פתח דבר

עסקינן בעסקת קומבינציה, שנקשרה בין התובעת ובין צדדי ג'2-7. עסקת הקומבינציה לא יצאה אל הפועל, היות שהנתבעת תפסה חזקה במקרקעין נשוא העסקה, כפי שטוענים התובעת וצדדי ג'2-7, וניהלה במקום בית ספר באמצעות צד ג'1. לפיכך, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום נזקי התובעת עקב תשלומי ריבית, שנאלצה התובעת לשלם בגין אשראי שקיבלה, וזאת חלף ההכנסות שהיו צפויות לה כתוצאה מעסקת הקומבינציה.

הנתבעת טוענת, כי לא היא זו שהחזיקה לאורך כל השנים במקרקעין, אלא צד ג' 1. הנתבעת שיגרה הודעה לצדדים השלישיים. ביום 11.5.2010 נמחקה ההודעה לצדדי ג, ככל שהיא נוגעת לצדדי ג'2-7. ביום 1.12.2011 נמחקה ההודעה לצדדי ג', ככל שהיא נוגעת לצד ג'1. עתה נותר לברר את הסכסוך והמחלוקת שבין התובעת והנתבעת בלבד.

טענות התובעת

התובעת הינה חברה קבלנית, אשר התקשרה בהסכם קומבינציה (להלן – הסכם הקומבינציה) עם צדדי ג'2-7 (להלן – הבעלים), בעלי הזכויות במקרקעין המצויים ברחוב פינס 8 בפתח תקווה והידועים כחלקה 515 בגוש 6388 (להלן – המקרקעין). על המקרקעין היה קיים מבנה ישן בן 6 דירות. בהסכם הקומבינציה התחייבה התובעת להרוס את המבנה הישן ולבנות במקומו בניין מגורים חדש בן 18 דירות (להלן – הפרויקט). בתמורה לשירותי הבנייה היתה צפויה התובעת לקבל זכויות ב- 69/100 חלקים במקרקעין ובמה שייבנה עליהם. היתרה, 31/100 חלקים, היתה אמורה להיוותר בידי הבעלים. ביום 6.9.1992 נרשמה מכוח הסכם הקומבינציה הערת אזהרה לטובת התובעת.

בסמוך למקרקעין פעל בית ספר. הנתבעת (להלן – העירייה) ביקשה להרחיב את שטח בית הספר. על כן פנתה העירייה אל הבעלים ואל התובעת כבעלי הזכויות במקרקעין, בהצעה, ולפיה יופקעו המקרקעין לצרכי ציבור, ובתמורה יוקצו להם מגרשים חלופיים. התובעת והבעלים קיבלו את הצעת העירייה. בטרם נחתם בין הצדדים הסכם בכתב, תפסה העירייה חזקה במקרקעין.

לשם ביצוע הסכמות הצדדים נערך הסכם בין העירייה, התובעת והבעלים (להלן – ההסכם המשולש). בהסכם המשולש נקבע, כי העירייה תפעל להשגת כלל האישורים הדרושים לצורך הבניה במגרש החלופי. עוד נכתב שם, כי ההסכם המשולש מותנה, בין היתר, באישור תוכניות המתאר בנוגע למגרש החלופי. בשנת 1997 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בת"א פסק דין, שביטל את אותן תוכניות. ממילא לא ניתן היה להוציא אל הפועל את הסכמות הצדדים שבהסכם המשולש.

למרות האמור, ממשיכה העירייה להחזיק במקרקעין שלא כדין. בכך היא מעכבת את ביצועו של הסכם הקומבינציה.

במהלך השנים שחלפו מאז ננקטו הליכים משפטיים שונים בנוגע למקרקעין. במסגרת ת"א 4823/01, שהתנהל בבית משפט זה, עתרו הבעלים הרשומים לפינוי העירייה מהמקרקעין וכן לחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים. ביום 11.3.2004 ניתן פסק דין חלקי, המורה לעירייה לפנות את המקרקעין – פסק הדין לא בוצע עד כה, והעירייה טרם פינתה את המקרקעין. בהמשך ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הבעלים והעירייה בנוגע לסעד הכספי שנתבע שם.

במסגרת ת"א 1033/04, שתנהל גם הוא בבית משפט השלום בפתח תקווה, עתרה התובעת דנן לחיוב העירייה בתשלום פיצוי כספי בגין מניעת רווח ובגין ההוצאות שהוצאו על ידי התובעת לשם קיום הסכם הקומבינציה. תביעה זו נדחתה מחמת התיישנות. התובעת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי במחוז המרכז במסגרת ע"א 11402-11-08. הערעור נדחה בהסכמה.

התובעת טוענת, כי אילו היתה העירייה עומדת בחבותה ומפנה את המקרקעין בסמוך לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי בת"א, שביטל את התכניות, הנוגעות למגרש החלופי, ניתן היה לממש את הסכם הקומבינציה בשנת 2000 או בסמוך לכך. אילו הסכם הקומבינציה היה ממומש בשנת 2000, היו רווחיה של התובעת מביצועו עומדים ע"ס 906,000 ₪.

התובעת טוענת עוד, כי החל משנת 2000 ועד למועד הגשת התביעה שילמה התובעת ריבית בגין נטילת אשראי בנקאי בסך כולל של 776,799 ₪. אילו היתה התובעת נהנית מרווחי הסכם הקומבינציה, היא לא היתה נאלצת לבקש אשראי מהבנק ולשלם בגינו ריבית. התובעת עותרת לחיוב הנתבעת בהוצאותיה בגין אותה ריבית בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה.

כן עותרת התובעת להיתר לפיצול סעדים, כך שתוכל לתבוע בעתיד בגין נזקים נוספים, ככל שיגרמו לה, בין עקב המשך העיכוב בביצוע הסכם הקומבינציה ובין עקב הנזקים שיגרמו לה אם ביצועו של הסכם הקומבינציה יסוכל באופן מלא או חלקי.

בהתאם להחלטתי מיום 1.7.2012, תוקן כתב התביעה, כך שנוספה בו התייחסות פרטנית לנתונים, שפורטו בחוות הדעת - שהוגשו מטעם התובעת - ביחס לרווח הצפוי ממימוש הסכם הקומבינציה וכן ביחס להפסד בגין הריבית עקב הדחייה בקבלת הרווחים הנ"ל.

טענות העירייה

העירייה טוענת, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. גם לשיטתה של התובעת, הפרויקט נשוא התביעה היה אמור להסתיים כבר בשנת 2000. לכן, עילת התביעה בגין רווחי הפרויקט התיישנה.

העירייה טוענת עוד, כי דין התביעה להידחות מחמת מעשה בית דין. בפסק הדין, שניתן בת"א 1033/04 הנ"ל, שניתן על ידי כב' השופטת שלהבת קמיר-וייס ביום 24.9.08, נדחתה תביעת התובעת בגין רווחי הפרויקט, תוך שנקבע כי עילת התביעה התיישנה. קיים, איפוא, מעשה בית דין, אשר מונע מהתובעת לתבוע בגין הפרשי ריבית משנים מאוחרות יותר.

עוד טוענת העירייה, כי התובעת מנועה מלטעון למימוש אפשרי של הפרויקט בשנת 2000, שכן במסגרת ההליכים בת"א 1033/04 טענה התובעת, שהפרויקט צפוי היה להתממש כבר בשנת 1994. פסק הדין החלוט בעניין 1033/04 קבע, כי התובעת טענה להפסדי הפרויקט בשנת 1994. בעניין זה קיים מעשה בית דין, המונע מהתובעת לטעון למימוש הפרויקט וקבלת הרווחים בגינו רק בשנת 2000.

לגופו של עניין טוענת העירייה, כי לא הפריעה לביצוע הפרויקט, וכי היא איננה מחזיקה במקרקעין. מי שהשתמשה במקרקעין לאורך כל השנים, ומחזיקה בהם עד היום, היא עמותה בשם "מעיין החינוך התורני פתח-תקוה כפר אברהם" – צד ג'1 (להלן – העמותה). העירייה טוענת, כי לא התעשרה ע"ח התובעת, שכן העמותה לא שילמה לעירייה דבר בגין השימוש במקום.

העירייה טוענת, כי הפנייה לבעלי הזכויות במקרקעין לא נעשתה ע"י העירייה אלא ע"י נציגי ציבור פוליטיים בעירייה. ההסכם המשולש לא נחתם על ידי העירייה ולא הסכם אחר כלשהו עם מי מהצדדים בתיק זה, לא עם התובעת ולא עם מי מהבעלים.

העירייה טוענת, כי ככל שנגרם לתובעת נזק, הרי שהוא נגרם ע"י העמותה שמשתמשת במקרקעין, וכן ע"י הבעלים, שלא טרחו לפעול לפינוי העמותה מהמקרקעין.

פסק הדין החלקי, אשר הורה על פינוי המקרקעין, קוים ע"י העירייה, שכן היא איננה ולא היתה מעולם המחזיקה במקרקעין. הראיה לכך היא, שהבעלים, לטובתם ניתן פסק הדין החלקי שהורה על הפינוי, לא פעלו כלל לשם הוצאתו אל הפועל של סעד הפינוי, שנקבע בפסק הדין החלקי. הסכם הפשרה, שנחתם בין הבעלים ובין העירייה, נעשה לצרכי פשרה בלבד וללא שהעירייה מודה באיזו מטענות הבעלים.

התובעת לא הוכיחה נטילת האשראי הנטענת, לא בכלל ולא לצורך הפרויקט דנן. ככל שנטלה התובעת אשראי כלשהו, הוא שימש אותה לפרויקטים אחרים שלה.

טענות התובעת בכתב התשובה

ביחס לטענת ההתיישנות טוענת התובעת בכתב התשובה שהגישה, כי מדובר בנזק מתמשך, ועל כן עילת התביעה נמשכת. לכן העמידה התובעת את תביעתה על נזקי הריבית, שהיו לה בשבע השנים בטרם הגשת התביעה בלבד, על אף שנזקיה בגין הריבית גבוהים באופן ניכר ונמשכים על פני פרק זמן ארוך יותר.

ביחס לטענת מעשה בית דין טוענת התובעת, כי מדובר בעילת תביעה שונה. בכתב התביעה בת"א 1033/04 עתרה התובעת לפיצוי בגין מניעת רווח ובגין הפסד עקב הוצאות, שהוצאו על ידה לצורך ביצוע הסכם הקומבינציה. התביעה דנן עניינה בהפסד שנגרם לתובעת עקב ריבית ששולמה על ידה. אילו היה הסכם הקומבינציה מתממש, התובעת היתה צפויה לקבל סכומי כסף גבוהים, ואז לא היתה נדרשת לקבלת אשראי בגינו שילמה ריבית גבוהה.

התובעת דוחה את טענות העירייה כאילו היא לא היתה זו שתפסה את המקרקעין או פלשה אליהם. כך גם היא דוחה את טענת העירייה בנוגע לביצוע סעד הפינוי בפסק הדין, שניתן נגדה. אף אם טענות העירייה ביחס לעמותה הן נכונות, דבר שמוכחש על ידי התובעת, אין בכך כדי לגרוע מאחריות העירייה ומחבותה כלפי התובעת. זאת הן מפני שהעמותה מחזיקה במקרקעין מטעמה של העירייה והן משום שהעירייה לא עשתה דבר לפינוי העמותה מהמקרקעין.

ביחס לטענת המניעות טוענת התובעת, כי במסגרת ההליכים בת"א 1033/04 הנ"ל העירייה עצמה טענה, שהסכם הקומבינציה היה ניתן למימוש בשנת 2000 או בסמוך לכך. כך שטענות אלו הועלו כאן לשיטתה של העירייה עצמה.

התובעת דוחה את טענות העירייה ביחס לאשראי. התובעת חוזרת וטוענת, כי אלמלא ההפסדים נשוא התביעה, לא היתה התובעת זקוקה לקבלת אשראי. התובעת דוחה את טענת העירייה ולפיה האשראי שנטלה התובעת שימש אותה לפרויקטים אחרים.

דיון והכרעה

הסעד הנתבע במסגרת התביעה דנן הוא פיצוי בגין ריבית ששילמה התובעת, עקב דחיית קבלת הרווחים, שהיו צפויים להתקבל על ידה כתוצאה ממימוש הסכם הקומבינציה. וכך נכתב בסעיף 3 לכתב סיכום טענותיה של התובעת:

"תביעה זו מתמקדת בנזקים שנגרמו לתובעת, עקב הפסד התשואה על הרווח החל משנת 2002. מניעת קבלת הרווח גרמה לתובעת לשלם ריבית בנקאית מיותרת, שהיתה נחסכת ממנה, אילו היתה מקבלת את הרווח החל משנת 2002 ועושה שימוש ברווח לצורך התשואה החל ממועד זה ואילך".

כפי שנזכר לעיל, זו איננה תביעתה הראשונה של התובעת בעניין המקרקעין. בשנת 2004 במסגרת ת"א 1033/04 עתרה התובעת להחזר הוצאות, שהוציאה התובעת לשם מימוש הסכם הקומבינציה והוצאתו אל הפועל. כמו כן עתרה להחזר בגין הפסדים, שהפסידה התובעת עקב מניעת הרווח, שהיה אמור להיות מופק כתוצאה מהסכם הקומבינציה.

בפסק הדין שניתן בת"א 1033/04, נספח 11 לתצהיר עדותו של מר ניר ירון, עד מטעם התובעת (להלן – מר ירון), נדחו טענות התובעת מחמת התיישנות. וכך נכתב בסעיף 6 לפסק הדין:

"... שני עדים אלו הובאו על מנת לבסס את דרישת התובעת לקבלת רווחי פרוייקט הבניה במקרקעין שהיו אמורים להתקבל, לטענת התובעת, בשנת 1994.

...

כאמור, התובענה דנן הוגשה ביום 07.01.04, בחלוף 10 שנים מאז הפסד רווחי פרוייקט הבניה הנטענים, אליבא דגרסת התובעת עצמה, ומכאן שהתובענה להפסד רווחי פרוייקט הבנייה התיישנה".

ובהמשך, בסעיף 7 לפסק הדין נכתב:

"בסעיף 32 לסיכומיה טענה התובעת לראשונה לענין ההתיישנות (לא הוגש כתב תשובה לכתב ההגנה), ואצטט הדברים כלשונם וכדלקמן:

'אף טענת ההתיישנות חסרת כל בסיס ואחיזה, שכן עילת התביעה של התובעת נגד הנתבעת נולדה, לכל המוקדם, לאחר פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי (הנשיא גורן) שניתן ביום 10.09.97 וביטל התוכנית, שכן אז התברר, לראשונה, שההסכם המשולש איננו ניתן עוד לביצוע. בהתאם לכך, והואיל ובעת הגשת התביעה (07.01.04) טרם חלפו 7 שנים מפסה"ד – ברי כי התביעה לא התיישנה'.

מעבר להיבט הפרוצדוראלי, שטענת התובעת שצוטטה לעיל הועלתה לראשונה בסיכומים ולא נטענה בכתב התביעה, או בכתב תשובה, הרי שגם לעיצומו של ענין, בהיבט המהותי, דינה להדחות.

עילת תביעה בגין הוצאה כספית נולדת במועד ביצוע ההוצאה בפועל, ועילת תביעה בגין הפסד רווחים נולדת במועד הצפוי לקבלת הרווחים. התובעת אינה יכולה ליצור בהבל פה מועד התיישנות כרצונה. פסק דינו של כב' הנשיא גורן בה"פ (ת"א) 1455/96, פרופ' רנון קצוף ואח' נ' הועדה לבניה למגורים מחוז מרכז ואח', אשר ביטל את תוכנית פת/במ/1216/14 וניתן בשנת 1997, אינו מהווה את המועד שבו נולדה לתובעת עילת התובענה ולא בכדי לא הוזכר פסק הדין או מועדו בכתב התביעה או בכתב התשובה. ברור לי כי התובעת נתלית במועד זה בסיכומיה רק מן הטעם שאם יתקבל מועד זה יצא שהתובענה הוגשה מעט קודם לחלוף תקופת ההתיישנות (פסק הדין ניתן, כאמור, במהלך שנת 1997 והתובענה דנן הוגשה בראשית שנת 2004), אולם, כאמור, לטענה אחרונה זו של התובעת אין בסיס פרוצדוראלי ומהותי, ודינה להדחות".

כאמור לעיל, על פסק דין זה הוגש ערעור במסגרת ע"א 11402-11-08, והערעור נדחה. ראה נספח 13 לתצהיר עדותו של מר ירון.

קיימת, איפוא, הכרעה חלוטה, ולפיה עילת התביעה בעניין הפסד רווחי הפרויקט התיישנה. עילת התביעה דנן נגזרת מהתביעה בת"א 1033/04. שם נתבע הרווח שהוחמץ, וכאן נתבעים הפרשי ריבית ששולמה, כתוצאה מהחמצת אותו רווח. לכן, משהתיישנה העילה העיקרית, העומדת גם בבסיס התביעה כאן, לא ניתן כעת לתבוע את תוצרי הלוואי שלה.

אין ברירה, איפוא, אלא לדחות את טענות התובעת ולקבוע, כי גם דין התביעה דנן להידחות מחמת התיישנות.

ער אני לכך, שבסעיפים 32-34 לכתב סיכום טענות התובעת נטען, כי בשנת 2002 נוצרה עילת תביעה חדשה, נפרדת מעילת התביעה שעמדה לתובעת בגין אי האפשרות לבנות בשנים שקדמו למועד זה. התובעת טוענת, כי מדובר בהפרת חובה נמשכת מצד הנתבעת, הגורמת לתובעת נזק רצוף, דבר שמוליד עילת תביעה חדשה מידי יום. טענה זו אינה נכונה. הראיה לכך היא, שאין נתבע עתה פיצוי בגין אי קבלת רווח כיום, לנוכח אי ביצוע הבניה עתה, אלא נתבע פיצוי בגין הפסדי ריבית עקב אי קבלת רווח בעבר, רווח שהתביעה בגינו נדחתה כבר.

לתמיכה בטענתה בעניין זה מסתמכת התובעת על פסק הדין בע"א 590/67, קלינמן נ' דר' מירון חרושת כימית בע"מ, פ"מ כב(2) 929 (להלן – פרשת קלינמן).

בפרשת קלינמן הסתמך כב' הש' הלוי על דברי מלומדים ופסקי דין זרים בהם נאמר, כי במקום שבו העוולה היא נמשכת, וגורמת לנזק חדש מידי יום, קמה עילת תביעה חדשה בגין כל נזק כזה, וכך נאמר שם (עמ' 933 ואילך):

"בספרם של PRESTON AND NEWSON, ON LIMITATION OF ACTIONS, מהדורה שלישית, (1953), נאמר, בע' 36:

'מקום שעוולה היא נמשכת והולכת, היא יוצרת עילת תובענה חדשה מדי יום ביומו (DE DIE IN DIEM) כל עוד נמשך מצב הענינים הפוגע, והתוצאה היא כי אף-על-פי שמעשה העוולה הראשון אירע מחוץ לתקופת שש השנים, אין התובענה חסומה במידה שהיא מתייחסת להמשך העוולה בתוך התקופה'.

בספרו של WINFIELD, ON TORT, מהדורה שמינית, (1967), נאמר, בע' 781:

'אולם יש עוולות העשויות להיות בעלות אופי נמשך והולך ... עוולת המטרד היא בדרך כלל נמשכת והולכת, כן לעתים קרובות עוולת מאסר שווא, ולעתים הסגת-גבול במקרקעין או אף רשלנות'.

לענין 'רשלנות' כעוולה נמשכת והולכת מזכיר המחבר המלומד את פרשת [CLARKSON V. MODERN FOUNDRIES, LTD.; (1957), ]1) )ראה להלן), וממשיך:

'במקרה זה, עילת תבענה חדשה נולדת מדי יום ביומו (DIEM DE DIE IN) כל עוד נמשך מצב הענינים הפוגע, והתובע רשאי להיפרע בשל אותם חלקי העוולה הנמצאים בתוך התקופה הקבועה בחוק, אף-על-פי שמעשה העוולה הראשון אירע מחוץ לתקופת שש או שלוש השנים'.

בענין, [‎CARTLEDGE V. JOPLING AND SONS, LTD.; (1961) ,3 ALL E.R. 482, [2 אמר השופט לורד פירסון (.PEARSON, L.J), ב-ע' 491:

'במקרה שיש הפרת חובה הנמשכת והולכת מצד הנתבע והגורמת ברציפות נזק לתובע, הרי עילת תובענה חדשה נולדת בכל יום, ואם ההפרה והנזק הנובע ממנה נמשכו פרק זמן העולה על תקופת ההתיישנות, יחסום חוק ההתיישנות - אם הנתבע מסתמך עליו - את תובענת התובע על הנזק שאירע לפני התאריך הקובע, אך לא על הנזק שאירע אחריו' ".

יפים הם הציטוטים שהובאו בפרשת קלינמן, אך לא לעניינינו. במקרה דנן, לא מדובר בעוולה נמשכת אלא בעניין חד פעמי. העוולה שבוצעה היא אי הקצאת הקרקע החלופית ע"י העירייה או לחילופין מניעה מהתובעת לממש את הסכם הקומבינציה ואת הבנייה על המקרקעין בהתאם לו. אכן הנזק הנטען הולך, לכאורה, ומצטבר, אך לא נטען, כי העוולה עצמה הולכת ומתמשכת. זאת במיוחד, כאשר לא נטען על ידי התובעת דבר בנוגע לזכאות לפיצוי בגין המשך סיכול הסכם הקומבינציה, אלא נטען רק לנזקים בעקבות תשלום מתמשך של כספים עקב סיכול הסכם הקומבינציה בעבר.

ביסוד התביעה עומד הפסד הרווחים, וזאת במועד שהיה צפוי לקבלת הרווחים. אין מחלוקת, כי בהתאם לפסק דינה הנ"ל של כב' השופטת קמיר-וייס חלפה כבר תקופת ההתיישנות מהמועד בו היה צפוי הרווח להתקבל בשנת 1994, לשיטת התובעת, או בשנת 2000, לשיטת העירייה, וזאת עוד בטרם הוגשה התביעה כאן.

בת"א(מרכז) 10475-09-09, יצחק נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ, טרם פורסם, נאמר על ידי ביהמ"ש המחוזי מרכז בסעיף 83 לפסק הדין (ההדגשות במקור – נ"ש):

"התובעים, מנגד, העלו את הטענה כי עניינה של התובענה בעוולה נמשכת שיצרה בעקבותיה נזק מתמשך, ולחילופין בעוולה מתחדשת שיצרה בעקבותיה נזק מתחדש, וכי כנגזרת מכך – לא ניתן לקבוע את המועד המדויק בו ארע הנזק ולפיכך לא ניתן לקבוע כי התביעה התיישנה.

כפי שכבר צוין לעיל, העוולה הנזיקית לה טוענים התובעים במסגרת התובענה דנן הינה עוולת הרשלנות. המדובר בעוולה שרכיב הנזק הינו רכיב מהותי וחיוני לביסוסה. לפיכך הסדר ההתיישנות הרלבנטי לגביה הינו זה הקבוע בסעיף 89(2) בפקודת הנזיקין (להבדיל מההסדר המקביל אשר בסעיף 89(1) בפקודת הנזיקין). ביחס לעוולות הנזיקיות הכפופות להסדר זה ניתן להדגיש כי מגמת הפסיקה מקדמה דנא הינה שלא לאפשר הכרה בעוולות אלו כעוולות נמשכות, אלא לסווגן דווקא כעוולות מתחדשות (ראו – גלעד, 102-103). לפיכך, ייסוב הדיון שלהלן בשאלה האם עלה בידי התובעים להוכיח טענתם לפיה עילת התביעה שבידם הינה בגדר עילת תביעה מתחדשת".

ובהמשך, בסעיפים 84-85 לפסק הדין נאמר:

"מהאמור עד כה עולה כי על הטוען לקיומו של מעשה עוולה הולך ונמשך היוצר עילות תביעה מתחדשות תוך גרימה מעת לעת של נזקים לנפגע (דהיינו – לתובע) – מוטל הנטל להוכיח טענתו זו. המדובר, למעשה, בשני רכיבים אותם נדרש התובע להוכיח:

האחד – כי המדובר במעשה עוולה ההולך ונמשך, ולא באירוע עוולתי;

השני – כי כתוצאה ממעשה העוולה ההולך ונמשך נוצר נזק מתמשך או מתחדש.

ככל שיצליח התובע להוכיח כי מדובר בעילות תביעה מתחדשות – יעבור הנטל אל הנתבע, הטוען להתיישנות, אשר נדרש לסווג בנפרד את הנזקים הנתבעים שהתיישנו ואת אלה שטרם התיישנו. ככל שלא יצליח הנתבע לעשות כן – תידחה טענת ההתיישנות בכללותה.

במקרה הנוכחי, מוטל היה על התובעים להוכיח טענתם בדבר היות העוולה נושא התביעה בגדר עוולה מתחדשת או נמשכת. דא עקא, טענה זו נטענה על ידם באופן כללי וסתמי, לא פורטה כדבעי ולא הוכחה. כך למשל התובעים לא הצביעו על אירועים נמשכים שגרמו לנזקים הנטענים על ידי התובעים.

לא זו אף זו: עוולה נמשכת או מתחדשת, כשמה כן היא – מעשה ההולך ונמשך שאינו בגדר אירוע עוולתי בודד. דא עקא, מעשי העוולה העיקריים להם טענו התובעים במסגרת התובענה דנן (שפיכת 5,000 ליטר דלק, הקמת בור ניקוז ללא תחתית, אירועי דליפות מצינורות דלק בשנות ה- 90 והקמת תשתית ניקוז לקויה) הינם אירועים ספציפיים שקרו במועדים מוגדרים ונקודתיים הידועים לתובעים, ולפיכך במהותם אינם בגדר מעשי עוולה הנמשכים והולכים. גם הנזקים אשר נגרמו כתוצאה ממעשי העוולה האלה הינם נזקים נקודתיים שאינם נמשכים או מתחדשים. לפיכך, גם מטעמים אלה – דין טענה זו של התובעים להידחות, ומאידך – דין טענת הנתבעת בדבר התיישנות עילת התביעה בנזיקין– להתקבל".

במקרה דנן לא נטען על ידי התובעת לקיומו של מעשה עוולה נמשך והולך. הראיה לכך שלא נתבע פיצוי בגין אי ביצוע הבניה וקבלת הרווח במועד מאוחר יותר. כל התביעה כולה מתבססת על הרווח שלא התקבל בתקופה שעד לשנת 2000, לכל המאוחר, רווח שהתביעה בגינו נדחתה מחמת התיישנות. ממילא לא מדובר בעוולה מתמשכת.

יתירה מכך, אם התביעה לקבלת הרווח עצמו נדחתה, הרי שנשמט הבסיס לתבוע את הנזקים הנובעים מאי קבלת אותו רווח, ורק אלו הם הנזקים הנתבעים כאן, כפי שנאמר במפורש בסעיף 3 לכתב סיכום טענות התובעת, דברים שצוטטו לעיל.

למעלה מן הצורך אוסיף ואומר, כי גם אם היה מדובר כאן בעוולה מתמשכת היה דין התביעה להידחות. בע"א 165/83, בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח(4)554, 559, נאמר:

"אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת נראה לי, כי אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של 'מה בכך', אשר 'אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך' (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו".

הדברים יפים אף לענייננו. נזק בר תביעה מחמת העוולה הנטענת כלפי העירייה בסכלה את מימוש הסכם הקומבינציה התגבש עוד לפני שנים רבות, עת היו אמורים להתקבל הרווחים הצפויים ממימוש עסקת הקומבינציה. אז החל מרוץ ההתיישנות, כאשר התובעת יכולה היתה לתבוע את הפסד הרווחים ולצרף לו את נזקי הריבית, שהצטברו עד אז.

יתירה מכך, הגשת תביעה זו נראית, לכאורה, כנסיון לעקוף את אשר הוחלט בפסק הדין בת"א 1033/04, כאשר שוב לא נתבע הפסד הרווח אלא נזקי ריבית עקב אי קבלת אותו רווח. לא נראה, כי יש מקום לתת יד לאותו נסיון, וזאת בשעה שעם דחיית התביעה לקבלת הרווח עצמו נשמט הבסיס מתביעה לנזקים בגין אי קבלת אותו רווח.

למעלה מן הצורך אומר, לגופם של דברים, כי התובעת לא הרימה הנטל ולא הוכיחה הנזקים הנטענים. לא הוכחה קבלת האשראי הנטענת. לא הובאה ראיה כלשהי בנוגע לריבית ששולמה בפועל. ממילא לא הוכח הנזק הנטען, ודי גם בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

סיכום

התביעה נדחית.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת בא כוחה בסך כולל של 32,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ג, 31 יולי 2013, בהעדר הצדדים.