תוכן עניינים

(על-פי הפניה לפסקאות)

פתח דבר א

1. תיאור העובדות בכתב האישום ג

2. ההתרחשויות בכניסה לקדיתא והתנהגות הנאשם בתחנת

המשטרה י

2.1 נסיעת הנאשמים ללא חגורת בטיחות יא

2.1.1 גרסת המאשימה יא

2.1.2 גרסת הנאשמים יד

2.2 יציאת הנאשם מהרכב והשמעת איומים על השוטרים יז

2.2.1 גרסת המאשימה יז

2.2.2 גרסת הנאשמים כ

2.2.3 אי הוכחת עבירת איומים כג

2.3 תקיפת הנאשם את השוטרים והכנסתו לניידת כה

2.3.1 גרסת המאשימה כה

2.3.2 גרסת הנאשמים כז

2.3.3 חיפוש בלתי חוקי כט

2.4 תקיפת הנאשם את השוטר וקנין בעת הנסיעה לג

2.4.1 גרסת המאשימה לד

2.4.2 גרסת הנאשם לו

2.5 השתוללות הנאשם בחדר הסיור לז

2.5.1 גרסת המאשימה לז

2.5.2 גרסת הנאשם לח

2.6 סימני שאלה נוספים שמעוררת גרסת המאשימה לגבי

מעשי הנאשם בכניסה לקדיתא ובמשטרת צפת מא

2.6.1 היכרות השוטר שפסו את הנאשם עובר לאירוע מד

2.6.2 אי העדת השוטר וקנין ומשקל עדותו החסרה מו

2.6.3 הפגיעות בגופו של הנאשם מח

2.6.4 אי ביצוע חקירה על-ידי מח"ש נב

2.7 האישומים נגד הנאשם - מסקנות נד

3. מעשי הנאשמת בתחנת המשטרה נז

3.1 התנהגות הנאשמת באזור היומן - הגידופים ותקיפת

השוטר קוצר נח

3.1.1 גרסת המאשימה נח

3.1.2 גרסת הנאשמת סב

3.1.3 ביצוע עבירות באזור היומן סג

3.2 איזוק הנאשמת, הוצאתה מהתחנה והכנסתה לחדר ההמתנה סו

3.2.1 גרסת הנאשמת סז

3.2.2 גרסת המאשימה סח

3.2.3 ספקות העולים מאי גילוי ההתרחשויות מחוץ לבניין התחנה עג

3.3 הפציעות על גופה של הנאשמת עו

3.4 שבירת צלחות וכוסות ותקיפת השוטר קוצר בחדר ההמתנה פג

3.4.1 גרסת המאשימה פד

3.4.2 גרסת הנאשמת פז

3.4.3 אי העדת שוטרים מעורבים פט

3.4.4 תקיפת השוטר קוצר בחדר ההמתנה - מסקנות צג

4. התוצאה צד

פתח דבר

א. בגין מעשים שבוצעו ביום 26.5.2009 הוגש ביום 27.5.2009 כתב אישום נגד הנאשמים, בו הואשמו בביצוע העבירות הבאות:

* הכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין);

* תקיפת שוטר, לפי סעיף 273 לחוק העונשין;

* התנהגות פסולה (פרועה) במקום ציבורי, לפי סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין.

בנוסף לשלוש עבירות אלו, הואשם נאשם מס' 1 (להלן: הנאשם) אף בביצוע עבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

ב. לאחר ששקלתי את הראיות שהוצגו ואת טיעוני באי-כוח הצדדים החלטתי לזכות את הנאשמים מכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

1. תיאור העובדות בכתב האישום

ג. המסכת העובדתית שתוארה בכתב האישום נסובה על שהתרחש ביום 26.5.2009 באזור הכניסה לישוב קדיתא, לאחר מכן במהלך הנסיעה בניידת משטרה לתחנת המשטרה בצפת, ולבסוף - בתחנת המשטרה. להלן תיאורם של אירועים אלו, לרבות התנהגות הנאשמים, אשר, להשקפת המאשימה, הצמיחו את העבירות נשוא כתב האישום.

ד. האירועים בכניסה לישוב קדיתא: ביום 26.5.2009 בסביבות השעה 12:15 נסעו הנאשמים ברכבם מסוג דייהטסו בכניסה לישוב קדיתא ללא חגורת בטיחות. שוטרי הסיור רס"ר ג'פר שפסו (להלן: שפסו או השוטר שפסו) ורס"ר נתנאל וקנין (להלן: וקנין או השוטר וקנין), שעסקו בפעילות סיור שגרתית, סימנו להם לעצור, ובעודם ישוּבים ברכב הודיעו השוטרים לנאשמים כי הם יכולים להמשיך בנסיעה לאחר שיחגרו חגורת בטיחות.

בשלב זה יצא הנאשם מרכבו, ופנה אל השוטרים בלשון איומים:

"נמאסתם בני זונות, אני אזיין אתכם, אני אשפד אתכם, אדאג להוריד אתכם בדרגות".

לאחר שהשוטרים יצאו מהניידת, אמר להם הנאשם, כדי להפחידם ולהקניטם:

"אתם אפסים, אני אזיין אתכם, ארצח אתכם, אשפד אתכם".

הוא תקף את השוטר שפסו בחזהו והדפו לאחור. השוטר וקנין הודיע לנאשם כי הוא עצור, אחז בידו, ובתגובה הניף הנאשם את ידו, השתחרר מאחיזת וקנין ודחף אותו באופן שוקנין נהדף אל הניידת.

שני השוטרים אחזו בנאשם, ניסו לכבול אותו ונתקלו בהתנגדותו עת השתולל ונגח בניידת. לבסוף הוא הוכנס למושב האחורי בניידת, שם התיישב לידו השוטר וקנין.

ה. האירועים במהלך הנסיעה בניידת: במהלך הנסיעה היכה הנאשם, באמצעות מרפקו, את השוטר וקנין.

ו. התנהגות הנאשם בתחנת המשטרה: בהגיעם לתחנת המשטרה הכניסו שני השוטרים את הנאשם אל חדר הסיור, שם הטיח הנאשם את ראשו בשולחן עץ, צעק, קילל את השוטרים והשתולל.

ז. התנהגות הנאשמת ב"יומן התחנה": הנאשמת מס' 2 (לעיל ולהלן: הנאשמת) הגיעה בכוחות עצמה לתחנת המשטרה בעת שהובא אליה הנאשם. בהיותה ב"יומן התחנה" (להלן: אזור היומן) גידפה את השוטרים, וכינתה אותם: "רוטויילרים, נבלות, הומואים. אני רוצה את בעלי". היא לא שעתה להוראת היומנאי, רס"ב דניאל אוהב-שלום (להלן: אוהב-שלום או השוטר אוהב-שלום) לחדול מצעקותיה, ובעת שהשוטר שפסו ורפ"ק ירון קוצר, קצין אק"מ בתחנה (להלן: קוצר או השוטר קוצר) ביקשו ממנה לעזוב את אזור היומן, היא לא שעתה להם ודחפה את קוצר בחזהו.

ח. התנהגות הנאשמת בחדר ההמתנה: בשלב זה הודיעו השוטרים לנאשמת כי היא עצורה, כבלו אותה תוך כדי השתוללותה, שלוותה בבעיטות, והכניסוה לחדר ההמתנה באזור היומן. הנאשמת השליכה כוסות וצלחות, וכשניגש אליה השוטר קוצר היא הלמה בפניו באגרופה ופגעה בפיו.

ט. להלן אבחן את הראיות שהובאו לגבי כל אחד מהמעשים המיוחסים לנאשמים. לאחר סקירת הראיות לגבי הנאשם (בפרק 2), אביא את הנימוקים שהובילו לזיכויו, ולאחר סקירת הראיות לגבי הנאשמת (בפרק 3), אביא את הנימוקים שהובילו לזיכויה.

2. ההתרחשויות בכניסה לקדיתא והתנהגות הנאשם בתחנת המשטרה

י. ניתן לחלק את המעשים של הנאשם המתוארים בכתב האישום לחמישה מקטעים, על פי סדר כרונולוגי: נסיעתו ללא חגורת בטיחות, יציאתו מרכבו והשמעת איומים כלפי השוטרים, תקיפתו את השוטרים והכנסתו לניידת, תקיפתו את השוטר וקנין במהלך הנסיעה בניידת לתחנת המשטרה בצפת והשתוללותו בחדר הסיור שבתחנה.

2.1 נסיעת הנאשמים ללא חגורת בטיחות

2.1.1 גרסת המאשימה

יא. בדו"ח פעולה מיום 26.5.2009 (ת/3) ציין השוטר שפסו כי בנסיעה בכביש המוביל ממירון לעין זיתים, הוא והשוטר וקנין הבחינו ברכב ובו שני אנשים שאינם חגורים בחגורת בטיחות, אשר פנה שמאלה לדרך העפר המובילה לישוב קדיתא.

יב. בדו"ח הפעולה (ת/3) תיאר השוטר שפסו את שהתרחש לאחר שהוא כרז לרכב לעצור בצד, והניידת נעצרה במקביל אליו:

"כאשר הבחנתי בנהג שמוכר לנו מהעבר שהוא תושב קדיתא, בעודי יושב בכיסא ליד הנהג עדיין בתוך הרכב אמרתי לנהג שהוא יכול להמשיך בנסיעה ורק שידאג לחגור חגורת בטיחות".

במזכרו מאותו יום (ת/4) ציין שפסו כי "ידוע לי ששמו יפרח".

יג. שפסו, שהעיד כי אינו זוכר את האירוע במדויק, אמר בחקירתו הנגדית כי במהלך הנסיעה הוא זיהה רכב שנסע לפניו כמאתיים מטר לפני הפניה לקדיתא, ובו שני האנשים שאינם חגורים בחגורת בטיחות (עמ' 48), השיב בהמשך לשאלה כיצד יכול היה להבחין אם אמנם האנשים אינם חגורים:

"הרכב שנסע לפני היה מרחק של רכב אחד, קרוב מאוד וניתן לראות בבירור אם האדם יושב מקדימה חגור או לא חגור" (עמ' 50).

בהמשך אמר:

"סימנתי לו: אדוני, אתה יכול לנסוע ותשים חגורה" (עמ' 54).

2.1.2 גרסת הנאשמים

יד. בחקירתו הנגדית הכחיש הנאשם כי השוטרים סימנו לו לעצור והורו לו לחגור חגורת בטיחות (עמ' 195).

על נסיבות עצירת רכבו סיפר הנאשם בעדותו הראשית:

"הגענו לקדיתא. שם מהבהבים לי המשטרה. הדליקו סירנה, ושם סימנו לי לעצור ... הוא הסתכל עלינו ג'עפר שפסו. היה שם נתנאל וקנין, אותו שוטר שהציק לי גם. הסתכלתי עליו, והוא הסתכל שאנחנו חגורים, הכל דבר וסבבה, ועשה לי ככה עם היד (כמו 'סע, סע')" (עמ' 180).

ובחקירה הנגדית אמר:

"אני אומר לך שכן היינו חגורים, וכשהוא (שפסו - א"ג) ראה שאנחנו חגורים הוא אמר לי 'סע, סע'. ביקשתי ממנו שיזוז הצידה כדי שאוכל לנסוע" (עמ' 206).

טו. הנאשמת מסרה את גרסתה בהודעתה (ת/2) עוד באותו יום, החל משעה 13:37, עת נחקרה במשטרת צפת:

"בזמן נסיעתו (של הנאשם - א"ג) ברכב שלנו מכיוון מירון לכיוון קדיתא שמענו קריזה (כריזה - א"ג). השוטר שהיה מאחורינו דרש מאיתנו לעצור בצד. עמדנו בצד ואז השוטר ראה כי מדובר בבעלי. הוא סימן לו עם היד שיסע. זה היה נראה בזלזול".

בעדותה הראשית הדגישה הנאשמת כי היא והנאשם היו חגורים (עמ' 89).

טז. המחלוקת העובדתית באשר לשאלה אם הנאשמים היו חגורים אם לאו הינה בעלת חשיבות משנית. על כל פנים, לאור עדות הנאשמים, לאור הקושי של מי שנוסע ברכב להבחין במדויק אם הנהג הנמצא במושב הקדמי של רכב שנוסע מלפניו אמנם חוגר חגורת בטיחות, ולאור והעובדה שבסופו של דבר סימן השוטר שפסו לנאשמים להמשיך בדרכם ולא רשם דו"ח בגין עבירת התעבורה - נותר ספק סביר באמיתות גרסת המאשימה בענין זה.

2.2 יציאת הנאשם מהרכב והשמעת איומים על השוטרים

2.2.1 גרסת המאשימה

יז. בדו"ח הפעולה של השוטר שפסו (ת/3) נאמר כי לאחר שהוא הורה לנאשם לחגור חגורת בטיחות, יצא הנאשם מרכבו, והתבטא במלים:

"נמאסתם עלי בני זונות, אני יזיין אותכם, אני ישפד אותכם, אני ידאג להוריד אותכם בדרגות. כל הזמן שהמשטרה רואה אותי עורכים עלי חיפוש. אני לא זז מפה עכשיו ואני אעשה מה שאני רוצה".

בדו"ח צוין כי בשלב זה יצאו וקנין ושפסו מהניידת. לאחר שהנאשם המשיך בפרץ של צעקות וקללות, הם הסבירו לו כי אם לא יחדל אזי יאלצו לעכבו ואף לעצרו. תגובת הנאשם הייתה צחוק בקול רם ואמירה: "אני שם עליכם זין". עוד צוין בדו"ח כי הנאשמת, שעמדה ליד בעלה הנאשם, צעקה "כל מיני צעקות לא ברורות" וסימנה עם ידה לשוטרים שלא יתייחסו להתנהגות הנאשם.

יח. בכתב האישום ובדו"ח הפעולה צויין כי תחילה יצא הנאשם מרכבו והחל בהשמעת איומים כלפי השוטרים, ולאחר מכן יצאו השוטרים מהניידת. בחקירתו הנגדית תיאר שפסו סדר פעולות שונה: תחילה הנאשם, שישב ברכבו, קילל את השוטרים, לאחר מכן יצא שפסו מהניידת ורק לאחר מכן יצא הנאשם מרכבו. בעמ' 53 הוא אמר (ההדגשות הוספו - א"ג):

"אני הייתי באוטו וגם הוא היה באוטו. יש גבול לכל העלבות. נאלצתי לצאת מהאוטו. הוא יצא מהאוטו והוא המשיך בקללות..".

ובהמשך אמר:

"רק כשיצאנו הוא התפרץ החוצה בעצבים והייתה הדיפה שלו כלפיי" (עמ' 54).

שפסו הסביר מדוע הוא יצא מהניידת:

"אם הוא לא מכבד אותך ולא מכבד את החוק ועוד צועק עליך, מעליב אותך ומקלל אותך, אתה אמור לצאת מהניידת, לגשת ולבדוק מה קורה עם הבן אדם הזה, אולי יש לו משהו להסתיר, אולי הוא מסוכן, אולי אין לו רישיונות, ורק יצאנו החוצה וקרה מה שקרה" (שם).

יט. בחקירתו הנגדית לא זכר שפסו את פרטי האירוע:

"אני ביקשתי שיעצרו בצד. לא זוכר איך זה היה" (עמ' 70).

מתשובותיו עלה כי הוא זכר באופן סלקטיבי חלקים נבחרים של ההתרחשויות: הוא לא זכר אם וקנין או הוא כרזו לנאשמים לעצור את רכבם (עמ' 69), הוא זכר כי משנעצרה הניידת בסמוך לרכבם הוא עשה לרכב הנאשמים סימן לנסוע, הוא לא זכר אם הנאשם עשה לשוטרים סימן בידו או אם פתח את חלון רכבו ושאל מה רוצים ממנו, הוא לא זכר אם ערך חיפוש ברכב הנאשמים, הוא לא זכר אם הנאשמת נעמדה בין השוטרים לבין הנאשם, אך הוא זכר כי וקנין או הוא עצמו לא דחפו את הנאשמת (עמ' 70). כאמור, את סדר הפעולות (מי יצא ראשון מרכבו) הוא תיאר באופן שונה מזה שבדו"ח הפעולה שרשם במועד האירוע. בבית המשפט הוא גרס כי הוא יצא ראשון מהניידת, בעוד הנאשמים יושבים ברכבם. כך אף העיד הנאשם.

2.2.2 גרסת הנאשמים

כ. הנאשם לא הכחיש כי התבטא בחריפות כלפי השוטרים, אולם לשון האיומים שיוחסה לו בכתב האישום ("אני אשפד אתכם", "אני ארצח אתכם") הוכחשה על-ידו בחקירה הנגדית (עמ' 198). לדבריו - "היו אולי קללות, אבל איומים לא היו" (עמ' 206).

את השתלשלות האירועים, שתחילתם לאחר ששפסו סימן לו להמשיך בנסיעתו, תיאר הנאשם בעדותו הראשית (ההדגשות הוספו - א"ג):

".. חסם אותי וביקשתי ממנו שיתקדם קצת כדי שאוכל לנסוע. פתאום ירד מהדלת שפסו וניגש אלי לאוטו, ואומר לי: 'אני יודע שאין לך סמים באוטו, ואני רוצה לעשות לך חיפוש של סמים.... אמרתי לאשתי: 'בואי נצא מהאוטו, שיחפש'. אמרתי לאשתי: 'בואי נתרחק 15 מטר מהאוטו'. הוא מחפש באוטו ועושה לי תנועה עם האצבע השלישית ושר לי משיח משיח .... כשהוא שר לי משיח משיח פה נשברתי, וזה היה פעם שלישית מפגשים לא טובים איתו, והתנועה הזו שהשפיל אותי ליד אשתי ממרחק של 15 מטר ופה אמרתי לו: 'אל תדאג, אני מיכאל יפרח, אני אזיין אותך ואוריד לך את הדרגות, ואני אדאג להוציא אותך מהמשטרה על מה שאתה עושה לי'. הוא המשיך לשיר לי משיח משיח ולעשות לי אצבע שלישית (עמ' 181-180).

ובחקירה הנגדית אמר:

"שג'עפר התחיל לשיר לי משיח ועשה תנועות עם היד אמרתי לו שאני אדאג שיורידו לו את הדרגות ואני אדאג להוציא אותו מהמשטרה ואמרתי להם 'אתם זבלים'" (עמ' 199).

כא. גרסה ראשונה על שהתרחש לאחר ששפסו סימן לנאשם להמשיך בנסיעתו, הושמעה מפי הנאשמת ביום האירוע, בחקירתה במשטרה (ת/2) (ההדגשות הוספו - א"ג):

"ואז אנחנו חיכינו ברכב וכשלא זזנו השוטר פתח את דלת הניידת או החלון, אני לא זוכרת, מיכאל יפרח פתח את החלון ושאל את השוטרים: 'מה אתם רוצים מאיתנו', ואז השוטר יצא ואמר: 'עכשיו אני יעשה לכם חיפוש ברכב אפילו שאני יודע שאין לכם כלום'. בעלי אמר כל מיני משפטים, כמו 'מה אתם מחפשים אותנו כל הזמן', והשוטר אמר לבעלי 'אתה עכשיו פגעת לי באגו ואני יעשה ברכב שלכם חיפוש'. ... מכיוון שבכל זאת השוטרים בחרו לעשות את החיפוש שהיה חפיף מאוד, אני ומיכאל זזנו בערך כעשר מטר ואף יותר בכוונה כדי לא להיות נוכחים בחיפוש".

כשנשאלה על-ידי החוקר אודות הצעקות של הנאשם לעבר השוטרים, היא השיבה:

"בעלי לא צעק עליה(ם) בזמן שהם יצאו מהניידת. כשהשוטרים החלו לעשות חיפוש ודרשנו שזה יהיה בתחנה, הוא צעק עליהם: 'בני זונות מניאקים' ושהוא יזיין אותם".

כב. בעדותה בבית המשפט הבהירה הנאשמת כי היא והנאשם יצאו מרכבם רק לאחר ששפסו יצא מהניידת ודרש לערוך חיפוש. לדבריה, בעוד שהנאשם הסכים כי ייערך חיפוש, היא התנגדה לעריכתו במקום ודרשה כי ייערך בתחנת משטרה (עמ' 89). עוד אמרה:

"עמדנו 10 מטר פחות או יותר מהרכב שלנו וצפינו על החיפוש הזה. בשלב זה אני בעצם נדהמתי כי מיכאל אמר להם שהוא ידאג שיורידו להם את הדרגות שלהם, וזה כתגובה לאצבע משולשת שעשה ג'עפר שפסו. הוא קרא לעברנו 'משיח, משיח, משיח'" (עמ' 90).

ובחקירתה הנגדית אמרה:

"מלבד הקללה הזאת של בן זונה ושהוא ידאג להוריד לו את הדרגות שלו אני לא זוכרת שנאמרו עוד קללות מפיו" (עמ' 109);

"אני לא זוכרת אפילו פעם אחת את מיכאל אומר למישהו שהוא ישפד אותו" (שם).

2.2.3 אי הוכחת עבירת איומים

כג. לא כל מטבע לשוני שיצא מפיו של הנאשם הצנום כלפי השוטר שפסו גדל המידות מצמיח עבירת איומים. יש להבחין בין קללות גסות בלבד, שאינן בגדר איומים, לבין איומים. "בני זונות", "אני אזיין אתכם" ו"אפסים" - אלו ביטויים גסים, שמקומם לא יכירם בחברה מתורבתת. בשיח ישראלי טיפוסי בין חמומי מוח הפכו "פניני לשון" אלו לביטויים רווחים של העלבת הזולת ולא לאיומים שיש מאחוריהם כוונה להפחיד. כאשר אזרח צועק על שוטר כי ידאג להורידו בדרגותיו, משמעות אמירתו היא: "אני אדאג להתלונן על מעשיך, ותיענש בהורדת דרגה". זו אמירה בוטה של מי שמבהיר לשוטר כי לא יעבור בשתיקה על שעולל לו השוטר, אשר לא אמורה להפחיד שוטר סביר שאין דופי במעשיו, ומכאן שאינה בגדר איומים במובנם לפי סעיף 192 לחוק העונשין. "אני ארצח אתכם, אשפד אתכם" - אלו מילות איום.

כד. האמנם הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם השמיע כלפי השוטרים את האיומים "אני ארצח אתכם, אני אשפד אתכם"? אמירות אלו המיוחסות לנאשם נזכר בהודעת שפסו בדו"ח הפעולה, אך לא בעדותו בבית המשפט. דו"ח הפעולה מהווה אמרת חוץ. על מנת לסמוך על ממצאים הכתובים בדו"ח זה, ואשר לא הוזכרו על-ידי שפסו בעדותו בבית המשפט, דרושים טעמים שחלקם מנויים בסעיף 10א(ג) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971, ואשר פורשו בפסיקה (ראו, למשל, פסקה 10 לפסק דינו של השופט א' א' לוי בע"פ 2404/09 אלחסידי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 1.9.2009)). הטעם שלכאורה עשוי להצדיק את העדפת האמור בדו"ח הפעולה לגבי לשון האיומים על פני עדות שפסו בבית המשפט, בה לא בא זכרם של איומים אלו, הינו העובדה כי עם חלוף השנים נשתכחו משפסו פרטים אלו, והדו"ח - שנכתב במועד האירוע - אמור לשקף במדויק את העובדות כהווייתן. אולם לא מצאתי לקבל טעם זה כתקף בענייננו, דווקא לאור זכרונו הסלקטיבי של שפסו בעת מתן עדותו, כמתואר לעיל. לאור דברי שפסו מעל דוכן העדים, לפיהם הנאשם השמיע כלפיו קללות, מבלי שייחס לו איומים, ולאור עדויות הנאשמים בעניין זה, איני רואה בסיס איתן לקבוע את עדיפות האמור בדו"ח הפעולה כמשקף את התבטאויות הנאשם במועד האירוע.

התיאור של שפסו בדו"ח הפעולה ובבית המשפט את מעשיו של הנאשם מעורר סימן שאלה: מדוע יאבד הנאשם את עשתונותיו ויוציא קצפו על השוטרים, אם כל "חטאם" הינו בעצירת רכבו וסימון כי הוא רשאי להמשיך בנסיעתו ? בעוד שהנאשם נתן הסבר להתפרצותו המילולית החריפה כלפי השוטרים (עריכת חיפוש בלתי חוקי ברכב וקנטור הנאשם, תוך ביצוע תנועה מגונה), הכחישה המאשימה את גרסתו וסימן השאלה נותר מרחף באוויר.

סימן שאלה זה, כמו גם אי העדפת גרסת שפסו בדו"ח הפעולה על פני שתיקתו בבית המשפט באשר לאיומים ועל פני עדות הנאשמים, מותיר ספק סביר באשר לביצוע עבירת איומים על-ידי הנאשם.

2.3 תקיפת הנאשם את השוטרים והכנסתו לניידת

2.3.1 גרסת המאשימה

כה. בדו"ח הפעולה (ת/3) צויין כי בעת שהנאשם המשיך בהשמעת קללותיו, הוא דחף בשתי ידיו את שפסו שנהדף לאחור. עוד צוין כי לאחר שהנאשם דחף את שפסו והדפו לאחור, אחז השוטר וקנין בידו השמאלית של הנאשם, והודיע לו כי הוא עצור. הנאשם, בתגובה, הניף את ידו השמאלית, השתחרר מאחיזתו של וקנין ודחף אותו באופן שהוא נהדף לאחור, לעבר דלת הניידת.

כו. בדו"ח הפעולה (ת/3) צוין כי לאחר שהשוטר וקנין נהדף על-ידי הנאשם, הוא התקרב אליו ביחד עם השוטר שפסו. בעת ששפסו אחזו בידו הימנית של הנאשם והודיע לו כי הוא עצור, וְוקנין אחז בידו השמאלית, ניסה הנאשם להתנגד ונגח בראשו בניידת, מעל הדלת הימנית האחורית. שני השוטרים הכניסו אותו לניידת, מבעד לדלת האחורית, והתיישבו משני צדדיו - שפסו מימינו וְוַקנין משמאלו - ואזקו אותו בידיו.

2.3.2 גרסת הנאשמים

כז. הנאשם העיד כי לאחר ששפסו סיים לערוך חיפוש ברכבו:

"פתאום הם עזבו את האוטו שלי ... והלכו לכיוון הניידת שניהם. עלו לניידת. אני הבנתי שהאירוע נגמר והם נוסעים. אמרתי לאשתי: 'בואי לאוטו'. אני בא לאוטו ורואה את שניהם. אחד קופץ עלי, ג'עפר שפסו, שם לי אזיקים, ונתן וקנין קופץ עלי, חונק אותי, ואשתי באה להיכנס באמצע להפריד, להבין מה קורה, ותוך שניות אני מוצא אותה על הרצפה, אישה בהריון בחודש השביעי. אני מוצא את עצמי בתוך הניידת כבול באזיקים .. הכניסו אותי לתוך הניידת, בכוח עם בוקסים, ואישתי הייתה זרוקה בשטח" (עמ' 181).

בחקירה הנגדית אמר כי וקנין הוא אשר אזק אותו:

"נתי קפץ עלי ואזק אותי והכניס אותי לניידת" (עמ' 208).

עוד אמר:

"היא באה רצתה להפריד ביני לבין השוטרים ולהרגיע את הרוחות. ג'עפר תפס אותה" (עמ' 189);

"הוא תפס אותה והרחיק אותה שלא תעמוד בינינו" (עמ' 190).

"אני ראיתי אותה על הרצפה" (עמ' 189).

"נתנאל וקנין נכנס בי ופיצץ אותי עם האזיקים והכניס אותי לניידת במכות" (עמ' 188).

הוא הכחיש כי נקט אלימות כלפי שפסו, ואמר:

"כשהוא הכניס לי את הידיים לכיסים, הוצאתי לו את הידיים מ(ה)כיסים" (עמ' 207).

"התנגדתי כי הם הכניסו לי ידיים לכיסים בכוח. אחרי שהם גמרו לחפש באוטו, הם רצו לחפש עלי. אמרתי: בבקשה, שמישהו יתלווה'. להכניס לי ידיים לתוך הבגדים שלי באמצע הרחוב, אין מצב. הוא לא חיפש סמים כי הוא יודע שאני לא נוגע בסמים ..." (עמ' 209).

כח. בהודעתה במשטרה (ת/2) אמרה הנאשמת:

"לאחר סיום החיפוש הגענו לרכב ... מיכאל בא להיכנס לצד של הנהג והשוטר מנע ממנו להיכנס בכך שדחף אותו הצידה, ואני נכנסתי ביניהם כדי שלא תהיה חס וחלילה אלימות משני הצדדים. מיכאל היה כעוס והשוטר היה מאוד עצבני ... ובגלל שהייתי באמצע השוטר הדף אותי בכוח ובברוטליות ודחף אותי עם ידו בפני. אני אמרתי לו שאני אישה בהריון ושהוא יניח לי. הוא המשיך לצחוק, ואז שני השוטרים כך עכשיו אנחנו נעצור את בעלי וניסו לדחוף אותו לניידת. מיכאל שאל אותם על מה ושני השוטרים התנפלו על מיכאל והכניסו אותו בכוח לניידת. וכשניסיתי להפריד ביניהם הם החלו להפעיל כוח ואלימות עלי".

בבית המשפט תיארה הנאשמת את שהתרחש לאחר החיפוש באופן הבא:

"פתאום ג'עפר הוא הסתובב בצורה חדה, והוא בא לעבר מיכאל עם הידיים להכניס לו אותם לתוך הכיסים שלו. אפילו לא היה זמן לעכל את הדברים, ואז מיכאל שם את הידיים לצידי הגוף כדי שלא יכניס לו את הידיים לגוף. בשלב זה נלחצתי מאוד, באתי לכיוונם וממש נכנסתי בין שניהם, שלא יתפתח ... ג'עפר שפסו עשה מן תנועת יד לעבר הפרצוף שלו, אני מניחה שהוא רצה להעיף אותי, הוא פגע בי בפרצוף עם משהו חד, ואני חושבת שזה היה השעון. אני נפלתי על הרצפה, אני צעקתי לו שאני בהריון וזהו, אחר כך קמתי. לא קמתי בעצם. וקנין הוא בא ושניהם תפסו את מיכאל, אחזו בו בכוח והתחילו להכות אותו. אני פשוט נכנסתי להיסטריה .." (עמ' 90).

ובהמשך:

"אחרי שהם היכו אותו באגרופים ואזקו לו את הידיים, הייתי שרועה עוד על הרצפה, אני חושבת שכן, הם לקחו לו את הראש ועשו במשקוף של הניידת ככה, דפקו לו את הראש בתוך הניידת. אז הם פשוט הכניסו אותו לתוך הניידת ככה בכוח.. " (עמ' 91).

2.3.3. חיפוש בלתי חוקי

כט. אינני נותן אמון בגרסת השוטר שפסו, לפיה לאחר שהתברר לו כי הנאשם אינו חוגר חגורת בטיחות, הוא ויתר על רישום דו"ח, וכמחווה של "הכרת תודה" החל הנאשם לקלל אותו ואת השוטר וקנין, לאיים עליהם ברצח ולתקוף אותם. הוא אמר בעדותו כי את עניין החיפוש כלל איננו זוכר (עמ' 55). גרסה זו אינה סבירה ואינה נתמכת בראיות נוספות מלבד עדות שפסו. גרסת הנאשמים קשה לעיכול אף היא. האמנם יתעמרו שוטרי משטרת ישראל באזרחים תמימים ? דא עקא, שניסיון החיים מלמד שהיו דברים מעולם, ובשיטתנו המשפטית לא קיימת חזקה עובדתית לפיה עדות שוטר הינה "דברי אלוהים חיים", וחובת ההוכחה רובצת על כתפי מי שחולק על נכונותם.

אי מתן אמון בגרסת שפסו נובע מאי סבירותה, מזיכרונו הסלקטיבי במהלך עדותו, וכפי שיבואר בהמשך - אף מהשמטת פרטים מהותיים בעדותו אודות הנאשמת. לכך נוספים טעמים נוספים, שמעוררים ספק סביר לגבי מכלול הגרסה העובדתית של המאשימה.

ל. קבלת גרסת הנאשמים אודות החיפוש ברכבם, הניסיון לחפש בכיסיו של הנאשם, והתגרה שהתפתחה, מובילה למסקנה כי השוטרים ביצעו חיפוש בלתי חוקי ברכב הנאשמים ובגופו של הנאשם.

נזכיר את המסגרת החוקית במסגרתה פועלים שוטרים בבואם לערוך חיפוש על גוף אדם או בקניינו, לעצור אדם ולעכבו: סעיף 25 בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת מעצר וחיפוש) קובע אימתי רשאי שוטר, בלא צו חיפוש, לערוך חיפוש "בכל בית ומקום". בין השאר, הוא רשאי לערוך חיפוש אם יש לו יסוד להניח שבוצע במקום פשע זה מקרוב, או כשהוא רודף אחר אדם המתחמק ממעצר. סעיף 22 לפקודת מעצר וחיפוש קובע כי שוטר העוצר אדם רשאי לערוך חיפוש על גופו, בבגדיו או בכליו, שאינו חיפוש חיצוני או פנימי כהגדרתם בחוק חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק החיפוש).

עוד על המסגרת הנורמטיבית שלפיה מוסדרים דיני החיפוש במשפט הישראלי וסמכויות החיפוש הנתונות לשוטרי משטרת ישראל ראו פסקה 16 לפסק דינה של הנשיאה (בדימ') ביניש ברע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 6.3.2012) (להלן: ענין בן חיים).

סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) קובע כי שוטר רשאי לעצור אדם בלא צו אם יש לו יסוד להניח שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר (כל עבירה למעט חטא) והתקיים אחד מהתנאים החלופיים בס"ק (1) - (6). סעיף 67 לחוק המעצרים קובע כי שוטר רשאי לעכב אדם אם יש לו יסוד סביר לחשד כי האדם עבר עבירה או עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם אחר או את שלום הציבור.

לא. מגרסת הנאשמים עולה כי החיפוש ברכבם, הניסיון להכניס ידיים לכיסו של הנאשם ומניעת הנאשם מלהיכנס לרכבו נעשו בטרם מעצרו של הנאשם, ללא צו בית משפט ומבלי שהיה לשוטרים יסוד להניח כי שני הנאשמים, או אחד מהם, ביצעו זה מקרוב פשע או עומדים לעבור עבירה כלשהי שעלולה לסכן אחרים.

אמנם בענין בן חיים נקבע (בעמדת הרוב) כי "הסכמת אמת" לביצוע החיפוש יכולה גם לשמש תחליף לדרישת ה"יסוד להניח" כי בוצעה עבירה בהתאם לסעיף 25(1) לפקודת מעצר וחיפוש, אך הובהר נקודת מוצא לכך הינה ההנחה כי כאשר שוטר מבקש את הסכמתו של אדם לעריכת חיפוש יסבור אותו אדם כי השוטר פועל במסגרת סמכותו ולא ייטה לעמוד על זכויותיו. (להשוואה ראו שם, עמדת המיעוט של השופט דנציגר). אולם במקרה הנוכחי לא מתקיימת אותה "הסכמה מדעת", אשר גבולותיה הוגדרו בפסקות 28-25 ו-31 בענין בן חיים. הנאשם העיד כי "הסכמתו" לחיפוש ברכב באה לאחר שהשוטר אמר לו מפורשות: 'אני יודע שאין לך סמים באוטו, ואני רוצה לעשות לך חיפוש של סמים". בנסיבות אלו אין "הסכמה" זו, שלא באה מרצון חופשי, כדי להחליף את דרישת ה"יסוד סביר" כי בוצעה עבירה, שהרי השוטר עצמו היה מודע לכך שאין יסוד סביר כזה מתקיים ואף נתן לכך ביטוי מילולי. בענין ניתן להניח כי ככלל כאשר שוטר מבקש את הסכמתו של אדם לעריכת חיפוש יסבור אותו אדם כי השוטר פועל במסגרת סמכותו ולא ייטה לעמוד על זכויותיו

לב. הקביעה כי שפסו וְוקנין ביצעו חיפוש בלתי חוקי ברכב הנאשמים ובבגדיו של הנאשם מקימה לנאשם את הזכות להתנגד לחיפוש הלא חוקי. היא שומטת את הקרקע מביצוע עבירות של הכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו ותקיפת שוטר על-ידי הנאשם. הכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו (לפי סעיף 275 לחוק העונשין) הינה עבירה המבוצעת בשוטר "כשהוא ממלא תפקידו כחוק". תקיפת שוטר (לפי סעיף 273 לחוק העונשין) הינה תקיפה אשר "קשורה למילוי תפקידו כחוק". התגוננות באופן סביר מפני חיפוש בלתי חוקי הינה מותרת. אם לא נאמר כך, נמצאנו מגיעים לתוצאה שהדעת אינה סובלת: פליליות המעשים של תקיפת שוטר והכשלתו תיוותר בעינה אף כששוטר פועל בניגוד לחוק. בתי המשפט הקפידו על קוצו של יוד בשמירה על קיום דיני מעצר וחיפוש, וכל אימת שזוהתה חריגה של שוטר מדינים אלו, נמנעו מהרשעה בביצוע עבירות של פגיעה בשוטר הפועל מכוח תפקידו. כך, למשל, בת"פ (שלום י-ם) 4644-09 מדינת ישראל נ' פרידמן (פורסם בנבו, 12.2.2012) נפסק כי אם תקף אדם את השוטר במהלך ביצוע חיפוש בלתי חוקי בגופו, בניגוד להוראות חוק החיפוש, אין מקום להאשימו בתקיפת שוטרים, שכן מותר לאדם להתגונן מפני חיפוש שלא כדין באופן סביר. (ראו ההפניות שם).

2.4 תקיפת הנאשם את השוטר וקנין בעת הנסיעה

לג. בעת היותו בניידת היה הנאשם עצור שלא כדין. התנגדותו למעצר בלתי חוקי באמצעות הפעלת כוח סביר אינה מצמיחה עבירה של תקיפת שוטר. אולם כפי שנראה שהתברר בבית המשפט, אף לפי עדות השוטר שפסו, לא הוכח קיומה של תקיפה מצידו של הנאשם, כהגדרתה בסעיף 378 לחוק העונשין.

2.4.1 גרסת המאשימה

לד. בדו"ח הפעולה (ת/3) צויין על-ידי שפסו כי בעת הנסיעה בניידת, כאשר הוא עבר למושב הנהג, ואילו וקנין נותר במושב האחורי, דפק הנאשם את ראשו במושב שלפניו, ואמר:

"אני ילך למח"ש ואני יפטר אתכם ואת מפקד תחנת צפת".

אף לאחר שהשוטר וקנין ניסה להרגיעו, המשיך הנאשם להשתולל ונתן לו מכה בחזהו באמצעות מרפקו השמאלית.

במזכר (ת/4) מאותו יום ציין שפסו כי בשלב זה הוא עצר את הניידת והסביר לנאשם כי אם ימשיך בתקיפת שוטרים אזי יְאַזקו ידיו מאחורי גבו.

לה. בחקירתו הנגדית סיפר שפסו כי בזמן הנסיעה הוא נהג בניידת ואילו הנאשם והשוטר וקנין ישבו במושב האחורי. על תקיפת הנאשם את וקנין העיד שפסו (ההדגשות הוספו - א"ג):

"במהלך זה שאנחנו נוסעים לתחנה, הבחור לא הפסיק להשתולל והתחיל לתת מכות לעצמו בראש עם המשענת של הכיסא שליד הנהג והמשיך לצעוק ולקלל, וזאת אני רואה במראה של הנהג .... היה קטע של העצור עם המרפק של יד שמאל שלו לכיוון הבטן של השוטר" (עמ' 57).

בניגוד לדו"ח הפעולה (ת/3) בו צוין כי הנאשם נתן מכה בחזהו של וקנין, מעל דוכן העדים אמר שפסו כי היה "קטע ... לכיוון הבטן" של וקנין, ונמנע מלומר כי היה מגע פיזי ביניהם או שהופעל על גופו של וקנין כוח בדרך אחרת.

2.4.2 גרסת הנאשם

לו. הנאשם תיאר את שהתרחש בעת הנסיעה:

".. וליד החלון יושב נתן וקנין וכל הדרך חונק אותי ונותן לי בוקסים בראש ובפנים. אנחנו מגיעים לצומת עין זיתים ופתאום ג'עפר נוהג עם יד אחת ומסתובב קולט אותי ושם לי בוקס בפנים... תפסתי את הראש שלי והתחלתי לתת נגיחות באוטו כמו משוגע... כל הדרך ג'עפר אמר לי: 'אני אזיין אותך, יא מניאק, יא זבל'. מקללים אותי ומשפילים אותי כל הדרך עד התחנה" (עמ' 181).

2.5 השתוללות הנאשם בחדר הסיור

2.5.1 גרסת המאשימה

לז. במזכר מיום 26.5.2009 (ת/4), שנרשם על-ידי שפסו, הוא ציין כי עם הגיעם לתחנת המשטרה בצפת, הם הכניסו את הנאשם לחדר הסיור. הנאשם המשיך לצעוק ולקלל, ואף דפק בראשו בשולחן העץ, והם הושיבו אותו בכיסא.

2.5.2 גרסת הנאשם

לח. הנאשם מסר בעדותו הראשית גרסה עובדתית מפורטת לגבי ההתרחשויות מרגע הגיעו לתחנת המשטרה ועד למחרת לפנות בוקר (ההדגשות הוספו - א"ג):

"בתחנה מכניסים אותי, ופתאום תוך שתי שניות נהיית חגיגה בתוך התחנה, כולל קציני מודיעין וכל הקצינים שם יוצאים לאירוע של יפרח.... אני מסתכל על מפקד התחנה ושואל: 'מה קורה פה, עמוס?'... הגענו לתחנה וניסיתי לדבר עם עמוס שמעוני, והוא הסתכל עלי בחיוך ולא רצה להקשיב לי.... הכניסו אותי לחדר שיש בו חלון כהה שאפשר לראות מהצד השני והיה שם שוטר יושב, קוראים לו ישראל מעתוק... ואז הוא שואל אותי 'מה קרה, יפרח' והתחלתי לספר לו מה קרה בכניסה לקדיתא. תוך כדי שאני מתחיל לדבר, נכנס ג'עפר שפסו כמו רוח רפאים ומפציץ אותי בבוקס לפנים ונדבקתי עם הראש לקיר ויוצא ... ישראל אומר לי: 'תראה, כל מי שלובש מדים יכול לעשות מה שהוא רוצה במדינה הזאת. ככה להרביץ?'...

אני יושב ושומע צרחות ביומן. צרחות אימים של אשתי.... את השיניים ואת הבשר שלי אכלתי בתוך הפה שאני יודע שאשתי בהריון והיא בשמירת הריון מוחלט במיטה שאם לא יפול לה העובר ואני יודע שזה עלול לקרות בכל רגע מצעקות רק יכול ליפול העובר - אני שומע שהיא צועקת שהיא בהריון ושיעזבו אותה ולאף אחד זה לא עוזר. למזלי בא מוטי קלימנובסקי ... אז הוא היה קצין מודיעין במשטרת צפת והוא כמו אח שלי. הוא שאל אותי מה קרה, ואמרתי לו: 'מוטי תעשה לי טובה, תיקח אותי לאתי כי אני מאבד את התינוק. הוא אמר לי 'בוא', לוקח אותי כבול ידיים ורגליים ליומן, ואני רואה את אשתי בתוך פינה מבוהלת. שמו אותה בתוך פינה כבולה ידיים ורגליים ובכלל נכנסתי לשוק. היא לא ישבה ביומן. היא ישבה באיזו זולה ליד המעצר.. היא אומרת לי 'הידיים, הידיים', וביקשתי ממוטי לשחרר לה את האזיקים. הוא מוציא את המפתחות ופותח לה את האזיקים הידיים והרגליים, רק מגדיל לה, שעמוס לא יבוא ויתפוס אותו ומדבר עם אישתי ואיתי...

אחרי שראיתי את אשתי פתאום לא יודע מה קרה שם לקחו אותה. מצאתי את עצמי יושב שם ומסתכל על התיק שלה, ואני יודע שיש לחץ של הבנות בגנים, והטלפון מצלצל מהתיק של אשתי שנשאר שם. אמרתי ליומנאי שיעשה טובה הבנות צריכות לצאת מהגן ... השוטר היומנאי הביא לי את התיק. מוטי פתח לי את האזיקים ושם לי את האזיקים קדימה לפני הגוף ולא מאחורי הגוף. ביקשתי מהיומנאי לדבר עם הגננת של הילדים. הוא נתן לי את הטלפון, חייגתי לגנים .. משם לקחו אותי לחקירות. לקחו אותי לחקירה ובחקירה ביקשתי מהחוקר: תעשה לי טובה תשלח אותי לבית חולים, אני מרגיש לא טוב, אני קיבלתי מכות מנתנאל ומג'עפר והתחננתי שישלחו אותי לבית חולים ולא רצו. הורידו לי את האזיקים מהידיים והרגליים והכניסו אותי לתא המעצר" (עמ' 183-181).

לט. בטרם נמשיך בתיאור עדות הנאשם, נציין את קיומה של הודעת הנאשם במשטרת צפת מיום האירוע, עת נחקר החל משעה 14:57 על-ידי החוקר יעקב גרידיש. בהודעה זו (ת/1), נרשם כי הנאשם אמר שהוא הותקף על-ידי שוטרים. כן נרשם כי הוא הראה לחוקר סימני שריטות בידו ושפשוף בחזהו וביקש להגיע לחדר מיון.

מ. הנאשם העיד על שהתרחש לאחר שהוא הוכנס לחדר המעצר:

"באחת בלילה , כשראיתי שאין עם מי לדבר ואין מה לעשות, ואני לא יודע מה קורה עם אשתי, ואני זרוק בתא הזה, נכנסתי לדיכאונות. לקחתי שמיכה והתחלתי לעשות פסים פסים. עשיתי רצועה טובה כמו שצריך, חבל, וקשרתי אותו על המיטה בקומה השנייה של המיטה. למזלי הטוב והנס שקרה לי שם עם השוטר שמעון שהוא מכיר אותי... למזלי שמעון עבר לביקורת באחת בלילה או שתים עשרה בלילה ... שמעון ראה את הסרט הזה ופתח את הדלת כמו רוח סערה נכנס וחיבק אותי ונישק אותי והוריד לי את החבל ואמר: 'בוא אני אקח אותך לבית חולים'. לקח אותי והכניס אותי לניידת עם עוד שני שוטרים ולקחו אותי לבית חולים... כשהגענו לכניסה של חדר המיון בבית החולים הבנתי למה התעכבו. ראיתי את מר סיידא, ראש המועצה הדתית ואשתו ואת אשתי אתי... בבית החולים הייתי כמה שעות ... ולקחו אותי לצלמון בחמש לפנות בוקר משהו כזה" (עמ' 183).

2.6 סימני שאלה נוספים שמעוררת גרסת המאשימה לגבי מעשי הנאשם בכניסה לקדיתא ובמשטרת צפת

מא. כידוע, מידת ההוכחה הדרושה לשם הרשעת הנאשם איננה ודאות מוחלטת, כי אם שכנוע מעל לכל ספק סביר. ספק סביר יכול להישאר אם ניתן להסיק מחומר הראיות מסקנה המתיישבת עם חפות נאשם, אשר הסתברותה איננה אפסית אלא ממשית. זוהי מסקנה אשר מערערת את מסכת הראיות בצורה כזו, שלא תוכל לעמוד על רגליה מסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של המערער. אם הראיות הינן ישירות, ספק סביר ייווצר כאשר משקלן של הראיות אינו מספיק, ואם הראיות הן נסיבתיות, ספק סביר עשוי להיווצר אף במצב שבו מן הראיות (אף אם מהימנותן אינה מוטלת בספק) אפשר להסיק בסבירות עובדות שאין בהן אשמה של הנאשם.

(ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי פ"ד מד(3) 464, 471 (1990); ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565, 569 (1993); ע"פ 5041/04 אמונה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.10.2005); תפ"ח (מחוזי ת"א) 1004/08 מדינת ישראל נגד פלוני, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת שבח (פורסם בנבו, 27.9.2011)).

מב. האם עלה בידי המאשימה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום? או, במלים אחרות, האם עלה בידי הנאשם לגרום לספק סביר באשר לביצוען על-ידו? הכרעה בשאלה מרכזית זו תלויה בראש ובראשונה בשקילת הגרסאות העובדתיות של השוטר שפסו, מחד, ושל הנאשמים, מאידך.

על טיבה של המשימה בפניה ניצב בית המשפט בבואו לקבוע מהימנות של עדים עמד השופט עמית בפסקה 82 בפסק דינו בע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 20.10.2010):

"תכלית כל התכליות בכל הליך שיפוטי היא לחשוף את האמת, בבחינת "להוציא כאור משפט" (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' עפרה גלעד, פ"ד מט(2) 516, 522 (1995)). קשה היא מלאכתו של בית המשפט בבירור האמת העובדתית. לא כל תיק פלילי מבוסס על ראיות ישירות או נסיבתיות או ממצאים פורנזיים כמו טביעות אצבע או ממצאי DNA, ופעמים רבות נסמכת ההכרעה על הערכתו של בית המשפט את העדויות שנשמעו בפניו. קולמוסין נשברו ומקלדות נשחקו בנושא של קביעת ממצאי מהימנות וממצאי עובדה וקיימת כתיבה אקדמית נרחבת בנושא (ראו, לדוגמה: מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד); רון שפירא "המודל ההסתברותי של דיני הראיות חלק א: ביקורות מסורתיות" עיוני משפט יט 205 (תשנ"ה); חלק ב: "הלוגיקה ההכרתית" עיוני משפט כ 141 (תשנ"ו); דורון מנשה "אידיאל חשיפת האמת ועקרון ההגנה מפני הרשעת שווא - אנטומיה של יחסים מסובכים" קרית המשפט א 307 (תשנ"א); דורון מנשה "שיקול דעת עובדתי, חופש ההוכחה ותזות בדבר מקצועיות השפיטה" הפרקליט מג 83 (תשנ"ז); דורון מנשה הלוגיקה של קבילות ראיות (2008))

..... האמת העובדתית היא אחת ועל בית המשפט המשימה הכבדה לרדת לחקרה ואין בית המשפט רשאי להתנצל מחובתו זו. ודוק: ברי כי יש מקרים בהם נבצר מבית המשפט לחשוף את האמת העובדתית. במקרים כאלה, בית המשפט ידחה את התביעה (כשמדובר בתביעה אזרחית) או יזכה את הנאשם (כשמדובר באישום פלילי) בהתאם ל"כללי המשחק" הקובעים את נטלי השכנוע המוטלים על כל צד".

מג. בנוסף לסימני השאלה ולחסָרים שנמצאו בעדותו של השוטר שפסו, שתוארו לעיל ואשר הקשו על קבלת גרסתו כאמינה, קיימים סימני שאלה נוספים, אותם אפרט להלן. צירופם של כל אלו ממחיש עד כמה סביר הוא הספק שמעוררת גרסת המאשימה בכל הנוגע לנאשם.

2.6.1 היכרות השוטר שפסו את הנאשם עובר לאירוע

מד. הנאשם טען כי אין זו הפעם הראשונה בו הוא נתקל בשוטר שפסו, וכי לאורך זמן מתנכלים לו שוטרים מתחנת צפת. בעדותו הראשית ביום 7.10.2013 הוא סיפר כי ברקע עומד מקרה אלימות שננקטה כלפיו על-ידי מפקד משטרת צפת ושהתרחש שש או שבע שנים לפני כן (כלומר, כשנתיים לפני האירוע נשוא כתב האישום), ואשר, בעקבות פנייתו לשר גדעון עזרא והתערבות דרג בכיר במשטרה, הסתיים ב"סולחה". הוא העיד על מקרה בו עצר אותו השוטר שפסו בצומת מירון בעקבות נהיגתו על פס לבן בכביש ומציאת מעיל צבאי ברכב, ועל מקרה נוסף בו עצר אותו שפסו בכניסה לקדיתא, שאל אותו אם ברשותו סמים וערך חיפוש ברכבו.

מה. בחקירתו הנגדית של שפסו, התברר כי יש דברים בגו. שפסו אישר כי כאשר ניגש לראשונה אל הרכב בו ישבו הנאשמים, הוא זיהה את הנאשם כתושב קדיתא "שפעם טיפלתי בו באירוע" (עמ' 50). בהמשך הוסיף:

"הבעל, עיכבתי אותו פעם לתחנה, אם אני זוכר טוב, בגין החזקת רכוש צבאי והעברתי אותו לחקירות ובזה הסתיים הטיפול שלי... הפרצוף שלו היה זכור לי" (עמ' 51).

ובהמשך:

"מהאירוע הקודם עם המעיל גם היה לו קטעים של דיבורים, העלבות, 'נמאסתם עלי', ואני לא רציתי להתגלגל שוב לאירוע דומה" (עמ' 53).

"אני מכיר את האיש כאיש קדיתא שעיכבתי אותו לתחנה ומוכר לי ואם אני אפתח איתו שיחה לא נגיע לעמק השווה" (עמ' 54).

מדברים אחרונים אלו עולה מפורשות כי שפסו זכר שהנאשם העליב אותו בעבר וכי פתיחת שיחה עמו, כְּדַבֵַּר שוטר אל אזרח, אינה יכולה להניב תוצאה חיובית.

2.6.2 אי העדת השוטר וקנין ומשקל העדות החסרה

מו. השוטר וקנין לא התייצב למתן עדות, על אף שבכתב האישום צוין שמו כאחד מעדי המאשימה. בהחלטת השופטת דחלה-שרקאוי, בישיבה ביום 16.5.2011, נקבע כי ישיבת ההוכחות תתקיים ביום 31.11.2011, וכי למועד זה תזמן המזכירות את כל עדי התביעה, למעט החוקר יעקב גרידיש. לישיבת ההוכחות הראשונה, שהתקיימה ביום 31.10.2011, לא התייצב השוטר וקנין. בתום אותה ישיבה קבעתי "להמשך הוכחות התביעה, ההגנה וסיכומים בעל-פה ליום 23.5.2012". בישיבת ההוכחות השניה ביום 23.5.2012 נשמעה עדותו של שפסו, ובסיומה קבעתי "להמשך הוכחות התביעה והוכחות ההגנה ליום 8.7.2012". עוד קבעתי כי המזכירות תזמן עדי תביעה, וביניהם וקנין, וכי המאשימה תוודא התייצבותם. במהלך ישיבת ההוכחות השלישית, ביום 8.7.2012, בתום חקירתו הנגדית והחוזרת של שפסו, ולאחר שנשמעה עדותו של היומנאי, הסביר בא-כוח המאשימה כי לא עלה בידיה לזמן לעדות את השוטר וקנין, וביקש דחיית המשך שמיעת הוכחות התביעה למועד אחר. נעתרתי לבקשה, ודחיתי את המשך שמיעת פרשת התביעה, פרשת ההגנה והסיכומים ליום 26.11.2012. עוד קבעתי כי המזכירות תזמן את וקנין, וכי המאשימה תוודא התייצבותו מבעוד מועד. בפתח ישיבת ההוכחות הרביעית, ביום 26.11.2012, התברר כי השוטר וקנין, שהינו שוטר בדימוס, לא התייצב, וכי לא עלה בידי המאשימה להביאו לשם מתן עדות. בא-כוח המאשימה מסר כי ביום הקודם הוא שוחח טלפונית עם אשתו של וקנין, שמסרה לו כי לא ידוע לו על הדיון "וסיכוי נמוך שהוא יתייצב". (עמ' 80). הוא ביקש לשכנע כי המאשימה פעלה כמיטב יכולתה להבאת וקנין למתן עדות בתיק זה, והציג תכתובת בדואר אלקטרוני בינו לבין מכותבים אחרים - קמב"ל צפת, רמח"מ צפת, מת"ח צפת ורמש"ק צפת - (ת/7), ובה בקשתו מבעלי תפקידים במשטרת צפת לדאוג להתייצבות וקנין בבית המשפט. במייל הראשון מיום 8.7.2012 הזהיר בא-כוח המאשימה כי "לא יינתנו לנו הזדמנויות נוספות", ונענה (עוד באותו יום) על-ידי רמח"מ צפת במלים: "איך הרמח"מ קשור לזה??". בתגובה, שב בא-כוח המאשימה והזהיר: "בטעות לא נשלח לרמש"ק וקש"ק. מכל מקום זה תיק שלך, וקיים חשש שכתב האישום יימחק". על אזהרה זו הוא חזר במייל מיום 18.11.2012 (ערב ישיבת ההוכחות הרביעית), אולם ללא הועיל.

לאור זאת, ביקש בא-כוח המאשימה לדחות את הישיבה למועד אחר, "תוך התחייבות לעשות את כל המאמצים כדי להביא את העד לישיבה הבאה, אף אם הדבר יצריך הוצאת צו מעצר על-ידי בית המשפט" (עמ' 82). בהחלטה מאותו יום, דחיתי בקשה זו (עמ' 84-82, 86), וציינתי, בין השאר:

"וקנין לא התייצב למתן עדות בשלוש ישיבות ההוכחות האחרונות, שהוקדשו כולן לשמיעת פרשת התביעה. דחיית הישיבה היום למועד אחר, בו לא ברור אם וקנין יתייצב אם לאו, משמעותה גרימת עינוי דין לנאשמים כתוצאה מהתמשכות ההליך שהחל עם הגשת כתב אישום בשנת 2009. לאור המתואר לעיל, היה ברור למאשימה כי פרשת התביעה אמורה הייתה להסתיים בישיבת ההוכחות השניה, ולאחר מכן – בישיבת ההוכחות השלישית, ואף על פי כן לא הגיע וקנין להעיד באותן ישיבות; לנוכח דברי הסניגור בישיבה הקודמת וכפי שמשתקף במוצג ת/7, ידעה המאשימה כי במידה ווַקנין לא יתייצב לעדות, עלול להיווצר מצב בו לא יידחה הדיון היום ולא תינתן הזדמנות נוספת לניסיון להביאו לבית המשפט. יישום ההחלטה מיום 8.7.12, בה צויין כי "המאשימה תוודא את התייצבותו מבעוד מועד", חייב את המאשימה לוודא מבעוד מועד – קרי, זמן סביר מראש לפני הישיבה היום, כי ניתן יהא היום להעיד את וקנין. משהתחוור למאשימה כי התייצבותו של וקנין היום כלל אינה ודאית, היה עליה לקחת בחשבון את משמעות הדבר ואת האפשרויות לתרחיש לפיו עמדתה לא תתקבל ולא יתאפשר להעיד את וקנין; קבלת בקשת בא-כוח המאשימה היום פירושה בזבוז זמנו של בית המשפט (לדיון היום הוקצו 5 שעות!), עינוי דין לנאשמים והטרחת הסניגור לשווא. כאשר מעמידים על כפות המאזנים את השיקולים והעובדות שתוארו לעיל, הנני סבור כי הן נוטות כנגד קבלת בקשתו של בא-כוח המאשימה".

מז. אי מתן עדות על-ידי השוטר וקנין, על אף שניתנו למאשימה ארבע הזדמנויות להעדתו, הינו בעל משמעות ראייתית. הלכה ידועה היא כי אם נמנע בעל דין מהצגת ראיה רלוונטית שהייתה בהישג ידו, ללא הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. ראו, למשל, ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה כג לפסק דינו של השופט רובינשטיין (פורסם בנבו, 2.12.2009) (להלן: ענין פלוני)). המאשימה מסרה הסבר לאי התייצבותו לישיבת ההוכחות הרביעית, אולם לא מסרה הסבר מניח את הדעת לאי התייצבותו לשלוש הישיבות הראשונות בהן נשמעה פרשת התביעה. אף אם עשתה המאשימה כל אשר לאל ידה לזמן את השוטר בדימוס למסור עדות, לרבות שיחת בא-כוחה עם אשת השוטר, היעדרותו של השוטר מעוררת חשד כי העדיף שלא למסור מעל דוכן העדים את גרסתו להתרחשויות. בהתאם למסקנה, עליה חזר בית המשפט בענין פלוני, ולאור היותו של וקנין עד רלבנטי ו"שחקן מרכזי" בהתרחשויות הקשורות לנאשם, היעדרותו מדוכן העדים פועלת לחיזוק גרסת הנאשמים.

2.6.3 הפגיעות בגופו של הנאשם

מח. הנאשם העיד כי השוטרים שפסו וְוקנין היכו אותו מכות יבשות בפניו, בגבו ובצלעותיו (עמ' 196). בעוד שהשוטר שפסו ציין במזכרו (ת/4) כי במהלך כל האירוע לא נפצעו הנאשם והשוטרים, הרי בחקירתו הנגדית הוא הביע דעה שונה:

"יכול להיות שריטות בידיים בזמן שמשכנו אותו, אבל דברים אחרים לא היה ולא נברא. גם השריטות בידיים לא בטוח שהיה" (עמ' 60).

כאשר ביום האירוע, החל משעה 14:57, הנאשם נחקר על-ידי החוקר יעקב גרידיש, הוא דרש להגיע לחדר מיון והראה לו סימני שריטות בידו ושפשוף בחזהו (כמצוין בהודעת הנאשם - ת/1).

מט. מעדות הנאשם וממסמכים רפואיים שהוצגו עלה כי בשעת לילה (תשע בלילה לפי התיעוד הרפואי, ואחת בלילה, לפי עדות הנאשם) הובא הנאשם לבית החולים "זיו" בצפת. מהתיעוד הרפואי ניתן ללמוד על דברים שמסר הנאשם לרופאים ועל מהות פציעותיו.

בתעודת חדר מיון, בחתימת ד"ר אלכסי קוליאדה (להלן: ד"ר קוליאדה) צוין קיומן של מספר שריטות בגבו ובחזהו של הנאשם. בפרק האבחנה נרשם "ASSAULT ו"מספר כי היה מעורב בקטטה עם שוטרים". בחקירתו הנגדית העיד ד"ר קוליאדה:

"הוא אמר שהותקף על-ידי שוטרים" (עמ' 135);

"לא ראיתי סימני חבלה חיצוניים בראש. ראיתי חד-משמעית שריטות בדופן בית החזה" (שם).

הנאשם נבדק אף על-ידי ד"ר ג'ורג' סברא, מומחה לפסיכיאטריה (להלן: ד"ר סברא). ב"דף יועצים" של ד"ר סברא מאותו יום (נ/21) צוין, בין השאר:

"לדבריו, אחד השוטרים מתנכל לו לאורך חודשים. נעשה ניסיון של סולחה, לדבריו, יחד איתו והשוטרים, אך כנראה זה לא תפס לתקופה. לטענתו, המשיכו להטריד אותו. היום בזמן המעצר ניסה לתלות את עצמו....

בבדיקה: ... סימנים של חבלה על הגוף (ההדגשה במקור - א"ג). אזיקים .... בתוכן מוסר על תחושה של השפלה ודאגה כלפי משפחתו שהושפלה היום מול עיניו".

נ. בראיות המאשימה לא קיימת כל התייחסות לפציעות הנאשם, להבאתו על-ידי השוטרים אל בית החולים, ולכל אשר התרחש בין שעת השמתו של הנאשם בחדר המעצר בתחנת המשטרה ועד הבאתו לבית החולים בשעת לילה. על אף שהחוקר רשם בשעת צהרים כי ראה סימני שריטות ושפשוף על גופו של הנאשם, ועל אף שבנוכחות השוטרים שליוו אותו לבית החולים הוא אמר לרופאים כי הותקף על-ידי שוטרים, לא נמסרה על-ידי המאשימה גרסה כלשהי בענין זה, ואף לא הוצגו צילומים של הנאשם בתחנת המשטרה. יוער כי בעת חקירתו הנגדית של שפסו הציג הסניגור לשוטר שפסו את השאלה הבאה:

"אני קיבלתי מתיק התביעה הזמנה לעבודת צילום, לצלם את מר יפרח מיכאל. יש לך הסבר למה הוא בסופו של דבר לא צולם? אולי בגלל שהם לא רצו לצלם את הפגיעות שאתה והחבר שלך גרמתם לו?" (עמ' 60).

קיבלתי את התנגדות בא-כוח המאשימה להפניית שאלה זו לשוטר שפסו. בא-כוח המאשימה טען כי אין מקום להפנות את השאלה לשפסו, וכי היא צריכה להיות מופנית לקצין הממונה על החקירה. בא-כוח המאשימה לא כפר בנכונות העובדה שעמדה בבסיס שאלת הסניגור, ולפיה אכן קיימת הזמנה לעבודת צילום של הנאשם וכי בסופו של דבר הוא לא צולם על-ידי המשטרה.

נא. מדוע כתב שפסו במִזכרו כי הנאשם לא נפצע? מדוע בחקירתו הנגדית הודה שפסו רק בקיום שריטות בידי הנאשם, בשעה שבדו"ח החוקר ובתיעוד הרפואי מבית החולים צוין אף שפשוף ושריטות בחזה? מדוע זומן על-ידי המשטרה צלם על מנת שיצלם את הנאשם, אולם בסופו של דבר הוא לא צולם? שאלות אלו, שנותרו ללא מענה, מעלות ספק באמיתות גרסת המאשימה לפיה באלימות באותו יום, בה היו מעורבים הנאשם והשוטרים, הנאשם הוא אשר היה התוקף.

2.6.4 אי ביצוע חקירה על-ידי מח"ש

נב. הנאשם ציין בחקירתו הנגדית כי מסר עדות במחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) (עמ' 187). הנאשמת אמרה בחקירתה הנגדית כי שוחחה בטלפון עם אדם ממח"ש, שהבטיח לבוא לביתה כדי לחקרה, אך לא הגיע (עמ' 171).

בישיבת בית המשפט ביום 7.10.2013 מסרו באי כוח שני הצדדים הודעה בזו הלשון:

"אנו מסכימים שמח"ש שלחה מכתב ללשכת תביעות צפת, בו כתבה שהתיק של נאשמים כאן נסגר ללא חקירה מאין עבירה וכי בתיקים קיים חומר משטרתי בלבד" (עמ' 204).

דברי בא-כוח המאשימה בסיכומיו, לפיהם מח"ש מבצעת בדיקה רצינית ויסודית, אינם עולים בקנה אחד עם סגירת התיק ללא חקירה. הגשת כתב אישום ובו אישומים בתקיפת שוטרים במילוי תפקידם, במהירות שיא - יממה לאחר התרחשות האירועים - מבלי שבוצעה על-ידי מח"ש חקירה של אירועים אלו, הינה צעד לא מוסבר, אשר נוגד את הענין הציבורי ומעלה תחושה של חוסר שוויוניות מצד המאשימה ביחסה אל הנאשמים והשוטרים המעורבים.

נג. בתפ (שלום רח') 3586/99 מדינת ישראל נ' בניטה (פורסם בנבו, 10.2.2002) נאמרו דברים היפים אף לענייננו:

"התנהגות תוקפנית, שאינה מוצדקת, של שוטר נגד אזרח, יש בה ענין לציבור.... כאשר הרשות מצאה לנכון לחנוק באיבה את התלונה של הנאשם נגד השוטר שהשתמש לרעה במדיו, ותקף את הנאשם, הרי בכל מקרה שכן יוגש כתב אישום נגד אזרח על פי תלונה יחידה תהיה בכך מידה של איפה ואיפה. לסיכום – נראה כי הרשויות נהגו במבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות כלפי הנאשם – הן השוטרים והן המחלקה לחקירת שוטרים והן היועץ המשפטי משהחליטו להגיש כתב האישום נגד הנאשם, שעה שהשוטר התוקף יצא זכאי, או במלים אחרות, התיק נגדו נסגר מחוסר אשמה".

2.7 האישומים נגד הנאשם - מסקנות

נד. בכל הקשור בהתרחשויות בצומת קדיתא ובתחנת המשטרה בהם היה מעורב הנאשם, נתתי אמון בגרסת הנאשמים. אמוני באמיתות דברי השוטר שפסו בעדותו, שהייתה עדות יחידה, נפגם מאחר ובעדות זו רב היה הנסתר על הגלוי. חלקים משמעותיים מההתרחשויות הוא לא זכר, היו אי התאמות בין קטעים שונים בעדותו, ובעיקר - אי סבירותה של גרסתו, לפיה הנאשם יצא ממכוניתו וללא סיבה הגיונית פתח בקללות, איומים ותקיפה של השוטרים שנמנעו מלרשום לו דו"ח בגין אי חגירת חגורת בטיחות ברכבו - כל אלו יצרו ספק ניכר באמיתות דבריו. מגרסת הנאשמים עולה כי התדרדרות של אירוע ככדור שלג שהתעצם בגלל דבר של מה בכך - עצירת רכבם של הנאשמים, שהיו מוחזקים בעיני השוטר שפסו כ"בעייתיים", לאור עברו של הנאשם ותלונותיו בעבר על התנהגות שוטרים כלפיו, הובילה לתגרה מילולית, במהלכה עשו השוטרים שימוש נמהר ונטול שיקול דעת בדרגותיהם. הם החליטו על חיפוש בלתי חוקי ברכב הנאשמים ובגופו של הנאשם, ומכאן קצרה הייתה הדרך להרמת ידיים ולמעצר לא חוקי בגין התנגדותו המילולית והפיזית של הנאשם לחיפוש הבלתי חוקי. כאשר בין הצדדים הניצים ניצבה אישה בהריון, אשר הושארה לבד בצד הדרך, כשהיא מבוהלת בשעה שהשוטרים אזקו את בעלה לנגד עיניה, תוך מאבק אלים עמו, גבר עוד יותר מפלס התלהטות היצרים ואובדן העשתונות של הנאשם, אשר באו לביטוי בנסיעה בניידת ובתחנת המשטרה.

נה. הספק הסביר בגרסת המאשימה לגבי כל העובדות שמצמיחות את העבירות שיוחסו לנאשם, אשר נוצר בעקבות עדויות הנאשמים ושפסו, התחזק לאור אי עמידת המאשימה בחובה המוטלת עליה לדאוג לשלמות התמונה שתוצג בפני בית המשפט. (על שתי החובות המוטלות עליה - ראו פסקה כג בענין פלוני). לא נשמעה עדות השוטר וקנין, מח"ש לא חקרה את האירועים ולא הוצגו תיעוד וראיות אחרות בכל הנוגע לחבלות על גופו של הנאשם, שבעטיים הובא על-ידי המשטרה לבית החולים.

נו. עולה מכך כי המאשימה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם השמיע איומים, כי השוטרים היו בעת מילוי תפקידם וכי הנאשם התנהג "באופן פרוע" במקום ציבורי עת הגיב להתנהגות השוטרים ולחיפוש ולמעצר הבלתי חוקיים, כמובנו של ביטוי זה בסעיף 216(א) לחוק העונשין. על היות העבירה של התנהגות פסולה במקום ציבורי תלוית נסיבות, אנו למדים מע"פ (מחוזי חי') 2813/02 אלמחאמיד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.2.2003) (להלן: ענין אלמחאמיד), בו נקבע:

"הביטויים התנהגות "פרועה או מגונה", הם עמומים, ועל ביהמ"ש לצקת בהם תוכן (וראה רע"פ 2788/00 שלמה נמר נ' מדינת ישראל, נד (3), 385, וראה גם רשימת פסקי דין בהם נדונו מקרים של הרשעה בעבירה לפי סעיף 216 לחוק העונשין בספרו של י. קדמי "על הדין בפלילים" חלק שלישי, מהדורה מעודכנת תשנ"ה 1995- מעמ' 1357-1360). אין מקום ליתן להם הגדרה מדויקת, ויש לקבוע על פי נסיבות המקרה, כאשר דעתי היא כי התנהגות כזאת, איננה כל התנהגות, הלוקה בחוסר נימוסין וגסות. ניתן עוד לומר, כי על ההתנהגות העבריינית שבסעיף 216 להיות כזאת המעוררת דחיה בשל מידה ניכרת של גסות ופגיעה באחר או בערך חשוב".

הנסיבות במקרה הנוכחי שוללות את הפליליות מהתנהגותו "הפרועה" לכאורה של הנאשם, אשר באה בתגובה לחיפוש ולמעצר הבלתי חוקיים. אין לראות בתגובות הנאשם משום התנהגות פרועה לענין סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין.

מכל הטעמים האלה החלטתי לזכות את הנאשם מביצוע כל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

אעבור כעת לדון בכתב האישום נגד הנאשמת.

3. מעשי הנאשמת בתחנת המשטרה

נז. בכתב האישום יוחסו לנאשמת עבירות של התנהגות פסולה במקום ציבורי, הכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו ותקיפת שוטר בגין מעשיה באזור היומן ובחדר ההמתנה בתחנת המשטרה בצפת. במהלך שמיעת העדויות התברר, לראשונה, כי לאחר שהנאשמת שהתה באזור היומן, ובטרם הושמה במעצר בחדר ההמתנה, היא הוצאה על-ידי שוטרים אל מחוץ לבניין התחנה, שם נאזקה והוכנסה בשנית אל התחנה. להלן אבחן את הראיות לגבי ההתרחשויות בשלושה מקטעים אלו - באזור היומן, בחצר התחנה ובחדר ההמתנה.

3.1 התנהגות הנאשמת באזור היומן - הגידופים ותקיפת השוטר קוצר

3.1.1 גרסת המאשימה

נח. מטעם המאשימה העידו שני שוטרים ועורך-דין שהזדמן לתחנה בעת שהנאשמת נכנסה אליה, לאחר שהגיעה ברכב לאחר מעצר בעלה הנאשם בצומת קדיתא.

נט. ביום האירוע היומנאי באזור היומן היה השוטר אוהב-שלום. הוא העיד כי הנאשמת נכנסה לתחנה ופרצה בצעקות בדרישה לראות את בעלה הנאשם:

"התחילה להיכנס לכיוון הדלת הפנימית, ירון קוצר היה שם, פנה אליה וניסה להרגיע אותה גם, אך היא המשיכה לצעוק באותם מלים, אותן צעקות, ונתנה לו מכה בחזה" (עמ' 71).

ס. השוטר קוצר העיד כי ביום האירוע, כאשר הוא ישב במשרדו שבתחנת המשטרה, במרחק של שלושה מטר מאזור היומן, הוא שמע צעקות (ההדגשות הוספו - א"ג):

"שמעתי צעקות ויצאתי לכיוון היומן לראות מה פשר הצעקות והקללות ביומן התחנה. ראיתי שם אישה נכנסת מקללת וצועקת על היומנאי. היומנאי ביקש ממנה לעזוב את התחנה. היא המשיכה לקלל והודיעה שהיא נכנסת לראות את בעלה. הצעקות היו מאוד גבוהות: 'אתם הומואים, רוטוויילרים. אני אכנס ואעשה מה שאני רוצה. בני זונות'. היא באה להיכנס לכיוון המסדרון, וביקשתי ממנה לצאת החוצה. אמרתי לה שאין מה לעשות בתחנה וגם היומנאי ביקש ממנה לצאת החוצה. היא אמרה לי 'לא מעניין אותי' ודחפה אותי מהחזה. אמרתי לה שהיא תוקפת איש משטרה. אמרתי לה שאין מה לעשות והיא המשיכה לצעוק ולהשתולל, וניסיתי להרגיע מצב, והיא המשיכה לצעוק וניסתה בכוח להיכנס לתחנה. בשלב זה תפסתי אותה ביד וביקשתי ממנה לצאת" (עמ' 17).

ובחקירתו הנגדית אמר:

"נכון שעמדתי חוצץ בין הנאשמת לבין הכניסה לפרוזדור. אז התרחש אירוע התקיפה. אני לא הושטתי ידיי לעבר החלק העליון של בית החזה של הנאשמת כפי שהיא טוענת" (עמ' 21).

סא. במועד האירוע הזדמן לתחנת המשטרה עורך-דין אדם רסקין (להלן: רסקין). הוא היה הראשון שהבחין בנאשמת, עת הגיעה עם רכבה למגרש החניה בתחנת המשטרה. בעדותו הראשית אמר:

"החניתי את האוטו, ולידי חנתה אישה וקפצה מן האוטו בחופזה ורצה אל תוך התחנה.... נכנסתי לתחנה וראיתי בדלפק שהיא צורחת אל השוטר שיושב בעמדה. היא צורחת עליו מלים כמו אתה הומו, אתה הומו, אתה הומו ומניאק מניאק מניאק, וראיתי שוטר שמגיב באיפוק רב. .... בשלב מסוים, בגלל כל הצרחות של האישה הזו, נכנסו עוד שוטרים למליאה הקטנה של פתח התחנה..... השוטרים ניסו באיפוק רב להשתלט עליה, והיא זרקה אגרופים לכל כיוון עם קללות מפיה, עלבונות לעובדי ציבור נוסח הומו ומניאק חוזר ונשנה .... בשלב מסוים השוטרים, באיפוק ובשליטה עצמית רבה, הצליחו להשתלט עליה ולהכניס אותה למעין תא מעצר של התחנה" (עמ' 24).

"אני ראיתי שוטרים למופת. ראיתי שוטרים נטולי שכרון כוח. ראיתי שוטרים שמשתמשים באולי אחוז עד שני אחוז מהעצמה הפיזית שלהם על אף העלבונות לגבריות שלהם" (שם).

בחקירה הנגדית הסביר רסקין מה רצתה הנאשמת, בהגיעה לאזור היומן:

"הנאשמת באה ואמרה ליומנאי: 'איפה בעלי, אני רוצה לראות את בעלי', והכל מלווה בקללות" (עמ' 27).

3.1.2 גרסת הנאשמת

סב. בהודעתה במשטרה (ת/2) תיארה הנאשמת את שהתרחש עם הגיעה לתחנת המשטרה:

"אני הגעתי לתחנת המשטרה נסערת. פניתי ליומנאי ושאלתי אותו איפה הרוטוויילרים שלקחו את בעלי. הוא קם אלי והתחיל לצעוק עלי: 'תעופי מכאן ותצאי מכאן מיד', ואני צעקתי בחזרה שיש לי זכות לראות מה קורה עם בעלי. בשליו (בשלב - א"ג) הזה הלכתי לכיוון הדלת הפנימית המובילה למשרדים. היומנאי קם לכיווני, יצא מהדלת קצין משטרה והתקרב עם פניו לפני שכמעט נגע בפני בצורה מאיימת ושאל אותי מי את ואמר לי 'את לא תראי אותו ותעופי החוצה' והוא התקרב אלי עוד יותר. אני בשליו (בשלב - א"ג) הזה דחפתי אותו בידי כשאני שמתי את ידי מלפנים ...".

בחקירתה הנגדית בבית המשפט אמרה הנאשמת:

"אני יכולה להודות בזה שקיללתי ודיברתי בגסות שלא אופיינית לי. ביקשתי מהיומנאי לראות את מפקד התחנה, אחרי שהוא גרש אותי משם, וכיוון שלא נעניתי, הוא לא הסכים לטפל, ניגשתי לדלת של הפרוזדור, איפה שיש את השוטרים. בשלב הזה קיבלתי מכות מאותו שוטר עם משקפיים, הוא הדף אותי מידיו" (עמ' 173).

3.1.3 ביצוע עבירות באזור היומן

סג. התנהגות פסולה (פרועה) במקום ציבורי - האם מהראיות עולה כי התנהגותה של הנאשמת באזור היומן הצמיחה את היסוד העובדתי שצריך להתקיים בעבירה של התנהגות פסולה במקום ציבורי? המלומד י' קדמי, בספרו על הדין בפלילים - חלק שלישי (מהדורת תשנ"ה-1995) 1360 (להלן: קדמי), מציין כי מבחן פסלותה של התנהגות - אם "פרועה" היא או "מגונה", כלשון סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין - הוא מבחן אובייקטיבי של אדם סביר, ואין נפקא מינה אם אותה התנהגות גרמה בפועל ל"תוצאות" המשמשות לה אמת מידה בהקשר זה. בקדמי ובענין אלמחאמיד ראינו כי עבירה זו הינה תלוית נסיבות. האם אדם סביר בנסיבות שאפפו את התנהגות הנאשמת ביומן היה מגיב אחרת, ונמנע מלגדף את השוטרים ולשים פעמיו אל עבר הפרוזדור?

מיהי האישה הסבירה באותן נסיבות? זו אישה שנמצאת בשבוע ה-17 להריונה, שהייתה עדה שעה קלה לפני כן למעצרו הבלתי חוקי של בעלה, אשר לווה בעימות אלים עם שוטרים, שביקשה לחצוץ בינו לבין השוטרים, שמצאה עצמה לבדה על אם הדרך, לאחר שבעלה נאזק והוכנס בכוח לניידת והוסע לתחנת המשטרה, ושהגיעה בכוחות עצמה לתחנת המשטרה במצב נפשי נסער. האם סגנון פנייתה ליומנאי, בצעקות ובגידופים של השוטרים שעצרו את בעלה, ואי השלמתה עם סירובו לאפשר לה לראות את בעלה העצור, ודהירתה אל עבר המסדרון על אף מחאותיו, הינם התנהגות סבירה בנסיבות אלו? אין להלום כי כינויים של שוטרים "רוטוויילרים" וכניסה ללא רשות אל מסדרון תחנת משטרה, ייחשבו כהתנהגות של אדם סביר. אפילו בנסיבות שתוארו לעיל, אין זו התנהגות של אישה סבירה. היסוד העובדתי של העבירה אכן התקיים, והתנהגות הנאשמת באזור היומן הייתה "פרועה". אולם בהתקיימות היסוד העובדתי לא סגי.

העבירה הינה עבירה התנהגותית. ככל עבירה התנהגותית של מחשבה פלילית, כהגדרתה בסעיף 20(א) לחוק העונשין, היסוד הנפשי הנדרש לקיומה הינו מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות. פירושה הינו כי אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות העשויות לצמוח ממנה. המודעות, שהיא היסוד ההכרתי - הקוגניטיבי במחשבה הפלילית (SCIENS), צריכה להיות לכל רכיביו של היסוד העובדתי של המעשה הפלילי (ע"פ 132/57 נכט נ' היועץ המשפטי, פ"ד יא 1544, 1550 (1957); רע"פ 4287/95 ה.ג. פולק בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 9.6.1997)), ועליה להיות קיימת בעת עשיית המעשה. (ראו: י' קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין, מהדורת תשס"ו - 2006, חלק שלישי, עמ' 1516, 1520).

שימוש בחזקת המודעות הכללית, שהינה חזקה עובדתית גרידא, היא אחת הדרכים המקובלות להוכחת היסוד הנפשי. חזקה זו מבוססת על ניסיון החיים ומוסקת מן הנסיבות הקונקרטיות של המקרה העומד בפני בית המשפט. היא אינה חזקה מוחלטת. הפרכתה של חזקה עובדתית זו יכולה לעלות משקילתו של מכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט. (ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80 (2000)). נקבע בפסיקה כי די בכך שנאשם יעורר ספק סביר כדי להפריך את החזקה העובדתית. (ע"פ 9815/07 רון נ' מדינת ישראל, פסקה 107 (פורסם בנבו, 26.11.1998) (להלן: עניין רון); ע"פ 2832/10 בוחבוט נ' מדינת ישראל, פסקות 8-7 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) נאור (פורסם בנבו, 5.9.2011)).

עדות הנאשמת ועדותו של עד התביעה רסקין מעלים ספק האם הנאשמת הייתה מודעת לטיב מעשיה.

מדבריו של רסקין באשר למצבה של הנאשמת בשלב מאוחר יותר, עת התעמתה עם שוטרים נוספים, ניתן להשליך על מצבה בעת המפגש עם השוטרים אוהב-שלום וקוצר:

"בשלב מסוים בגלל כל הצרחות של האישה הזו, נכנסו עוד שוטרים למליאה הקטנה של פתח התחנה ... ניסו להרגיע אותה במילים והיא התנהגה כמו פרא אדם, כמו משהו שקרוב לבהמה, ובסערת רגשות בלתי נשלטת, חוסר איפוק וחוסר כבוד מופגן לרשויות החוק" (עמ' 24);

"... הרגשתי את הכאב ומעין חוסר אונים של השוטרים מול הבריונות הבהמתי(ת) של האישה הזו" (שם);

"אני ראיתי נאשמת שאיבדה את השליטה העצמית שלה.." (עמ' 25);

"אני ראיתי אישה עם המון חוסר שליטה עצמי ללא חמש אחוז ממסת השריר של (ה)כוח המשטרתי שבתחנה, כי זה לא היה אחד נגד אחד. זה היה לפחות חמש נגד אחד, למיטב זכרוני" (שם);

"אני מבין שהיא הייתה במצוקה נפשית וזה מובן" (עמ' 27).

אורה סיידא, אשתו של דני סיידא, חבר ילדות של הנאשם, אשר פגשה באותו לילה את הנאשמת בבית החולים, העידה בחקירתה הנגדית על אשר אמרה לה הנאשמת באותו מועד, בין השאר אודות מצבה הנפשי:

"היא אמרה ששוטרים תקפו אותה" (עמ' 162);

"היא אמרה ש'אני לא הייתי אֶתי, הוציאו אותי מהכלים' והיא אמרה שהשתוללה. היא אמרה שהם תפסו אותה ותקפו אותה. היא אמרה לי: 'השתוללתי, זה לא מתאים לאופי שלי'" (עמ' 163).

בעניין רון (פסקות 108-107) צוין כי על הפרכתה של החזקה עובדתית לגבי קיומה של מודעות יכול בית המשפט ללמוד ולהשתכנע מהראיות שבפניו, ובראש ובראשונה מעדותו של הנאשם עצמו שלא הייתה בלבו מחשבה פלילית, וכי די לו לנאשם, לעורר ספק סביר לעניין זה. (כן ראו בפסקה 108 שם את האסמכתאות לכך שהתפיסה לפיה היסוד הנפשי הוא עניין סובייקטיבי טבועה עמוק בשיטת המשפט הישראלית, וכי אין מקום "לכרסם" בה כדי להגיע לתוצאה אחרת במקרה מסוים).

מעל דוכן העדים התייחסה הנאשמת למצבה הנפשי. את מצבה בעת שבצומת קדיתא הוכנס בעלה לניידת והוסע מהמקום תיארה כך:

"בשלב הזה הייתי במצב היסטרי לגמרי. אני לא הכרתי את עצמי מעולם בסיטואציה כזאת" (עמ' 91).

ועל מצבה בעת שהגיעה לתחנת המשטרה אמרה:

"נסעתי לתחנת המשטרה בהיסטריה. שם נכנסתי בסערה .." (שם).

דבריהם של עד התביעה רסקין ושל הנאשמת, בצירוף הנסיבות עליהן עמדתי לעיל (היות הנאשמת במחצית תקופת הריונה והגעתה נסערת לאחר שהייתה עדה למעצרו האלים של בעלה, שנאזק והוסע מהמקום תוך הותרתה לבד בשטח), מעלים ספק סביר במודעותה של הנאשמת ליסוד העובדתי של התנהגותה הפרועה באזור היומן. משלא הוכח מעבר לכל ספק סביר קיומו של היסוד הנפשי, אין מקום לקבוע כי נעברה עבירה זו בעת היותה של הנאשמת באזור היומן.

סד. דרישת המודעות קיימת אף בשתי העבירות הנוספות המיוחסות לנאשמת באזור היומן - הכשלת שוטר במילוי תפקידו ותקיפת שוטר, אם כי בעבירה של הפרעה לשוטר נדרש נדבך נוסף - של "כוונה להפריע לשוטר". האמור לעיל, לגבי הספק הסביר באשר לקיומה של מודעות ליסוד העובדתי של עבירת התנהגות פסולה במקום ציבורי, חל אף לגבי שתי עבירות נוספות אלו, שנטען כי בוצעו באזור היומן.

סה. בכל הנוגע לביצוע עבירת התקיפה של השוטר קוצר בכניסה למסדרון, הספק הסביר מתחזק מטעם נוסף, אשר מתייחס ליסוד העובדתי. יפים, לענייננו, הדברים שנאמרו בע"פ (מחוזי חי') 1155/00 רויטמן נ' מדינת ישראל, פ"מ כרך תש"ס, חלק ראשון, תש"ס - 2000, 323, 330 (2001):

"לאחר חקיקת חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד - 1994 נראה כי בכל זאת נדרשת כוונה פלילית בעבירת התקיפה, עבירה שאינה כוללת בחובה גרימת תוצאה כלשהי.

מכל מקום, אין פירוש הדבר שצריך להחיל על כל מקרה שבו היה מגע גופני בין שניים את עבירת התקיפה. בענייננו אין זה ברור מי נגע במי: השוטר אשר הושיט את ידו לעבר המערערת על-מנת לסמן לה ולכוון אותה לבוא לחדר החקירות, או שמא הייתה זאת המערערת שהושיטה את ידה על-מנת שלא ייגע בה באותו רגע שבו היא הייתה שרויה במצוקה ומתחבקת עם אביה. מצב דברים זה אינו ראוי להיכלל בגדרה של "תקיפה" וגם אין זה ראוי שיוגש בגינו כתב-אישום. בסיטואציה זאת, במיוחד לאחר שלא הוכחה ההעלבה שיוחסה למערערת, אין לומר שהוכח מעבר לכל ספק סביר קיומה של הכוונה הפלילית הנדרשת בעבירת התקיפה".

התיאורים שהושמעו בעדות הנאשמת ובעדות השוטר קוצר אינם מאפשרים לקבוע באופן חד-משמעי כי הנאשמת היא זו שראשונה שלחה ידיה וחבטה בחזהו של השוטר קוצר. רסקין לא התייחס לכך בעדותו, וכל שיש לנו הינן גרסאות המכחישות זו את זו של הנאשמת, מצד אחד, ושל השוטרים קוצר ואוהב-שלום, מצד שני. אוהב-שלום, היומנאי, אישר כי המפגש בין הנאשמת לקוצר היה בפרוזדור הנמצא מימין לאזור היומן (עמ' 73), שאותו לא ניתן לראות ממקום מושבו באזור היומן, אך טען כי הוא ראה את המפגש מאחר ועזב את אזור היומן וניגש לצד ימין (עמ' 74). לאור זאת, תמוהה הכחשתו כי במצב זה יכול היה להבחין רק בגבה של הנאשמת, וטענתו כי ראה אותה "עם החזית שלה - צד עם צד" (שם). על כל פנים, כמו הנאשמת, אף השוטרים אינם צד ניטראלי באירוע מסוג זה. מסקנתי הינה, איפוא, כי לא הובאו ראיות שיש בהן כדי לבסס את עדיפות גרסתם על פני גרסת הנאשמת, שטענה כי הותקפה ולא כי תקפה.

3.2 איזוק הנאשמת, הוצאתה מהתחנה והכנסתה לחדר ההמתנה

סו. בכתב האישום צוין כי משלא שעתה הנאשמת להוראות השוטר קוצר ולהוראות שפסו לצאת מאזור היומן, הם הודיעו לה על מעצרה, כבלו אותה והכניסוה לחדר ההמתנה. פשיטא, מאזור היומן הגיעה הנאשמת הישר אל חדר ההמתנה. מהראיות שהוצגו בבית המשפט התברר כי התיאור העובדתי בכתב האישום לוקה בחסר. נבחן תחילה את גרסת הנאשמת על הקורות אותה בטרם הגיעה לחדר ההמתנה.

3.2.1 גרסת הנאשמת

סז. בהודעתה במשטרה ביום האירוע (ת/2) תיארה הנאשמת את שהתרחש לאחר שקוצר אחז בה:

"ואז הקצין מיד תפס את ידי והחל לדחוף אותי והשתמש בכוח והרגשתי כאבים בידיים ובפרקים והוא (ה)גרר אותי החוצה מכיוון שהתנגדתי ולא הסכמתי לצאת ... יחד איתו הגיע השוטר שהיה בזמן החיפוש והוא גרר אותי לכיוון היציאה של התחנה ... צעקתי לו שאני בהריון והא המשיך לאחוז בידי ולהדוף אותי עם גופו ... בשליו (בשלב - א"ג) הזה היה הקצין והשוטר והם החלו לאזוק אותי. אני התנגדתי וצעקתי עזבו אותי עזבו אותי, והם כמובן הצליחו לאזוק אותי ואני הלכתי איתם לחדר שהם הכניסו אותי... ".

בעדותה הראשית סיפרה הנאשמת כי הקצין שהופיע דרש ממנה בצעקות לצאת אמר לה כי לא תוכל לראות את בעלה והתקרב אליה בצורה מאיימת. עוד ציינה כי בשלב זה הופיע שפסו, אחז בזרועה וביחד עם אדם נוסף גרר אותה למדרגות היציאה מהתחנה לכיוון החניה, בעודה צועקת כי היא בהריון (עמ' 92).

על המשך ההתרחשות העידה הנאשמת:

"מה שקרה אחרי שהם גררו אותי מהמדרגות של התחנה, שניים תופסים אותי, אני פשוט יושבת ככה, נותנת לגוף שלי ליפול על הרצפה בישיבה, והם אוזקים אותי ואומרים לי שהתפרעתי ותקפתי שוטרים, רשימה של האשמות למה הם שמים אותי במעצר, משהו כזה. אחרי שהם אוזקים אותי הם לוקחים אותי לתת עדות" (עמ' 93).

3.2.2 גרסת המאשימה

סח. היכן נאזקה הנאשמת וכיצד הגיעה לחדר ההמתנה? נבחן את גרסאות שפסו, קוצר, היומנאי ורסקין.

סט. במזכרו מיום 26.5.2009 של שפסו (ת/4) ובדו"ח המעצר (ת/6) לא נאמר מאומה על הוצאת הנאשמת אל מחוץ לתחנה. במזכר הוא ציין כי כחמש דקות לאחר שהגיע עם הנאשם לתחנת המשטרה, ובעודו בחדר הסיור, הוא שמע צעקות מאזור היומן. הוא הגיע לשם וראה את הנאשמת. הוא כתב במזכר (ההדגשות הוספו - א"ג):

"ביקשתי ממנה שתצא מהתחנה ואחזתי את ידה על מנת להוציא אותה מהיומן. רפ"ק קוצר ניגש אלי ומסר לי שהאישה תקפה אותו והיה עד ראיה ביומן עורך-דין שראה את מקרה התקיפה. לבקשת קוצר אזקתי את האישה בידיים כאשר סייע לי קוצר והשוטר דני הגיע עם אזיקי רגלים ואזק את הרגלים של האישה, והכנסתי אותה לחדר המתנה, כאשר הודעתי לה על מעצר בגין תקיפת שוטרים".

בחקירתו הנגדית ביקש שפסו לתקן את האמור במזכרו:

"קראתי את הקטע של אחיזת יד. כנראה קרתה טעות בזמן עריכת הדו"ח. החזקתי את ידה לאחר שירון קוצר אמר לי שהיא תקפה אותו" (עמ' 63).

בדו"ח מעצר שמילא שפסו בשעה 14:20 באותו יום (ת/6) הוא רשם כי תגובת הנאשמת למעצרה הייתה: "לא תקפתי אף אחד".

רק בחקירתו הנגדית ביום 23.5.2012 החל שפסו, בהדרגה ולא מִיָד, לתאר סדר כרונולוגי שונה. תחילה אמר שפסו כי אינו זוכר אם ראה את הנאשמת באזור היומן או בחוץ (עמ' 62). בהמשך החקירה הנגדית, בישיבה ביום 8.7.2012, הוא נשאל: "אנחנו יודעים לא רק מעדותו של קוצר אלא מעדויות אחרות שהנאשמת בסופו של דבר הוצאה בכוח מתחנת המשטרה ואתה היית שם, נכון?", והשיב בחיוב. כשנשאל האם הוא גרר את הנאשמת (דבר שלא בא לביטוי במזכרו ובדו"ח המעצר), ענה שפסו (ההדגשות הוספו - א"ג):

"אם במידה וכן גררתי, אז בטח זה יוצא משיקול דעת או למנוע פרובוקציה יותר גדולה או קיבלתי הנחיה מקוצר להוציא את הנאשמת החוצה וזאת כדי לשמור על הסדר" (עמ' 66).

מתשובותיו של שפסו בחקירה הנגדית עלה כי הוא זכר את ההתחלה, עת שמע את צעקות הנאשמת ויצא מחדר הסיור, ואת הסוף, הכנסתה לחדר ההמתנה לאחר שנאזקה ונעצרה, אולם לא זכר את כל שהתרחש באמצע ("אני זוכר את אקט המעצר. זוכר שגם בסוף היא הוכנסה לחדר ההמתנה" - עמ' 67). הוא לא ידע לומר אם הוא משך את הנאשמת בידיה אל מחוץ לתחנת המשטרה, אם היא התיישבה על הרצפה בעת שהייתה בחוץ, אם צעקה על היותה בשמירת הריון, ואם לאחר כבילתה באזיקים היא הוכנסה בחזרה אל תוך התחנה (ראו תשובותיו בעמ' 67-66 לפרוטוקול). כאמור, לכל אלו אין ביטוי במזכר ובדו"ח שנרשמו על-ידו ביום האירוע. כשנשאל אם הוא סייע לשוטר קוצר להוציא את הנאשמת אל מחוץ לתחנת המשטרה, אמר שפסו:

"לא זוכר. נניח שכן, כדי להתקדם" (עמ' 68).

ובהמשך:

"מהרגע ששמנו עליה אזיקים ועד שהגיעה לתא ההמתנה לא זוכר איך הגיעה, עם מי. מתאר לעצמי ששלושתנו היינו. מתאר לעצמי שאנחנו הכנסנו אותה. מדובר באירוע שהיה לפני שלוש שנים" (עמ' 69).

ע. בדברי קוצר, בעדותו הראשית, הייתה עמימות בכל הנוגע להוצאת הנאשמת אל מחוץ לתחנה. הוא אמר (ההדגשות הוספו - א"ג):

"השוטר שפסו הגיע. ביקש ממנה לצאת וניסינו להרגיע אותה. היא המשיכה להשתולל. ניסינו להוציא אותה מהתחנה. אמרתי לה אין בעיה והיא המשיכה להתנגד, לבעוט, לקלל, ובשלב מסוים נתתי הנחיה לשפסו: אין ברירה, כאן יש תקיפת שוטרים והיא מסרבת לצאת וממשיכה לצעוק ולקלל - לעצור אותה על תקיפת שוטרים. הוא כמובן הודיע לה שהיא עצורה ושם לה אזיקי ידיים, ובאותו רגע גם הגיע אוהב שלום ושם לה אזיקי רגלים... הושיבו אותה בתא ביניים בתחנה. חזרתי למשרד שלי..." (עמ' 18).

רק בחקירתו הנגדית הוא הבהיר מה פשר דבריו "ניסינו להוציא אותה מהתחנה":

"השוטר שפסו החזיק את הנאשמת ביד. אני החזקתי אותה ביד. שנינו הובלנו אותה החוצה" (עמ' 22);

"... אני הלכתי איתה יחד. יצאנו יחד איתה החוצה. אני החזקתי את הנאשמת ביד. שפסו הגיע, לקח אותה ואני הובלתי. לא החזקתי בה. זאת אומרת הלכתי איתם ביחד. החזקתי בה. בא שפסו, לקח אותה" (שם);

"הוא (שפסו - א"ג) החזיק בידה והוציא אותה החוצה" (עמ' 34).

עוד אמר כי בהיותה מחוץ לתחנה, בשטח החנייה של ניידות המשטרה, התיישבה הנאשמת על הרצפה, וסירבה לקום על אף שהשוטר שפסו ניסה להרימה (עמ' 34). בעקבות שאלות נוספות הוא הבהיר כי פעולת איזוקה של הנאשמת התרחשה מחוץ לתחנה, ואמר:

"הכנסנו אותה בכוח סביר לתוך התחנה" (עמ' 34).

עא. תיאור הוצאת הנאשמת אל מחוץ לתחנה נשמט אף מעדותו הראשית של רסקין. הוא העיד כי לאחר שעלה בידי השוטרים להשתלט על הנאשמת, הם הכניסו אותה למעין תא מעצר של התחנה (עמ' 24). כשנשאל בחקירה הנגדית על הוצאת הנאשמת אל מחוץ לתחנה, בטרם הוחזרה והושמה בחדר ההמתנה, הוא אמר:

"יתכן בשלב מסוים ניסו להוציא אותה מהתחנה מאשר לעצור אותה מיד ... לא עקבתי אחר כל האירוע. יתכן שלא טרחתי לצאת החוצה, כי באתי לעניינים אחרים בתחנה .... אני לא מאה אחוז זוכר אם אני עצמי יצאתי החוצה ... אני לא זוכר בפרוטרוט מה שהתרחש בחוץ.." (עמ' 29).

עב. היומנאי, השוטר אוהב-שלום, היה היחיד שכבר בעדותו הראשית זכר כי הנאשמת הוצאה אל מחוץ לבנין התחנה:

"הוא אמר לה: 'תצאי החוצה', היא המשיכה להשתולל ולצעוק ואז הגיע שפסו נדמה לי, הוציא אותה החוצה כזה. אז ירון הודיע לה שהיא עצורה בגין תקיפת שוטר. נתבקשתי להביא אזיקי רגליים. הייתה מתנדבת ביומן שענתה לטלפון. לקחתי אזיקי רגליים ומסרתי אותם לשוטרים. לאחר מכן חזרתי ליומן" (עמ' 71-72).

בחקירה הנגדית אמר:

"זכור לי שניסו להוציא אותה החוצה. בשלב מסוים הלכתי לארון הציוד כדי להוציא את האזיקים, ואני לא יודע בדיוק מה היה שם" (עמ' 74).

הוא נשאל על ההתרחשויות מחוץ לתחנה, לאחר שהנאשמת הוצאה לשם, ואישר כי הוא זוכר שהיא התיישבה על הרצפה ברחבה ולא הפסיקה לצעוק, וכי לאחר שהוא הביא לשוטרים קוצר ושפסו, שהיו אף הם ברחבה, את האזיקים, הוא חזר לאזור היומן. (שם).

כשנשאל על כבילת הנאשמת והחזרתה אל תוך תחנת המשטרה אמר אוהב-שלום:

"באותו שלב, כשהכניסו אותה לתחנת המשטרה ניהלתי את היומן. זכור לי שכבלו אותה והכניסו אותה פנימה. איך, באיזה מצב, לא זוכר. בנוסף לאירוע זה ניהלתי יומן ודברים אחרים" (עמ' 75).

"אני לא זוכר אם דחפו אותה ואם היא צעקה מכאבים" (שם).

3.2.3 ספקות העולים מאי גילוי ההתרחשויות מחוץ לבניין התחנה

עג. מהתיאורים שצוטטו לעיל עולה כי פרק זה, של הוצאת הנאשמת אל מחוץ לתחנה, כבילתה והחזרתה לבניין התחנה, היה רווי אלימות, הן מצד הנאשמת (שהתנגדה בקללות ובבעיטות לתפיסתה ולאיזוקה על-ידי שני השוטרים) והן מצד השוטרים, שהפעילו כוח כדי להתגבר התנגדותה.

מדוע נשמט פרק זה מעובדות כתב האישום ומעדויותיהם הראשיות של שפסו וקוצר? אם אכן חָבְלָה הנאשמת בשוטרים, בנוסף לדחיפת השוטר קוצר באזור היומן בשלב הראשון, הכיצד לא צוין הדבר בכתב האישום כמעשה המצמיח עבירה?

עד. בסיכומיהם תהו הסניגורים, מדוע הוציאו השוטרים את הנאשמת אל מחוץ לבניין התחנה, אם ביקשו לעצרה בעקבות השתוללותה באזור היומן ודחיפתה את השוטר קוצר? אם אכן פגעה בשוטר קוצר באזור היומן - הכיצד לא נעצרה מיד והושמה בחדר ההמתנה? מכלל חוסר ההיגיון שבהוצאתה אל מחוץ לתחנה לאחר פגיעה בשוטר, מבקשים הסניגורים ללמוד כי גרסת המאשימה לגבי פגיעת הנאשמת בשוטר קוצר הינה מפוקפקת ולא נכונה.

ולאחר שהוצאה - מדוע נאזקה והוחזרה? לדעת הסניגורים, מעצרה מחוץ לבניין התחנה והובלתה בכוח בחזרה אל תוך הבניין אינם חוקיים, ונעשו שלא במסגרת תפקידם של השוטרים.

המסקנות שמבקשים הסניגורים מבית המשפט להסיק הינן כי אין ממש בגרסת המאשימה לגבי תקיפת הנאשמת את השוטר קוצר (כי אם כך היה, לא היו מוציאים אותה אל מחוץ לבניין התחנה), וכי הנאשמת לא עברה עבירות של הכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו ותקיפת שוטר (מאחר ומעצרה מחוץ לתחנה היה בלתי-חוקי, ואין לראותו במסגרת תפקיד השוטרים). לסוגיה זו לא ניתן מענה על-ידי בא-כוח המאשימה בסיכומיו ואף בסיכומי התשובה שלו.

עה. הספקות הללו שביקשו הסניגורים לטעת בגרסת המאשימה "נמוגים" משעה שמשמיטים מסיפור המעשה את כל הפרק העובדתי העוסק בהוצאתה בכוח של הנאשמת אל מחוץ לתחנת המשטרה, מעצרה תוך איזוקה בעת שהתיישבה על הכביש בכניסה לחניה, והובלתה בחזרה לבניין תוך שימוש בכוח כדי לגבור על התנגדותה למעצרה. דא עקא, שפרק זה, שנשמט בעובדות כתב האישום ומעדויותיהם הראשיות של קוצר ושפסו, התרחש במציאות. בחקירותיהם הנגדיות של שני שוטרים אלו הם "עִדכנו" את גרסתם, והודו כי הדרך מאזור היומן שבתחנה אל חדר ההמתנה שבתחנה עברה מחוץ לבניין, בתחתית מדרגות התחנה שבסמוך למגרש החניה.

השמטת פרק זה על-ידי המאשימה משמיטה אף את התהיות שתוארו לעיל, ואשר מעלות ספק בגרסת המאשימה. קיומו של פרק זה, שנזכר לראשונה על-ידי הנאשמת בהודעתה במשטרה ביום האירוע (ת/7), ושלראשונה הכירו בו השוטרים שפסו וקוצר בחקירותיהם הנגדיות, מעורר תהיות אלו, ומעלה ספק סביר בגרסת המאשימה אודות תקיפת קוצר באזור היומן, אודות חוקיות המעצר ואודות אמינות עדי המאשימה. יתכן ויש בהם הסבר לפשר החבלות בגופה של הנאשמת, אליהן אתייחס בהמשך.

3.3 הפציעות על גופה של הנאשמת

עו. בטרם נפנה לבירור ההתרחשויות בתוך חדר ההמתנה, נעמוד על מצבה הגופני של הנאשמת, בעת שהוכנסה לחדר זה. אנו למדים על מצבה מעדויות השוטרים, מעדות הנאשמת, מעדויות ידידי המשפחה, אורה ודני סיידא, שפגשו אותה בבית החולים באותו לילה, מהמסמכים הרפואיים ומעדויות הרופאים.

עז. כאמור לעיל, במועד האירוע הייתה הנאשמת בשבוע ה-17 להריונה (ראו מזכר בית החולים - נ/20). השוטר אוהב-שלום אמר כי אינו זוכר שהנאשמת צעקה שיעזבו אותה כי היא בהריון (עמ' 75), אולם השוטר קוצר אישר בחקירה הנגדית כי הנאשמת אמרה שהיא בהריון (עמ' 34).

עח. השוטרים לא חלקו על כך שבגופה של הנאשמת היו פציעות. שפסו הסביר אותן כנובעות מהשתוללותה שלה (עמ' 69), וכמוהו אף השוטר קוצר, אם כי הוא הודה שלא ראה אותה מכה את עצמה (עמ' 36). החוקר גרידיש טען כי אינו זוכר אם במועד חקירתו את הנאשמת (משעה 13:37) היו לה חבלות בגופה (עמ' 15), אולם אותן חבלות גרמו לקצין הממונה, שהחליט בשעה 17:05 על מעצרה של הנאשמת, להורות לממונה על בית המעצר לקחת אותה לבדיקה רפואית (ראו "דו"ח קצין ממונה/קצין משטרה" - נ/1).

עט. דני סיידא, חבר ילדות של הנאשם, שבאותה עת היה יושב-ראש המועצה הדתית מרום הגליל, העיד על שראה כאשר הגיע ביום האירוע לתחנת המשטרה בצפת:

"ראינו את אתי יוצאת מאחד החדרים חבולה ופצועה. לי נראתה חבולה ונסערת ופצועה, נראית מפחידה" (עמ' 146);

על פגישתו עם הנאשמת בבית החולים באותו לילה הוא העיד:

"בערב הלכנו אני ואשתי לבקר אותה בבית חולים. אני הזדעזעתי ואחרי זה אשתי באה איתי לבית החולים והזדעזענו יחד" (שם);

"נשארנו איתה עד מאוחר ובחזרה הבאנו אותה הביתה. בדרך נחשפתי לחבלות בידיים" (שם).

בחקירה הנגדית הוסיף כי ראה אותה חבולה אף בפנים, וכי על ידיה היו שטפי דם שנראו ככתמים כהים (עמ' 149). אורה סיידא, אשתו של דני סיידא, העידה על המפגש שלה עם הנאשמת בבית החולים, ואישרה כי ראתה באותו מועד את החבלות על גופה:

"היא הייתה חבולה, כתמים, שטפי דם כאלה בידיים, קצת בבטן" (עמ' 158);

"זה היה כאילו שטפי דם מתחת לעור, זה לא היה פצע חיצוני ... היה גם בבטן. בידיים בוודאי אני זוכרת" (עמ' 161);

כשהוצגו לעיונה במסגרת החקירה הנגדית תמונות נ/7 - נ/8 של הנאשמת, אשר צולמו למחרת האירוע, ובהן תמונות שטפי דם תת-עוריים, אמרה: "זה מה שאמרתי. זה בדיוק מה שראיתי" (עמ' 162), וכשהוצגו לעיונה התמונות נ/11 ו-נ/16, בהן נראה שטף דם מתחת לגבה השמאלית של הנאשמת, אמרה: "היה לה גם בעין. עכשיו אתה מזכיר לי. אני רואה ואני זוכרת את זה היטב אפילו" (עמ' 162).

פ. הנאשמת ציינה בעדותה בבית המשפט כי בטרם החלה חקירתה בתחנת המשטרה, היא דרשה מהחוקר כי יצולמו החבלות על גופה (עמ' 169). אין לכך ביטוי בהודעת הנאשמת שנרשמה על-ידי החוקר גרידיש (ת/2). הנאשמת הציגה כראיות 15 תמונות (ת/5 - ת/19) שצולמו למחרת האירוע על-ידי הצלם אלפונסו כחלון (להלן: הצלם). הצלם אישר בעדותו כי צילם תמונות אלו והציג את הקבלה מיום 27.5.2009 (נ/20) שהוצאה בגין התשלום שקיבל מהנאשמת. לדבריו -

"היא אמרה שיום קודם היכו אותה שוטרים" (עמ' 123).

בתמונות נ/13, נ/16 ו-נ/19 נראים סימני חבלה בעינה הימנית של הנאשמת, אשר תוארו על-ידי ד"ר סבטלנה דמיאננקו (להלן: ד"ר דמיאננקו), בחקירתה הנגדית, כשריטות קלות באף ובעפעף העליון (עמ' 129). לדברי הנאשמת, זו "חבורה בעין מהמכה שקיבלתי משפסו" (עמ' 100). את שטפי הדם התת-עוריים ביד, הנראים בתמונות נ/7, נ/8, נ/10, נ/12, נ/14, נ/15, ו-נ/17, ייחסה הנאשמת לאחיזה החזקה של השוטר שפסו בידה (שם). ד"ר דמיאננקו הסבירה כי החבלה בתמונה נ/7 ובתמונה נ/10 הינה בכתפיים (עמ' 132).

פא. עדויות הרופאים: מתעודת שחרור מחדר מיון בבית חולים "זיו" (נ/2), החתומה על-ידי ד"ר סבטלנה גנדלר, רופאה במחלקת הנשים (להלן: ד"ר גנדלר), עולה כי הנאשמת הגיעה לחדר המיון ביום 26.5.2009 בשעה 18:30, ואובחנה כמצויה בהריון בשבוע 17 להריונה, עם חשד להמטומה בשליה הקדמית וחשש להפלה (נ/2 ועדות ד"ר גנדלר בעמ' 119).

בסיכום שנערך במחלקה הפנימית בבית החולים "זיו" ביום האירוע, בחתימת ד"ר סברא (נ/2), נרשם לגבי הנאשמת, בין היתר: "סימנים של אודם בשתי הידיים. לדבריה, עקב האזיקים".

למחרת האירוע התייצבה הנאשמת בקופת חולים מאוחדת, אצל ד"ר מאיר למפיט (להלן: ד"ר למפיט) וד"ר דמיאננקו. במכתב סיכום ביקור של ד"ר דמיאננקו (נ/3) צוין בפרק הבדיקה הגופנית - "מספר סימני מכות/שתף (שטף - א"ג) דם תת עורי / באזור כתפיים, אמות ושורש כפות ידיים. ללא סימני פגיעה באזור ראש, בטן, חזה וגפיים תחתונות". בחקירתה הנגדית אמרה:

"האבחנה לגבי המכות זה לפי הבדיקה הגופנית שאני עשיתי ולפי הסיפור של המטופלת" (עמ' 127).

במכתבו של ד"ר למפיט (נ/3) מיום 27.5.2009 צוין כי ראה על ידיה של הנאשמת אקימוזות נרחבות ומרובות. בעדותו הסביר מה פשרן:

"אקימוזות בשפה יותר פשוטה אלו שטפי דם שנגרמים בכל המקרים על-ידי מכות או חבלות דומות" (עמ' 136);

"אם כתבתי אז אקימוזות התכוונתי לכך שאקימוזות שהינן תוצאה של חבלה ואין להן שום קשר למחלת הפסוריאזיס" (עמ' 140);

"אקימוזות ידועות ברפואה כתופעות עוריות שיכולות להיגרם על-ידי מגוון רחב ביותר של סיבות, ובמסמך שאני חתום עליו לא מפורטות הסיבות משום שלא נדרשתי לכך בשום שלב עד כה" (עמ' 220).

באותה עת סבלה הנאשמת ממחלת פסוריאזיס קשה בידיה. היותה חולה במחלה זו באופן שמגביל תנועת כפות ידיה, הוכחה במסמכים הרפואיים של ד"ר דמיאננקו ושל ד"ר למפיט מקופת חולים מאוחדת (נ/3), שניתנו לה, לבקשתה, למחרת האירוע.

פב. עמדנו על הראיות באשר למצבה הגופני של הנאשמת בטרם הגיעה אל חדר ההמתנה. כציפור פצועה, בסערת רגשות ומבוהלת, קטנת קומה ושברירית, עם חבורות על גופה, פסוריאזיס בכפות ידיה ובבטנה עובר מתפתח, אזוקה בידיה וברגליה - הוכנסה הנאשמת אל חדר ההמתנה.

3.4 שבירת צלחות וכוסות ותקיפת השוטר קוצר בחדר ההמתנה

פג. בכתב האישום צוין כי בהיותה בחדר ההמתנה השליכה הנאשמת כוסות וצלחות, וכי היא הלמה באגרופה בפניו של השוטר קוצר ופגעה בפיו.

3.4.1 גרסת המאשימה

פד. המאשימה לא הוכיחה כי הנאשמת שברה כוסות וצלחות. השוטר קוצר העיד שמע "דברים נופלים" וראה "הכל על הרצפה", מבלי לציין במה דברים אמורים, והודה לא ראה אותה זורקת חפצים (עמ' 36), ואילו שפסו חזר ואמר כי אינו זוכר לפרטים את תוכן מזכרו ת/4 (עמ' 62) ואת כל שהתרחש מעת מעצרה ועד הגיעה לחדר ההמתנה (עמ' 69). בשולי אותו מזכר, ת/4, כתב שפסו:

"לציין שהאישה בזמן שישבה בחדר המתנה שברה צנצנות ודברים של קפה שהיו בחדר",

אולם לא ניתן ללמוד מהכתוב מה מקורה של אמירה זו - האם ממראה עיניים, משמיעת אוזניים או מדברי שוטר אחר.

פה. את הפגיעה בשוטר קוצר ביקשה המאשימה להוכיח באמצעות עדותו ועדות רסקין.

השוטר קוצר העיד על שהתרחש מספר דקות לאחר ששב למשרדו, בתום איזוק הנאשמת והובלתה לחדר ההמתנה:

"...חזרתי למשרד שלי ובהמשך אחרי כמה דקות נשמעו צעקות וקללות ושמעתי דברים נופלים. הגעתי לתא הביניים וראיתי הכל על הרצפה. נכנסתי אליה וביקשתי ממנה להירגע. היא המשיכה לקלל ולצעוק וכשרכנתי כלפיה היא פשוט נתנה לי מכה עם שתי הידיים שהיו אזוקות בלחי. (מדגים בתנועות גוף שתי ידיים צמודות בצורת אגרוף לכיוון קדימה). היא פגעה בי בשפה העליונה של הפה. בשלב זה זזתי אחורה והיא המשיכה להשתולל. יצאתי משם כדי לשים משהו קר על הפנים" (עמ' 18);

"נכון שבמשטרה אמרתי, וכך היה, שכאשר יצאתי מהחדר היא המשיכה לצעוק שאני תוקף אותה" (עמ' 36);

"לא היו שוטרים בחדר ההמתנה בו נכחה הנאשמת" (עמ' 18).

פו. העד רסקין אמר בעדותו הראשית:

"שמעתי את כל הקללות והצרחות ממנה ואני חושב ששמעתי מכות על הקירות, ובשלב מסוים ראיתי שוטר, אחד השוטרים שהכניסו אותה לחדר, יוצא עם היד שלו על האזור של האף והפה שלו. אני לא מאה אחוז זוכר אם היה דם או לא .." (עמ' 24).

ובחקירה הנגדית אמר:

"אני זוכר את הצרחות והקללות שלה מתוך החדר, אבל אני לא חושב שמישהו נכנס על מנת להשתיק אותה או להרגיע אותה. אני זוכר שכל הבניין רעד מהקללות שלה. היו פלוס מינוס ארבע שוטרים. היא הייתה בסערת רגשות באותם רגעים שהיא הזכירה לי כלב עם כלבת" (עמ' 32).

3.4.2 גרסת הנאשמת

פז. בהודעתה במשטרה ביום האירוע (ת/2) הכחישה הנאשמת כי בהיותה בחדר ההמתנה היא הִכּתה אותו בפניו באגרופה, וטענה כי עקב מחלת הפסוריאזיס בכפות ידיה אין ביכולתה לאגרפן. על מעשיה בחדר ההמתנה אמרה לחוקר:

".. ושם צרחתי שהשוטרים פחדנים שהם רוטוויילרים שהם מתנהגים באלימות כלפי אישה בהריון ושהשוטרים הומואים. כל הזמן צעקתי".

בחקירתו הנגדית ציין ד"ר למפיט כי הוא אכן בדק אם ביכולתה של הנאשמת לאגרף את ידה ונוכח כי איננה מסוגלת לכך (עמ' 221).

פח. בבית המשפט מסרה הנאשמת בעדותה הראשית את אשר התרחש לאחר החזרתה לתוך תחנת המשטרה. תחילה סיפרה כי היא צעקה ובכתה, ולחדר מעצרה נכנס השוטר קוצר, שעשה לעברה תנועה מגונה של נגיעה באזור חלציו ויצא החוצה (עמ' 93). לאחר מכן סיפרה כי השוטר קלמנטובסקי נכנס לחדר ושחרר קמעא מלפיתתם ההדוקה של האזיקים בידיה וברגליה, ובהמשך ציינה כי קדמה לכך חקירתה על-ידי חוקר משטרתי בלבוש אזרחי, שהתעלם מדרישתה לצלם את החבורות על גופה (עמ' 94). הנאשמת ציינה כי שוחררה בשעה מאוחרת באותו יום, ובשעה אחת בלילה היא הגיעה לבית החולים בצפת, שם ליוו אותה דני ואורה סיידא, וחזרה לביתה בשלוש לפנות בוקר (עמ' 96, 100).

בחקירתה הנגדית הסבירה כי ביקשה מעורך-דינה שלא לציין את דבר התנועה המגונה שעשה לעברה קוצר, מאחר ולא חשבה שלקוצר היו כוונות מיניות (עמ' 174).

3.4.3 אי העדת שוטרים מעורבים

פט. השוטר קוצר העיד כי יצא מחדר ההמתנה "לשים משהו קר" על פניו. לא הובאה כל עדות מהשוטרים הרבים הנוספים שנכחו באותה עת בתחנת המשטרה, ואשר לפחות חלקם אמור היה לחזות בשוטר קוצר בצאתו מחדר ההמתנה, בהניחו "משהו קר" על פניו, ובשתפו אותם בחוויה הקשה שעבר זה עתה. למרות זאת, אין לכך ביטוי במזכרו של שפסו (ת/4), בו - כאמור - צוין רק כי הנאשמת שברה דברים.

צ. על מספרם של השוטרים שהיו מעורבים בקטטה עם הנאשמת, ומן הסתם היו בתחנה אף לאחר שהיא הוכנסה לחדר ההמתנה, וכאשר יצא ממנו השוטר קוצר, העיד רסקין. לדבריו, היו באירוע "פלוס מינוס חמישה שוטרים. ייתכן ששניים עד שלושה היו עם הידיים עליה." (עמ' 27). עוד אמר:

"... זה התחיל עם שוטר אחד ואולי עוד אחד אבל תוך כמה דקות, תוך דקה או שתיים, כבר היו חמש עד עשר שם, כמו בהצגה. זה התחיל עם מעט אנשים, ונוספו עוד הרבה שוטרים במעט זמן" (עמ' 28);

"... אני זוכר שבמהלך הקטטה, וזו הייתה קטטה, נוסף שוטר כל עשר שניות בערך בממוצע במשך שתי דקות" (שם);

"אני לא זוכר במדויק כל תנועה פיזית של 12 אנשים במשך חמש דקות" (שם);

"אני חושב שאני זוכר שמישהו אמר לקרוא לשוטרת כי הם לא רצו שגברים יעשו את זה, ויתכן ששוטרות או שכן או שלא נכנסו ..." (עמ' 25).

צא. במקום נמצא כל העת אף השוטר וקנין, שכזכור, הביא ביחד עם שפסו את הנאשם אל התחנה. קוצר העיד בחקירה החוזרת כי מלבד שפסו, אוהב שלום והוא עצמו, היה במקום בשעת האירוע שוטר נוסף של הסיור ששהה עם עצור (עמ' 37). מעדותו של השוטר אוהב-שלום עלה כי באזור היומן הייתה מתנדבת שענתה לטלפון (עמ' 73). כמתואר לעיל, הנאשמת סיפרה על השוטר קלמנטובסקי שנכנס לחדר ההמתנה, והנאשם סיפר על השוטר עמוס גבעוני והשוטר שמעון שנכחו בתחנה.

צב. אי הבאתם לעדות של מקצת מהשוטרים הנוספים, לחיזוק גרסת המאשימה בכל הנוגע ליציאתו של קוצר מחדר ההמתנה לאחר שלטענתו הותקף על-ידי הנאשמת ונחבל בפיו, מכרסמת אף היא באמינות גרסתו של קוצר באשר לפציעתו על-ידי הנאשמת.

3.4.4 הפגיעה בשוטר קוצר בחדר ההמתנה - מסקנות

צג. מעדותו של ד"ר למפיט, לפיה בדיקתו את הנאשמת למחרת היום העלתה כי איננה מסוגלת לאגרף את כף ידה, עקב מחלת הפסוריאזיס הקשה בה לקתה, עולה כי לא הוכח כי היא הלמה בקוצר באגרופה, כפי שתואר בעובדות כתב האישום. קוצר העיד כי היה לבד עם הנאשמת בחדר ההמתנה, כי היא פגעה בשפתו העליונה, וכי הוא יצא מהחדר לשים "משהו קר" על פניו.

החיזוק היחיד לעדותו מצוי בעדותו של רסקין, לפיה הוא ראה שוטר יוצא מהחדר כשידו על אזור אפו ופיו, אולם אין בכך כדי לבסס קביעה באשר לסיבת אחיזתו של קוצר את פניו בידו. הספק נובע מהמסקנה הרפואית כי לא היה ביכולתה של הנאשמת לאגרף את ידיה, ומהתמיהה כיצד הגיעה הנאשמת קטנת הקומה והשברירית לקרבה פיזית כה גדולה לפָּניו של קוצר, כאשר היא הייתה אזוקה הן בידיה והן ברגליה. הוכח, איפוא, ספק סביר בעובדה הנטענת לפיה הלמה הנאשמת בקוצר באגרופה וגרמה לפגיעה בפיו.

4. התוצאה

צד. כדור השלג שהחל בצומת קדיתא, עת נדרשו הנאשמים לעצור את רכבם, התגלגל במהירות עד אשר הביא למעצרם ולהגשת כתב האישום. בחלוף חמש שנים ממועד הגשתו, לא נותר אלא לתהות: על מה ולמה נעצר הנאשם? על מה ולמה לא התאפשר לנאשמת לפגשו בתחנת המשטרה, או, למצער, להרגיעה וליתן לה הסבר מדוע הוחלט לעצרו ומה צפוי בהמשך?

סוף דבר, לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם, ולפיכך הנני מזכה אותם מכל העבירות נשוא כתב האישום.

ניתן היום, י"ח סיוון תשע"ד, 16 יוני 2014, במעמד המתמחה באשיר גאנם מטעם המאשימה, הנאשמים ובא-כוחם הסניגור עו"ד שרון חזות.