תביעה לפיצוי נזק גוף על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

א. ההליך והצדדים לו

1. התובעת – ילידת 7.3.1957, אלמנה מאז 2005 ואם לשישה ילדים בגירים – נפגעה בתאונת דרכים ביום 15.3.2008, בהיותה בת חמישים ואחת. תביעתה הוגשה ביום 27.5.2009 לשם פיצוי נזקיה בעקבות התאונה.
2. הנתבעת ביטחה בביטוח על-פי דין את הרכב בו שהתה התובעת, כנוסעת, במועד התאונה. על עצם קרות התאונה וחבותה של הנתבעת בגינה אין מחלוקת; הדיון התמקד בזיהויו של הנזק בר-הפיצוי שנגרם לתובעת בתאונה ובשיעורו.
3. להערכת נכותה הרפואית של התובעת בעקבות התאונה מונו מומחים בשלושה תחומים: בתחום הנוירולוגי-פסיכיאטרי, בתחום האורתופדי ומומחה פנימאי בתחום הריאות. בכל אחד מהתחומים פסיכיאטריה ואורתופדיה נקבעה לתובעת נכות בשיעור 5% הנובעת מהתאונה, כך שנכותה הרפואית הצמיתה המשוכללת היא 9.75%. נשללה קיומה של נכות בתחום הריאות, כמו גם קשר סיבתי בין תלונותיה של התובעת בתחום זה לבין התאונה.

4. בסיכומיה ביקשה התובעת לזכותה בסכומים המצטברים שלהלן: אובדן השתכרות לעבר בסך 449,655 ₪ והפסד לעתיד בראש נזק זה בסך 197,964 ₪, בתוספת סך של 47,367 ₪ בגין אובדן זכויות סוציאליות; 20,000 ₪ בשל אובדן יכולת להשתמש במכונת תפירה; 10,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד; 12,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד; עזרת צד ג' לעבר בסך 100,000 ₪ ולעתיד – 217,449 ₪; ו- 26,125 ₪ בגין כאב וסבל. מנגד גרסה הנתבעת כי נזקה המוכח של התובעת קטן לאין ערוך והוא מסתכם בסך של 19,678 ₪, ממנו יש להפחית את חלקה של הנתבעת בשכרו של המומחה הפנימאי בסך 4,380 ₪.

1. לתמיכת התביעה העידו התובעת, גיסתה גב' סוהילה פלאחין – שעדותה נסבה בעיקרה על הסוגיה של מתן עזרת צד ג' (להלן סוהילה), ומר פאדי זועבי, מנהל מכללת ל.י.א.ן אלמעהד אלעאלי, בה למדה התובעת במסגרת הכשרה מקצועית (להלן זועבי). הנתבעת לא השמיעה עדים והסתפקה בהעמדת התובעת ועדיה לחקירה נגדית. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון, זולת אם צוין אחרת.

ב. הנכות הרפואית

1. בתחום האורתופדי נבדקה התובעת על-ידי ד"ר ארנן גרינטל. בחוות-דעתו מיום 3.10.2011 נזכר בהרחבה תיעוד רפואי הקשור לתובעת והוטעם, בפרק 'תלונות החולה', כי התובעת יחסה לתאונה רק את תלונותיה הקשורות לצוואר, לכתפיים ולשכמות – ושללה כאבי גב בעטיה [שם, עמ' 7]. מן התיעוד הרפואי שאוזכר בחוות-הדעת עולה כי שנים קודם לתאונה אובחנה התובעת כסובלת מיתר לחץ דם ומסכרת ונזקקה לטיפול תרופתי קבוע על-מנת לאזנם.

המומחה נדרש לתוצאותיהן של בדיקות הדמיה שנערכו לתובעת, מהן עלה כי קיים ניוון קל של דיסקים מ-c3-4 עד c6-7, וכן קרע חלקי בגודל 0.3 ס"מ בגיד סופרספינטוס בכתף ימין. על-יסוד תיקה הרפואי של התובעת, בדיקתה ובדיקות ההדמיה שעברה זיכה המומחה את התובעת בנכות בשיעור 5% בהתאמה על-יסוד סעיף 35(1)(א) ו-(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) [להלן התקנות], קרי, בגין ארטריטיס שהשפעתה על כושר הפעולה הכללי או התנועות קלה מאוד. המומחה הטעים ש"בנכות זו מתגלמות תלונות כאבי הצואר והכתפיים, בעיקר הימנית, ממצאי הבדיקה וההדמיה" [שם, בעמ' 9].

את קביעתו נימק המומחה כך: "[...] היתה במעקב אורתופדי לאחר התאונה בעיקר עקב כאבי צואר וכאבי כתפיים. עיון בחומר הרפואי מלמד על כאב בכתף שמאל עובר לתאונה, אין רישומים הנוגעים לצואר או כתף ימין. תלונותיה העדכניות חלקן אורתופדיות (כאבי צואר, כתפים, שכמות), חלקן אינן אורתופדיות (כאבי חזה, כאבי ראש). בבדיקתה [...] הגבלה בתנועת כתף ימין בעיקר בהרמה ואבדוקציה, מעט משמאל, ספזם טרפזיוס הגם שטווח התנועה הצווארי בתחום הנורמה לגילה. בצילומי כתפיים שינויים ניווניים בגבשושית הגדולה, US מלמד על קרע חלקי בגיד סופרספינטוס מימין, CT צואר מדגים שינויים נוונים" [שם].

1. בתחום הנוירולוגי והפסיכיאטרי ניתנה חוות-דעתו של פרופ' אפרים בנטל, נושאת תאריך 1.12.2010. פרופ' בנטל, כמוהו כמומחה האורתופדי, ציין שעוד לפני התאונה סבלה התובעת מיתר לחץ דם ומסכרת, בעטיים ניתן לה טיפול תרופתי [שם, בעמ' 3].

המומחה ציין פער בין דברי התובעת, לפיהם במועד בדיקתה על-ידו היא אינה מבקרת במרפאה הפסיכיאטרית מזה שלושה חודשים, לבין התיעוד הרפואי על-פיו התובעת איננה בטיפול מזה עשרה חודשים [שם, בעמ' 3]. פער נוסף בין דיווחה של התובעת לבין המציאות שהצטיירה מתוך התיעוד הרפואי מצא המומחה בכך שלדברי התובעת היא איבדה את הכרתה בתאונה והתעוררה רק בבית-החולים, אלא שהדברים נשללו מפורשות בסיכום המחלה הרלוונטי, בו נרשם כך: "ללא סיפור של איבוד הכרה או הקאות. הגיעה למיון יציבה המודינמית ונשימתית, בהכרה מלאה" [שם, בעמ' 4]. עוד ציין המומחה, בעקבות בדיקת התובעת, כי "החייאה של האירוע הטראומתי ישנה רק לאחר ששואלים אותה במכוון לגבי נושא זה. אין סימני פוסט טראומה מובהקים. תפיסה ושיפוט המציאות היו תקינים" [שם, בעמ' 4].

בתחום הנוירולוגי, ציין המומחה תלונות על סחרחורת, כאבי ראש ונדודי שינה בעטיים טופלה התובעת אצל נוירולוג, בעיקר באמצעות תרופות משככות כאבים, והטעים כי בהיעדר אובדן הכרה אין יסוד להניח שנגרם לתובעת זעזוע מוח בתאונה [שם, עמ' 6]. התובעת לא זוכתה בנכות בתחום זה.

בתחום הפסיכיאטרי קבע פרופ' בנטל, על-סמך תיעוד רפואי שהונח לפניו, כי התובעת טופלה במרפאה לבריאות הנפש עירון בתקופה שמיום 23.9.2008 עד יום 4.1.2010 בתרופות נוגדות דיכאון, אז הופסק הטיפול ונסגר תיקה שם, אגב קביעה כי ישנם עדיין סימני פוסט טראומה אך בעוצמה מעטה, ומאחר שמצבה של התובעת מאוזן היא תמשיך במעקב אצל רופא המשפחה [שם, בעמ' 6]. פרופ' בנטל הדגיש כי מרישומי המעקב במרפאה לבריאות הנפש עולה שתחת הטיפול התרופתי שניתן לתובעת חל שיפור ניכר במצבה, כפי שהיא עצמה מסרה בעת ביקוריה במרפאה [עמ' 6]; בביקורה האחרון בינואר 2010, ולאור הממצאים שתועדו בו, לא נמצא צורך להמשיך בטיפול במרפאה לבריאות הנפש והוחלט על סגירת התיק [שם, עמ' 7].

המומחה בתחום הפסיכיאטרי התרשם מהגזמה בתלונותיה של התובעת המשויכות לתאונה; מאחר שכזו היא גם התרשמותי מעדות התובעת לפני, יצוטטו דבריו במלואם: "[...] בביקורה אצלי [...] טענה שמצבה הנוכחי יותר גרוע ממה שהיה לאחר התאונה. אין להשתחרר מרושם שקיימת כאן הגזמה ניכרת בתיאור תלונותיה, בפרט שתיאוריה כיום אינם עולים בקנה אחד עם מהלך מצבה כמתואר בתיק המרפאה הפסיכיאטרית. [...] הרושם הכללי הוא שהגברת מסארווה מרבה בתלונות סומטיות שאין להן יסוד אורגני, בעוד היא מדברת על שברים בצלעות הרי בסיכום המחלה דובר על שבר בצלע אחת בלבד [...] הפצע בראש נרפא כליל ואין לראות צלקת בעור הראש, ולמרות זאת היא משייכת את כל הכאב לאזור בו נעשתה התפירה. אשר למצבה הנפשי הרי הרושם כיום הוא שחל קיבוע של תלונות אשר עלו לאחר התאונה. כיום לא מצויים אצלה הסימנים הטיפוסיים המתוארים במקרים של PTSD. על פי התרשמותי המרכיבה העיקרית הבולטת כיום היא של הפרעת הסתגלות כרונית CHRONIC ADJUSTMENT DISORDER. יחד עם זה יש לציין שעוד עובר לתאונה היו אי אלה ביקורים בחדרי מיון בגין סחרחורת וכאבי ראש אשר יוחסו בכל המקרים הללו ליתר לחץ הדם ממנו היא סובלת שנים רבות" [שם, בעמ' 7]. על-יסוד הדברים הללו העמיד המומחה את נכותה הפסיכיאטרית של התובעת בגין התאונה על 5% לצמיתות לפי סעיפים 34 (א)-(ב) לתקנות.

1. התובעת נבדקה על-ידי ד"ר דניאל ויילר, מומחה למחלות ריאה ולמחלות פנימיות. בחוות-דעתו מיום 20.4.2013 קבע המומחה כי בעוד התובעת מלינה על קשיי נשימה במאמץ שחוותה מאז התאונה, לפי התיעוד הרפואי הופיעו הפרעות נשימתיות עם המלצה לטיפול קבוע רק בחלוף כשלוש שנים לאחר מכן [שם, בעמ' 6]. כאמור, פער בין תלונות התובעת לבין הרשומות הרפואיות הקיימות בעניינה צוין גם על-ידי המומחה בתחום הפסיכיאטרי.

המומחה בתחום הנשימתי קבע כי אף שהתובעת אובחנה כסובלת מאסתמה גרידא, קיימים סימני שאלה רבים אותם מנה ביחס לאבחנה זו; לשיטתו, על-מנת לחדד את האבחנה יש צורך לערוך בדיקות נוספות, ומכל מקום התובעת אינה סובלת מאסתמה כרונית משמעותית וממצאי הבדיקות מצביעים על קיומה של הפרעה שאינה אסתמה ושאינה קשורה לתאונה [שם, בעמ' 9]. המומחה פירט פרט היטב את נימוקי קביעתו לפיה אין קשר של סיבתיות בין תלונות התובעת בתחום הנשימה לבין התאונה – הן בשל כך שהפגימה הישירה היחידה הרלוונטית הייתה שבר בצלע מס' 6 מימין וידוע שגם במקרים עם פגיעות קשות בהרבה מזו של התובעת לא נותרת כל נכות צמיתה, והן בשל הופעת נושא הנשימה כבעיה רפואית זמן רב לאחר התאונה. הוטעם ש"[...] הפרעות שמופיעות לסרוגין ובהפסקות גדולות, לא יכולות להגרם משבר בצלע" [עמ' 10].

את הפגם ממנו סובלת התובעת – פגם רסטריקטיבי שביטויו בהקטנה של נפחי הריאה – זקף ד"ר ויילר לא לתאונה אלא לעודף משקלה של התובעת [שם]. על כן קבע שאין קשר סיבתי בין הליקוי בתפקוד הריאות לבין התאונה, וממילא אין בקשיי הנשימה שמהם סובלת התובעת כדי לזכותה בנכות [שם, בעמ' 11].

1. בעלי-הדין לא חלקו על חוות-הדעת הרפואיות ועורכיהן לא זומנו להיחקר עליהן. קביעותיהן ומסקנותיהן עומדות אפוא בעינן ומחייבות את הצדדים לכל דבר ועניין. כפי שיובהר בהמשך, יש בהן כדי לסייע בקביעת ההשלכה התפקודית של הנכות הרפואית שנקבעה – ששיעורה המשוקלל הוא 9.75%, מחציתה בתחום הפסיכיאטרי ומחציתה בתחום האורתופדי.

ג. הנכות התפקודית ואובדן פוטנציאל השתכרות

1. המקור הטוב ביותר לבחינת פוטנציאל ההשתכרות של הנפגע ולהערכת הפסדי שכרו שניתן לזוקפם לתאונה מצוי בבדיקת העובדות הקשורות להשתכרותו והכנסותיו ממועד התאונה עד מועד בירור המשפט; לצדן, נשקלים נתונים אחרים הקשורים למהלך חיי העבודה של הנפגע בכללותם. הדברים יפים במיוחד כאשר מדובר בנפגע לא צעיר, שאיננו עומד בפתחם של חיי העבודה, ועל כן הוא מוחזק כמי שמהלך חייו מעיד על כושרו להשתלב בשוק העבודה ולהשתכר [ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489 (1995); ע"א (מח' חי') 5512-10-09 גוטמן נ' גסוב (13.7.2010)].

אף לנכות הרפואית שנקבעה לנפגע, שיעורה וטיבה, יש לייחס משקל ומשמעות בהקשר זה של קביעת הנכות התפקודית. "הנכות התפקודית, משמעה מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע הספציפי אשר גלומה בנכותו הרפואית. אכן, הערכתה של הנכות התפקודית שנגרמה לנפגע בעקבות התאונה, ובתוך כך קביעת השלכותיה על אופן תפקודו, מסורה לשיקול-דעתו של בית-המשפט. יחד עם זאת על בית-המשפט להסתייע בנכות הרפואית שנקבעה על-ידי המומחה מטעמו בקביעת עצם קיומה ושיעורה של הגריעה התפקודית. במקרים רבים ניתן לנכות הרפואית משקל מכריע בקביעתה של הנכות התפקודית והפסדי השכר הכרוכים בה. כך הוא כאשר אין בנמצא נתונים נוספים זולת הנכות הרפואית באשר לגריעה מכושר ההשתכרות של הנפגע [ע"א 516/86 'אררט' חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 701-700 (1986); ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77, 88-87 (1991); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 798-797 (1995); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 636-633 (מהדורה רביעית, 2011); דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף 209 (מהדורה רביעית, תשנ"ח)].

אמות-מידה אלה ויישומן בענייננו אינם מצדדים בטענת התובעת כי בעטיה של התאונה נגרמו לה הפסדי שכר ונפגע פוטנציאל השתכרותה לעתיד לבוא, עד כדי כך שיש להעמיד את נכותה התפקודית על שיעור של 20%. במה הדברים אמורים?

2. התובעת נישאה בהיותה בת שבע-עשרה. בעברה עשר שנות לימוד. למעט קורס ההכשרה אשר ידון להלן, היא לא רכשה לעצמה מקצוע, לא למדה לימודים מקצועיים, לא עבדה מעולם מחוץ לבית ולא התפרנסה באיזה שהוא אופן. מציאות זו עמדה בעינה גם בתקופת שלוש השנים שבין המועד בו התאלמנה התובעת בשנת 2005 לבין מועד התאונה בשנת 2008; בשנת 2005 היו כל ילדיה של התובעת בגירים ולא הייתה מניעה שתצא לעבודה מחוץ לבית, לו באמת ביקשה לעשות כן [עמ' 10 ש' 31-16]. נתונים אלה, שהם רלוונטיים לתקופה ארוכה וממושכת בחייה הבוגרים של התובעת – ובתוך כך גם לפרק הזמן בו מצופה ממי שהוא בעל כושר השתכרות לעשות דבר-מה כדי לממשו, אינם מתיישבים עם טענה לקיומו של פוטנציאל השתכרות. היעדר כל פעולה של התובעת לשם רכישת הכשרה מקצועית זמן ניכר קודם לתאונה, וחסרונו של כל הסבר לכך, משליכים על מבוקשה להישמע בטענה כי היא יִעדה עצמה להשתכר כמטפלת לילדים בגיל הרך, במסגרת משפחתון פרטי שתפתח.

יש לשים אל לב שהתובעת התמידה בהדרת עצמה משוק העבודה, ודבקה בהיותה עקרת-בית, אף שסך כל הכנסותיה צידדו בכניסתה לשוק העבודה בתכוף לאחר פטירת בעלה. לדבריה, הכנסותיה החודשיות מסתכמות בסך של 2,190 ₪ שמתקבל מקצבת ביטוח לאומי ומסך נוסף של 2,000 ₪ שמקורו בהשכרת נכס שבנה בעלה המנוח, כשאת דמי-השכירות חולקת התובעת עם ילדיה [עמ' 11 ש' 23-11]. כאשר התאלמנה התובעת היו שלושה מילדיה בבית עמה [שם, ש' 1]. קשה להלום שהסכומים הללו יספיקו לכלכלת משפחה בת ארבע נפשות, אף מבלי להפריש מהם לילדיה האחרים של התובעת. אם לא יצאה התובעת לשוק העבודה ולא פנתה לעבוד מחוץ לבית בתכוף לאחר פטירת בעלה, בתקופה שקדמה לתאונה, קשה להלום שהייתה עושה כן בהמשך. אף זהו נתון שנשקל בהערכת סיכוייה להשתלב בשוק העבודה ולהתפרנס באורח עצמאי – סיכוי שיש לקבוע את התקיימותו כתנאי שאין-בלתו בטרם תפוצה התובעת בראש הנזק שנדון כאן.

בחינת נתוניה של התובעת ועובדות הקשורות במהלך חייה ובהתנהלותה אינם מצדדים אפוא בקיומו של פוטנציאל השתכרות, וממילא אינם מאפשרים לקבוע כי לתאונה הייתה השפעה עליו, באופן שגרע מהתובעת דבר-מה.

3. בכל הקשור להוכחת יכולת השתכרות מחד גיסא ופגיעה בה בשל התאונה מאידך גיסא השליכה התובעת את יהבה על קורס הכשרה מקצועית בו השתתפה במכללת ל.י.א.ן - אלמעהד אלעאלי להכשרה וטכנולוגיה (להלן המכללה). עסקינן בקורס חינוכי משולב לגיל הרך (להלן הקורס) שאליו הופנתה התובעת על-ידי מחלקת השיקום באגף הרווחה בעיריית חדרה על-מנת להקנות לה הכשרה לעבודה [עדות זועבי, עמ' 2 ש' 27-25]. לבוגרי הקורס שיסיימו אותו ויעמדו בדרישותיו תוקנה תעודת סיווג ממשרד התעשייה המסחר והתעסוקה, בכפוף לעמידה בבחינות הסיווג, וכן תוקנה תעודת ניהול משפחתון לתלמידים שיעברו בנוסף בחינה פנימית במקצועות 'ניהול עסק זעיר' ו'ניהול משק בית' [ר' תכנית הקורס, חלק מנספח ט' לתצהיר התובעת ת/2].

משך הקורס בו השתתפה התובעת היה שלושה-עשר חודש, מיום 31.3.2007 עד יום 31.4.2008. המכללה הציגה אישור בחתימת זועבי לפיו נכחה התובעת בקורס מיום 31.3.2007 עד תאריך התאונה, 15.3.2008, ולאחר מכן נעדרה ממנו בעקבות פגיעתה בתאונה [נספח ט' ל-ת/2, עדות זועבי בעמ' 5 ש' 21 עד עמ' 6 ש' 2]. לזועבי לא הייתה ידיעה עצמאית משלו על-אודות התאונה והוא נסמך בעניין זה על הדברים ששמע מפי התובעת.

בעדותו לפני הטעים זועבי שהתובעת לא סיימה את לימודיה בקורס, ועל כן גם לא הייתה זכאית לגשת לבחינות בסיומו במטרה לזכות בתעודת סיווג, משום שנעדרה מהקורס בחודש ומחצה האחרונים ללימודים, מיום 16.3.2008 עד יום 31.4.2008. כדי לרכוש זכאות לגשת למבחני הסיום היה על התובעת להיות נוכחת ב-85% מהמפגשים [עמ' 6 ש' 11-3]. על-מנת להשלים את לימודיה, לגשת למבחנים ולקבל תעודה לא נדרשה התובעת לעבור את הקורס מראשיתו, והיה ביכולתה לפנות למכללה ולחָדֵש, באמצעותה, את לימודיה, תוך השלמת החלק שהחסירה והוא לבדו [שם]. חרף הזמן הרב שחלף מאז התאונה, לא פנתה התובעת למכללה ולא הגישה בקשה להשלים את הקורס [עמ' 9 ש' 23-14]. פשיטא שלא הייתה מניעה לעשות כן, שכן הקורס מועבר במכללה פעמיים בשנה ומבחני משרד התעשייה מתקיימים בהקשרו בכל שלושה עד חמישה חודשים, בתאריכים קבועים [עמ' 9 ש' 32-29].

עדותו של זועבי לקתה בחד-צדדיות ובמגמתיות. הוא לא הראה ברחל-בתך-הקטנה כי אף בהינתן היעדרות התובעת לאחר התאונה, היא לא השתתפה בקורס בהיקף המינימלי המתחייב של 85% מהמפגשים, ועל כן גם לא הראה שבסופו של יום נשללה זכאותה לגשת לבחינות בסיומו. בתיעוד שהגיש אין ביטוי להיקף השעות שהחסירה התובעת לאחר התאונה. בעדותו אישר זועבי שלא ערך את החישוב, אף שניתן היה לעורכו – דבר תמוה בנסיבות העניין, בשים לב למטרה לשמה זומן להעיד מטעם התובעת [עמ' 6 ש' 30 עד עמ' 7 ש' 5]. ודוק: היעדרות בת חודש ומחצה מתוך קורס שמשכו שלושה-עשר חודשים מסתכמת בחסר של 11.53%, כפי שמראה חישוב אריתמטי פשוט. בעדותו בחקירה החוזרת ביקש זועבי להישמע בטענה כי היעדרות התובעת לאחר התאונה מתווספת להיעדרויות רגילות שלה בתקופה שקדמה לכך [עמ' 9 ש' 28-27], אלא שהוא לא הציג על כך כל פירוט, וזאת עיקר – דבריו אלה סותרים מניה וביה את תוכן אישורו הכתוב שצורף לתצהיר התובעת, לפיו היא "נוכחה בתקופה מ- 31/03/2007 עד תאריך 15/03/2008 ונעדרה מהקורס לאחר יום 15/03/2008 בעקבות פגיעתה בתאונת דרכים" [ר' נספח ט' הנ"ל ל-ת/2].

לשון אחר, נוכחותה של התובעת בכל מהלך הקורס עד יום התאונה תועדה בידי זועבי בכתובים, במסמך נושא תאריך 11.7.2013, והוא מנוע מלטעון אחרת בשלב מאוחר יותר, לא כל שכן בשלב החקירה החוזרת. זאת ועוד, על-מנת להאדיר את היעדרות התובעת מהקורס ולהתמודד עם חסרונה של ראיה לכך שהיא החסירה בפועל יותר מ-15% מן המפגשים ניסה זועבי לטעון כי יתכן שהקורס נמשך תקופה ארוכה מהמתוכנן בשל מפגשים שהתבטלו. כאשר דקדק עמו בית-המשפט נאלץ להודות שלא אלה הם פני הדברים, והקורס בא על סיומו במועד בו נקב באישור הכתוב שהנפיק לתובעת טרם מתן עדותו [עמ' 9 ש' 13-9].

על כן לא היה בעדות זועבי כדי להראות שנבצר מהתובעת להשלים את לימודיה בקורס ולגשת לבחינות, חרף התאונה, אם לא במועד הבחינות הסמוך אזי למצער במועד נדחה. יתר על כן, אפילו קיבלתי את עדותו של זועבי כי בשל היעדרות התובעת מהקורס בתקופה שלאחר התאונה נשללה ממנה אותה זכאות, לא היה בעדותו או בעדות התובעת כדי לבאר מה טעם לא השלימה התובעת את לימודיה וניגשה למבחנים במועד כלשהו בתקופת שש השנים שמיום התאונה ועד למועד בו נשמעה עדותה, וביתר שאת, לאחר שיוצב מצבה בתחום הנפשי בתחילת ינואר 2010. יש בכל אלה כדי להראות שבסופו של יום לא הוכח כושר השתכרות ממשי של התובעת.

4. הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת אינה כזו שמנעה ממנה להוציא לפועל את תכניותיה, אילו היה בהן ממש, ולו גם באיחור-מה. בתחום האורתופדי נקבעה לה נכות בשיעור נמוך של 5%, זאת בשל ארטריטיס שהשפעתה על כושר הפעולה הכללי והתנועות קלה מאוד. נכות שזה טיבה וזה שיעורה אינה יכולה להיות הגורם המבחין בין פניה של התובעת לעבודה מחוץ לבית לבין הימנעות מכך. הדברים יפים בין שמדובר בפתיחת משפחתון פרטי בביתה של התובעת ובין שעסקינן בהשתלבותה כעובדת שכירה במשפחתון קיים של אחר זולתה. על כן לא ניתן לתלות בנכות האורתופדית את הפגיעה בכושר ההשתכרות לו טענה התובעת.

כך גם באשר לנכות הפסיכיאטרית. כאמור לעיל, בתחום זה חל מה שהוגדר כ'שיפור ניכר' במצבה של התובעת, החל מיום 4.1.2010 ואילך, עד כדי הפסקת הטיפול וסגירת תיקה במרפאה לבריאות הנפש בה טופלה קודם לכן. ביטוי מפורש לכך ניתן בחוות-דעתו של פרופ' בנטל ובתיעוד הרפואי שעליו היא נסמכה. התובעת, שלא זימנה את המומחה למתן עדות, אינה עשויה לכפור בכך. על כן, אילו היה ממש בהצהרותיה על-אודות רצון לסיים את הכשרתה המקצועית ולפתוח משפחתון, ניתן היה לצפות שבתקופה כלשהי בין ינואר 2010 לבין מועד שמיעת עדותה תנקוט פעולה לשם הוצאת תכניתה מן הכוח אל הפועל. התנהלות התובעת אינה תואמת את הצהרותיה הללו. בנכות פסיכיאטרית בשיעור נמוך של 5% אין כדי לבאר את הדרתה המוחלטת של התובעת משוק העבודה, קל וחומר שעה שמדובר בנכות שעל-פי חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט הייתה, בתקופה שלאחר 4.1.2010, מעין 'נכות רקע' שאינה פעילה באורח מובהק אלא מצויה בשליטה וברגיעה.

נוכח האמור לעיל, אף אין בנכויותיה המצטברות של התובעת, 5% בתחום האורתופדי ו-5% נוספים בתחום הפסיכיאטרי, כדי ליתן טעם והסבר לכך שאף בחלוף פרק זמן משמעותי של שש שנים ממועד התאונה היא לא עשתה דבר כדי לממש את תכניתה בתחום העבודה. שתי נכויות נמוכות בעלת השלכה דלה על כושר ההשתכרות אינן יכולות לייצר, יש מאין, נכות משמעותית בתחום זה. על כן תועמד הנכות התפקודית של התובעת על שיעור זהה לנכות הרפואית שנקבעה לה, ואין יסוד לטענה כי נכותה התפקודית גבוהה יותר. כאמור, לתובעת מחלות רקע רבות שנים שביטוין ביתר לחץ דם, סכרת והשמנת יתר. התובעת אישרה כי בשל בעיית לחץ הדם היא סובלת לעתים מכאבי ראש ודופק חזק אשר מחייב אותה למנוחה [עמ' 11 ש' 32 עד עמ' 12 ש' 16]. נראה כי להשפעתן של מחלות הרקע הללו על מהלך חיי העבודה שלה היה תפקיד מרכזי, כמו גם על החלטתה לא להשלים את הכשרתה המקצועית ולא לצאת לעבודה מחוץ לבית.

5. שיקולי מהימנות, אף הם אינם מאפשרים לאמץ את טענות התובעת. ניכר ניסיון עקבי של התובעת להאדיר את התאונה ולהגזים בתיאור השלכותיה. להלן תובאנה דוגמות בולטות לכך.

בעדותה בחקירה נגדית טענה התובעת כי היא לא סבלה מסחרחורות אלא לאחר התאונה [עמ' 12 ש' 21-17]. דא עקא, מן התיעוד שנסקר בחוות-דעתו של ד"ר גרינטל נזכר מסמך שקדם לתאונה, 29.1.2007 תאריכו, על-פיו התקבלה התובעת לאשפוז בשל כאבי ראש בלווי סחרחורות ובחילות [שם, עמ' 7]. אף פרופ' בנטל ציין בחוות-דעתו שעוד טרם התאונה תועדו ביקורים של התובעת בחדר-מיון בגין כאבי ראש וסחרחורת, ואלה יוחסו בכל המקרים ליתר לחץ הדם ממנו היא סובלת זה שנים רבות.

בעדותה לפני טענה התובעת כי יכולתה לעבוד נשללה מחמת שברים בצלעות, בלשון רבים [עמ' 13 ש' 3-1]. מן התיעוד הרפואי שהוצג עולה בבירור שבתאונה דנן נגרם לה שבר יחיד בצלע 6 מימין; בתאונה מאוחרת יותר שתאריכה 20.12.2009 ואשר נגרמה באירוע של נפילה ביתית נחבלה התובעת ושברה את צלעותיה [ר' חוות-דעת המומחה האורתופדי שהפנה לסיכום אשפוז מיום 20.3.2008, לרישום בתיק רפואי קופ"ח מן התאריכים 20.12.2009 ו- 7.3.2010 ולסיכום ביקור מבית-חולים שער-מנשה מיום 4.1.2010]. חוות-הדעת שלפני אינן קושרות בין אירוע הנפילה בבית לבין התאונה, באופן שמונע מהתובעת לייחס את האירוע המאוחר לתאונה הנדונה כאן.

התובעת מסרה עדות לא עקבית לגבי מספר הנפשות שהתגוררו עמה בביתה בעת מתן עדותה. תחילה מסרה שגרים עמה רק שני ילדיה הצעירים, אך בהמשך שינתה טעמה וגילתה שגם בת נוספת, מבוגרת יותר, ששמה נאסרין מתגוררת עמה מזה ארבעה חודשים [עמ' 11, השוו ש' 2-1 לש' 31-26]. מתן עדות משתנה ולו גם בהתייחס לעובדות הבסיסיות והפשוטות ביותר אינה מאפשרת ליתן בעדות התובעת אמון.

גם בכל הקשור להכנסותיה והתנהלותה הכספית לקתה עדותה של התובעת. מצד אחד, טענה כי לפרקים היא נזקקת לעזרת ילדיה על-מנת לשאת בהוצאות משק הבית והעזרה בשכר שניתנת לה על-ידי גיסתה סוהילה; מצד שני, אישרה שאת הכנסתה מהשכרת נכס היא חולקת עם ילדיה אף שאותו נכס רשום על-שמה [השוו עמ' 11 ש' 25-11 לעמ' 13 ש' 10-6]. קשה להלום שהתובעת תחלוק את הכנסתה משכירות עם ילדיה, כשהכנסתה הבסיסית מקצבת הביטוח הלאומי היא סך של 2,190 ₪ שמשמש לצרכיה ולצרכי שלושה ילדים שגרים עימה, ולאחר מכן תידרש לחסדי ילדיה על-מנת לשלם הוצאה קבועה של עזרה במשק הבית. ניכר שבעניין זה לא נהגה התובעת גילוי מלא ועדותה חשפה טפח והסתירה טפחיים.

אין בכך כדי למצות את הקשיים בעדותה של התובעת וברישומה; קשיים נוספים ידונו להלן, בנושא העסקתה של סוהילה.

6. השתתפותה של התובעת בַּקורס אינה מספקת אפוא בסיס איתן דיו לקביעת ממצא על-אודות קיומו של כושר השתכרות באמתחתה, ואף לא בסיס לקביעה שפוטנציאל השתכרותה, אילו היה קיים, נפגע עד כדי שבגין התאונה הוא לא בא על מימושו, ולו גם בחלוף תקופה של התאוששות והחלמה. חלוף הזמן מאז התאונה ועד בירור המשפט עומדים לתובעת לרועץ ומצדדים במסקנה כי מדובר בפוטנציאל תיאורטי גרידא שאינו נושא עמו כוח ממשי-ישומי.

לא-זו-אף-זו, לא הובאה ראיה של ממש לכך שהתובעת הייתה עשויה להשתכר בפועל, אפילו הייתה מסיימת את הקורס, ניגשת למבחנים וזוכה בתעודה מקצועית. לא הובאה ולו גם עדות אחת של משפחה שהייתה נכונה למסור את ילדה לטיפול התובעת, במסגרת אותו משפחתון פרטי שעל פתיחתו והפעלתו התבססו טיעוניה ותחשיביה. גילה של התובעת, תחלואת רקע ממנה היא סובלת ללא קשר לתאונה והיעדר כל ניסיון מקצועי מעשי בעברה בתחום האמור פועלים לחובתה ויוצרים חסמים שמכבידים על יכולתה להיכנס לשוק העבודה בתחום המשפחתונים הפרטיים, אפילו הייתה משלימה את הכשרתה המקצועית.

גם נתוני השתכרות כתוצאה מהפעלת משפחתון לא הוכחו, בהבאת ראיות בכמות ובאיכות שתצלח ולו גם את הרף התחתון של מאזן ההסתברויות. כל שהוכח הוא ציפייה של התובעת להכנסה מסוימת, זאת על-סמך עדות מפי השמועה והנחות שמקורן לא צוין [סע' 43 ב-ת/2; ר' גם עדותה בעמ' 15 ש' 6-5]. עדותה הראשית של התובעת בנושא זה, שהוא מהותי לתובענה, הייתה דלה עד כדי כך שהיעדר חקירה נגדית לגביו אינו עשוי להוסיף לראיות התובעת את מה שחסר בהן. לא הוגשה חוות-דעת מומחה על-אודות אופק ההשתכרות ממשפחתון פרטי ביישובה של התובעת, תוך התייחסות למרכיב ההוצאות הכרוך בהפעלת עסק כזה – מרכיב ממנו התעלמה התובעת כליל, ולא הותר לתובעת לעשות שימוש בעדות זועבי כתחליף אד-הוק לעדות מומחה בתחום זה [ר' החלטה בעמ' 8].

לבסוף, השתמע שלצרכי הפעלת משפחתון תכננה התובעת להשתמש בנכס שבַּנָה בעלה ואשר הושכר לצד שלישי. התובעת הצהירה שההכנסות המופקות מן הנכס מתחלקות בינה לבין ילדיה, כביטוי לרצון בעלה ולתנאי שהעמיד בעניין זה [עמ' 11 ש' 25-14]. התובעת לא הראתה שהייתה עשויה להשתמש בנכס זה לצרכי משפחתון, חלף השכרתו לצד שלישי. מבין ששת ילדיה הבגירים, לא הובאה עדות ולו גם של אחד מהם, על-מנת שתלמד על הסכמתם לשימוש כזה בנכס שנתונה להם זכות בפירותיו. חסרונן המוחלט של עדויות ילדי התובעת אומר דרשני ומעלה סימני שאלה שאף הם נזקפים לחובת התובעת. בתחשיבי התובעת ביחס לצפי הכנסותיה מהפעלת משפחתון היא לא כללה הוצאות שכירת נכס למטרה זו, ואף לא ניכתה את מה שתידרש להפריש לילדיה – אילו נעשה שימוש למטרה זו בנכס המשפחתי. נמצא שגם מרכיבי נזקה הנטען לא הוכחו כדבעי.

7. על כן יש לקבוע שהתובעת כלל לא הוכיחה קיומו של פוטנציאל השתכרות, וממילא לא הוכיחה שכושרה להשתכר נפגע בשל התאונה וכי בעטיה נבצר ממנה להוציא לפועל את תכניתה, לסיים את הקורס, לעמוד בבחינות, לקבל תעודת מקצוע ולפתוח משפחתון. הדברים נלמדים מכל הנימוקים שנמנו לעיל, קל וחומר מכוחם המצטבר. התביעה לפיצוי בשל הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד נדחית אפוא במלואה.

8. בתצהירה טענה התובעת שעובר לתאונה השתמשה במכונת תפירה ביתית ותפרה לעצמה, לביתה ולילדיה פריטי לבוש וביגוד, וילונות ומצעים – ואילו מאז התאונה שוב אין ביכולתה לעשות כן [ת/2 בסע' 42]. מעבר להצהרה דלה זו, לא הובאו כל נתון חשבונאי או קבלה שיעידו על כך שבתחום זה נגרם לתובעת הפסד כלשהו. הדבר לא מנע מהתובעת לטעון, לעת הגשת הסיכומים, כי נזקה בסעיף זה מוערך בסכום גלובלי של 20,000 ₪. מדובר בנזק שלא הוכח, לא על דרך האומדן ולא בכלל. עסקינן בנזק מיוחד שטעון הוכחה בראיות, כגון אסמכתות על-אודות הוצאותיה של התובעת בגין ביגוד וטקסטיל לבית לפני התאונה ואחריה. ראיות כאלה לא הובאו.

יתרה מכך, בטיבה ושיעורה של הנכות שנקבעה לתובעת בתחום האורתופדי אין כדי לתמוך בטענתה כי מחמת התאונה היא אינה מסוגלת להשתמש במכונת תפירה. מדובר בקביעה שיסוד של מומחיות רפואית לה, ויסוד זה לא הונח, לא בזימון המומחה הרלוונטי למתן עדות וגם לא בהפניית שאלות הבהרה אליו. כלל הוא כי "הוכחת שאלות שברפואה נעשית באמצעות הגשת חוות דעת מומחה ואין מקום לייחס לבית המשפט ידיעה שיפוטית לגביהן. אמנם, בית המשפט הוא הפוסק הסופי בשאלות שבמחלוקת, ואין שיקול דעתו של המומחה הרפואי בא תחת שיקול דעתו של בית המשפט. אולם - בעת הפעלת שיקול דעתו יכול בית המשפט לקבוע ממצאים רק על בסיס ראיות הנמצאות לפניו. בעניינים שעליהם לא הובאה כל ראייה, לא יכול בית המשפט להכריע לטובת תובע (כל עוד לא הועבר נטל השכנוע); כך הוא הדבר בכלל, וכך הוא הדבר גם מקום בו הראיות הרלוונטיות הן חוות דעת של מומחים רפואיים" [ע"א 8587/01 עיזבון המנוחה אני גולדברג ז"ל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 12 (9.2.2011)].

אין מנוס מלקבוע שגם בהקשר זה בא לידי ביטוי מבוקשה של התובעת להאדיר את נזקיה בעקבות התאונה ולייחס לה פגיעה בשיעור שהוא קרוב ל-100%, הרבה מעל ומעבר לפגיעה הממשית שנגרמה לה בתאונה. התובעת אינה זכאית לפיצוי בסעיף זה.

ד. עזרת צד ג'

1. לטענת התובעת, היא סבלה מאי-כושר מלא משך ששת החודשים שלאחר התאונה, עד יום 15.9.2008 [ת/2 בסע' 36]. היא הבחינה בין התקופה שמיד לאחר התאונה, בה נדרשה לטענתה לעזרת בנותיה – כשבהקשר זה נקבה בשמה של הבת תמאם כגורם דומיננטי במתן העזרה [סע' 38 ב-ת/2, עמ' 11 ש' 10-4], לבין התקופה שלאחר מכן, אז החלה להסתייע באופן קבוע בעזרתה של גיסתה סוהילה, כנגד תשלום חודשי בסך 1,100-1,000 ₪ לפי תעריף של 25 ₪ לשעת עבודה [סע' 38 ב-ת/2 ועמ' 13 ש' 12-6]. בכל הקשור למועד תחילת העסקתה של סוהילה לא הייתה התובעת עקבית; תחילה טענה שנעזרה בבנותיה משך חודשיים, לאחר מכן שינתה טעמה וטענה שנעזרה בהן שלושה חודשים ורק לאחר מכן פנתה להעסקת עזרה בשכר [השוו עמ' 11 ש' 5-4 לעמ' 14 ש' 11-9]. אין בנמצא תיעוד כתוב שילמד על העסקתה של סוהילה, תקופתה והתשלום שניתן לה בגינה, אף לא דיווח על העסקתה למוסד לביטוח לאומי [עמ' 14 ש' 25; עמ' 17 ש' 29-27].

2. בנותיה של התובעת שבהן הסתייעה לטענתה במתן עזרה בתכוף לאחר התאונה לא זומנו להעיד מטעמה, והדבר אומר דרשני. לא ניתן טעם לאי הבאתן לעדות. בעל-דין שנמנע מהשמעת עד רלוונטי מבלי שהוא מבאר את התנהלותו מקים נגדו חזקה ראייתית לפיה היה באותה עדות, אילו נשמעה, כדי לתמוך בעמדת בעל-הדין שכנגד [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)]. חזקה זו קמה בענייננו. היא מצדדת במסקנה כי העזרה שהושיטו לתובעת בנותיה מיד לאחר התאונה לא חרגה מגדרה של עזרה רגילה וסבירה המושטת בין בני-משפחה, שאינה מקימה זכות לפיצוי [ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588 (1984); ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477, 493 (1985)]. לו ביקשה התובעת להראות אחרת היה עליה להתכבד ולזמן את בנותיה לעדות, אלא שהיא נמנעה מכך. אף בתה של התובעת נאסרין, שמתגוררת עמה בהווה, לא העידה, ובכך נמנע מלהעמידה לחקירה נגדית על-אודות מידת הסיוע שהיא מושיטה לאמה במשק הבית לעת הזו [עמ' 11 ש' 31]. קשה להלום שהתובעת, מעוטת הכנסות ויכולת, תעסיק דרך קבע את סוהילה שעה שבתה הבגירה גרה עמה בביתה. גם בהקשר זה, דלות ראיותיה של התובעת עומדת לה לרועץ.

3. עדות התובעת על-אודות העסקתה של סוהילה לא הייתה אמינה בלשון המעטה. בתיעוד דברי התובעת כפי שנמסרו מפיה למומחה בתחום האורתופדי אין זכר לטענה בדבר העסקתה של סוהילה, כשלעומת זאת ציינה התובעת כי היא מסתייעת בבנותיה [שם, בעמ' 7]. זהו חסר מהותי שנזקף לחובתה, בשים לב לכך שלשיטתה בעת בדיקתה על-ידי המומחה כבר העסיקה את סוהילה על-בסיס יומיומי. הדברים אמורים גם במידע שמסרה התובעת למומחה הפסיכיאטרי בעת בדיקתה על-ידו, וגם בהזדמנות זו הטעימה שהיא אינה מסוגלת לעשות את כל עבודות הבית אלא רק מבשלת, וצינה שהבנות הנשואות באות כל יום ועוזרות לה במשק הבית ובעריכת הקניות והיא נעזרת גם בשכנים [שם, בעמ' 3]. מדובר בדיווח עקבי עליו חזרה התובעת לפני מומחים שונים שבדקו אותה, ועל כן לא ניתן לראות באי-אזכורה של סוהילה חסר מקרי שנעשה בשוגג אלא ביטוי לגרסתה על-אודות זהותם של מי שבהם הסתייעה בביצוע עבודות הבית באותו מועד. ודוק: סוהילה אינה גרה בקרבת התובעת; התובעת הדגישה את הריחוק בין בתיהן [עמ' 14 ש' 9-8]. נובע מכך שסוהילה אינה עשויה להיחשב כאחד השכנים שאת עזרתם הזכירה.

4. אותו חוסר אמינות ניכר גם בעדות סוהילה. תחילה טענה כי היא החלה לעבוד אצל התובעת בחודש התאונה, מרץ 2008, באופן שסתר את עדות התובעת עצמה; בהמשך שינתה טעמה ועתה מסרה שהחלה לעבוד רק חודשיים לאחר מכן [עמ' 17 ש' 5-1]. התובעת מסרה שאת התשלום לסוהילה היא נותנת לה מתוך קצבת הביטוח הלאומי, ולפעמים – כאשר אינה יכולה להשלים לה את שכרה – היא נעזרת בילדיה לשם כך [עמ' 13 ש' 10-8]. לא ניתן לכך ביטוי בעדות סוהילה, ולטענתה שכרה משולם לה תמיד בתחילת החודש, מתוך קצבת הביטוח הלאומי של התובעת [עמ' 17 ש' 17-14].

5. את חוסר יכולתה לתפקד במשק הבית ואת הזדקקותה לעזרה בתחום זה ביארה התובעת כך: "מבחינת העצמות המצב הוא הרבה יותר גדול, יש ימים שאינני מסוגלת לעשות מאומה, במצב הנפשי, סחרחורת, כאבי ראש, כאבי כתף ימין שהולכים ליד ימין וקוצר נשימה [...]" [עמ' 16 ש' 17-15]. כאמור, בגין מצב הכתף זיכה אותה מומחה בית-משפט בנכות מזערית בשיעור של 5%, כל זאת בעטיה של מגבלה קלה. את תיאורי התובעת על-אודות היעדר יכולת לתפקד במשק הבית, עד כדי צורך בעזרה קבועה בשכר, לא ניתן לתלות בנכות זו. מצבה הנפשי של התובעת מאוזן מאז ינואר 2010 וגם הוא, או הנכות בשיעור 5% שנקבעה לתובעת בעטיו, אינם עשויים להצדיק עזרה קבועה במשק הבית, ואין בהם כדי לבאר את טענות התובעת על-אודות טיבן והיקפן של מגבלותיה. לפי חוות-דעת המומחים, תסמינים של סחרחורות וכאבי ראש היו נחלתה של התובעת בגין מצבה הבריאותי עוד טרם התאונה, הם אינם נובעים ממנה והיא לא זוכתה בנכות בעטים. הוא הדין בקוצר נשימה, לגביו קבע מומחה הריאות שאין לו קשר לתאונה והוא אינו מזכה בנכות.

6. על-יסוד הדברים הללו, על-מנת לא לקפח את התובעת ובשים לב למגבלותיה הממשיות הנובעות מן התאונה, שאינן משקפות את כלל מגבלותיה הרפואיות שהן רבות ורחבות יותר, יש לפסוק לה סך גלובלי של 16,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, בערכי יום פסק-הדין.

ה. הוצאות רפואיות ואחרות

בעקבות התאונה טופלה התובעת בסדרה מלאה של טיפולי פיזיותרפיה [רישום בתיק הרפואי בקופ"ח מיום 21.9.2008 כפי שצוטט בחוו"ד ד"ר גרינטל, בעמ' 4]. בנוסף עברה סדרה נוספת בת אחד-עשר טיפולים החל מיום 17.2.2011 [שם, רישום מיום 22.5.2011].

התובעת לא הראתה שהיא נדרשה בעבר או תידרש בעתיד לטיפולים שאינם ממומנים במסגרת סל הבריאות ואינם ניתנים לה במסגרת קופת-החולים, על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי וחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) [ר' גם ע"א 6881/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997)]. נוכח תחלואתה שקדמה לתאונה אין יסוד למבוקשה לגלגל את התעריף העתי שאותו היא משלמת לקופת-חולים לפתחה של הנתבעת, תוך זקיפת ההוצאה לתאונה.

התובעת טענה כי לאחר התאונה היא הוסעה לטיפולים על-ידי אחד מילדיה ברכב המשפחה [סע' 34 ב-ת/2]. הצהרה לקונית זו לא נתמכה בעדות מי מילדיה של התובעת שהסיעה כביכול, ואף לא בתיעוד שיבסס את הערכתה של התובעת כי הוצאתה בהקשר זה הסתכמה בסך של 12,000 ₪ [שם]. ממילא לא הראתה התובעת שהיא שנשאה בהוצאת הדלק ואחזקת הרכב.

בגין הוצאות רפואיות ואחרות לעבר ולעתיד יש לפסוק לתובעת סכום גלובלי של 4,500 ₪ ליום פסק-הדין.

ו. כאב וסבל

אין מחלוקת על כך שהתובעת אושפזה בעקבות התאונה למשך שישה ימים, מיום התאונה עד יום 20.3.2008. התובעת ביקשה לייחס לתאונה תקופות אשפוז נוספות, לגביהן צוין בתצהירה ברחל-בתך-הקטנה שהן נבעו מקוצר נשימה [ת/2 בסע' 23]. מומחה בית-המשפט בתחום הריאות שלל קשר סיבתי בין קוצר הנשימה האמור, או כל תופעה ממנה סובלת התובעת בתחום הנשימתי, לבין התאונה; על כן מנועה התובעת לטעון לקשר וזיקה בין תקופות אשפוז אלה לבין התאונה, והיא אינה זכאית להבאתן במניין לצרכי חישוב הפיצוי בגין נזק לא ממוני. הפיצוי לו זכאית התובעת בסעיף זה, בהתחשב בשיעור נכותה, בתקופת האשפוז הנובעת מן התאונה ובגילה במועד הרלוונטי, הוא סך של 17,500 ₪ ליום פסק-הדין.

ז. סיכומם של דברים

על-יסוד האמור לעיל זכאית התובעת לפיצוי, בגין התאונה, בסכומים שלהלן:

עזרת צד ג' - 16,000 ₪

הוצאות רפואיות ואחרות - 4,500 ₪

כאב וסבל - 17,500 ₪

סה"כ - 38,000 ₪

נוכח ממצאיו של המומחה בתחום הריאות ששלל קיומה של נכות בתחום זה וכן קשר סיבתי בין תלונות התובעת לבין התאונה, יש להשית על התובעת את מלוא עלות שכרו. הנתבעת נשאה במחצית השכר בסך 4,380 ₪, וסכום זה יופחת מהפיצוי המגיע לתובעת. בשכרם של מומחי בית-המשפט האחרים נשאה הנתבעת, מלכתחילה ובהסכמה.

הסכום הפסוק בסך 33,620 ₪, בצירוף אגרת משפט בה נשאה התובעת (כשהיא משוערכת מיום תשלום האגרה עד יום פסק-הדין) ובצירוף שכ"ט עו"ד כולל מע"מ בסך 5,157 ₪ ליום פסק-הדין, ישולם לתובעת על-ידי הנתבעת תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין לנתבעת. סכום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין עד יום התשלום.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ד, 10 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.