בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף, אשר הוגדרה גם כתביעה כספית.

התביעה החלה בהגשת תביעה לבימ"ש לתביעות קטנות על סכום של 21,000 ₪, כאשר התובע איננו מיוצג ומבקש לחייב את הנתבעת בסכום הנ"ל, על פי תוכנית טיפול הצעת מחיר, מתאריך 25.3.09, על סכום של 20,718 ₪.

בהמשך ולאחר שביהמ"ש הבהיר, כי תיק זה אינו מתאים לידון בבימ"ש לתביעות קטנות, פנה התובע לייצוג עו"ד והגיש כתב תביעה מתוקן.

כתב התביעה המתוקן כלל עלות בגין טיפולים 36,656 ₪, פיצוי בגין הוצאות – 8,000 ₪, עוגמת נפש שאין לי אלא להבין אותה ככאב וסבל - 25,000 ₪, עזרה וסיוע וצילומים – 4,000 ₪.

סה"כ הוגשה התביעה על סכום 71,656 ₪ והוגדרה "תביעה כספית/נזקי גוף".

כאן המקום לומר, כי כתב ההגנה שהוגש לבימ"ש לתביעות קטנות, כאשר כתב ההגנה חתום ע"י ד"ר חגי סלוצקי מהממונה הארצי לפניות הציבור של הנתבעת, אשר כתב בין השאר בכתב ההגנה בסעיף 8: " בתאריך 29.3.09 נשלחה התוכנית לאישורו של ד"ר קליינשטרן, הרופא האחראי על הקרן. בתאריך 31.3.09 התקבל אישור ע"י ד"ר קליינשטרן על גבי תוכנית הטיפול עצמה. למרבה הצער ומבלי לשים לב כי אישורו של ד"ר קליינשטרן אינו מתייחס לתוכנית המקורית כפי שהיא אלא לתוכנית מצומצמת בשינויים מחייבים שלא כוללים שתלים החלה הנתבעת בביצוע השלב הראשון בתוכנית הטיפול שכללה עקירת שיניים בלסת עליונה והכנת תותבת זמנית (שלב זה נכון לכל טיפול נדרש)".

בהמשך מציין ד"ר סלוצקי בסעיף 9: "עם גילוי הטעות הוברר למבוטח כי הקרן לא אישרה כלל כל טיפול בפיו וכי לאור טעות הנתבעת בעניין התוכנית שאושרה ע"י ד"ר קליינשטרן, לא ביקשה הנתבעת החזר עלות הטיפולים אשר בוצעו על ידה אך כמובן שסירבה להמשיך ולממן את הטיפולים לתובע".

עלי להדגיש בנוסף, כי בכתב הגנה זה, עוד בטרם נכנס משרד עו"ד הוד-סוקול שייצג את הנתבעת לתמונה עם הגשת כתב התביעה המתוקן, ציין הנ"ל בכתב ההגנה, כי "הנתבעת לא רק שלא הסבה נזק לתובע אלא שהטיבה את מצבו הרפואי בכל הנוגע לשיניים, זאת מאחר והטיפולים אשר בוצעו ע"י הנתבעת היו נחוצים ונדרשים, הן כבסיס לתוכנית המקורית אשר הוצעה ע"י הנתבעת לקרן והן לתוכנית המצומצמת אשר אושרה בפועל ע"י הרופא האחראי על הקרן".

למעשה, מכיל כתב התביעה המקורי, הגם שתוקן וכתב ההגנה המקורי שהתווספו לו לאחר מכן טענות נוספות, את סלע המחלוקת בין הצדדים ולמעשה עניינים אלה הם שבאים לידי ביטוי בסיכומי הצדדים, לאחר שמיעת הראיות בתיק.

עלי לציין, כי בפרוטוקול ישיבת ביהמ"ש מיום 7.9.10 לא התכחש ב"כ הנתבעת לעמדת הנתבעת בכתב ההגנה המקורי וציין: "כי המרפאה החלה לתת טיפול בכפוף לאישור של קרן טד אריסון, התחילו לטפל בתום לב ובהסתמך על המצב שהציג התובע, שהוא עומד לקבל טיפול. לא התקבל האישור מהקרן ולכן אמרו לו שאם הוא רוצה המשך טיפול צריך שישלם עבור הטיפולים. הוא סרב ולכן הפסיקו לטפל בו. לכל היותר מדובר בטעות משותפת שאנו התחלנו לטפל".

התובע עם הגשת כתב התביעה המתוקן, תמך את התביעה בחוות דעת של מומחה, ד"ר ארקדיאן. הנתבעת מצידה הגישה את חוות הדעת של ד"ר סימון.

כמקובל בתיקים מעין אלה, ביקש ביהמ"ש למנות מומחה מטעם ביהמ"ש ואף מונו מומחים בתיק זה, ואולם בסופו של דבר לא יצא המינוי מן הכוח אל הפועל ולמעשה המומחים מטעם הצדדים נחקרו בביהמ"ש ע"י הצדדים הרלוונטיים.

בסיכומי התובע למדים על הטענות המרכזיות של התובע בתיק זה:

1. נקודת המוצא של התובע לקיומה של טעות או רשלנות בשל מעשה טיפולי היה בכך שהנתבעת החלה לבצע טיפולים ולעקור שיניים (עקירת שיניים היא דבר בלתי הפיך) מבלי לוודא ולקבל אישור סופי מקרן טד אריסון (להלן: "הקרן") לטיפולים אלה, וזאת שהיא מודעת למצבו הכלכלי הקשה מאוד של התובע.

2. התובע כאמור הגיש חוות דעת של ד"ר ארקדיאן. ד"ר ארקדיאן העיד וציין בחוות דעתו כי לתובע נגרם נזק בכך שעקרו לו שיניים שלא היה צריך לעקור וכי קביעה זו היתה מוטעית, כי היה חסר צילום סטטוס, שזה צילום מדויק, בו רואים את צמיחת השיניים. בהקשר זה מפנה ב"כ התובע גם לחוות דעת שצורפו ע"י הנתבעת עצמה, של הרופאים ד"ר פרסון וד"ר גוטמכר, כאשר מתוכן ניתן ללמוד תזות רפואיות שונות המתייחסות לאיבחון הרפואי באמצעות הצילום הפנוראמי וצילום ה- C.T והצורך הנחוץ לצילום סטטוס.

עוד מודגש, כי החלת הטיפול הרפואי בתובע היתה ללא הצעת חלופה אחרת. לטענת ד"ר ארקדיאן דבר עקירת השיניים לא היה נכון בנסיבות העניין, נעשה ללא צילום סטטוס ויתכן וניתן היה להציל שיניים אלה.

3. התובע מפנה לכך, כי על פי עדותה של הגב' אתי בנאי, מנהלת מרפאת הנתבעת, התובע לא הוחתם על טופס הסכמה לפני תחילת הטיפול וכי נעשתה טעות שלא קיבלו אישור הקרן. העדה העידה, כי העקירות בוצעו אצל התובע לפני שהתברר לנתבעת אישור הקרן.

4. התובע טוען בסיכומיו, כי הוכח אי מהימנות תוכן הרישומים בתיקו הרפואי של התובע והדבר עולה מתוך עדויות רופא הנתבעת בתיק זה.

עוד טוען התובע, כי מעיון בתיקו הרפואי של התובע אשר הוגש בשלמותו לביהמ"ש, ניתן להטיל דופי בתוכנו ובאופן ניהולו, באופן שהוא אינו משקף נכונה את מצב הטיפולים כפי שאלה נעשו בפועל.

עולה מתוך התיק הרפואי, כי עקירת השיניים בוצעה ביום 22.3.09, בטרם קבלת אישור כלשהו מהקרן, כאשר בכל הדפים של התיק הרפואי המפרט את הטיפולים לא ניתן לדעת שמו של המטופל. רק על תוכנית הטיפול החדשה התובע הוחתם וזאת ביום 20.4.09, דהיינו כל טיפול לפני כן לא נעשה תוך הסכמה בכתב.

ביהמ"ש מתבקש אפוא על פי סיכומי התובע לקבוע, כי לא ניתנה הסכמה מדעת.

5. בסעיף הנזק טוען התובע, כי התובע הסובל מחסרון כיס הועמד בפני מצב שאינו מאפשר לו לעמוד בעלויות השלמת הטיפולים והדבר גורם לו לקשיים קשים, הן באכילה ושתייה והן בשל מצב נפשי ובעניין זה מופנה ביהמ"ש לעדותו של התובע ולהופעתו בפני ביהמ"ש.

עוד טוען התובע, כי דווקא טענתה של הנתבעת, כי התובע התעקש דווקא על טיפול דרך שתלים (טיפול בשתלים יקר הרבה יותר מאשר תותבות) ובקשתו מלכתחילה לקבל טיפול מסוג זה, מחזק היה את הצורך בזהירות בקבלת החלטה ע"י הנתבעת בבואה לבחון האם להתחיל במתן טיפולים, ובעיקר בטיפולי עקירת שיניים.

בסיכומו של דבר טוען התובע להתרשלות הנתבעת, באי איבחון נכון של מצבו בטרם קבלת הטיפול, באי הסברה לתובע משמעות הטיפול וסיכוניו, באי קבלת אישור מהקרן, באי החתמתו על הסכמת טיפול ובאי גילוי עובדות שהיו יכולות להביא אותו להחלטה לגבי עצם קבלת הטיפול הרפואי ועלותו.

הנתבעת בסיכומיה אשר הוגשו לאחר אורכות, מדגישה את מצב שיניו של התובע עובר לפנייתו לנתבעת אשר היה בכי רע. התובע פנה לקרן לשם מימון והקרן הפנתה את התובע לנתבעת, כאשר היה ברור לתובע שאין הבטחה למימון הטיפול.

הנתבעת הניחה בטעות שהתובע יקבל מימון מהקרן והחלה לטפל בו.

לטענתה של הנתבעת, בשלב ראשוני של הטיפול ובטרם נעקרו השיניים (שלטענת הנתבעת ממילא היה צורך רפואי בעקירתם) הודיעה הקרן לתובע שהחליטה לדחות את בקשתו והגם שהתובע ידע לטענת הנתבעת על החלטת הקרן, לא שיתף בה את הנתבעת ואפשר לנתבעת להמשיך בטיפול, לרבות עקירת שיניים.

לאחר השלמת חלק נכבד מהטיפול ולאחר שהנתבעת הבינה שלא ניתן אישור למימון הטיפול, הובהר לתובע כי עליו לשאת בעלויות ואולם התובע בחר להפסיק את הטיפול ולהגיש את התביעה.

לטענת הנתבעת אפוא, התובע התנהל בחוסר תום לב מול הנתבעת בכך שהעלים ממנה את החלטת הקרן ואפשר את המשכת הטיפול.

עוד טוענת הנתבעת, כי לתובע לא נגרם כל נזק עקב הטיפול אצל הנתבעת, כי הוא היה זקוק לטיפולים דחופים, אחר מצבו היה מתדרדר, כי קיבל מהנתבעת טיפול נכון ובחר להפסיקו לאחר שהבין שיהיה עליו לשאת בעלויות הטיפול.

טענת הרשלנות ששורבבה, לטענת התובע, עם כתב התביעה המתוקן הינה חסרת שחר וזאת לאור עדויות המומחים.

בסיכומיה מדגישה הנתבעת שתי עובדות בסיסיות:

האחת, שמצב השיניים של התובע היה רע ביותר ולראייה בדיקה ראשונה שנערכה על פי כרטיס הטיפולים בתאריך 1.3.09, אשר הצביעו על מצב שיניים גרוע ביותר, לרבות עששת מתחת לכתרים קיימים בלסת עליונה + תחתונה + ניידות דרגה 2 של שיניים בלסת העליונה וכן הגיינה אוראלית לא טובה, דלקת חניכיים וטיפולי שורש ליקויים.

נקודה נוספת היא, כי התובע לא הציג מצג אמיתי מבחינת מצבו הכלכלי בפני הקרן ולמעשה לכן לא אושרה בקשתו. הטיפול שהוצג בפני הקרן היה הטיפול היקר יותר באמצעות שתלים, כאשר ד"ר קליינשטרן מטעם הקרן אישר תוכנית צנועה בהרבה, הכוללת שיקום באמצעות תותבות לאחר עקירת שיניים.

התובע עצמו מתחיל, לטענת הנתבעת, את הטיפול למרות שטרם ניתן אישור הקרן.

לטענת הנתבעת, בתאריך 30.4.09 מחליטה הקרן לדחות את בקשת התובע למימון הטיפול. ההחלטה על הדחייה היתה לאור העובדה שהתובע הצהיר על הכנסה שנתית של 4,000 ₪ בלבד, שעה שהכנסתו החודשית הממוצעת על פי דפי בנק היתה 13,000 ₪ לחודש מניהול קיוסק וכן 1,800 ₪ קצבת נכות כללית.

התובע יודע על הדחייה אך בכל זאת לא מגלה זאת לנתבעת וממשיך בטיפול, לרבות עקירת שיניים.

בתאריך 14.5.09, דהיינו זמן רב לאחר שהטיפול לא אושר ע"י הנתבעת, נעקרו 5 שיניים בלסת העליונה לאחר שהתובע חתם על הסכמה .

נמסרה לתובע תותבת זמנית בלסת העליונה .

בתאריך 17.5.09 מגיע התובע לביצוע ריפוד בתותבות וזה ביקורו האחרון אצל הנתבעת, משום שלנתבעת נודע שהקרן לא אישרה את המימונים.

הוסבר לתובע, כי עליו לשאת בעלות הטיפול שכבר בוצע בסך 20,718 ₪ ואולם התובע סרב לכך והגיש תביעה קטנה בה למעשה דרש מהנתבעת את המימון של הסכום האמור.

הנתבעת מדגישה כי טענתו העיקרית של התובע לאורך כל הדרך היא, כי הוא הסכים לעבור טיפולים אצל הנתבעת, לאחר שהוטעה לחשוב שהקרן תממן את עלות הטיפולים והוא תלה את האשמה לכך בנתבעת שהחלה את הטיפול מבלי לוודא את הדבר.

טענה זו, טוענת הנתבעת, הוכחה עובדתית כלא נכונה.

לטענת הנתבעת, מרגע שהחליט התובע להמשיך ולקבל את הטיפול, חרף ידיעה שהקרן דחתה את בקשתו, היה עליו לשתף את הנתבעת והמשך קבלת הטיפול היה כרוך בנשיאה בעלותו. התובע התנהל בחוסר תום לב מוחלט. התובע הוא שאשם באי אישור הקרן, לאור מחדליו שלו. היתה לו אפשרות כלכלית לשאת בעלות הטיפול אך הוא בחר שלא לעשות כן.

טעות מטעם הנתבעת אינה מקנה לתובע זכויות. מדובר בטעות בתום לב מוחלט ואילו התובע הוא שהתנהג בחוסר תום לב.

התובע היה זקוק לטיפול עוד לפני פנייתו לנתבעת וללא קשר אליה. טיפולי השיניים אותם מבקש התובע, הצורך בהם לא נגרם ע"י הנתבעת.

לטענת הנתבעת, מהווה טענת הרשלנות הרחבת חזית שאין לה גם בסיס לגופו של עניין. הנתבעת מפנה לכך שהן בכתב התביעה המקורי והן בכתב התביעה המתוקן, אין זכר לטענה לפיה הטיפול היה רשלני. גם בחוות דעתו של ד"ר ארקדיאן מטעם התובע וגם בחוות דעת משלימה שניתנה על ידו בהמשך, לא נמצא פירוט טענת התרשלות כנגד הנתבעת. רק בחקירה נגדית "נזכר" ד"ר ארקדיאן לעלות טענת רשלנות כנגד הנתבעת ומדובר בהרחבת חזית.

לגופו של עניין, טענת הרשלנות התבררה כחסרת שחר.

הנתבעת תוקפת את חוות הדעת של ד"ר ארקדיאן וטוענת, כי אין לתת לה שום משקל וזאת מהסיבות הבאות:

בחוות הדעת לא מצוין שהמומחה בדק את התובע ולא מצוינים ממצאי בדיקתו.

בחוות הדעת לא מצוין שהמומחה עיין בכרטיס טיפולים של התובע.

בחוות הדעת לא מצוין שהמומחה עיין בתצלומי רנטגן שנעשו לתובע לפני או אחרי הטיפול.

בחוות הדעת אין דיון בסוגיית איכות או מהות הטיפול שנעשה וממילא אין תביעה על רשלנות בטיפול.

בחוות הדעת אין התייחסות למצב התובע עובר לטיפולים או לקשר סיבתי בין תוכנית הטיפול שהציע המומחה בסוף חוות הדעת ובין הטיפול נשוא כתב התביעה.

ניתנה אפשרות והוגשה חוות דעת משלימה ואולם המצב לא השתנה, לטענת הנתבעת, בחוות הדעת. אין דיון בחוות הדעת המשלימה במהות הטיפולים שניתנו ע"י הנתבעת, קיום התרשלות או דיון בקשר סיבתי.

הנתבעת מפנה לחקירתו של ד"ר ארקדיאן כאשר נדרש להציג ממצאי אותה בדיקה של התובע, הוא הפנה לדברים שנרשמו בחוות דעתו המקורית שאינם אלא ציטוט מפרוטוקול הדיון שנערך בתיק זה.

בחקירתו הנגדית הועלו טענות רשלנות שלא היה להם זכר בחוות דעתו, כאשר טען שהיה צורך בביצוע צילום רנטגן מסוג "סטטוס" ולא היה די בצילום פנוראמי או T.C. שנעשו בפועל. טענה זו לא הועלתה לא בחוות הדעת המקורית ולא בחוות הדעת המשלימה.

לעומת חוות דעת זו של התובע עומדת חוות דעתו של מומחה הנתבעת, ד"ר סימון, אשר מוכיחה שהנתבעת לא התרשלה.

עולה מחוות הדעת של ד"ר סימון כדלקמן:

1. מצב שיניו של התובע לפני הטיפול היה בכי רע.

2. עקירת שיניים היה כורח מציאות והיא נבעה ממצב שיניים לפני הטיפול.

3. השיקום שבוצע לתובע באמצעות תותבות הותאם למצבו.

4. התותבת בלסת העליונה נעשתה כראוי ומשרתת את התובע.

5. בלסת התחתונה נעשתה עבודת הכנה מתאימה שלא הושלמה לאור הפסקת הטיפול וניתן להמשיך בה.

לטענת הנתבעת אין לראות בחוות הדעת של ד"ר פרסון וד"ר גוטמכר כחוות דעת קבילות בתיק זה והמסקנה שאותה מבקש התובע להסיק מחוות דעת אלה, לפיה היה צורך בביצוע בדיקת "סטטוס" אין לה זכר בחוות דעת ד"ר ארקדיאן והופרכה בעדות ד"ר סימון מטעם הנתבעת.

אם יקבל ביהמ"ש את עמדת התובע, לאור העובדה שלא יידע את הנתבעת על סירוב הקרן לממן את הטיפול, יש להשית עליו אשם תורם של 70%.

לחילופין, טוענת הנתבעת, כי גם אם יקבע ביהמ"ש כי נפל פגם בהתנהלות הנתבעת, עדיין יש לדחות את התביעה בהעדר נזק. חוות דעת מטעם התובע אינה מלמדת על קיום נזק שכזה. הטיפול שניתן ע"י הנתבעת נפסק לפני שבא לסיום, אך עד לאותו שלב ענה על צורכי התובע. עקירת השיניים היתה בנסיבות העניין הכרחית והמומחים שטיפלו בתובע, לרבות ד"ר קליינשטרן מטעם הקרן, מצאו שיש הצדקה לכך.

התוכנית אותה מציע ד"ר ארקדיאן בחוות הדעת מורכבת משיקום באמצעות 8 שתלים ושימוש בשתלים אינו נובע מהטיפול נשוא התביעה ואינה קשורה קשר סיבתי לטיפול זה.

מצבו של התובע עובר לטיפול היה בכי רע, דבר שד"ר ארקדיאן לא התייחס אליו בכלל.

הנתבעת מסבה את תשומת לב ביהמ"ש, כי יש פער בין הסכומים המבוקשים בכתב התביעה לבין מסמך עלות תוכנית טיפול של ד"ר בלאן מתאריך 7.2.11, עליו מסתמך התובע, שבו מצוין כי תוכנית הטיפול של התובע היא בהיקף של 114,750 ₪.

הפיצוי המרבי לו יכול להיות זקוק התובע הינו 7,000 ₪ בגין עוגמת נפש וגם מתוכה יש להפחית 70% רשלנות תורמת, כך שהפיצוי המגיע לתובע הוא 2,100 ₪ אשר מתקזז בגין טיפולים שניתנו לתובע ואשר מעולם לא שילם בשיעור של 7,295 ₪, דבר המצביע על כך כי התביעה, ככל שביהמ"ש יסבור שיש מקום לקבל אותה, נבלעת.

לסיכומי הנתבעת צורפו תיק מוצגים. מרבית המוצגים ככל שהם נוגעים למסמכי הקרן מטושטשים, היה קשה מאוד לעיין בהם.

לאחר שעברתי על סיכומי הצדדים, על חוות הדעת הרפואיות, על עדויות הצדדים בישיבות ההוכחות השונות שהתקיימו בתיק זה ועל המסמכים הרבים ובתוכם המסמכים שצורפו לתיק המוצגים, אני נותן בזאת את פסיקתי:

דין התביעה להתקבל בחלקה.

להלן נימוקיי:

1. המסכת העובדתית:

א. על פי תיקו הרפואי של התובע, אשר הומצא בשלמותו ע"י הנתבעת, כאשר התיק אצל הנתבעת נפתח ביום 1.3.09 והתובע עבר בדיקות והערכות שונות אצל רופאי הנתבעת, אשר בין השאר התייחסו למצב הרפואי של שיניו עובר לטיפול, עבר התובע עקירת שיניים ביום 22.3.09. כאן המקום לומר, אין לי סיבה להאמין שהתיעוד הרפואי טרם אותן עקירות ב- 22.3.09, כפי שמופיע במסמכי הנתבעת, המתייחס למצב פיו של התובע אינו תיאור אמיתי ונכון. לצערי, ד"ר ארקדיאן מטעם התובע ואתייחס לחוות דעתו בנפרד, לא נתן כלל את דעתו למצבו של התובע מבחינת השיניים עובר לטיפולי העקירה. גם התובע בעדותו בביהמ"ש מיום 16.12.12 לא היה אמין כלל בעדותו לגבי מצב השיניים עובר לטיפולו אצל הנתבעת. התובע טען, כי מצב השיניים היה טוב והוא טופל עובר לפנייתו לנתבעת אצל אחד, ד"ר יחיא. התובע לא המציא שום חומר רפואי הנוגע לטיפול אצל ד"ר יחיא והדבר אומר "דרשני". אני לא נותן אמון, כי מצב השיניים היה טוב לפני הטיפול אצל הנתבעת ואתייחס לנקודה זו בהמשך.

מכל מקום, התיק הרפואי נפתח כאמור ב- 1.3.09 ולמרות שאין רישום על כל דף רפואי שמדובר בתובע מר זוהר ברוך, אין לי סיבה להאמין שלא כך הדבר. לא מצאתי בתיק הרפואי הסכמה מצד התובע לטיפולי עקירה שנערכו לו בתאריך 22.3.09 (הגם שהוא חתום על תוכנית הטיפול המצומצמת שאושרה).

ב. גם לשיטתה של הנתבעת, רק בתאריך 30.4.09, דהיינו למעלה מחודש לאחר תחילת העקירות, מחליטה הקרן לא לאשר את מימון הטיפולים לתובע. הנתבעת חוזרת לכל אורך סיכומיה על כך שהתובע ידע במפורש על החלטה זו של הקרן. עברתי על כל פרוטוקול החקירה הנגדית של התובע ולא מצאתי התייחסות מפורשת בסוגייה זו, שבמהלכה הוכח, כי התובע ידע על החלטת הקרן. ניתן לטעון שהיה על התובע, כתובע סביר או כאדם סביר הממתין להחלטת הקרן, לדעת על כך אך אין לי ראייה מפורשת כי התובע ידע על החלטת הקרן.

משכך, אני אייחס לתובע, לצורך העניין, רשלנות תורמת בשיעור של 40%, אבל הטענה שהוכח שהתובע ידע על החלטת הקרן, לא הוכחה במשפט.

מכל מקום, ב- 30.4.09 נימקה הוועדה מטעם הקרן בנימוקים להחלטה את החלטת הדחייה: "אדם ערירי. יחד עם זאת לא נתן הסברים להכנסות. יש בעיה בשיניים אבל קשיי ההסבר מעמידים בספק את היכולת לתרום". "בסעיף כלכלי – לא ברור לחלוטין כי יש קיוסק ולא נתן תשובות לגבי הכנסות. שלילי!" ובסיום: "שלילי לאור העדר הסברים להכנסות".

לא ברור לי מהיכן שאבה הנתבעת בסיכומיה את הנתונים, כי התובע משתכר את הסכומים הנקובים בסיכומיה ובמיוחד לאור העובדה שהתובע מקבל נכות כללית של 100%, על פי מסמכים, ומבחן הנכות הכללית לוקח בחשבון גם הכנסות. מכל מקום, לא מצאתי התייחסות ספציפית בקרן לטענות הנתבעת, למעט העובדה שהתובע לא עמד בנטלי הצגת ההכנסות ולכן לא אושר מימון הטיפול בו בסופו של דבר.

מדובר בהחלטה מיום 30.4.09. לטענת הנתבעת בסיכומיה, משהוצאה החלטה שכזו היה אסור לתובע להמשיך בטיפול מבלי ליידע את הנתבעת על החלטת הקרן (ובסוגייה זו כאמור שלא הוכחה כדבעי, אני אפסוק 50% רשלנות תורמת, היה ותתקבל התביעה).

ג. למרות זאת, על פי התיק הרפואי שהומצא, ממשיך התובע בטיפול, לרבות עקירת שיניים נוספת המתרחשת בתאריך 14.5.09, דהיינו כשבועיים לאחר הדחייה של הקרן. כאן כבר ניתנת הסכמה מפורשת בכתב ועקירה מבוצעת בלסת העליונה (5 שיניים), כאשר בנוסף נמסרה לתובע תותבת זמנית בלסת העליונה.

רק בתאריך 17.5.09, כלומר 3 ימים אחרי העקירה והכנת התותבת וכאשר התובע מגיע לביצוע ריפוד התותבות, אז מודיעה לו הנתבעת, כי אינה מוכנה להמשיך בטיפול לאחר שנודע לה, כי הקרן לא אישרה את המימון וגם דורשת, כפי הנראה, את עלות הטיפול אשר כבר בוצע ואשר עמד על כ- 21,000 ₪ בזמן הדרישה.

ד. התובע מגיש בעקבות זאת תביעה קטנה לביהמ"ש בקריות ובמהלכה הוא דורש מביהמ"ש לחייב את הנתבעת בסכום של כ- 21,000 ₪, שהוא סכום הטיפול שבוצע בפיו. התובע לא דורש בכתב תביעה זה סכומים נוספים.

על פי כתב ההגנה שהוגש לביהמ"ש לתביעות קטנות הוברר, כי למעשה הנתבעת מתחילה בטיפול בתובע בטרם יש אישור כלשהו של הקרן. הבקשה לאישור הרופא מטעם הקרן, ד"ר קליינשטרן, שמטבע הדברים נותן את דעתו בעצם הצורך בטיפול בשיניים (והוא עושה זאת רק כאשר הדבר מחייב, דבר המלמד, כי שיניו של התובע בהחלט לא היו במצב הטוב, כפי שהוא מנסה לתאר), נשלחת רק ביום 29.3.09 (כלומר, 7 ימים אחרי העקירה) ואילו אישור עקרוני ניתן ע"י ד"ר קליינשטרן רק יומיים לאחר מכן ב- 31.3.09 וזאת ביחס לתוכנית מצומצמת בשיניים. על פי התיק הרפואי, ב- 1.3.09 ביקש התובע כדלקמן: "מבקש שיקום פה עליון + תחתון. הפציינט מבקש לבדוק טיפול אפשרות עם שתלים (טיפול בשתלים יקר בהרבה מטיפול בתותבות, הערה שלי – השופט ע.נ.)". כלומר, לתובע רצונות, הוא יודע בדיוק מה הוא היה רוצה שיעשו בשיניו, אבל ד"ר קליינשטרן, שהוא הסמכות לאשר את הטיפול, מאשר תוכנית מצומצמת ולא תוכנית יקרה, המבוקשת ע"י התובע.

התובע חותם על תוכנית זו ולכן הוא ידע היטב שזו התוכנית שבשלב זה אושרה ולא תוכנית אחרת.

כאן המקום לומר, כי בטרם בוצעה העקירה ובתאריך 22.3.09 מתייחס הרופא למצב השיניים ואני נותן אמון מלא כי זה היה מצב השיניים עובר לטיפול: "חוסר תמיכה גרמית סביב כל השיניים בלסת העליונה. עששת, שיניים לעקירה, דלקת חניכיים חריפה, תוכנית טיפול לפי בקשת פציינט (לא סופי)".

ד. כאשר מגלה הנתבעת, כי לא אושר לתובע דבר (לאור אי זכאות כלכלית להבדיל מזכאות רפואית מבחינת מצב השיניים), היא מסרבת להמשיך בטיפול. אך באותה מידה והדברים נאמרים ע"י ד"ר סלוצקי מטעם הנתבעת במפורש בכתב ההגנה בביהמ"ש לתביעות קטנות "לא מבקשת (הנתבעת) החזר עלות טיפולים אשר בוצעו על ידה". כלומר, הנתבעת מבינה שהיא טעתה ולכן מוכנה לספוג את הטעות.

בנסיבות אלה, התובע "הרוויח" לכאורה ולא ברור אפוא מדוע בחר להגיש תביעה קטנה על סכום של 21,000 ₪, עלות טיפול שכבר בוצע וזאת לאחר שד"ר סלוצקי מבהיר בכתב ההגנה, כי לא יבקש החזר טיפולים שכבר בוצעו.

ה. אין להבין אפוא את התביעה של התובע בכתב התביעה המתוקן, לאחר שהתיק הועבר לשלום ולאחר שנכנסו עורכי דין לתמונה, אלא כתביעה המורה לנתבעת להשלים טיפול מעבר למה שכבר נעשה עד לסכום של 36,656 ₪ שנתבע ובתוספת פיצוי בגין כאב וסבל והוצאות שונות.

לא ברור מדוע בנסיבות אלה מגיש התובע מכתב רפואי, שהינו הצעת מחיר של ד"ר בלאן לטיפול בשיניו כעת ואשר טוען, כי מדובר בעלות טיפול של למעלה – 100,000 ₪ ומסמך זה למעשה אינו רלוונטי כלל לעניין התביעה.

ו. שתי נקודות חשובות עולות בחקירתו של התובע בישיבה מיום 16.2.13, שהיתה חקירה לא קלה.

ראשית, התובע חתם על מסמך מ/1, שהינו אישור אישור התוכנית המצומצמת יותר של ד"ר קליינשטרן, רופא הקרן, לאחר שלא אושר לו ביצוע השתלים. וכך נשאל לאחר אישור חתימתו:

"המסמך מ/1 זה מסמך שהודפס ביום 20.4.09 ומתייחס לתוכנית הטיפול כפי שאושרה ע"י ד"ר קליינשטרן, הרופא מטעם הקרן והתוכנית הרבה יותר קטנה, היא לא כוללת אפילו שתל אחד אלא תותבת אחת למעלה ולמטה ואתה הסכמת וחתמת ואישרת. זה לא שתלים, זה לא תוכנית גדול. תוכנית בעלות של 26,000 ₪ ואתה מסכים".

אינני מבין מדוע התובע, שלא היה לו הסבר מניח את הדעת לשאלה זו, מבקש כיום למעשה לקבל טיפול יקר יותר על שתלים, שעה שגם לשיטתו שלו הוא הסכים לטיפול באמצעות תותבות. הדרישה לטיפול ע"י שתלים היא מקוממת ונדחית על ידי.

בעמ' 18 לפרוטוקול מסכם ב"כ הנתבעת את ההתייחסות שלו לתביעת התובע: "האם נכון שהגשת את התביעה הקטנה כי כל מה שרצית זה לחייב את המרפאה לעשות את הטיפול של ד"ר קליינשטרן?" והתובע משיב: "לא יודע אם ביקשתי זאת. על סמך מה עקרו לי את השיניים? יש לי 5 תאריכים לבוא למרפאה. למה קבעו לי תאריכים?" זו תשובה שאינה מספקת ואינה הולמת בנסיבות העניין.

מכל המקובץ עד עתה, ניתן לסכם מבחינה עובדתית כדלקמן:

1. הוכח, כי מצב פיו של התובע היה רע ולראייה אישור ד"ר קליינשטרן לתוכנית מצומצמת ומסקנות הרופאים של הנתבעת, שאין כל מסמך אחר שהוצג ע"י התובע שיש בו כדי לסתור אותם.

2. התובע עבר ביצוע פעמיים של עקירות. בפעם הראשונה בוצעה עקירה ללא הסכמה בכתב, ללא אישור של הקרן וללא פנייה לקרן שנעשתה לאחר מכן. יצוין כי התובע חתם על תוכנית טיפול מצומצמת שאושרה בהמשך ע"י ד"ר קליינשטרן.

הפעם השנייה שבה נעקרו השניים בלסת העליונה, נעשה הדבר תוך החתמת התובע על הסכמה בכתב וכאשר למעשה הקרן כבר לא אישרה כלכלית את הזכאות, כאשר לטענת הנתבעת התובע ידע על כך ואולם לא הוצגו ראיות, כי אכן התובע ידע על כך, כפי שהנתבעת טוענת. עם זאת היה על התובע כתובע זהיר לבדוק אף הוא אצל הקרן את הסיבסוד של הטיפול, ומשלא עשה כן יש להטיל עליו רשלנות תורמת.

3. ההסכמה של התובע הייתה מבוססת על התוכנית המצומצמת של ד"ר קליינשטרן, עליה גם חתם, בשיעור של 26,000 ₪ ובשום פנים ואופן לא על תוכנית יקרה יותר, אותה מן הסתם רצה התובע ואף ציין זאת במפורש, הכוללת שתלים בעלות כלכלית הרבה יותר משמעותית.

ניתן לסכם ולומר שהתובע הוכיח מבחינה עובדתית, כי לא נתן הסכמה לעקירת השיניים בפעם הראשונה וכי הנתבעת הזדרזה בביצוע פעולת העקירה בטרם קיבלה אישור הקרן.

העובדה שהנתבעת פעלה ללא הסכמה בכתב של התובע, וללא הוכחה כי הוסברו לו המשמעויות של פעולה שכזו, שהיא פעולה בלתי הפיכה, וכאשר התובע יוצא מנקודת הנחה לאור מצבו הכלכלי הקשה מאד שהנתבעת פועלת עפ"י ומכוח אישור הקרן, מהווה עילה לקבל את תביעתו של התובע חלקית. עם זאת, לא ניתן שלא לבדוק את השאלה, האם פעולה רפואית זו הייתה פעולה נחוצה בנסיבות העניין או שמא פעולה שניתן היה להסתפק בתוצאה פחות קשה מבחינתו של התובע, אשר הסתמך לכאורה בעת ביצוע העקירות על כך שיושלם הטיפול בהתאם לתוכנית המצומצמת של ד"ר קליינשטרן, שלמעשה מרבית הטיפול הרפואי על פי התוכנית שלו אושרה.

סוגיה זו תנותח במסגרת חוות הדעת הרפואיות.

2. חוות הדעת הרפואיות:

תביעה מעין זו מחייבת חוות דעת רפואית והתובע תמך את תביעתו בחוות הדעת הרפואית של ד"ר לאון ארקדיאן, מומחה לכירורגיית פה ולסת. המומחה ציין את המסמכים אשר עמדו בפניו בעת המקרה. לא ציין בחוות דעתו הראשונה (ניתנה חוות דעת משלימה בהמשך), כי בדק את התובע ואולם ציין בחקירתו בביהמ"ש, כי עשה כן.

בחוות דעתו ציין בין השאר ד"ר ארקדיאן, כי במצבו של התובע יכול היה להסתדר במצבו הקודם לפני תחילת הטיפולים. לטענתו, העובדה שנעקרו שיניים והתחילו בטיפולים רפואיים ללא רשות זו רשלנות וכי התובע לא היה מגיע לטיפול רפואי אלמלא היה משוכנע ובטוח שכל העניינים מסודרים. לטענת ד"ר ארקדיאן הרשומות הרפואיות לקויות ביותר. מדובר בליקויים שמהם סובל התובע כיום והכוללים: קשים בדיבור, לעיסה ואכילה. נגרמה לתובע נכות בשיעור 5% והוא יזדקק להשתלות של 8 שיניים בעלות של 60,000 ₪.

בחוות הדעת המשלימה מציין הרופא, כי לא היו הצעות לטיפולים חלופיים ולא הוכח שום נחיצות מיידית לאותו טיפול. עוד הוא טוען, כי אין אפשרות לקבוע עששת על סמך צילום פנוראמי בלבד. לטענתו, עלות הטיפול הינה 30,000 ₪ (מחצית מהסכום אותו ציין בחוות דעתו המקורית).

כפי שהבהירה הנתבעת בצדק בסיכומיה המפורטים – לא נמצא בחוות הדעת כל הוכחה לרשלנות או קשר סיבתי שבין הטיפול שבוצע ע"י רופאי הנתבעת לבין הנזק שלו טוען התובע. זאת ועוד, אין זכר בחוות הדעת הנ"ל לקביעה שהיה צורך בצילום רנטגן מסוג "סטטוס" ולא היה די בצילום פנוראמי או סי.טי. על מנת לקבוע את מצבו של התובע.

יש לציין, כי בחוות דעת לא מתייחס ד"ר ארקדיאן כלל למצבם של השיניים עובר לטיפול ולכן אני מתקשה עד מאד לקבל את מסקנתו כי ניתן היה שלא לטפל בתובע כלל ולהשאיר את המצב כפי שהוא.

אל מול חוות דעת זו הוגשה חוות הדעת של ד"ר סימון מטעם הנתבעת. ד"ר סימון מטעם הנתבעת מדגיש את מצב השיניים הגרוע של התובע עובר לטיפול אצל הנתבעת וכי עקירת השיניים היוותה כורח מציאות לאור מצב זה. לטענתו, השיקום באמצעות תותבות בלסת העליונה נעשה כראוי ומשרת את התובע. לא הושלמה עבודה בלסת התחתונה, לאחר שהתובע סירב לאפשר לעשות זאת.

ד"ר סימון טוען, כי אין צורך בצילום "סטטוס" על מנת לקבוע קביעות אלה.

בחנתי את שתי חוות הדעת ואת טענות הצדדים בהקשר זה, לרבות התייחסות התובע לחוות הדעת הרפואיות של ד"ר גוטמכר וד"ר פרסון, אשר למעשה הוגשו בתיק זה בבקשת הנתבעת לשנות את החלטת ביהמ"ש לעניין מינוי מומחה רפואי מטעם בימ"ש ולמעשה אינן חוות דעת של מומחי ביהמ"ש וככאלה ניתן להתייחס אליהן כמציגות תזה רפואית כזו או אחרת בלבד.

בין שתי חוות הדעת, עדיפה בעיני חוות דעתו של ד"ר סימון ואסביר – ראשית, לא מצאתי שום ממש בטענה, כי מי מרופאי הנתבעת התרשלו בכך שלא ביקשו צילומי "סטטוס" של פיו של התובע. העדויות של המומחים השונים, ובתוכם רופאים נוספים שהעידו, לימדו אותי שאין שום צורך בצילומי "סטטוס" על מנת להעריך את דרך הטיפול בפיו של התובע, עניין שגם לא עלה כלל בחוות הדעת הרפואית (המקורית והמשלימה) של ד"ר ארקדיאן ולמעשה נבנה כטיעון המהווה "הרחבת חזית" במהלך המשפט.

ד"ר ארקדיאן לא מצא לנכון להתייחס למצבו הקודם של התובע. ההתייחסות למצבו הקודם של התובע בתיק זה חשובה מאוד, שכן על ביהמ"ש להעריך האם הטיפול הרפואי שניתן לתובע, שבמהלכו נעקרו השיניים, היה טיפול נכון וסביר והוכח במשפט, כי הוא אכן נכון וסביר לאור מצבם הירוד של השיניים, כאשר הפיתרון הוא בהמשך או תותבת או השתלה.

לגבי השתלה – אין שום סיבה לתת השתלה מקום שהוכח שד"ר קליינשטרן, רופא הקרן, לא אישר זאת והתובע חתם על כך. אך לגבי תותבות – היה לתובע יסוד להאמין, כי יורכבו תותבות, הן בלסת העליונה והן בלסת התחתונה, כאשר בפועל הורכבה בלסת העליונה בלבד. בתחתונה סרבה הנתבעת, לאחר שהובהר שהקרן לא מוכנה לממן את הטיפול.

האם הורכבה התותבת העליונה בצורה סבירה? לטענת ד"ר ארקדיאן התשובה היא – לא. לדעת ד"ר סימון, התשובה היא – כן. התובע עצמו מתלונן על בעיות שונות כעולה מעדותו וייתכן והוא מתקשה להסתגל לתותבות אבל אינני נותן אמון, כי מדובר היה בטיפול רשלני, כזה או אחר.

נטען ע"י ד"ר ארקדיאן, כי ניתן היה למצוא נוסחא פחות חריפה לטיפול בפיו של התובע, דהיינו לא לעקור את שיניו ובכל מקרה להציע לו חלופה טיפולית אחרת, דבר שלא נעשה. לא שוכנעתי כי יש בטיעון זה ממש ולא הייתה ברירה אלא לעקור את השיניים. עם זאת, הנתבעת הייתה מחויבת בחובת זהירות בטרם היא פועלת בעקירת שיניים כי יש אישור הקרן להרכבת תותבות וכן להסביר לתובע את המשמעויות הנגזרות מכך והדבר לא נעשה.

לא ייתכן שיעקרו שיניים ללא קבלת הסכמה מפורשת מאדם, כפי שנעשה במקרה הראשון להבדיל מהמקרה השני, ולא ייתכן שהאדם יסבור שעם עקירת השיניים ימשיך הטיפול בו והוא מופסק לאחר שהנתבעת מגיעה למסקנה שאין גורם שיממן את הטיפול.

לגבי הרישום הרפואי – ייתכן והיה מקום לבצע תיקונים כאלה או אחרים ברישום הרפואי, אולם לא התרשמתי, כי הרישום הרפואי פוברק, כפי שטען התובע בעדותו וכפי שנטען ע"י ד"ר ארקדיאן ולא מצאתי בטענות אלה ממש.

למעשה, מסקנתי היא מחוות הדעת הרפואיות ומעדויות הרופאים השונים, שהלכה למעשה, לתובע לא נגרם נזק רפואי, שכן מצב השיניים חייב טיפול בדמות עקירות, כאשר השלמת הטיפול באמצעות תותבות, להבדיל משתלים, הייתה מחויבת המציאות, שכן לא ייתכן שאדם יישאר ללא שיניים.

עלי לציין, כי ישנן סתירות מהותיות לעניין הסכומים הכספיים המופיעים בחוות דעתו של ד"ר ארקדיאן.

סוף דבר ותוצאת פסק הדין:

אני סבור שבנסיבות תיק זה יש להסתפק בתוצאה אחת ויחידה והיא השלמת הטיפול בלסת התחתונה באמצעות תותבות, על פי חוות הדעת המצומצמת של ד"ר קליינשטרן, ואבהיר את תוצאת פסק הדין:

התובע אישר את הטיפול המצומצם של ד"ר קליינשטרן ואינו יכול כעת לדרוש טיפול באמצעות שתלים. טיפול זה היה בסדר גודל של 26,000 ₪ והתובע חתם על כך. בפועל טופל התובע בסכום של כ-21,000 ₪, כאשר הנתבעת דרשה מהתובע לשלם סכום זה לאחר שהקרן לא אישרה את הטיפולים. התובע הזדרז והגיש בעניין זה תביעה לבימ"ש לתביעות קטנות והנתבעת שהייתה מודעת לטעותה, באמצעות ד"ר סלוצקי, למעשה הסכימה לוותר על דרישתה זו.

ניתן היה להסתפק לכאורה בכך, אך התובע חשב כי ביהמ"ש יפצה אותו וייתן לו טיפול מלא על שתלים, ואין כל הצדקה לכך.

הוכח במשפט כי עקירת השיניים בפעם הראשונה נעשתה ללא הסכמה מפורשת וכאשר התובע סבור באמת ובתמים, כי הטיפול בו יושלם ומצבו הכלכלי הוא כזה שלא יוכל להשלים בשום פנים ואופן את התקנת התותבות.

בפעם השנייה של ביצוע עקירות, טוענת הנתבעת, כי התובע ידע גם ידע, כי הקרן לא אישרה את הטיפול בו כלל, אך לא הוצגו שום ראיות שמכוחן אוכל להתרשם, כי טענה זו הוכחה במשפט והתובע גם לא נשאל בהקשר זה בחקירתו הנגדית.

נכון הדבר שהתובע עצמו התרשל בכך שלא הציג מספיק ראיות לגבי זכאותו הכלכלית, אך החישובים שמבצעת הנתבעת, שלפיהן היו לו מקורות הכנסה ניכרים (13,000 ₪ לחודש מקיוסק) לא עולים בקנה אחד, בשום פנים ואופן, עם העובדה שהוא מקבל נכות כללית של 100% ועם החומר שהוצג לי.

לא הוכח שהטיפול בתובע היה רשלני או בלתי סביר ולא הוכח, כי התותבת העליונה איננה משרתת את התובע.

הבעיה היא לגבי השלמת הטיפול ביחס ללסת התחתונה ולגבי השיניים התחתונות. לאור העובדה שהטיפול של הלסת העליונה הכוללת עקירה של 5 שיניים והתקנת תותבת בהמשך בוצעה כאשר היה כבר הייתה דחיה של הקרן ביחס לטיפולים והיה על התובע לדעת זאת, אשית על התובע שממילא כאמור קבל טיפול שלא זכה למימון וגם לא נגרם לו נזק באופן שאטיל עליו רשלנות תורמת בשיעור של 40%.

אשר על כן, תוצאת פסה"ד תהיה חיוב הנתבעת לשאת בעלות התוכנית המצומצמת של ד"ר קליינשטרן בשיעור של 5,000 ₪ מעבר לסכום שכבר טופל בו התובע, כאשר בנוסף נפסק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל.

כאב וסבל מבטא את עמדת ביהמ"ש בכך שלמעשה בוצע כאן טיפול ללא קבלת אישורים מתאימים ותוך אי הסכמה מפורשת של התובע. עוד אציין ואדגיש, כי הטענה של התובע לגבי נכות בשיעור 5%, כעולה מחוות דעת ד"ר ארקדיאן לא התקבלה על דעתי וגם הטענות לנכות נפשית מצריכות חוות דעת.

עם זאת, לא יכולתי שלא להתרשם ממצבו הירוד מאוד של התובע בעקבות מצב שיניו. התרשמותי הייתה שמדובר באדם מסכן תרתי משמע, שאובדן השיניים גרם לאובדן בטחון עצמי ולפגיעה בכל מערך חייו.

אני סבור שפיצוי גלובאלי של 20,000 ₪ בגין כאב וסבל, הינו סכום הולם ונכון בנסיבות העניין.

בנוסף אני פוסק לתובע בגין הוצאות משפט (חוות דעת רפואית) סכום גלובלי של 2,000 ₪.

מתוך הסכום של 27,000 ₪ אליו הגעתי אני מפחית 40% רשלנות תורמת (הפחתה של 10,800 ₪) היינו מדובר בסכום פיצוי של 16,200 ₪ בלבד.

אשר על כן, אני פוסק לתובע סך של 16,200₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% + מע"מ מתוך הסכום שנפסק ובצירוף אגרת בימ"ש ששולמה ע"י התובע.

סכום זה תשלם הנתבעת לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ביתרת האגרה החלה, ככל שקיימת אגרה שכזו, תישא הנתבעת.

את הסכום של 2,500 ₪ שהופקד ע"י התובע בקופת ביהמ"ש לצורך הבטחת הוצאות, תשחרר המזכירות לטובת התובע תוך 30 יום.

ניתן היום, א אייר תשע"ג, 11 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.