1. התובע טען בכתב תביעתו כי הועסק בחברת "דגי הדן" שבבעלות הנתבעת. הוא טען לשתי תאונות שאירעו לו בעבודה אצלה:

"התאונה הראשונה": "ביום 30.6.01 בשעה 15:00, תוך כדי ועקב עבודתו כפועל ייצור במפעל הדגים של הנתבע, נפצע התובע בגבו וברגל ימין שלו תוך שנגרמו לו חבלות".

"התאונה השניה": "ביום 9.2.03 בשעה 3:30 לפנות בוקר, תוך כדי ועקב העבודה, נפל התובע על גבו ונחבל."

כאן המקום לציין כי התובע טען לתאונה נוספת, תאונת דרכים אותה הוא כינה משום מה "התאונה השלישית" למרות שהיא אירעה על-פי הנטען בין "התאונה הראשונה" ו"התאונה השניה" (פס' 5-7 לכתב התביעה); בתצהיר העדות הראשית הודיע התובע כי הוא קיבל פיצוי בגין תאונה נוספת זו ועל כן אין מקום להתייחס אליה במסגרת תביעה זו (פס' 8 לתצהירו).

2. בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית מטעם התובע אין כל פירוט של הנסיבות (המיידיות) שהביאו ל"התאונה הראשונה" או ל"התאונה השניה" שיש בו כדי להצביע על התנהגות עוולתית מצדה של הנתבעת. התובע צירף לכתב התביעה שתי חוות דעת אורתופדיות. בהקשר זה טען התובע כי "בחוות דעתו מתחשב המומחה הרפואי בכך שמאז שנות ה-90 עסק בעבודה פיזית בבריכות הדגים בקיבוץ דן וכי במסגרת עבודתו נאלץ להרים ארגזים במשקל 15-20 ק"ג במשך 12 שעות ביום מבלי שניתנה לו כל מנוחה" (פס' 19.3 לכתב התביעה). הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את הנטען באותו סעיף בכתב התביעה (פס' 21 לכתב ההגנה).

3. מונה כמומחה מטעם בית המשפט ד"ר קלוד פיקאר. ד"ר פיקאר חווה דעתו כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15%, וכי יש להגדיל את הנכות לפי "תקנה 15" עד 19%. ד"ר פיקאר חווה דעתו לפיה "...[]ישנו קשר סיבתי ברור בין עבודתו בבריכות הדגים לבין פריצת הדיסק המותנית על ידי מנגנון של מיקרוטראומה" (פס' 7 לחוות הדעת).

4. הגעתי למסקנה שהתובע לא הוכיח את תביעתו, מאחר והוא לא הוכיח את תנאי העבודה אשר עמדו בבסיס חוות הדעת האורתופדיות שהוגשו לבית המשפט. אבאר.

5. ראשית אדחה את טענת התובע להיפוך נטל לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. התובע לא הראה כי הוא לא יודע או לא היה עליו לדעת את הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לנזק. הוא לא טען כי הוא יודע מה התרחש באירועי התאונה הנטענים עצמם (אם כי הוא נמנע במשך כל ההליך מלפרט את הנסיבות); ובכל הנוגע למיקרוטראומה, הוא ידע לטעון כי הרמת משקלים כבדים וביצוע פעולות התכופפות ותנועות קשות גרמו לנזק (פס' 21-22 לתצהיר, אם כי כפי שיפורט, הוא לא הוכיח זאת).

6. כבר ציינתי לעיל כי התובע לא טען בכתב התביעה לנסיבות "מיידיות" של התאונות אשר מצביעות על התנהגות עוולתית מצדה של הנתבעת. לא נטען, למשל, שהוא קיבל מכה ממפגע במקום העבודה וכיוצ"ב. הוא הפנה לחוות דעת המומחה הרפואי מטעמו, בה נכתב כי הוא הרים ארגזים במשקל 15-20 ק"ג במשך 12 שעות ללא הפסקה. יושם אל לב כי התובע עצמו כלל לא טען כי הרים ארגזים בהיקף ובאופן האמור, אלא הפנה לחוות הדעת של מומחה רפואי מטעמו, וטוען כי המומחה "התחשב בכך" שהוא עבד בהיקף ובאופן האמור. למקרה ויטען הטוען כי מדובר בדקדוקי נוסחים אבהיר, כי עיון בתצהיר העדות הראשית מטעם התובע מעלה כי גם שם הוא כלל לא טען כי הרים ארגזים במשקל 15-20 ק"ג במשך 12 שעות ללא הפסקה. הוא הצהיר חלף זאת כי "היה עלי להרים משקלים כבדים ומשאות ולבצע פעולות כמו התכופפות במקרים רבים ותנועות קשות אשר דרשו ממני מאמץ רב ולחץ על עמוד השדרה ואלה חזרו על עצמם..." (פס' 21). השאלה אם משקל הוא כבד יותר מהסביר, או אם הישנות פעולת ההרמה עוברת את הסביר, היא שאלה משפטית אשר נגזרת מהעובדות: ממשקל המשא, ומספר ההרמות. ראו ע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשיה הצבאית (7.5.1995). התובע לא הביא כל ראיה – לרבות הצהרה שלו עצמו – בענין מידת משקלם של משאות שהוא נדרש לשאת או מספר פעולות ההרמה. הנתבעת טענה כי שיטת העבודה הנהוגה במדגה שלה הינה שיטת עבודה בטוחה, במאות מדגים בארץ ובעולם (פס' 22-24 לסיכומיה), ולא מצאתי כי התובע הרים את הנטל להראות אחרת. התובע, אשר כאמור לא רק שלא הביא כל ראיה חיצונית לענין הנתונים האובייקטיביים בעבודה (מה משקלו של ארגז, מספר הרמות וכד') אלא אף לא הצהיר עליהם בעצמו, ביקש בסיכומיו לזקוף לחובת הנתבעת אי הבאת עדים וראיות בענין זה בעצמה. טענה זו נדחית. הנטל להוכיח את יסודותיה של עוולה רובץ על כתפי התובע, לרבות יסוד ההתרשלות או יסוד הפרת החובה החקוקה. על התובע, הנושא בנטל להוכיח את יסודות העוולות להן הוא טען, היה לפעול להשגת הראיות בענין תנאי עבודתו, גם אם מדובר בעדים וראיות הנמצאים אצל הנתבעת:

"המערערת טענה... שאי הצגת 'הצעת הביטוח'... על-ידי המשיבה... פועלת לרעתה... אין לקבל את הטענה. ראשית, עמדו למערערת דרכים דיוניות לגרום להצגת הצעת הביטוח... שנית, אין לשכוח שהמערערת היא המבקשת לשכנע..." (ע"א 793/89 בניני מ. י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(3) 324, 331 (1992)).

ראו גם דבריו של קדמי:

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד..." (יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1890 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009)).

ובהמשך:

"מקום שצד נמנע מהצגת ראיה התומכת ביריבו – על היריב לדאוג להצגתה; והוא לא יכול להינות מאי הצגתה על-ידי בעל הדין המחזיק בה אלא אם הלה מונע זאת ממנו..." (שם, בע' 1901).

התובע לא הוכיח התנהגות עוולתית אצל הנתבעת. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר פיקאר, הניח כי עסקינן בתובע אשר "במסגרת עבודתו הרים במשך 8-10 שעות ביום ארגזים במשקל של 20 ק"ג באופן קבוע, שחלקה בוצע בחדר קור בטמפרטורות נמוכות" (פרטי המקרה" בחוות דעתו). כאמור, התובע לא טען לתנאים אלה, לא הצהיר על תנאים אלה ולא הביא ראיות בענין תנאים אלה. ד"ר פיקאר העיד כי בהעדר הסכמה בין הצדדים על תנאי העבודה "הגעתי למסקנה שלי..." (פרוטוקול 7.7.2015 ע' 15 ש' 2-3). דא עקא, ד"ר פיקאר לא התיימר לדעת מידיעה אישית מה היו תנאי העבודה של התובע אצל הנתבעת. הוא לא התיימר להעיד כי בדק את משקלם של ארגזים שהרים התובע או כי צפה במקום העבודה ורשם את מספר החזרות על פעולת ההרמה. חוות הדעת יכול ותהא ראיה לנזק רפואי ולקשר סיבתי עובדתי בין הנזק הרפואי לבין נסיבות עובדתיות נתונות, אולם היא אינה ראיה להוכחת הנסיבות העובדתיות עצמן. אוסיף ואעיר, מאחר והצדדים לא ויתרו על חוות הדעת מטעמם (ראו דיון מיום 17.6.2012), כי עולה גם מחוות הדעת מטעם הצדדים כי חוות הדעת ניתנו על בסיס תיאורו של התובע את תנאי עבודתו.

אמשיך ואבהיר בענין זה, כי גם אין בעצם קביעת הקשר הסיבתי בחוות הדעת בידי מומחה הרפואי, כשלעצמה, כדי להוכיח נסיבות עובדתיות שלא הוכחו בדרך אחרת. אמנם קביעה של מומחה רפואי לפיה הנזק לא היה יכול להיגרם מנסיבות אחרות כלשהן יכולה להוות, כשלעצמה, הוכחה של הנסיבות העובדתיות הנטענות, על דרך האינדוקציה. אולם כאשר מדובר בנזק אשר יכול, תיאורטית, להיגרם בידי גורמים שונים, המומחה הרפואי בוחר מבין גורמי הסיכון האפשריים וקובע מה לדעתו היווה הגורם לנזק. וברי, כי ל"הכנסתן" או "אי הכנסתן", של נסיבות עובדתיות שנטענות בידי התובע, לרשימת גורמי הסיכון ממנה בוחר המומחה הרפואי בקביעת הקשר הסיבתי, עשויה להיות השפעה על הקביעה מה גרם לאותו נזק. ודוק: בענייננו אישר המומחה מטעם בית המשפט כי "אכן, אצל אדם בריא, ללא היסטוריה של כאבי גב, ייתכן אירוע של פריצת דיסק כתוצאה מאירוע דומה" (חוות דעת משלימה שהוגשה ביום 14.8.2016). מאחר ואף ללא רקע של מיקרוטראומה הנזק לתובע היה יכול לקרות, הרי בהעדר ראיות לתנאי עבודה של התובע, אין לראות את הקביעה בחוות הדעת מטעם בית המשפט או בחוות הדעת מטעם התובע בענין קשר סיבתי בין תנאי העבודה (שלא הוכחו) לבין הנזק, כשלעצמה, תחליף להוכחת תנאי העבודה עצמם. וכאמור, בהעדר הוכחת תנאי עבודה המהווים התנהגות עוולתית מצדה של הנתבעת (ובהעדר טענה לנסיבות "מיידיות" של התאונה הראשונה המהוות התנהלות עוולתית), לא הוכח שהנזק נגרם לתובע בעוולה ודין התביעה להידחות.

7. אוסיף, בבחינת למעלה מן הנדרש, כי הנתונים שהניח ד"ר פיקאר בענין תנאי העבודה של התובע אינם זהים למתואר מתוך חוות דעתו של מומחה מטעם התובע, שאליהם הפנה התובע בענין תנאי העבודה שלו; לחלק מהתנאים שהניח ד"ר פיקאר גם אין זכר בכתב התביעה.

8. למקרה וטעיתי במסקנותיי, אעמוד על טענה של הנתבעת בענין תלונות על כאבי גב לפני התאונה, אותה אין בידי לקבל. הנתבעת השקיעה תשומת לב רבה בטענה כדלקמן: ד"ר פיקאר התבסס בקביעת המסקנה של מיקרוטראומה במסמך רפואי מיום 7.6.2001 בענין כאבי גב אצל התובע מספר שבועות לפני התאונה הראשונה; ואילו גרסתו ועדותו הברורה והעקבית של התובע בתביעה זו היתה, שלפני התאונה הראשונה הוא לא סבל מכאבי גב ולא דיווח על כאבי גב. מכאן – כך לפי טענת הנתבעת – שלשיטת התובע עצמו, מסקנתו של ד"ר פיקאר בענין מיקרוטראומה אינה יכולה לעמוד. כאמור דין התביעה להידחות מסיבות אחרות, אך אציין כי טענה זו של הנתבעת אינה מקובלת עלי.

9. ד"ר פיקאר כתב כך בפרק "דיון ומסקנות" לחוות דעתו:

"....

3. המיקרוטראומה מוכרת כמנגנון לנזק כאשר יש פגיעות זעירות, חוזרות ונשנות הגורמות נזק ממשי וניתן להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעות לנזק. במקרה זה, התובע החל לסבול מכאבי הגב רק לאחר מספר שנים של עבודה מאומצת, החוזרת על עצמה, של נשיאת ארגזי דגים במשקלים כבדים מידי יום.

4. במקרה של פריצת דיסק בעקבות מיקרוטראומה המחקרים אינם מגדירים זמן מינימאלי הנחוץ להיווצרותו. במקרה זה, התובע החל לסבול מכאבי הגב לאחר מספר שנות עבודה, הדיווח הראשוני על כאבי גב היה ב-7.6.2001 לאחר כ-3 וחצי שנים מתחילת עבודתו הרבה יותר מזמן סביר להיווצרות מיקרוטראומה.

5. בנוסף, גילו הצעיר, העדר עדות לכאבי גב קודם לתחילת עבודתו זו והעדר עדות לטראומה לפני התחלת הופעת הכאב (אירוע התאונה הראשון נרשם ב-30.6.2001, 3 שבועות לאחר הדיווח הראשוני על הכאבים, כך שלא ניתן לראות באירוע התאונה הראשון כאירוע שהחל את כאבי הגב), מצביעים גם הם על היווצרות פריצת הדיסק במנגנון של מיקרוטראומה.

6. ניתן לקבוע שהמחלה ממנה סובל [התובע] נגרמה כתוצאה מתנאי עבודתו, שכן קיימים מחקרים המצביעים על כך שעבודה פיזית מסוג זה שכרוכים בה הרמות חוזרות של משקלים כבדים ועבודה בתנאי קור גורמים לאחר זמן להיחשלות של טבעת הדיסק הבין חולייתי בעמוד שדרה מתני עם פריצות ובלטי דיסק הגורמות לתסמונת רדיקולריות והגבלה בתנועת עמוד שדרה מתני.

....

7. לפיכך ניתן לומר שישנו קשר נסיבתי ברור בין עבודתו בבריכות הדגים לבין פריצת הדיסק המותנית על ידי מנגנון של מיקרוטראומה".

10. עינינו הרואות שדיווח על כאבי גב מיום 7.6.2001 כשלושה שבועות לפני התאונה הראשונה, מהווה חלק מההנמקה בבסיס מסקנתו של ד"ר פיקאר לפיה התובע סובל ממיקרוטראומה. כאמור, תביעת התובע נדחית עקב אי הוכחת תנאי עבודתו. טענת הנתבעת כאן היא, שדווקא לפי שיטת התובע עצמו, לא היה דיווח על כאבי גב לפני התאונה הראשונה וגם לא היו לו כאבי גב לפני כן. התובע אכן טען בכתב התביעה כי עובר לתאונה הראשונה הוא היה אדם בריא בגופו (פס' 10(א) לכתב התביעה). ועוד: הוא הצהיר לאחר אזהרה, בתצהיר תשובה לשאלון, "לא היו לי כאבי גב ו/או צוואר לפני התאונה" (פס' 10 ל-נ/1). הנתבעת הציגה בפני ד"ר פיקאר את המסמך הרפואי מיום 7.6.2001 במסגרת עדותו. התובע אינו חולק כיום על כך שאכן התלונן על כאבי גב ביום 7.6.2001 (והוא טוען כי לא זכר אירוע זה עת חתם על תצהיר הנסיבות (פס' 11 לסיכומי התובע)). איני נדרש להכריע בשאלה האם בכל מצב ונסיבות, יש לחייב תובע במשפט אזרחי על פי טענה עובדתית שטען, גם אם ברור מהראיות שהאמת היא אחרת.

השוו וראו – בזהירות המתבקשת נוכח שוני המטריה – סוגיית שקילת ראיות לזכותו של נאשם אשר טען טענות עובדתיות אשר אינן מתיישבות עם הראיות המזכות, ב-ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פס' 151 (10.11.2011). אצביע על שני הבדלים מהותיים בין הדיון שם לבין ענייננו: ראשית, שם נדונה האפשרות לראות נאשם באונס שטען "במקום אחר הייתי" כשותק בקשר לשאלת ההסכמה ביחסים אם נקבע שהוא אמנם היה במקום; ואילו בענייננו גרסת התובע אינה רק בלתי-מתיישבת עם הראיה בענין דיווח על בעיות גב לפני התאונה הראשונה, והוא אינו "שותק" בקשר לכך, אלא הוא נוקט עמדה גם בסוגיה פרטנית זו וטוען שלא היו כאבי גב לפני התאונה הראשונה. שנית, מובן שמידת הנכונות לאפשר לנתבע בפלילים ליהנות מראיה מזכה עשויה להיות שונה ממידת הנכונות לאפשר ל"מוציא מחברו", אשר תובע במשפט אזרחי, ליהנות מקביעה עובדתית העומדת בסתירה עם גרסתו ועדותו שלו.

איני נדרש להכריע בכך, שכן גם אם אניח שיש לחייב את התובע לפי גרסתו ולהתעלם מקיומו של הדיווח על כאבי גב כשלושה שבועות לפני התאונה הראשונה, אין בכך, כשלעצמו, כדי למוטט את חוות דעתו של ד"ר פיקאר. אבאר.

11. ד"ר פיקאר לא טען בחוות דעתו כי על מנת שיתקיים מיקרוטראומה, חייב להקדים לאירוע של כאבי גב אירוע קודם של כאבי גב. את הדיווח של התובע על כאבי גב כשלושה שבועות לפני התאונה הראשונה הביא ד"ר פיקאר בעיקר במסגרת טענה אחרת – טענה לפיה אין זמן מינימאלי הנחוץ להיווצרות נזק עקב מיקרוטראומה. בסעיף 4 המצוטט לעיל כותב ד"ר פיקאר כי כאבי הגב של התובע החלו לאחר מספר שנות עבודה; הוא כתב כי "...התובע החל לסבול מכאבי הגב לאחר מספר שנות עבודה, הדיווח הראשוני על כאבי גב היהי ב-7.6.2001 לאחר כ-3 וחצי שנים מתחילת עבודתו הרבה יותר מזמן סביר להיווצרות מיקרוטראומה". הדיווח על כאבי גב לפני התאונה הראשונה מובא כתימוכין לכך שעבר זמן רב בין תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, ועד שהחל לסבול מכאבי גב. אם נחייב את התובע על פי גרסתו העובדתית ו"נתעלם" מהדיווח הראשוני על כאבי גב, הרי הנקודה שבה דן ד"ר פיקאר בסעיף המצוטט רק מתחזקת: שכן אם המקרה הראשון של כאבי גב היה בתאונה הראשונה עצמה, אשר אירעה כשלושה שבועות לאחר מכן, אזי חלף זמן רב עוד יותר בין תחילת עבודת התובע אצל הנתבעת ועד להופעתם של כאבי גב, כך שעל דרך קל וחומר יש לומר כי חלף זמן סביר להיווצרות פריצת דיסק במנגנון של מיקרוטראומה. ער אני לכך שד"ר פיקאר הביא את הדיווח הקודם על כאבי גב גם כתימוכין לכך שהיה אירוע קודם של כאבי גב ושהדבר מחזק את מסקנתו בענין מיקרוטראומה (סעיף 5 למצוטט לעיל).

12. הנתבעת טענה בסיכומיה:

"פגיעה מסוג מיקרוטראומה היא פגיעה שנוצרה מרצף של פגיעות קטנות. אין מדובר ברצף של אירועים תאונתיים משמעותיים, אלא בחזרה על פעולה מסוימת, אשר גורמת כל פעם מחדש נזק מזערי, שמצטבר לנזק משמעותי. הפסיקה מתייחסת לטפטוף קבוע של מים על אבן, אשר כל טיפה יוצרת נזק מזערי באבן ובאופן מצטבר נגרם נוצר שקע באבן. ד"ר פיקאר השווה את זה לחוט מתכת שמכופפים אותו שוב ושוב עד שהוא נשבר..." (פס' 8).

ב"כ הנתבעת שאלה את ד"ר פיקאר: "נכון שמיקרו טראומה זה למעשה לא יכול להתקיים כאשר יש תאונות ספציפיות שיודעים עליהן שאפשר להגיד תאונה קרתה בתאריך כך וכך או אירוע ספציפי?" ד"ר פיקאר השיב "אם קיים אירוע ספציפי לפי ההגדרה זה אירוע שהוא אקוטי שלא נחשב כמיקרו טראומה אלא כאירוע אם זה קורה בעבודה – תאונת עבודה" (ע' 13 ש' 3-6). אולם בכך שאירוע אקוטי שולל מיקרוטראומה, אין כדי לומר שנזקים זעירים שמתרחשים במשך זמן צריכים להתבטא בפועל בכאבי גב. הצדדים שמרו על חוות הדעת מטעמם (פרוטוקול 1.6.2012), וד"ר גרינטל מטעם הנתבעת, אשר מנה את התנאים למיקרוטראומה, לא ציין שהופעת כאבי גב יותר מפעם אחת מהווה תנאי למיקרוטראומה (התנאים למיקרוטראומה לשיטתו הם העדר טראומה ברורה ומובנית שהביא להתחלת הבעיה; ספרות אורתופדית המוכיחה לכאורה שיש שכיחות גבוהה של פריצת דיסק באותו מקצוע לעומת האוכלוסיה הכללית; עבודה במשך שנים רבות באותו מקצוע; עבודה לאורך כל יום העבודה באותו מקצוע; ע' 12 לחוות דעת מטעם הנתבעת מיום 5.9.2011; המומחים האחרים לא פירטו בחוות הדעת שלהם את התנאים למיקרוטראומה). השאלה אינה אם היו לתובע כאבי גב בהזדמנות קודמת להופעה הראשונה של הכאבים. על כן, גם אם יש לחייב את התובע לפי גרסתו על-פיה לא היו לו כאבי גב לפני "התאונה הראשונה", אין בכך כדי להכריע.

13. הנתבעת טענה להתיישנות התאונה הראשונה. נוכח המסקנה אליה הגעתי, לפיה לגוף הענין לא הוכחה התנהגות עוולתית של הנתבעת, איני נדרש להכריע בטענה זו. אעיר, עם זאת, שלדעתי דין טענת ההתיישנות להתקבל. "התאונה הראשונה" אירעה ביום 30.6.2001, והתביעה הוגשה למעלה משבע שנים לאחר מכן, בחודש מאי 2009. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, "היום שנודלה עילת התובענה" הוא היום שבו אירע אותו נזק, ואם לא נתגלה אותו נזק ביום האירוע – היום שבו נתגלה הנזק (וזאת, כאשר התובענה תתיישן גם באי-גילוי הנזק תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק). אין דרישה שמלוא הנזק יתגלה על מנת שתקופת ההתיישנות תחל; יום גילוי הנזק אינו יום גיבוש דרגת הנכות הקבועה (ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, פס' 43 לפסק דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, ראו גם פסק דינו השל כבוד השופט א' רובינשטיין). בענייננו, אף לשיטת התובע, עם התאונה הראשונה הוא ניגש לקופת חולים ואושפז בבית חולים במשך שבוע. ועוד: עולה מטענות התובע כי הוא היה ער לנזקו הנטען עד כדי כך, שבסמוך לאחר התאונה הוא נאלץ לעבור לתפקיד שומר אצל הנתבעת עקב התאונה הראשונה (התובע הפנה בסיכומיו ובתצהירו לתחשיב הנזק מטעמו, שם הוא טען כי חזר לעבודה לאחר התאונה ונדרש לעבור לתפקיד שומר, תוך שהוא דרש פיצוי בגין הפחתה בשכר במשך מלוא 19 החודשים בין התאונה הראשונה לבין הפסקת עבודתו, קרי – מעבר התפקידים היה בסמוך לאחר התאונה הראשונה; ראו סעיף ה'3 לתחשיב הנזק מטעמו). קביעתי היא שהנזק הנטען של התובע מהתאונה הראשונה נתגלה לו למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה, ומכאן שהתביעה בעניינה התיישנה.

14. התובע טען כי הנתבעת ויתרה על טענת ההתיישנות, אך אני דוחה טענה זו. התובע וטוען כי "בדיון מ4.03.10 הורה ביהמ"ש לנתבעת כי עליה להגיש בקשה נפרדת במידה והנה עמדת על טענת ההתיישנות" (פס' 2 לסיכומי התשובה). טענה זו אינה מדויקת. ברי כי ניתן לדחות תביעה מפאת טענה מקדמית גם בפסק הדין לאחר שמיעת ראיות. בדיוק בהתאם לכך, קבעה כבוד השופטת ב' סמסון בדיון הנזכר כי "ניתנת ארכה של 30 יום לנתבעת לשקול את עמדתה אם אכן היא מבקשת לטעון טענה זו כטענה נפרדת ולא במסגרת הטענות בכתב ההגנה" (ההדגשה הוספה). הנתבעת אמנם ויתרה על הכרעה בטענת ההתיישנות על הסף "כטענה נפרדת ולא במסגרת הטענות בכתב ההגנה" בכך שלא הגישה בקשה נפרדת, אולם בכך חוזרים אנו ל"טענות בכתב ההגנה", בהן נטענו טענות ההתיישנות מלכתחילה.

15. אבהיר למען הסר ספק כי דין התביעה להידחות גם בקשר לתאונה השניה. גם בענין התאונה השניה לא טען התובע לנסיבות "מיידיות" המצביעות על התנהגות עוולתית מצדה של הנתבעת; וקביעת העדר הוכחת ההתנהגות העוולתית בקשר לתנאי העבודה של התובע, חל גם בקשר לתאונה השניה.

16. התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪.

ניתן היום, י"ב טבת תשע"ז, 10 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.