בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 14.1.10 בשל אי התייצבות המבקש לדיון אשר התקיים באותו יום, בצירוף בקשה להארכת המועד להגשת הבקשה.

המבקש הוא הנתבע בתביעה אשר הוגשה על ידי המשיב, ובמסגרת פסק הדין חויב לשלם למשיב סך של 6,333 ₪ בצירוף סכומים נוספים בגין אגרה ושכר טרחת עו"ד.

טענתו העיקרית של המבקש הינה כי לא קיבל כל הזמנה לישיבת 14.1.10 ובשל כך הוא לא התייצב לדיון. המבקש הוסיף, כי ידע על קיום פסק הדין נגדו רק בתחילת חודש נובמבר 2014 וזאת לאחר קבלת מכתב מלשכת מיסוי מקרקעין אודות הטלת עיקול על נכסיו.

לטענת המבקש, בעקבות המכתב הנ"ל הוא פנה ללשכת ההוצאה לפועל על מנת לברר את פשר העניין ורק אז נודע לו על קיום הליך הוצאה לפועל נגדו. לטענתו, לאחר בירור מול לשכת ההוצאה לפועל ועיון במסמכי הפתיחה התברר כי נעשה זיוף על יד המוסר וכי מעולם לא בוצעה מסירה כדין.

המבקש טוען עוד, כי בעיר מגוריו (סח'נין) ישנם לא מעט אנשים הנושאים את אותו שם, וכי ייתכן שההזמנה והמסירה נשלחו לאדם אחר זולתו.

משכך, ונוכח העובדה כי הוא לא קיבל מסירה כדין בתיק ההוצאה לפועל ולא קיבל כל הזמנה לדיון בבית משפט, יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. לחילופין, יש לבטל את פסק הדין גם בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט בהיות סיכויי ההגנה שלו טובים.

ב"כ המשיב הגיש תגובה ובה התנגד לבקשה. לטענת ב"כ המשיב, הנתבע הגיש כתב הגנה והספיק להתייצב לדיון הראשון בעניינו. לאחר מכן, ההזמנה לדיון הבא נשלחה אליו לפי כתובתו אך חזרה מהסיבה "לא נדרש", ובהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי מדובר בהמצאה כדין לכל דבר ועניין.

ב"כ המשיב הוסיף, כי פסק הדין ניתן כבר בחודש ינואר 2010 והוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ביום 25.10.2010. אלא שאז המבקש סירב לקבל את האזהרה בתיק ההוצאה לפועל ובמסגרת התיק ננקטו נגדו הליכי גבייה רבים, לרבות עיקול והטלת הגבלה על חידוש רישיון הנהיגה שלו, כך שלא יעלה על הדעת כי המבקש לא ידע אודות הליך ההוצאה לפועל המתנהל נגדו.

מה גם שהתביעה נשוא הבקשה, הוגשה כנגד המבקש כבר בשנת 2009, ולא יעלה על הדעת שהמבקש אשר הגיש כתב הגנה יישב בחיבוק ידיים ולא יברר אודות התביעה.

לבסוף טוען ב"כ המשיב, כי המשיב הלך לעולמו לאחר מתן פסק הדין וקבלת הבקשה בעיתוי זה תסב לעיזבון נזק רב משום שהעובדות נשוא כתב התביעה היו ידועות רק למשיב, ולכן יורשיו לא יכולים לנהל את התיק במקומו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה נחה דעתי לדחות אתה בקשה.

התביעה הוגשה בשנת 2009, המבקש הגיש כתב הגנה ואף התייצב לדיון הראשון שהתקיים ביום 24.6.2009. באותה ישיבה קבעתי שעם הגשת כתב הגנה ייקבע מועד נוסף לדיון. המבקש הגיש כתב הגנה והתיק נקבע לישיבת קדם משפט ליום 14.1.10.

זימון למועד הדיון הנ"ל נשלח למבקש על ידי המזכירות באמצעות הדואר לפי כתובתו, אך הזימון חזר משום שהמבקש לא דרש את דבר הדואר. בנסיבות אלו ובהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, קבעתי כי יש לראות במבקש כמי שזומן כדין לישיבה ובהעדר התייצבות ניתן פסק דין נגדו אשר נשלח אף הוא לכתובתו, והמבקש שוב פעם לא דרש את דבר הדואר.

בנסיבות אלו, יש לראות את המבקש כמי שזומן כדין לישיבת 14.1.10 וכמי שקבל את פסק הדין.

ואולם, גם אם אניח כי משום מה הזימון לישיבה לא נשלח למבקש, כפי שהוא טוען, אין זה הגיוני כי גם דבר הדואר השני בנוגע למשלוח פסק הדין, אף הוא לא הגיע אליו.

נוכח כך אני קובעת שאין לבטל את פסק הדין מחובת הצדק.

אלא שגם אם אצא מתוך הנחה - ואיני קובעת כך - כי שני דברי הדואר הנ"ל לא נשלחו אל המבקש, ולכן הלה לא ידע עליהם, הרי שלא ניתן להתעלם מהליכי ההוצאה לפועל הרבים אשר ננקטו נגדו באופן שמבסס את המסקנה כי המבקש ידע אודות פסק הדין זמן רב לפני הגשת הבקשה דנן.

טענת המבקש כי לא ידע אודות הליך ההוצאה לפועל שנפתח נגדו לביצוע פסק הדין, וכי ידע עליו לראשונה רק בעקבות המכתב שקבל מלשכת מיסוי המקרקעין, אינה מקובלת עליי. עיון במסמכים אשר צורפו לתגובה מגלה כי כבר בשנת 2011 ננקטו כנגד המבקש מספר הליכים, כגון: עיקול רכב משנת 2011, הגבלה מחידוש רישיון נהיגה משנת 2011, ועיכוב יציאה מהארץ משנת 2012.

יתרה מזאת, המבקש לא צירף את המכתב שקבל מלשכת מיסוי המקרקעין על מנת לבסס את טענתו בדבר מועד קבלת המכתב. לנתון זו משמעות רבה לגבי מועד הגשת הבקשה לביטול פסק הדין, שכן מהמסמכים אשר צורפו לתגובה עולה כי העיקול אצל הגורם הנ"ל הוטל עוד בחודש 05/2014.

לאור כך, אני דוחה טענת המבקש כי לא ידע עד לאחרונה אודות הליך ההוצאה לפועל המתנהל נגדו.

בשים לב לטענת ב"כ המשיב בדבר הנזק הראייתי שייגרם לעיזבון עקב פטירת המשיב אם פסק הדין יבוטל, אין מקום לשקול ביטול פסק הדין, אף לא כנגד חיוב בהוצאות.

על יסוד האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

לפנים משורת הדין, איני עושה צו בגין הוצאות.

המזכירות תמציא העתקים מהחלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ב' שבט תשע"ה, 22 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.