רושם אמין ומהימן. כאמור, עדות התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין ומשכך נדרש לה חיזוק או סיוע. מהמסמכים הרפואיים עולה, כי כבר ביום התאונה טענה התובעת בפני הצוות הרפואי שהייתה מעורבת בתאונה עם רכב. כמו כן, נפתחה חקירה משטרתית בעקבות התאונה בה עסקינן והוגש כתב אישום נגד התובעת בבית משפט לתעבורה. במסגרת כתב האישום (ת/5) צוין, כי התובעת ירדה מרכבה בחניית הבית, השאירה את הרכב מונע והוא התדרדר ובעת שניסתה לעצור אותו היא נפגעה (סעיף 2 לכתב האישום). התובעת הואשמה בנהיגה ברשלנות, אי אבטחת רכב והתנהגות הגורמת נזק. במסגרת הדיון אשר נערך בעניינה של התובעת ביום 20.3.09 היא הודתה באמור בכתב האישום. דינה של התובעת נגזר והוטל עליה קנס, פסילת רישיון ופסילה על תנאי.
8. מצאתי, כי האמור בכתב האישום והעובדה שהתובעת הודתה בעבירות המיוחסות לה וניתן כנגדה פסק דין מרשיע יש בהם בכדי לתמוך בגרסת התובעת באשר לנסיבות בהן נפגעה ולהוות חיזוק וסיוע לעדותה היחידה של התובעת כדרישת פקודת הראיות. אין זה סביר בעיניי, כי התובעת הודתה בעבירות אשר יוחסו לה בכתב האישום, כאשר המשמעות לכך היא הרשעה ומתן גזר דין על אף שלא היה אמת בגרסה זו. שוכנעתי, כי התובעת נפגעה בנסיבות הנטענות על ידה אשר עולות בקנה אחד עם האמור בכתב האישום ועם הרשעת התובעת.
9. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם עסקינן בתאונת דרכים אם לאו. בעניין זה אציין, כי בסיכומיה טענה התובעת, כי הנתבעת לא כפרה בחבות ולא העלתה טענה בנדון במסגרת כתב הגנתה וכי עסקינן בהרחבת חזית אסורה. אינני מקבלת טענה זו. במסגרת סעיף 19 לכתב התביעה נטען, כי מדובר בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק. בכתב ההגנה אשר הוגש מטעמה הכחישה הנתבעת את הסעיף האמור (סעיף 18 לכתב ההגנה). משכך, הרי שאין מדובר בטענה אשר הועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעת ובהרחבת חזית אסורה.
10. סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 מגדיר תאונת דרכים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". הסעיף מגדיר שימוש ברכב מנועי וקובע, בין היתר, כי הידרדרות מהווה שימוש ברכב.
11. במסגרת סיכומיה טוענת הנתבעת, כי הידרדרות רכב אמנם מהווה שימוש אולם טוענת, כי במקרה בו עסקינן לא הייתה מטרה תחבורתית שכן התובעת סיימה את הנסיעה והחנתה את הרכב.
12. בפסק דינו ציין כבוד השופט ריבלין במאמר מוסגר, כי הידרדרות רכב אינה מדגימה סוג של שימוש ברכב מנועי וכי נכון היה יותר לסווגה כתוצאה של השימוש ברכב, כהתרחשות אשר ראוי היה, כי תבוא בגדר החזקות החלוטות שבהגדרה הכוללת ולא בהגדרת המשנה הנוגעת לשימוש ברכב. כבוד השופט ריבלין ציין, כי "קשה להלום את ייחוס הדרישה של "למטרות תחבורה", למקרה של הידרדרות או התהפכות" (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט (3) 541). בספרו ציין ריבלין, כי פגיעה בעקבות הדרדרות רכב מכוסה במסגרת חוק הפיצויים וכי אין צורך לבחון האם ההידרדרות הייתה למטרות תחבורה (א. ריבלין, תאונת הדרכים- תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית) – 193). עמדה דומה עולה בספרו של אנגלרד אשר טען, כי יש לראות בהידרדרות של רכב במהלך החנייה כתנועה של הרכב וספק אם היה צריך לכלול את הריבוי העוסק בהידרדרות בהגדרת השימוש (י. אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מהדורה שלישית- תשס"ה, 147).
13. כאמור, התובעת נפגעה בעקבות הדרדרות הרכב לאחר שיצאה ממנו בעת שהוא נותר מונע. מדובר בשימוש ברכב מנועי על פי הוראות החוק והתאונה בה עסקינן הינה תאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק.
14. אציין, כי הנתבעת טענה בסיכומיה, כי בעת התאונה עסקה התובעת בפעולה שאינה בעלת אופי תחבורתי. ראשית, הנתבעת עצמה ציינה, כי ההלכה היא, כי החזקה המרבה גוברת על החזקה הממעטת ועל כן קיים שימוש. כמו כן, טענה שככל שהפגיעה הייתה נגרמת בעקבות הפריקה מהרכב הרי שלא היה בכך בכדי להוות תאונת דרכים. עם זאת, העובדה שבעת שהתובעת נפגעת מהרכב המדרדר היא עסקה בפעולה אשר אינה מהווה שימוש ברכב מנועי אין בה כדי לשלול את המסקנה, כי היה שימוש ברכב מנועי מאחר והתובעת נפגעה כתוצאה מהידרדרות הרכב ועל כן ולאור הוראות החוק מדובר בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק.
15. הנה כי כן, שוכנעתי, כי התובעת נפגעה בנסיבות הנטענות על ידה וכי מדובר בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק.

הנזק

נזק לא ממוני- כאב וסבל

1. כפי שפורט לעיל, בתיק מונו שני מומחים האחד בתחום האורטופדי והשני בתחום הנפשי. המומחה בתחום האורטופדי קבע לתובעת נכות בשיעור 5% בגין השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות ו- 3% בגין צלקות גוף מכאיבות או מכערות. המומחה בתחום הנפשי קבע לתובעת נכות זמנית בשיעור 20% למשך 18 חודשים ולאחר שהיא נבדקה על ידו פעם נוספת הוא קבע, כי לא חל שינוי. המומחה המליץ על טיפול אשר לדידו יגרום להפחתת נכותה של התובעת בתוך שנתיים לנכות צמיתה בשיעור של 10%.
2. בעת עדותה נטען בפני התובעת, כי המומחה ביקש שהיא תעבור תכנית טיפולית על מנת להפחית את הנכות בתחום הנפשי. בתגובה העידה התובעת שהיא נמצאת בטיפול מתמשך וממשיכה ליטול תרופות. התובעת טענה, כי לא חל שינוי במצבה הנפשי. לטענתה, היא עייפה ועצבנית ואינה מבצעת את מטלות הבית כפי שצריך (עמ' 17 ש' 19-21).
3. אין מחלוקת, כי על התובעת מוטל הנטל להקטין את נזקיה. עליה לנקוט בפעולות אשר יצמצמו את הנזקים אשר נגרמו לה בעקבות התאונה. אוסיף ואומר, כי הטיפול אשר על התובעת לעבור לאור המלצת המומחה איננו טיפול הכרוך בסיכון וכי שיעור הפחתת הנזק הצפוי בגין הטיפול האמור הינו משמעותי, על פי קביעת המומחה. בנסיבות אלו, ולאור האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי מצאתי לקבוע, כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% בתחום הנפשי החל מיום 10.5.15. קרי, לאחר חלוף שנתיים ממועד מתן חוות הדעת השנייה בתחום הנפשי במסגרתה קבע המומחה, כי נכותה הנפשית של התובעת תפחת בתוך שנתיים לנכות בשיעור 10% ככל שהתובעת תעבור את התוכנית השיקומית עליה המליץ.
4. התובעת העידה, כי טרם התאונה היו לה קצת כאבי גב וכאבי ראש והוסיפה, כי קיבלה אקמול והרגישה טוב. היא נשאלה, האם לא סבלה ממשהו מעבר לזה והשיבה, כי הייתה מתעייפת מהילדים. לאחר שנשאלה פעם נוספת באשר למחלות טרם התאונה, היא השיבה, כי היו לה בעיות רפואיות כמו שומנים בכבד וסכרת וזה אחרי התאונה. התובעת טענה, כי מצבה הנפשי החמיר (עמ' 15 ש' 11-20). היא העידה, כי לא היו לה תאונות קודמות או נפילות. בהמשך טענה, כי אינה זוכרת ושבה וטענה, כי לא היו (עמ' 16 ש' 17-18). התובעת העידה, כי היו לה קצת בעיות בגב תחתון (עמ' 16 ש' 19-20). נטען בפניה, כי היא סבלה מכאבי גב לפני התאונה והיא השיבה, כי כאבי הגב הפכו להיות קשים יותר בעקבות התאונה (עמ' 17 ש' 23-25).
5. התובעת העידה, כי אינה זוכרת על מה התלוננה כאשר פנתה לקבל טיפול רפואי לאחר התאונה (עמ' 17 ש' 26,30). נטען בפניה, כי מתעודת חדר מיון מיום התאונה עולה שהיא לא התלוננה על כאבי גב אלא רק על חבלה בברך ימין וכאבים ובתגובה טענה התובעת, כי היא הייתה עם שבר ובכתה (עמ' 18 ש' 1-3). לא מן הנמנע, כי מיד לאחר התאונה התרכזו תלונות התובעת במה שהציק לה במיוחד באותה עת, קרי השבר ברגל ימין ואין בכך בכדי ללמד, כי לא נגרמו לה נזקים אחרים בעקבות התאונה. כמו כן, אין מחלוקת, כי לעיתים מתעוררים נזקים נוספים אשר לא התגלו מיד לאחר התאונה. המומחה בתחום האורתופדי קבע את נכותה של התובעת בעקבות התאונה וחוות דעתו לא נסתרה. אציין עוד, כי בחוות הדעת הוא ציין, כי הונח בפניו תיקה הרפואי של התובעת ולא הוכח, כי הוא לא היה מודע לתלונות התובעת טרם התאונה.
6. נטען בפני התובעת, כי טרם התאונה היא הייתה מטופלת אצל פסיכיאטר והיא השיבה, כי קצת וכי היא השתפרה מאז. לטענתה, היא אינה זוכרת כמה זמן הייתה מטופלת. התובעת העידה, כי בעקבות הטיפול הנפשי היא קיבלה תרופות לזמן קצר והפסיקה. לטענתה, היא קיבלה טיפול נפשי בעקבות הלחץ של הילדים שלה שהיו קטנים מאוד ושהיא ילדה אחד אחרי השני (עמ' 15 ש' 21-31). התובעת נשאלה, האם סבלה מדיכאון בעבר והשיבה, כי לא כל כך. היא טענה שחייה נמשכו כרגיל וכי היא סבלה מכאבי ראש וקיבלה תרופות (עמ' 16 ש' 1-2). אציין, כי בתצהיר תשובות לשאלון (נ/8) טענה התובעת, כי טרם התאונה היא הייתה בריאה בגופה ובנפשה וכי נטלה תרופות הרגעה זמן קצר לאחר הלידה הראשונה. התובעת העידה, כי היא אינה זוכרת האם ציינה בפני המומחה בתחום הנפשי, כי היא סבלה ממצב נפשי לפני התאונה. עוד העידה, כי היא אינה זוכרת האם המומחה שאל אותה על כך (עמ' 16 ש' 5-9). בחוות הדעת בתחום הנפשי ציין המומחה, כי התובעת שוללת טיפולים נפשיים או יעוץ נפשי טרם התאונה. עם זאת, המומחה לא נחקר ולא נשלחו אליו שאלות הבהרה. לפיכך, חוות דעתו לא נסתרה ולא הוכח, כי נכותה של התובעת בתחום הנפשי, או חלקה, לא נובעת מהתאונה נשוא התובענה.
7. לפיכך, הרי שנכותה הצמיתה המשוקללת של התובעת היא 17.065%. בסיכומיה טענה התובעת כי היא אושפזה במשך 12 ימים בעוד שהנתבעת טענה, כי התובעת אושפזה במשך 8 ימים. מהמסמכים הרפואיים (ת/1) עולה, כי התובעת אושפזה מיום 29.9.08 ועד ליום 7.10.08 ומיום 21.4.09 ועד ליום 23.4.09. הנה כי כן, התובעת אושפזה לתקופה של 12 ימים בעקבות התאונה.
8. בנסיבות אלו, לאור שיעורי הנכויות, ימי האשפוז ולאחר הפחתת גיל התובעת זכאית לפיצוי בראש נזק זה בסך של 32,325 ₪.

הפסד השתכרות לעבר

1. התובעת העידה, כי לפני התאונה היא עבדה בטיפול בקשישים בחברת רנד. בהמשך טענה, כי היא עבדה תקופה והייתה מרוצה וכי הפסיקה בגלל הילדים וחשבה לעבוד בעתיד ואז קרתה התאונה (עמ' 18 ש' 7-10, 12-14). התובעת העידה, כי היא הפסיקה לעבוד לפני שקרתה התאונה (עמ' 18 ש' 17-18). עיון בדוח רציפות בעבודה (נ/6) מלמד, כי התובעת הפסיקה לעבוד בחודש אפריל 2007 כשנה וחמישה חודשים טרם התאונה וללא קשר אליה. עוד עולה מנ/6, כי התובעת עבדה במשך 20 חודשים בלבד על אף שבעת התאונה היא הייתה בת 36 ושמונה חודשים. בנסיבות אלו, לא שוכנעתי, כי אלמלא התאונה התובעת הייתה עובדת בתקופה הרלוונטית. לפיכך, מצאתי, כי אין לפסוק לתובעת פיצוי בראש הנזק שבכותרת. לאחר שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח, כי נגרם לה נזק בראש נזק זה.

אובדן כושר השתכרות לעתיד

1. בנסיבות המקרה שלפניי, ולאור האמור לעיל באשר לעולה מנ/6 ולעובדה שהתובעת הפסיקה לעבוד זמן רב לפני התאונה וללא קשר אליה, סבורני, כי במקרה האמור אין לפסוק פיצוי באופן אריתמטי בראש הנזק שבכותרת. העובדה שהתובעת לא עבדה בעת התאונה וכן שהותה הקצרה במעגל העבודה אין בהן בכדי ללמד בהכרח, כי התובעת לא הייתה שבה בעתיד למעגל העבודה. עם זאת, יש בכך בכדי ללמד על הסיכויים לכך. כמו כן, יש להביא בחשבון את שכרה של התובעת טרם התאונה, את העובדה שהיא אינה בעלת מקצוע וסיימה שבע שנות לימוד. כל הנתונים האמורים יש בהם בכדי ללמד על פוטנציאל ההשתכרות של התובעת. לעניין זה אציין, כי לקחתי בחשבון שהמומחה בתחום האורתופדי קבע בין היתר לתובעת נכות בשיעור 3% בגין צלקות ואין בנכות זו בכדי להשפיע על תפקודה של התובעת.
2. לאור האמור לעיל, ונוכח גילה של התובעת במועד זה (43) ולאור מהות נכותה ושיעורה ולאחר שהתובעת לא הוכיחה, כי ניסתה לחזור למעגל העבודה במהלך השנים האחרונות ועל דרך האומדנא פוסקת לתובעת פיצוי בסך 25,000 ₪ בראש הנזק שבכותרת, לאחר שהתובעת יצאה ממעגל העבודה עוד בטרם התאונה וללא כל קשר אליה, אולם לאור גילה יכולה בעתיד לשוב לעבוד. אציין, כי התובעת לא תבעה בכתב התביעה פיצוי בגין פגיעה בתנאים סוציאליים ובפנסיה וטענות התובעת לעניין זה בסיכומים מטעמה מהוות הרחבת חזית.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

1. התובעת טוענת, כי בעקבות התאונה היא נזקקה ועתידה להיזקק לעזרת צד שלישי. התובעת נשאלה, האם העסיקה עוזרת בית אחרי התאונה והשיבה, כי העסיקה את ילדיה, אחיותיה, שכנותיה ולפעמים את בעלה. היא נשאלה מדוע לא זימנה את בנותיה ואת השכנות להעיד על העזרה והשיבה, כי הן בבית הספר. לגבי השכנות העידה התובעת, כי רק שכנה אחת הייתה כאשר הרכב הדרדר וטענה שהשכנה הגיעה לאחר שכבר הזיזו את הרכב והוסיפה שהשכנה ובעלה חולים. התובעת העידה, כי השכנה לא עזרה לה אחרי התאונה וכי מי שעזר לה זו בתה יסמין שהגיעה לדיון, ילדיה ובעלה. התובעת העידה, כי בתה הפסיקה את לימודיה למשך שנה שלמה. לאחר שנשאלה, האם יש לה אישור לגבי הפסקת הלימודים של בתה השיבה, כי היא לא אמרה שבתה הפסיקה ללמוד אלא שהיא בנסיגה חזקה בלימודים (עמ' 19 ש' 7-20).
2. בשיר העיד, כי לאחר התאונה מצבה של התובעת היה לא טוב וטען, כי הוא טיפל בה כל הזמן. הוא העיד, כי לקח את התובעת לטיפולים וכי הוא לא עבד והיה עמה כל הזמן (עמ' 20 ש' 14-16). התובעת העידה, כי בעלה הוא פחח רכב וכי הוא עובד שישה ימים בשבוע משעה 7:00 ועד שעה 17:30 (עמ' 18 ש' 30-33, עמ' 19 ש' 1). בשיר העיד, כי כיום מצבה של התובעת לא טוב. כאשר הוא נשאל מה הוא עושה כיום עם התובעת הוא טען, כי היא לא עובדת בבית, היא ישנה כל היום וסובלת מכאבים (מ' 20 ש' 19-20). בשיר העיד, כי הוא עוזר לתובעת כל הזמן וטען, כי היה לוקח אותה לטיפולים. כמו כן, הוא העיד, כי בידו להביא אישור על היעדרות מעבודה בעקבות התאונה (עמ' 20 ש' 31-33, עמ' 21 ש' 1).
3. התובעת העידה, כי יש לה רישיון נהיגה כיום וכי היא נוהגת מעט מאוד והוסיפה שהיא מרגישה כאבים. לטענתה, היא עולה ויורדת לבד לרכב בעזרת מקל. עוד העידה, כי היא מתקלחת ומתלבשת לבד וכי היא מתפללת לבד בביתה (עמ' 19 ש' 21-32).
4. קיימות סתירות בעדותה של התובעת באשר לעזרה אשר ניתנה לה בעקבות התאונה. תחילה העידה התובעת, כי היא נעזרה בין היתר בשכנותיה ובהמשך טענה, כי השכנות לא עזרו לה אלא רק בעלה וילדיה. כמו כן טענה, כי בתה הפסיקה ללמוד במשך שנה בעקבות התאונה בכדי לעזור לה ולאחר שנשאלה באשר למסמך המאשר טענה זו, היא שבה בה מהטענה האמורה וטענה כי חלה נסיגה בהישגיה של הבת בלימודים. אף בעניין זה לא הוצג אישור כלשהו. כמו כן, בתה של התובעת לא העידה באשר לסיוע אשר נתנה לתובעת. זאת על אף שהבת נכחה בבית המשפט ביום הדיון והטיעון לפיו התובעת לא זימנה את ילדיה לעדות מאחר והם בבית הספר אינו רלוונטי לגבי הבת האמורה. בנוסף, בשיר העיד, כי הוא עזר ועוזר לתובעת אולם כאשר נשאל באשר לעזרה שנתן לה עדותו הסתכמה בהסעתה לטיפולים. לכך מתווספת עדותה של התובעת באשר לשעות עבודתו של בשיר בעת הרלוונטית והעובדה שלא הוגשה ראיה התומכת בטענתו לפיה הוא לא עבד לאחר התאונה, כי נאלץ להושיט עזרה לאשתו.
5. לאור האמור לעיל, ובשים לב לשיעור נכותה של התובעת, לתקופת החלמתה מהשבר ואופי השבר, תקופת האשפוז ולנכותה הזמנית לאחר התאונה ולאחר שלא התרשמתי מאמינות התובעת בהקשר לראש נזק זה, מצאתי לפסוק לה פיצוי בסך 18,000₪ בראש הנזק שבכותרת.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד

1. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק).
2. התובעת העידה, כי אחרי התאונה היא קיבלה טיפולים רפואיים במספר בתי חולים. היא שללה טענה לפיה היא לא שילמה עבור הטיפולים וטענה כי שילמה נסיעות, התחייבות ותרופות. התובעת העידה, כי היא לא הביאה קבלות (עמ' 19 ש' 33, עמ' 20 ש' 1-6). אציין, כי התובעת הגישה מספר קבלות מצומצם על סך כולל של 514 ₪ (ת/4). בנוסף, התובעת צירפה לסיכומיה שתי קבלות על סך כולל של 8,000 ₪ בגין תשלום שכר טרחתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי.
3. כאמור לעיל, הקביעה באשר לנכותה הצמיתה של התובעת בתחום הנפשי מתבססת על ההנחה, כי ככל שהתובעת תעבור את הטיפול הדרוש נכותה הנפשית תפחת. יש להביא בחשבון את הוצאות הנסיעה הכרוכות בקבלת הטיפול האמור ואת הוצאות הנסיעה אשר נגרמו לתובעת בעקבות הטיפולים אשר היא קיבלה. אציין, כי בחוות דעתו המליץ המומחה בתחום הנפשי על תכנית טיפול וציין, כי מקומות טיפול ציבוריים הינם בעלי יכולת לארגן צוות לטיפול הנדרש לתובעת.
4. בנסיבות אלו, פוסקת לתובעת, על דרך האומדנא, פיצוי בסך 7,000 ₪ בראש הנזק שבכותרת.

ניכוי תגמולי מל"ל

1. אין מחלוקת, כי שולמה לתובעת קצבת נכות כללית בסך של 16,897 ₪ אשר את מחציתה יש לנכות מסכום הפיצוי המגיע לתובעת. סכום זה משוערך להיום עומד על סך של 9,392 ₪.

התוצאה

1. הנה כי כן, עלה בידי התובעת להוכיח, כי היא נפגעה בנסיבות הנטענות על ידה. מצאתי, כי עסקינן בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק ועל הנתבעת אשר ביטחה את הרכב במועדים הרלוונטיים מוטל לפצות את התובעת בגין נזקיה בעקבות התאונה. כמפורט לעיל, בעקבות התאונה נגרם ועתיד להיגרם לתובעת הפסד בסך 82,325 ₪. מהסכום האמור יש לנכות קצבת נכות בסך של 9,392 ₪ אשר קיבלה התובעת.
2. לאור האמור לעיל, נעתרת לתובענה ומחייבת את הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 72,933 ₪ בשל נזקיה בעקבות התאונה בה עסקינן. בנוסף, יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ, החזר עלות חוות דעת בתחום הנפשי בסך 8,000 ₪ וכן החזר אגרה ששולמה משוערכת להיום. הנתבעת תישא ביתרת האגרה החלה בתיק.
3. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ה, 04 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.