1. מבוא ורקע לתביעה
2. התובע הינו בעל עסק של יבוא, ויצוא וסחר בינלאומי במוצרי חשמל, הפועל תחת השם "אלמערד אלעצרי" – חומרי חשמל, הרשום כדין הן בשטחי האוטונומיה הפלסטינית (בעזה) והן כעוסק מורשה בישראל (מס' עוסק מורשה 563418391) (להלן: "התובע").
3. נתבעים 1-4 הינם אחים, העוסקים בהובלות ושינוע סחורות ברחבי הארץ ובעזה באמצעות נתבעת 5 - "אחים תורג'מן הובלות" (להלן: "הנתבעים").
4. התובע הגיש תביעה כספית בסך 2,232,548 ₪, שעניינה נזק לרכושו אשר הוחזק בחצר הנתבעים, נזק שנגרם כתוצאה משריפה, שפרצה בשטחם של הנתבעים, וכילתה את רכושו של התובע.
5. התביעה הוגשה אף כנגד מדינת ישראל - משרד הביטחון (נתבעת 6). אולם, ביום 25.2.10 הוגשה בקשה בהסכמה למחוק את הנתבעת ללא צו להוצאות, הבקשה קיבלה תוקף של פסק דין.
6. במסגרת עסקיו רכש התובע במהלך שנת 2008 סחורה ומוצרים שונים הקשורים לתעשיית החשמל לשימוש תעשייתי וביתי מחברות שונות בישראל, לשם ייבואם לעזה. בשל מגבלות קבועות על העברת סחורה מישראל לעזה, אחסן התובע בחודש יוני 2008 את הסחורה שרכש במחסן של אחד מספקיו הקבועים – חברת יקיר תעשיות בע"מ, בנמל אשדוד (להלן: "מחסן יקיר") והמתין לקבלת אישורים להכניסם לעזה. כמות המוצרים החשמליים שנרכשו הייתה גדולה והיא כללה בין היתר: כבלים, סוללות, סרטי בידוד, מכשירים חשמליים, כלי עבודה חשמליים (מקדחות, מכשירי הלחמה וכו'), נורות חשמליות, פנסים, חלקי חילוף שונים ועוד. חלק מהסחורה יועדה להימכר לחברת החשמל של עזה וחלקה יועדה לשוק הפרטי. במקביל, המשיך התובע לרכוש מוצרים נוספים ולרכזם במחסני יקיר. הסחורה אוחסנה במחסני חברת יקיר עד ליום 11.1.09. בתקופה זו התדרדר המצב הביטחוני ובסוף דצמבר 2008 החל מבצע "עופרת יצוקה".
7. חרף המבצע, התנהלו בתחילת ינואר 2009 מגעים בין ממשלת ישראל לבין מדינות אחרות להקלת המצב ההומניטרי בעזה ונמסר לתובע מחברת החשמל, שערכה את התיאומים הנדרשים להכנסת הציוד, כי ניתנה הסכמה מצד מדינת ישראל, להכניס לעזה ציוד הקשור לתעשיית החשמל על מנת לאפשר תיקון חלקי של נזקי הלחימה לתעשיות החשמל, החלפת מתקנים וכו'.
8. ביום 9.1.09 שוחח התובע עם מנכ"ל חברת יקיר, על מנת לקחת את הסחורה כדי להכניסה לעזה. התובע הזמין שירותי הובלה מנמל אשדוד למעבר כרם שלום באמצעות חברת הובלות פלסטינית – "שראפי הובלות", שבבעלות האחים אבו חאלד ומוחסין שראפי, מכריו של התובע. שראפי עצמו הזמין (הזמנת משנה ) שלושה מובילים כל אחד עם משאית טריילר כפול: אילן איטח, אודי קלימי והנתבעים.
9. ביום 11.1.09 הועמסה הסחורה של התובע על המשאיות ונתקבל אישור להעברת הסחורה במעבר כרם שלום. למחרת, כאשר הגיעו המשאיות למעבר כרם שלום הסתבר כי לא ניתן אישור להכנסת חלק מהסחורה, ונקבע כי לא ניתן להכניס את תכולת המשאיות. לטענת הנתבעים, נימוקי הסירוב היו כי חלק מהציוד כלל בלוני גז אשר היה חשש כי ישמשו למטענים, פנסי ראש אשר היה חשש שמא ישמשו לחפירת מנהרות להברחת אמל"ח וסחורה נוספת שמסוכנותה אינה ידועה לנתבעים.
10. ביום 13.1.09 וביום 15.1.09, נעשו ניסיונות נוספים להכניס את הסחורה לעזה, ללא הצלחה, חלק מהציוד לא ענה לקריטריון של "ציוד הומניטרי" והסחורה הוחזרה אל חצרי הנתבעים. לטענת הנתבעים, נעשו שבעה ניסיונות להכניס את הסחורה לעזה אשר לא צלחו. רק ביום 3.2.09 הצליח התובע להעביר לעזה תכולת משאית אחת.
11. בין לבין ובסמוך למבצע "עופרת יצוקה", פרצה ביום חמישי בערב ה-26.2.09 שריפת ענק אצל הנתבעים. התובע ידע על תוצאות השריפה משיחה טלפונית שקיים עם אשת הנתבע 1. התובע לא יכול היה לצאת מעזה באותו יום וביקש מחברו העד מר טוקאן לנסוע אל הנתבעים. מר טוקאן ביקר ביום ראשון ה-1.3.09 אצל הנתבעים בליווי חמישה נציגים של לשכת המסחר של עזה שהורשו להיכנס על מנת לבחון את נזקי השריפה.

ב. טענות הצדדים

1. לגרסת התובע, הוא שוחח עם נתבע 1 אשר סיפר לו כי לנתבעים יש מחסנים גדולים המתאימים לאחסון הסחורה של התובע במקום סגור, מאובטח ומבוטח המוגן במצלמות 24 שעות, הוא הציע לתובע לאחסן את הסחורה אצלו. בעקבות שיחה זו, שוחח התובע עם שארפי שאמר לו, כי ניתן לסמוך על הנתבעים ולכן הודיע התובע לנהגים האחרים להעביר את הסחורה לאחסון אצל הנתבעים.
2. לגרסת התובע, הוא בחר לאחסן את הסחורה היקרה אצל הנתבעת על סמך המצגים שהוצגו לו ביום 12.1.09. לגרסתו, מספר ימים לאחר שהסחורה אוחסנה (ביום 18.1.09), הוא שוחח עם מכר ישראלי העוסק בתחום החשמל, מר נעים טוקאן וביקש ממנו לבדוק את הסחורה ומצבה. ביום 20.1.09 הגיע טוקאן עם מומחה בתחום החשמל, מר משה חיימי, למקום. כשהגיעו למקום הם נוכחו לראות, כי הסחורה הייתה מונחת במקום פתוח ולא סגור ומאובטח וכי הסחורה הייתה מונחת בחוסר סדר מוחלט.
3. לטענת התובע, מר טוקאן התקשר אליו והם שוחחו עם נתבע 1, כאשר האחרון הבטיח כי הסחורה מונחת בחוץ באופן זמני בשל הליך המיון ועם סיום המיון הסחורה תוכנס למחסן נעול וסגור, וכי אין לתובע סיבה לדאגה, כי יש אבטחה וביטוח. מר טוקאן טען כי התובע הראה לו את המחסנים הסגורים. מר טוקאן ומר חיימי החלו למיין את הסחורה ואף קיבלו לטענת התובע סיוע מאשתו של נתבע 1 ומפועלים נוספים במקום. מפאת ריבוי הסחורה לא הושלם תהליך המיון באותו היום, ולטענת התובע הובטח לו שהסחורה תועבר למחסן למחרת.
4. עוד לגרסת התובע, מיד ובסמוך לשריפה ומשהצליח התובע לשוחח עם הנתבע 1 טלפונית, הרגיעו הלה כי כל הסחורה מבוטחת כפי שהבטיח למר טוקאן. משביקר מר טוקאן לאחר השריפה בחצר הנתבעים התברר כי נתבע 1 הפר את התחייבותו והחזיק את הסחורה כל העת באותו מקום פתוח תחת הסככות.
5. באשר לסיבת השריפה טען התובע, כי אין לו דרך לדעת בוודאות מה אירע בדיוק לסחורה שהייתה מאוחסנת אצל הנתבעים, ואם היא נשרפה ואבדה, הרי שמדובר ברשלנות פושעת של הנתבעים בשמירת הסחורה והחזקתה הבטוחה. הנתבעים הם בבחינת "שומר שכר" כהגדרתו בסעיף 2 (ב) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק השומרים" או "החוק"). מדובר בסחורה יקרת ערך ולפי טיבה היא הייתה צריכה להיות מאוחסנת במקום סגור ומאובטח ובו אמצעי כיבוי אש והתראת אש סבירים (ספרינקלרים, מטפים וכו') וכן היה על הנתבעים לבטח את המקום נגד סיכוני אש ולחלופין הנתבעים גזלו את הסחורה כולה או חלקה ולמעשה היא לא נשרפה.
6. עוד טען התובע, כי מאחר ומדובר בנזקי אש אשר יצאה משטחם של הנתבעים, מוטלת על הנתבעים חובת הראיה להוכיח כי לא הייתה במעשיהם ומחדליהם התרשלות בגינה הם חבים (בהתאם לסעיף 39 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). כמו כן, טען כי הנתבעים הפרו חובה חקוקה הקבועה בתקנה 2 ובתוספת לתקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבניין מסחרי), תשל"ב-1972 בכך שלא החזיקו אמצעי כיבוי אש המפורטים בתקנה ובתוספת. בין הצדדים נכרת חוזה לשמירה ואחסון הסחורה של התובע בשטח הנתבעים והיה עליהם לקיים את החוזה באופן סביר.
7. לגרסת הנתבעים, הם עוסקים בהובלות ושינוע בלבד ואינם עוסקים באחסון. התובע הוא אשר פנה אל נתבע 1 וביקש ממנו לשמור את הסחורה אצל הנתבעים באופן זמני, כטובה ללא תשלום בחצר הבית הפתוחה, כדי להקל על שינוע הסחורה למחסום. בשיחה זו לא סוכם על תשלום בעבור אחסון, שכן היה ברור לתובע שמדובר בעסק של הובלות ולא עסק שמאחסן סחורה, השמירה היא באופן זמני עד לקבלת האישורים המתאימים להכנסת הסחורה לעזה וכי לא הובטח דבר בעניין ביטוח הסחורה ושמירתה במקום סגור. כמו כן טען נתבע 1, כי הוא העביר בעבר סחורות עבור התובע באמצעות מר שראפי, ללא אחסון וללא כל טרוניה מצד התובע בעניין זה וכי הסחורות שעוכבו במעברי הגבול הועברו לאחסון במחסנים של חברת יקיר באשדוד.
8. עוד לגרסת הנתבעים, הם שומרי חינם כאמור בסעיף 1 (ב) לחוק השומרים ואין להם כל טובת הנאה המופקת משמירת הנכס. הנזק לא נגרם כתוצאה מרשלנותם והחשבוניות שצורפו אינן מקוריות וזאת בניגוד לכלל הראיה הטובה ביותר להוכחת טענות התובע. עוד טענו הנתבעים כי טענת התובע לפיה הם גזלו את הסחורה הינה מופרכת, מהווה עלילת דם ומנוגדת לאמור בכתב התביעה לפיו מר שראפי אמר לתובע כי הנתבעים אמינים וניתן לסמוך עליהם.
9. באשר לגרסת התביעה, כי הנתבעים הבטיחו למר טוקאן שיכניסו את הסחורה למחסנים סגורים וכי בכל מקרה קיים ביטוח לסחורה, טענו הנתבעים כי אין ליתן אמון במר טוקאן ובעדותו, בפרט לאור עברו הפלילי בתחום המרמה. התובע שלח אנשים וביניהם את מר טוקאן לחצר הנתבעים לצורך מיון הסחורה וזאת כדי להסיר את הסחורות אשר היה ברור כי לא יהיה ניתן להכניסן לעזה. אנשיו של התובע ראו שמדובר במקום פתוח ואף שמו ניילונים על הסחורה כדי להגן עליה מפני גשם ולכלוך ואיש לא שאל את הנתבעים האם הסחורה מבוטחת אם לאו.
10. באשר לסיבת השריפה טענו הנתבעים כי לא ידוע להם גורם הדליקה. למיטב ידיעתם הגורם לשריפה היה נור או חפץ חם שמקורו במטוס של חיל האוויר שהיה בדרכו לעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ולחלופין יתכן כי חלק ממוצרי החשמל שהושארו אצל הנתבעים על ידי התובע גרמו לשריפה, שכן אלו כללו סוללות, בטריות וחוטים.
11. בנוסף טענו הנתבעים, כי סעיף 39 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקנ"ז") אינו חל במקרה דנן, אלא חל במקרה בו הנתבע העלה אש וזו יצאה מהקרקע שברשותו והתפשטה לקרקע של השכן. הנזק אירע בחצר הנתבעים, הם לא הבעירו את האש ולא היו אחראים לגרימתה. כמו כן, חצר הנתבעים אינה נופלת להגדרת המינוח בניין מסחרי, כהגדרתו בתקנות שירותי הכבאות.
12. ובאשר לגובה הנזק טענו הנתבעים לחלופין, כי התובע דרש בכתב התביעה את עלות מלוא הסחורה על אף שהוא הודה, כי משאית אחת נכנסה לעזה עם הסחורה ולא ניתן לאבחן אלו סחורות הועברו לעזה. החשבוניות שצורפו אינן יכולות להוות ראיה לסחורה שהוחזקה בחצר הנתבעים.

ג. ד י ו ן

22. אין מחלוקת, כי התובע פנה למר שראפי לצורך הובלת סחורתו ממחסני יקיר באשדוד למעבר כרם שלום והאחרון הזמין הובלה באמצעות שלושה קבלני משנה (קלימי, איטח והנתבעים). לאחר שהגיעו המובילים למעבר כרם שלום וכניסת הסחורה לעזה לא הותרה, נוצר קשר ישיר בין התובע לנתבעים וסוכם כי הסחורה תועבר לחצר הנתבעים. במקביל פעל התובע לקבל אישורים להכנסת הסחורה. השאלות הניצבות לפתחו של בית משפט זה הדורשות הכרעה הן:

1. האם אחסון הסחורה על ידי הנתבעים עלה לכדי עסק? קרי, האם הנתבעים גבו כסף עבור האחסון ואז יש לראות בהם שומר שכר כאמור בסעיף 2 (ב) בחוק השומרים או שמא היו שומרי חינם כהגדרתו בסעיף 1(ב) לחוק?
2. האם הנתבעים התרשלו בשמירת הסחורה, לרבות אי הכנסתה למחסנים סגורים?
3. האם הפרו הנתבעים את ההסכם שנכרת בין הצדדים?
4. מה גובה הנזק שנגרם?

נוכח ריבוי המחלוקות בין הצדדים, אדון בהן כסדרן לעיל.

1. אחסון הסחורה כ"שומר שכר"/ "שומר חינם"

23. בפתח הדברים יצוין, כי אין מחלוקת שסחורתו של התובע הועברה לשטחם של הנתבעים לאחר שלא הותרה כניסתה לעזה. נתבע 1 העיד, כי במועד האירוע הייתה בחצר הנתבעים סחורה נוספת בשווי של כ-50 מיליון ₪ (פרו' 24.11.13 עמ' 67 ש' 30), סחורה השייכת לכ-60 סוחרים אחרים (פרו' 24.11.13 עמ' 68 מול ש' 21 ואילך). לבד ממוצרי חשמל, כללה הסחורה שהיתה מונחת בחצר גם טיטולים, נעליים, בגדים, נייר טואלט (שם, עמ' 71 מול ש' 5 ואילך). לפיכך, חל בענייננו חוק השומרים הקובע בסעיף 1 (א), כדלקמן:

"שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות".

כאמור, במועד האירוע החזיקו הנתבעים בנכס כדין, שלא מכוח בעלות. השאלה הצריכה לענייננו היא האם ההחזקה הייתה בשכר או בחינם?

24. הגדרת "שומר חינם" קבועה בסעיף 1(ב) לחוק השומרים, תשכ"ז – 1967 (להלן: "החוק") כדלקמן:

"השומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו, הוא שומר חינם" (הדגשה שלי-א.מ.ג.). הגדרת "שומר שכר" הינה היפוכה של הגדרת "שומר חינם" הקבועה בסעיף 1 (ג) לחוק כדלקמן:

"שומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו ואיננו שואל, הוא שומר שכר"(הדגשה שלי-א.מ.ג.).

25. לשאלה מהי אותה "טובת הנאה", יפים דבריו של כבוד השופט, ד"ר מישאל חשין, "שמירה ושומרים-לפירוש סעיף 1 לחוק השומרים, תשכ"ז-1967, משפטים כרך ג' 137, עמ' 164:

"כעקרון, טובת הנאה היא טובה הניתנת למדידה במושגי ממון. טובת הנאה "מוסרית" אין בה די; הרצון לשמור על נכס הזולת, כשהוא לעצמו לעשות טובה לידיד, אינו טובת הנאה".

עוד כתב כבוד השופט חשין במאמרו דלעיל, כי אין די במניע או בציפייה לקבל טובת הנאה וכלשונו:

"צפייה או תקווה לטובת הנאה, ברגיל אין די בהן"...."מניע לקבל טובת הנאה אינו טובת הנאה, וחייבת להיות טובת הנאה כזו שניתן ליחסה בדרך הוגנת לכוונת שני הצדדים..".

וכן דבריו של כבוד השופט (בדימוס) מאיר שמגר בע"א 130/80 דוד ביטון נ' "חלמיש" חברה עירונית לשיקום הדיור בתל-אביב-יפו (לו (2) 706, 711) כדלקמן:

"טובת הנאה יכול שתהיה בשכר או בדרך אחרת, הנובעת מן השמירה או קשורה עמה, והיא כוללת כל הנאה בנכס או שימוש בו, אולם בהעדר תמורה ובהעדר טובת הנאה אחרת אין השומר אלא שומר חינם".

26. את המונח "טובת ההנאה" נבדוק בראש ובראשונה על פי כוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם (כך בספרו של כב' הש' חשין בעמ' 164-165). בעניין זה חלוקים הצדדים. התובע טען כי הנתבעים גבו תשלום בגין האחסון בנפרד ובנוסף לתשלום אותו גבו עבור ההובלה. על פי האמור בסיכומיו, טענות גרסת ההגנה לפיה עוסקים הנתבעים בהובלה בלבד הופרכה מניה וביה בראיות. מנגד – טענו הנתבעים כי מעולם לא דרשו או קיבלו תשלום כלשהו בעבור אחסנת הסחורה בחצרם, לא מהתובע ולא מאף סוחר אחר. לטענתם שמירת הסחורה בחצרם נעשתה כ"טובה", לתובע לאחר שניסיון הכנסת הסחורה לעזה לא צלח. הנתבעים הסכימו לפרוק את הסחורה בחצרם על מנת שהסחורה תהא זמינה להובלה כשיתקבל אישור מעבר, הא ותו לא.

27. נושא זה האם נהגו הנתבעים לקבל שכר עבור אחסנת הסחורה והאם קיבלו בפועל שכר מהתובע הינה לב ליבה של המחלוקת בין הצדדים. עיקר הראיות והעדויות שהביאו הצדדים היו בנושא השמירה בשכר. הצדדים לא העידו בעניין מקור השריפה, סיבתה והדרך למנוע או להקטין את הנזקים. רוב המחלוקת ניטשה בשאלה האם קיבלו הנתבעים שכר ו/או האם כוונת הצדדים הייתה שהנתבעים יקבלו שכר עבור אחסון הסחורה עד העברתה לעזה?

28. כחלק מחומר הראיות הציג התובע שיחה מוקלטת עם מר מחמוד ביאטרה (עד תביעה 3) ממנה עלה כי הנתבעים עסקו באחסון סחורה ואף גבו על כך תשלום. בעניין זה זומן מר ביאטרה להעיד.

29. בדיון מיום 8.11.11 העיד מר ביאטרה (ע.ת. מס' 3), כי הוא מכיר את האחים תורג'מן כחברת הובלות (פרו' 8.11.11 עמ' 19 מול ש' 25). העד עומת עם תמליל השיחה אלא שהוא חלק עליו, לכן לא היה מנוס אלא לשמוע את ההקלטה במקור. מאחר ובמועד זה לא הובאה ההקלטה במקור וממילא הדיון נדחה עקב היעדרם של מספר עדי תביעה שלא קיבלו היתר יציאה מעזה, זומן העד פעם נוספת.

30. בעדותו מיום 7.1.13, חזר העד על דבריו כי הוא אינו יודע אם נתבע 1 לקח כסף עבור אחסנה (שם, עמ' 52 ש' 23 ואילך). העד נשאל פעם נוספת "אם תורג'מן מאחסן לאנשים?" והוא השיב "אמרתי לו בערבית, באמת אני לא יודע. הוא שאל אותי כמה הוא לוקח על משטח, ואמרתי לו באמת אני לא יודע" (שם, עמ' 53 ש' 9 ואילך). באותה שיחה הוא נשאל שוב האם הנתבעים מאחסנים סחורה לאנשים, ועל כך השיב "התשובה שלי אם הוא מאחסן לאנשים היה שכן, ואמרתי לו שאני לא יודע כמה הוא לוקח 30-40". העד הסביר, כי הוא השיב לשאלה בצורה כללית: "שאלו אותי כמה לוקחים על המשטח, לא התכוונתי לאף אחד, התכוונתי לאנשים אחרים" (שם, עמ' 56 ש' 30). מעדותו, עלה הרושם כי העובדה שנשאל בשיחה שוב ושוב אם הנתבעים גובים כסף עבור אחסנה למרות תשובתו כי הוא אינו יודע, גרמה לעד בסופו של יום לנקוב בסכום כלשהו, ולו על מנת לרצות את הדובר מצידו השני של הטלפון.

31. לשאלה "אני משמיע לך שוב את תמליל השיחה, אחרי 30,40,50, מה הוא שאל אותך פה ומה ענית?", השיב העד: "הוא שאל אם הוא מאחסן לאנשים ואמרתי שאני לא יודע. הוא שאל אותי אם הוא מאחסן ואמרתי שכן, הוא שאל אותי כמה הוא לוקח ואמרתי לו שאני לא יודע. הוא שאל אותי אם הוא מאחסן, ואמרתי שכן שגם אני שם שם סחורות מידי פעם... כמו שאני מאחסן אצלו לפעמים, אני שם נגלות ליום יומיים שלושה, התכוונתי שהוא גם יעשה טובה לאנשים" (שם, עמ' 57 מול ש' 6 ואילך) (הדגשה שלי-א.מ.ג.).

32. בנוסף, נשאל העד "תגיד בדיוק את מה שאתה יודע, אתה יודע שיש לתורג'מן מחסנים והוא מאחסן סחורה?" ועל כך השיב:

"בגדול, אני אומר לך שהם לא מאחסנים סחורה. מי שיש לו מחסני סחורה אני יכול להראות לך איפה מאחסנים. בן אדם שיש לו מחסני סחורות, שיש לו מאורגן במחסן כל הדברים, חשמל, מים, קשירה, ביטוח. זה בגדול" (פרו' 8.11.11 עמ' 23 מול ש' 6 ואילך) (הדגשה שלי-א.מ.ג.).

33. עדותו של מר ביאטרה לפיה הוא לא שילם לנתבעים מעולם עבור אחסון הייתה נחרצת ועקבית (שם, עמ' 53 ש' 23; שם, עמ' 56 ש' 11). הגם שבעדותו סתר לכאורה את שנשמע בהקלטה הרי הסברו בעדות מניח את הדעת. העד הוקלט כשהוא מדבר באופן כללי על אחסון ותמחור. הוא ידע שהנתבעים מאפשרים שמירה בחצרם ולפיכך כלל גם אותם בתשובתו לגבי האחסון. העד ביאטרה העיד באופן שוטף ובהיר, נותר איתן בדעתו לכל אורך החקירה. לא שוכנעתי כי יש לו אינטרס בתוצאות ההליך, עדותו הייתה מהימנה ואמינה.

34. יתרה מכך, מר ביאטרה העיד, כי בערב לפני עדויותיו התקשרו אליו מטלפון חסוי ואמרו "שישלמו לי 100,000 ₪ אם רק אגיד שהאחים תורג'מן קיבלו כסף עבור אחסנת הסחורות, ואני אביא איזה מסמך" (שם, עמ' 56 ש' 21 ואילך). לשאלה מדוע לא סיפר זאת לבית משפט בפעם הקודמת השיב העד כי הוא לא התייחס לזה אך כעת משנשאל על כך, הוא השיב כי אין לו אינטרס לשקר (שם, עמ' 57 למטה ועמ' 58). אמירתו זו של העד על דוכן העדים בדבר ניסיון להשפיע עליו להטות את האמת, היא אמירה חמורה וקשה ויש בה לעורר מחשבה בייחוד נוכח עדותה של הגברת בוכניק כמפורט להלן.

35. התובע ביקש לזמן לעדות את הגב' דניאלה בוכניק (עדת תביעה 5), לאחר שהקליט שיחה עמה ובה אמרה שהנתבעים גובים כסף עבור אחסון. העדה זומנה מספר פעמים אך לא התייצבה מסיבות רפואיות ובית משפט נאלץ להוציא נגדה צו הבאה. הגב' בוכניק התייצבה ביום 24.11.13, וכך העידה באופן ספונטני ומיוזמתה (עמ' 53): "אני אגיד שאני מתרגשת מאוד, וגם עברתי סחיטה רגשית מהתובע מלובד, לי היה מחסן לוגיסטיקה והוא שלח עלי אנשים, הוא הפעיל עלי לחץ רגשי.... אני פשוט אמרו לי, תעשי הכל כדי שיוכח שלתורג'מן הוא שילם הובלות או אחסנות ומה שהיה שם. אני ידעתי שיקליטו אותי, אני עמדתי בלחצים נוראים נפשיים, לא שיתפתי את בעלי והשותף שלי. ואחרי אולי פחות משנה החלטתי שאני סוגרת את העסק אחרי שראיתי שאני לא יכולה להתמודד.." ובהמשך "אח"כ ידעתי ששולחים לי אנשים ולא ידעתי מי, וידעתי שבאחת מהשיחות מתי שהוא אני אוקלט, וזה מה שאני צריכה להגיד" (שם, עמ' 57 מול ש' 28 ואילך). העדה לא הסכימה לחשוף את שמות האנשים שהפעילו עליה לחץ (שם, עמ' 55 ש' 7; עמ' 55 ש' 21).

36. במהלך עדותה הושמעה לה שיחתה עם הייתאם חמאדה, העדה זיהתה את קולה. הגב' בוכניק הסבירה את האמור בשיחה כדלקמן:

"היה שלב שקלטתי שהיבואנים מעדיפים ללכת לתורג'מן כי הסכומים אצלי גדולים יותר. אז אם עניתי ככה, אז זה ממקום עסקי, או מתוך מקום תחרותי" (שם, עמ' 60 מול ש' 14 ואילך) (הדגשה שלי-א.מ.ג.).

37. לדבריה, היא מעולם לא שילמה לנתבעים עבור אחסנה:

"לא שילמתי לו, אין לו שום דבר. בגלל שהייתאם תיעתע בי לא רציתי לסגור דלת, אז הייתי מנומסת ועדינה והייתי אומרת כן כן, כדי שישאר איתי. זה מה שאני יכולה לשער שזה הכיוון שהיה (שם, עמ' 62 מול ש' 5 ואילך), ובהמשך "אני לא מגינה עליהם, אני לא יודעת אם הוא לקח כסף או לא, נכון שראיתי שהם הורידו והעמיסו, זו העבודה שלהם. אבל אני לא יכולה להגיד בוודאות שהם אחסנו או גבו עבור אחסנה" (הדגשה שלי-א.מ.ג.).

38. בחקירתה הנגדית נשאלה: "בגלל היתרון של החבר'ה האלה, את לא רצית להבליט את החיסרון הזה שיש לך וכשאת מדברת על עצמך, אף פעם לא תבליטי את העובדה שאצלך משלמים על אחסנה ואילו אצל אחרים לא משלמים על אחסנה?" והשיבה "ברור". לשאלה "אם אני מתקשר אלייך ושואל אותך, האם אצל תורג'מן משלמים על אחסנה ואני לקוח או בפועל פוטנציאלי, סביר להניח שאת תעדיפי לדבר באופן כללי ולומר כן משלמים על אחסנה כדי לא ליצור את ההבדל הזה, כדי שהלקוח ישלם פחות אצלם?" השיבה "כן" (שם, עמ' 65 מול ש' 6 ואילך). אני סבורה, כי הסתירה לכאורה בין האמור בשיחה המוקלטת לבין עדותה קיבלה מענה בעדותה ואף ההסבר לדברים שנאמרו בשיחה הניח את הדעת. מההקלטה המתומללת הן של העד מר ביאטרה והן של העדה גב' בוכניק, לא אוכל לקבוע מסקנה חד משמעית כי הנתבעים גבו כספים עבור אחסון סחורות. עדים אלה העידו באופן חד משמעי על דוכן העדים כי לא ידוע להם שהנתבעים גובים כסף עבור אחסון.

39. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובע לא הביא אף סוחר, בין אם מישראל ובין אם מעזה, שהעיד כי הוא עצמו שילם עבור אחסנה אצל הנתבעים. בעניין זה העידו הנתבעים, כי יתכן מצב שבו צדדי ג' אמרו שהנתבעים גובים כסף עבור אחסון ובפועל הם לקחו את הכסף לעצמם וכי אין להם שליטה על צדדי ג' (שם, עמ' 74 ש' 24; עמ' 77 ש' 23). במענה לשאלה "אתה בעצם טוען שאותם גורמים שאתה קורא להם צדדים שלישיים דניאלה ביאטרה, שרפי, אותם אנשים שקיבלו כסף עבור אחסון אבל לכם הם לא שילמו?" השיב נתבע 2: "זה שביאטרה שם אצלנו סחורה וביקש עזרה לשים את הסחורה בחוץ, זה אותו דבר כמו כל הלקוחות, אין שום שוני. אותו דבר בשבילי אם הוא חבר או לקוח, זה אותו דבר. לא גביתי מאף אחד דמי אחסון. ניסיתם להקליט ולהוציא חשבוניות מעזה מכל הלקוחות שלנו, עברתם אחד אחד ולא הצלחתם. תראה לי רק חשבונית אחת שגביתי. חשבונית אחת אין לכם" (שם, עמ' 85) (הדגשה שלי-א.מ.ג.).

40. נתבע 1 נחקר בחקירה נגדית לגבי אמירתו של שראפי כי נתבע 1 גבה בגין אחסון סחורה והובלה בנפרד, וכך העיד: "הוא עובד איתי רק כשנתקע כשלפעמים לא מכניסים לו שני משטחים אז הוא שולח אליי את המשאית לחצר שאני אוריד את שני המשטחים כי הוא לא מכניס לו את כל הסחורה בגלל שני המשטחים האלה ולכן אני עושה לו את הטובה הזאת בלי תשלום. אם אתה אומר שהוא שילם לי, אז תראה לי חשבונית (שם, עמ' 75 מול ש' 23 ואילך) (הדגשה שלי-א.מ.ג.). התובע לא זימן את מר שראפי לעדות ואי הבאתו מחזק את טענת הנתבעים כי הם מעולם לא גבו עבור אחסון. התובע כאמור, כשל מלהוכיח תשלום עבור אחסנה. לא היה כל עד שיכול היה לאשר זאת, ואין כל חשבונית אחסון שהוציאו הנתבעים אי פעם.

41. יתרה מכך, התובע פירט את השיחה הראשונה בה סיכם עם נתבע 1 שהסחורה תעבור לחצרי הנתבעים. אולם, העובדה שאין זכר לעלות האחסון שנקבעה לכאורה, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר, היא הנותנת כי במועד השיחה לא דובר על תשלום בגין אחסון. המסקנה המתבקשת אם כן, כי התובע לא קיבל שכר עבור האחסנה. התובע כשל מלהוכיח עובדה פוזיטיבית זו, אין שמץ של ראיה ממשית הקושרת את הנתבעים לקבלת שכר עבור אחסון ושני עדי התביעה שזומנו להעיד על שיחתם שהוקלטה העידו הפוך, וגרסתם תמכה בגרסת ההגנה דווקא.

42. ב"כ התובע טען בסיכומיו (סעיפים 5-10), כי על אף העדר קבלת שכר, מעמדם של הנתבעים "שומרי שכר" לאור ההלכה הפסוקה המטילה אחריות על מחזיק בנכס במקרים בהם שמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית.

ב"כ התובע הפנה בסיכומיו לע"א (חי') 2273/04 איאד מוחמד אבו סראיא נ' פריד סליבא-מוסך שפרעם. באותו מקרה המערער הניח את רכבו לתיקון במוסך המשיב, שהעבירו לקבלן משנה. בטרם תוקן, הרכב נגב מחזקת קבלן המשנה. שם, קבע בימ"ש כי בין בעל המוסך למערער נכרת חוזה קבלנות כהגדרתו בחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974. בהתאם לסעיף 6(ב) לאותו חוק "אחראי הקבלן, לעניין חוק השומרים, תשכ"ז-1967 כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו".

ועל כך קבע בית המשפט בע"מ 8 לפסק הדין בפסקה האחרונה, כדלקמן:

"... במיוחד כאשר חוק חוזה קבלנות מבהיר, כי שמירתו אינה טפלה למטרה העיקרית וממילא רואים את התמורה שהיה מקבל עבור ביצוע התיקונים, כתמורה גם עבור השמירה..".

אחריות זו של בעל המוסך נובעת משילוב של שתי הוראות חוק. האחת, המצויה בסעיף 6 ב' לחוק חוזה קבלנות והשנייה, בסעיף 2 ב' לחוק השומרים.

במקרה שם, בעל המוסך עונה להגדרת קבלן. העסקה מוגדרת בחוק חוזה קבלנות הקובע כדלקמן:

"חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר ושהקבלן אינו עובד של המזמין...".

משכך, כל עוד טרם הסתיים החוזה וטרם הושלמה המלאכה, יש לראות בשמירה כשמירה בשכר, שכן השמירה אינה טפלה לתיקון. בעל המוסך לא יכול לתקן את הרכב אלא כשהוא "מוחזק" על ידו ובחצרו. השמירה היא חלק אינטגרלי ואינהרנטי מהפעולה העיקרית, חצרו משמשת את הקבלן במלאכתו ובמתן השירות. עצם השירות עצמו והמלאכה מבוצעים באותם חצרים בהם שמר על הנכס. ומכאן תאמר כי השמירה איננה טפלה אלא חלק בלתי נפרד מהמלאכה.

43. לא כך בעניינו, הנתבעים אינם זקוקים לפעולת "השמירה", ובעצם השירות שנתנו, היינו הובלה, איננו קשור לשמירת הנכס. למעשה, "שמירת הנכס" מסכלת את פעולת ההובלה. כל עוד הנכס נשמר לא ניתן להובילו בבחינת דבר והיפוכו! האם מקרה זה, דומה בהכרח לנסיבות מקרי המוסך?

44. דווקא הפסיקה הנוספת אליה הפנה ב"כ התובע תומכת במסקנה, כי הנתבעים לא יכלו להיחשב כ"קבלן" על פי חוק חוזה קבלנות, לאחר שפעולת ההובלה סוכלה. בין השניים לא נכרת חוזה עבור שמירה, כך מסקנת בית המשפט מהראיות. הצדדים לא סיכמו על שכר ועל תנאי השמירה ומכאן החוזה למתן שירותי הובלה 'פקע' עד להובלה הבאה שתתאפשר.

לחלופין, גם אם תאמר כי חוזה ההובלה טרם 'פקע' והוא 'נדחה' עד לכשיתאפשר, השאלה המתבקשת מהו פרק הזמן שבו יחשב המוביל כשומר בשכר?

45. בע"א (ב"ש) 1260/01 איילון נ' מכון לב בע"מ אירע מקרה דומה של רכב ש"אוחסן" במוסך לצורך טיפולו, הטיפול הסתיים, בעליו לא הגיע לקחתו ובמהלך השהייה המיותרת במוסך, נגנב הרכב. דעת הרוב באותו מקרה הייתה כי מעמד הקבלן כשומר שכר לא הסתיימה מיד בתום הטיפול, אלא בתום הזמן הסביר. שבו מזמין העבודה צריך ליטול את רכבו בחזרה. ולעניינו: "רק משיחלוף אותו פרק זמן – כאמור בסעיף 6 א' לחוק חוזה קבלנות – יהיה הקבלן לשומר הזכאי להחזיר את הנכס לבעליו", תוך הורדה אוטומטית של הסטטוס שלו מ"שומר שכר" ל"שומר חינם"...". להסדר זה מצא בית המשפט היגיון, בין היתר מהסיבה כי החזקת הרכב במוסך מספר ימים עד התשלום, כמוה כמימוש זכות העיכבון, יתרון וטובת הנאה כלשהי שיש לקבלן. במקום לעסוק באמצעי גבייה, יכול להשתמש הקבלן בזכות העיכבון וליהנות מיתרון. יתרון זה, הוא המקנה לו באותה עת את המעמד של "שומר בשכר". שם, באותו מקרה, נגנב הרכב כעבור יממה מסיום הטיפול ולפיכך נכנס להגדרת "פרק הזמן הסביר".

46. איננו יכולים להשליך מקרה של מכון לב בע"מ לענייננו. חוזה הקבלנות שנכרת בין התובע לנתבעים אם בכלל היה להובלת הסחורה לעזה. מתן שירות זה לא הסתייע עד תם בידי הנתבעים מחמת "סיכול" ובעקבות המצב הביטחוני באותה עת. ההובלה היתה מנמל אשדוד ועד למחסום, משכך תם חוזה הקבלנות בין הצדדים. מאחר וביהמ"ש לא מקבל את הגרסה העובדתית, כי בין הצדדים נכרת חוזה נוסף של שמירה, אין מקום לדון על החלת חוק חוזה קבלנות שכן לא נקנה שירות האחסון בשום צורה ואופן.

לחלופין, גם אם תאמר כי חוזה הקבלנות בדבר מתן שירותי הובלה לא תם ולא פקע אלא נדחה למועד לא ידוע ושירות האחסון ניתן עד שתאושר ההובלה ולפיכך אינו טפל להובלה, השאלה שנותרה כמה זמן? שהרי על פי עדות הנתבעים הם הסכימו כי הסחורה תפורק מהמשאית עד אשר יתקבל אישור הכניסה תוך מספר ימים. אלא שבצוק העיתים לא נתקבל האישור לרוב הסחורה לפחות עד ליום 26.2.09 מועד השריפה, כחודש ומחצה מאז נפרקה הסחורה בחצר הנתבעים (ביום 12.1.09). האם פרק זמן זה הינו פרק זמן סביר להגדרת "שומר שכר"? סבורני שלא. לא די שחוזה הקבלנות העיקרי והמקורי הינו הובלה, לא בוצע בפועל, לא קוים ולא שולם מעולם עד עצם היום הזה, מדוע שתיחשב פעולת השמירה שאיננה דרושה לפעולת ההובלה (בניגוד למקרי המוסך למיניהם) כפועלה אינהרנטית ולא טפלה להובלה. מדוע יש להטיל אחריות מוגברת על הקבלן במשך זמן כה רב, שעה שהלה לא היה אמור על פי החוזה המקורי לעסוק בשמירה! זה המקרה בו שומר שכר בתקופה של "זמן סביר" הופך ל"שומר חינם".

47. זאת ועוד, תיבחן גם השאלה האם העובדה שהנתבעים רצו "לתפוס" את עבודת ההובלה בעתיד, האם אין בה לשמש תועלת שתשמש טובת הנאה כלשהי? שהרי הנתבעים הסכימו שהתובע יפרוק את הסחורה מהמשאית בחצרם מתוך מחשבה כי תוך מספר ימים תתאפשר העברה של הסחורה לעזה, הקרבה למחסום תאפשר טעינה מהירה והגעה למחסום. מסיבה זו והן מהסיבה של חיסכון בהוצאות אחסון בבונדד מסודר, העדיף התובע אפשרות זו. לטעמי אין באפשרות העתידית כדי להוות 'תועלת' או 'תמורה' לנתבעים דווקא. התועלת בקרבה למחסום משמשת את התובע בעיקר ולא את הנתבעים. יש לזכור כי הנתבעים קיבלו את העבודה במקורה ממר שראפי שהזמינם כקבלני משנה להובלה בלבד, בלי צורך של אחסון ושמירה. מתוך העדויות עלה ובעיקר מעדותה של הגב' בוכניק כי הסוחרים העדיפו לפרוק את הסחורה קרוב למחסום שכן בדרך זו הטעינה וההגעה למחסום היתה מהירה (פרו' 24.11.13 עמ'ב מול ש' 20 ואילך). בזמן לחימה בו אין לדעת מתי יתקבל האישור ומתי יוסר, היתה לקרבה זו אל המחסום משמעות רבה. התועלת אם כן, איננה בהכרח לנתבע כמו לתובע. לא ניתן לשלול כי אף הנתבעים יכולים ליהנות בעתיד, הלא ברור מתי, מהעובדה שהסחורה אוחסנה בחצריהם. יש להניח שההובלה תיעשה על ידם, ולפיכך העבודה "נתפסה" על ידם מראש. על כך כותב כב' השופט חשין בספרו הנ"ל בעמ' 164 פסקה 6, כדלקמן:

"טובת ההנאה חייבת להיות מידית וישירה. היחס בין טובת ההנאה לבין השמירה אינו מתמצה בשאלות קשר סיבתי בלבד, אלא כורך הכרעה ערכית גם כן: האם טובת ההנאה בה מדובר קרובה בצורה הוגנת לשמירה, כך שתצדיק הטלת אחריות מוגברת על השומר. ציפייה או תקווה לטובת הנאה, ברגיל אין די בהן".

לטעמי, אותו קשר סיבתי בין השמירה לבין ההובלה כשמועד ההובלה לא ברור, איננו מידי וישיר. שרות ההובלה מהנתבעים הוזמן אף קודם לכן. מפאת כמות המשאיות הרבה שהחזיקו הנתבעים, יש להניח שהיו נעזרים בהם גם בעתיד. לא ניתן לקבוע בוודאות כי השמירה היא שאפשרה את ההובלה דווקא. "ההובלה" הוזמנה מלכתחילה, ועד שתתאפשר בפועל, אפשרו הנתבעים את השמירה בחצרם. השמירה לא הייתה כדי לגרום לכריתת הסכם הובלה חדש בעתיד. הסכם ההובלה הראשון מהבונדד למחסום פקע. השמירה נעשתה כ"שרות ללקוח" ללא קשר לעבודות ההובלה הבאות. מכל מקום, טענה זו לא נטענה כלפי הנתבעים בכתב התביעה ולא בתצהירי עדות ראשית. גרסת התובע לכל אורך הדרך היתה כריתת הסכם לפעולת השמירה עצמה בעבור שכר. טענה שכאמור לא הוכחה.

1. האם התרשלו הנתבעים בשמירת הסחורה?

48. אחריות השומרים נקבעה בחוק השומרים, ואחריותו של שומר שכר ללא ספק גבוהה יותר מאחריותו של שומר חינם וכך קובע סעיף 2 (א) לחוק השומרים:

"שומר חינם אחראי לאובדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנות".

וסעיף 2(ב) באשר לשומר שכר קובע רף שונה, כדלקמן:

"שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".

49. בפרק זה תידון שאלת אחריות הנתבעים. הגם שמסקנתי בפרק הקודם הייתה כי מעמד הנתבעים כמעמד "שומר חינם" ולא "שומר שכר", הרי בניתוח פרק הרשלנות, נמצא כי גם אם היו הנתבעים "שומרי שכר", ספק אם האחריות רובצת לפתחם. אין מדובר בגניבה אלא בשריפה שאין לדעת את מקורה. הימים הם ימי מבצע "עופרת יצוקה", חצרי הנתבעים קרובים מאוד למחסום כרם שלום, ומצויים תחת מרחב אווירי טעון פצמ"רים, מטוסים מפציצים, פצצות תאורה וכד'. עיקר טרוניית התובע הייתה, כי הנתבעים התרשלו לא רק בשמירת הסחורה בסביבה לא מוגנת, אלא גם ובעיקר באי עריכת ביטוח ולפיכך, תידון בהרחבה השאלה שבמחלוקת, האם במסגרת ההסכם שבין הצדדים הבטיחו הנתבעים לתובע כי הסחורה מבוטחת.

50. לטענת התובע, הנתבעים התרשלו בכך ששמרו את הסחורה יקרת הערך של התובע מתחת לכיפת השמים ולא במקום סגור, מוגן, נעול ועם ביטוח. מנגד טענו הנתבעים, כי אין לנתבעים מחסנים סגורים, הסחורה אוחסנה בחוץ ועובדה זו הייתה ידועה לתובע כבר בתחילת ההסכם ביום 11.1.09 וכן לאחר ביקורו של מר טוקאן ביום 20.1.09. לתובע היה ברור כי לנתבעים אין ביטוח והתובע אף לא דרש זאת.

51. להוכחת גרסת התובע, העיד התובע את חברו מר טוקאן המכירו מזה כעשר שנים. מר טוקאן המלווה בחשמלאי בשם חיימי משה ביקרו לבקשת התובע בחצר הנתבעים ביום 20.1.09 כשבוע לאחר שנפרקה הסחורה בחצרי הנתבעים. לדבריו נשלח על ידי התובע לבדוק את הסחורה ולמיינה.

52. בעדותו של מר טוקאן (עמ' 14 לפרו') העיד הלה כי כאשר הגיע לראשונה לחצר הנתבעים, הסחורה הייתה בחוץ תחת כיפת השמים. אולם נתבע 1 הראה להם מחסנים סגורים באתר והבטיח להם, כי הסחורה תוכנס לשם. וכך העיד מר טוקאן:

"בטח היו דלתות הזזה, היתה דלת ברזל הזזה, ותורג'מן הביא את המפתחות איתו ופתח את המנעול של הדלת, וגם היתה תאורה בפנים במחסן" (פרו' 8.11.11 עמ' 15 מול ש' 9 ואילך). לשאלת בימ"ש מדוע הוא לא פירט את תיאור המחסן בתצהירו? השיב העד, כי הוא לא סיפר את הדברים לב"כ התובע וכי די בציון המילה מחסן סגור ונעול, שהרי מחסן כזה לא יכול להיות פתוח וכשהוא אומר מחסן יש להבדיל זאת מסככה.

53. קשה לי לקבל את דברי העד כמהימנים. העד מקורב לתובע מזה שנים, ויודע היטב כי המחלוקת בין הצדדים עוסקת באופן אחסון הסחורה ובשאלת עריכת הביטוח. מכאן – תמוה כי יסתפק בתצהירו שראה מחסן סגור ונעול מבלי לפרט את גודלו, את העובדה שיש למחסן דלתות הזזה ו/או תאורה. פרטים חשובים כשלעצמם כדי לשכנע שאכן היה קיים מחסן כזה בשטח.

54. היעדר הפירוט בולט במיוחד נוכח העובדה, כי גרסתו של העד מר טוקאן בדבר קיום מחסן סגור באתר מנוגדת לעדותם של עדי התביעה האחרים.

55. חיזוק לטענת הנתבעים, כי אין ברשותם מחסנים עלתה מעדותו של עד תביעה 1 מר צבי טלאור כדלקמן (פרו' מיום 8.11.11 עמ' 8 מול שורה 17 ואילך):

הסחורות, זה היה בחוץ, היו שם מבנים קטנים אבל לא התעסקתי איתם" (הדגשה שלי-א.מ.ג.).

56. גם עדותה של הגב' בוכניק תמכה בטענת הנתבעים כי אין ברשותם מחסנים סגורים. לשאלה האם היא הכירה את המחסנים שנשרפו, השיבה:

"זה לא בדיוק מחסן, זה שטח אחסון מאחורי הבית שיש לו סככה, חצי סככה, אני הכרתי את המקום" (פרו' 24.11.13 עמ' 61 מול ש' 25 ואילך) (הדגשה שלי-א.מ.ג).

57. הנתבעים הכחישו את עדותו של מר טוקאן. לגרסתם מר טוקאן הינו עד לא אמין, נוכח עברו ולאחר שהורשע בעבירות מרמה. לאחר ששמעתי את עדות העד, אוכל לומר כי עדותו איננה מהימנה בעיניי. ניכר בעליל, כי העד מבקש לרצות את התובע, איש אמונו וידידו מזה שנים, ולצורך כך ימסור כל גרסה. העובדה שהתובע נמנע מלהעיד את מר חיימי שליווה את מר טוקאן בביקורו אף משמשת לרועץ ומובאת לפתחו של התובע, שכן יש להניח בנסיבות אלה כי לו היה מוזמן להעיד לא היה תומך בעדותו של מר טוקאן, שהרי אחרת מדוע לא הוזמן? מר טוקאן העיד כי הוא נמצא בקשרים עם מר חיימי עד היום (ראה עדותו בעמ' 13 ש' 19).

58. עדותו של מר טוקאן בדבר הצורך למיין את הסחורה כדי לאחסנה איננה עושה שכל או היגיון, שהרי מה לאחסון ומיון? אם לדברי טוקאן היה צורך במיון כדי לאחסן, הרי הוא לדבריו טרם סיים מלאכתו וכך העיד מר טוקאן:

"קודם כל היתה הרבה סחורה, המון סחורה וגם אמרתי לפני כן שמדובר בסכומים של מיליונים והיו שם המון תעודות. וגם אמרתי בתצהיר שלי, שלא הספקנו באותו יום לעבור על הכל..." (פרו' 8.11.11 עמ' 13 מול ש' 31 ואילך) (הדגשה שלי-א.מ.ג).

יצוין, כי מר טוקאן לא שב למחרת או במועד אחר להמשיך את פעולת המיון.

לפיכך, ברור כי במצב דברים זה, בו טרם הסתיים המיון, הסחורה לא תוכנס למחסן סגור והיה על התובע או מי מטעמו לוודא, שהסחורה הוכנסה למחסן. כאמור, העובדה שהתובע לגרסתו עמד עם הנתבעים בקשר לצורך הכנסת הסחורה לעזה לכל הפחות ביום 3.2.09, והוא לא ווידא כי הסחורה הוכנסה לכאורה למחסן מחזקת את גרסת הנתבעים.

59. אין זאת אלא, שגרסת מר טוקאן כי נשלח למיין את הסחורה לצורך אחסונה היא גרסה לא מהימנה . יש להניח שמר טוקאן נשלח עם מר חיימי שהינו חשמלאי במקצועו למיין את הסחורה על מנת לבדוק אם ניתן להכניס לעזה חלק מהסחורה, כפי שאכן נעשה בפועל ביום 3.2.09. יש הגיון במיון זה, לאור העובדה כי על פי עדות התובע, חלק מהסחורה יועד לחברת החשמל בעזה וחלק לשוק הפרטי (סעיף 4 לכתב התביעה). יתכן והאישורים בזמן מבצע "עופרת יצוקה" היו להעברה לשוק הציבורי בלבד והיה צורך לפיכך, במיון הסחורה ללא קשר לצורת האחסון.

60. לאור עדותו של מר טוקאן ,כבר ב-20.1.09 ובסמוך לפריקת הסחורה כמו גם בהמשך ביום 3.2.09 ,ידע התובע באמצעות מר טוקאן כי הסחורה מאוחסנת בחצרי הנתבעים תחת כיפת השמים, מדוע אז בחר להמשיך ולאחסן את הסחורה אצל הנתבעים ולא להעבירם למחסן באשדוד?

61. לטענת התובע, "נתפס" נתבע 1 בהודאת בעל דין כי קיימים אצלו מחסנים. כאמור, במכתבם של הנתבעים לסוחר סאלים עג'ור בו הם מאשרים כי סחורתו שהוחזקה אצלם במחסן נשרפה. לשיטת התובע, מכתב זה מהווה ראיה לכך שיש ברשות הנתבעים מחסן. נתבע 1 עומת בעדותו עם המכתב והסברו הניח את דעתי, כדלקמן:

"ש. ... אתה מתייחס לשטח שלכם כמחסנים פעמיים במכתב?

ת. הסוחר הזה עד היום עובד איתי. אני מתייחס פעמיים כי עשיתי פרויקט של 600 מ"ר מחסנים ופרויקט שני על 700 מ"ר, לכן אמרתי מחסנים ברבים, לשנים. אין לי מחסן סגור.

ש. אתה מתייחס לסככה כאל מחסן?

ת. זה מחסן פתוח אצלי בחצר...."

(שם, עמ' 76 מול ש' 18 ואילך) (הדגשה שלי-א.מ.ג.).

62. אינני מקבלת טענת התובע, כי מדובר "בהודאת בעל דין". השימוש במילה "מחסן" איננה מעידה בהכרח על מחסן סגור או נעול. יש שישתמשו במילה "מחסן" כמקום אחסון. גם אם מדובר בסככה פתוחה שם מעמידים את הסחורה, היא יכולה להיקרא "מחסן" בלשון דיבור. שהרי המטרה היא להותיר את הסחורה קרוב למחסום ושתהיה זמינה להובלה, כך או כך היא רק מאוחסנת בהמתנה. אין נפקא מינה עבור הנתבעים אם מדובר במחסן סגור או פתוח. נהפוך הוא, אם אכן היו מנהלים הנתבעים עסק של אחסנה וגובים דמי אחסון, היה מקום לאבחן באיזה צורת אחסנה מאוחסנת הסחורה, וזאת כדי לקבוע את התעריף הנדרש. העובדה שבאף מקום בשיחות המתומללות ו/או במסמך כלשהו לא מפורטת צורת האחסנה היא הנותנת כי שירות האחסון לא היה השירות עליו סיכמו הצדדים בהסכם ביניהם. שירות זה ניתן במפורש כפעולה טפלה שאיננה קשורה ישירות לשירות ההובלה, ו"כטובה" או "שירות ללקוח" שנתנו הנתבעים לתובע או לסוחרים אחרים עקב המצוקה בסגירת השערים.

63. עוד לחלופין טען התובע, כי רשלנות הנתבעים נובעת מהעדר ביטוח. לגרסת התובעת, נתבע 1 הבטיח לתובע לא פעם כי הסחורה מבוטחת וכי הוא יכול להסיר דאגה מליבו. הנתבעים הכחישו גרסה זו וטענו כי מאז ומעולם לא היה ביטוח לסחורה המונחת בחצרים, על אף שעשרות סוחרים הניחו הסחורה בחצרם בשווי של מיליוני שקלים. עובדה זו הייתה ידועה לכל הסוחרים והעוסקים בנושא העברת סחורות. העדויות שנשמעו תמכו בגרסת ההגנה כמפורט להלן.

64. מר ביאטרה העיד כי הוא מעולם לא ביקש מהנתבעים ביטוח (פרו' 7.1.13 עמ' 56 מול ש' 4). גם הגב' בוכניק העידה "...כל היבואנים רצו לתבוע ולא תבעו, הם ידעו שאין ביטוחים רק באשדוד ובגלל זה הפער. לי למשל היה מחסן וגביתי 800 ₪ לחודש שהפער הוא באשדוד הוא יכול להגיע פי 5 או פי 6 (פרו' 24.11.13 עמ' 56 מול ש' 12 ואילך) (הדגשה שלי-א.מ.ג.).

65. בחקירה נגדית נשאלה העדה מדוע לא היה ביטוח בכל האזור חוץ מאשדוד ועל כך השיבה:

"ת. זה שטח חקלאי, ובשטח חקלאי אתה לא יכול לקחת ולקבל אישור מהמינהל לעשות שינוי ייעוד קרקע...

ש. מי שרוצה ביטוח הולך לאשדוד?

ת. כן.

....

ש. קרה שאנשים פנו אלייך וביקשו בכל זאת עם ביטוח?

ת. אין, הם יודעים מה הם מבקשים, הם יבואנים של שנים ולא של יום ויודעים שאין ביטוח".

(שם, עמ' 64 מול ש' 1 ואילך) (הדגשה שלי-א.מ.ג.).

בהמשך נשאלה: מה מנע ממנה לעשות ביטוח אם ממילא היא הקימה מחסן שהוא שינוי יעוד קרקע, בניגוד לחוק ועל כך השיבה, כי "חברת הביטוח מתנה שיהיה רישוי עסקים, כיבוי אש" (שם, עמ' 65 מול ש' 16 ואילך).

66. התובע העיד, כי הוא ידע שהסחורה במחסני יקיר באשדוד הייתה מבוטחת ומר יקיר אף אמר לו שהוא נאלץ להגדיל את פוליסת הביטוח בגלל סחורתו של התובע (פרו' 25.3.12 עמ' 29 מול ש' 11 ואילך). מכאן אנו למדים, כי התובע הכיר בצורך לבטח את הסחורה והיה ברשותו העתק מפוליסת הביטוח של חברת יקיר. העובדה שבמקרה דנן התובע לא ביקש לראות העתק מפוליסת הביטוח, ולו כדי לבחון האם הפוליסה מכסה את שווי הסחורה או שמא יש צורך להגדילה היא הנותנת כי הוא לא התכוון לבטחה, כפי שטענו הנתבעים.

67. אילו הייתה נכונה טענת התובע, כי הוא שלח את מר טוקאן לבדוק את מצב הסחורה, אזי לא ברור מדוע הוא לא ביקש ממר טוקאן לעיין בפוליסת הביטוח, כפי שעלה מעדותו של מר טוקאן:

"אני לא צד לעניין, אני בסה"כ נתבקשתי לעשות טובה לתובע לבוא ולבדוק. אם הוא היה אומר לי לבדוק פוליסת ביטוח, הייתי בודק" (פרו' מיום 8.11.11 עמ' 16 מול ש' 22 ואילך) (הדגשה שלי-א.מ.ג).

גרסתו של התובע לפיה הוא לא ביקש ממר טוקאן לבדוק את הפוליסה משום שהוא לא יכול היה לשלוח לו אותה (פרו' 8.11.11 עמ' 38 ש' 11) הייתה תמוהה ולא משכנעת. לא זו אף זו, יכול היה התובע, לו חפץ בכך, לבקש מן הנתבעים את צילום הפוליסה, שיכול היה להיות מועבר אליו באמצעים אלקטרוניים, בין אם פקס ובין אם דוא"ל או לכל הפחות תועבר בעותק נייר ביום 3.2.09 עם הסחורה שנכנסה לעזה.

68. גם ניסיונו של התובע להיאחז בשיחתו המוקלטת עם נתבע 1, אינו מהווה ראיה חותכת לקיומו של ביטוח. נתבע 1 הסביר בעדותו, כי בשיחה הוא לא יכול היה לענות לתובע, אך התובע ידע שאין ביטוח וכי אף סוכן ביטוח לא היה מבטח סחורה הנמצאת בחוץ (שם' עמ' 70 מול ש' 13 ואילך). עדותו הייתה מהימנה ואמינה ללא רבב. העובדה כי בחצרו הייתה סחורה של כ-60 סוחרים ואף אחד מהם לא תבע את הנתבעים מחזקת את טענותיו, כי כולם ידעו שאין להם ביטוח (שם, עמ' 68 מול ש' 22).

69. בנוסף, לא ניתן להתעלם מאחריותו של התובע לסחורתו ולא אחת נקבע כי "במקרים מסוימים ניתן למנוע את הנזק גם בלא להטיל חובת שמירה על השומר, וזאת בנסיבות שבהן בעל הנכס יכול לדרוש את השבת הנכס מאת שומר שאינו נוקט אמצעי זהירות נאותים" (י' ויסמן, "שמירת נכסים" (מחקרי משפט טז (תשס"א), 277 עמ'301). בענייננו, התובע יכול היה בכל שלב להחזיר את הסחורה למחסני יקיר, אך הוא לא עשה כן. הניסיונות המרובים להכניס את הסחורה לעזה מחזקת את טענת הנתבעים, כי הוא השאיר את הסחורה אצל הנתבעים כדי לנסות להכניס את הסחורה לעזה במספר הזדמנויות שונות והוא לא רצה לשלם את עלות האחסנה הגבוהה במחסני יקיר באשדוד, ואת ההובלה מאשדוד למחסום.

70. מעדותו של נתבע 2 עלה, כי התובע התעניין בביטוח רק לאחר השריפה:

"...הוא הוציא את הסחורה בתשלום מהבונדד באשדוד, ואצלנו זה לא בתשלום, הוא לא שאל שאלות והוא ידע את זה. אני לא שמעתי ממנו טענה למה זה לא במקום סגור, אחרי שזה נשרף הוא התחיל לשאול אם יש ביטוח או אין ביטוח, ואז הוא התחיל עם הסיפור של ההקלטות" (שם, עמ' 80 מול ש' 1 ואילך) (הדגשה שלי-א.מ.ג.).

לשאלה - מדוע התחייב נתבע 2 לשלם לתובע מכיסו אם תיגנב סחורה השיב העד בפשטות ובכנות כי במועד בו אוחסנה הסחורה, חשש התובע מגניבה ולא משריפה. נתבע 2 לא חשש להתחייב בפניו שלא תיגנב סחורה, משום שגם החצר וגם המושב היו סגורים עם שערים (שם, עמ' 84 מול ש' 3 ואילך). עדותו הותירה בי רושם מהימן ולא ניתן להסיק מדבריו אלו, כי הוא התחייב לשאת בכל נזק שיגרם לתובע.

71. גם אם יוגדרו הנתבעים כשומרי שכר, שאין השמירה טפלה לעיקר השירות, הרי לא ברור היכן נעוצה רשלנות הנתבעים, שעה שאופן האחסון היה ידוע ומוסכם מראש, כמו גם היעדר ביטוח כפי שהוכח בפניי. בנוסף, סיבת השריפה איננה ידועה על פי דו"ח מכבי האש.

72. לטענת הנתבעים, הגורם לשריפה היה נור או חפץ חם שמקורו במטוס של חיל האוויר שהיה בדרכו לעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" והם לא יכלו לצפות או לחזות מראש את האירוע ובהכרח לא היו יכולים למנוע אותו. לפיכך אין לייחס להם רשלנות ומדובר ב"כח עליון" שלא ניתן היה לצפות ו/או למנוע אותו. גרסה זו של הנתבעים היא בגדר סברה. כאמור סיבת גורם השריפה ומקור השריפה לא ידוע עד היום.

73. התובע טען בסיכומיו (סעיפים 17-24) כי הנתבעים התרשלו בכך שלא הציגו את סידורי השמירה ואף לא צרפו צילום של השערים, עוד התרשלו בכך שלא הציבו שומר שהיה מזעיק את מכבי האש מיד וכן שלא הציבו אמצעי כיבוי אש. בנוסף טען, כי הנתבעים התרשלו בכך שהחזיקו מיכל סולר של 10,000 ליטרים שעלה באש בזמן השריפה. מנגד, טענו הנתבעים, כי טענות התובע אינן ברורות. צילום השערים אינו רלוונטי לענייננו והוא לא היה מונע את השריפה. גם שומר לא היה מונע את השריפה משום שהיא פרצה בשעה שהנתבעים היו במקום והם שהזעיקו את מכבי האש (דו"ח מכבי האש בעמ' 2).

74. מעיון בדו"ח "חקירת דליקות" של שירותי הכבאות (להלן: "דו"ח החקירה") עלה, כי אין ממש בטענות אלו של התובע. הגב' אריאלה תורג'מן הייתה נוכחת במקום, היא גילתה את השריפה והזעיקה את מכבי האש. צוות הכיבוי שהגיע הבחין באנשי המקום מנסים לכבות את האש ללא הצלחה. אשר על כן, אינני סבורה כי הצבת שומר בנסיבות העניין הייתה משנה את התוצאה ואין בכך כדי להעיד שהנתבעים התרשלו.

75. לא הוכח כי מיכל הדלק בחצר הנתבעים הוא אשר גרם לאש או הגביר את עוצמתה. מעיון בדו"ח החקירה עלה, כי הדליקה התחילה מאזור משטחי עץ בין החממות להאנגר ימני ובסמוך למשרד, ללא קשר למיכל הדלק.

76. כמו כן, לא הוכח כי המיכל היה לא תקין או הוצב במקום המהווה סיכון ואף לא הוכח כי המרחק בין הסחורה למיכל הדלק היה קטן באופן העולה כדי רשלנות. הנתבעים עוסקים בהובלות, והתובע לא הוכיח כי הצבת מיכל דלק בחצר פתוחה מעידה על רשלנות או עומדת בניגוד לחוק.

77. לא מן הנמנע אגב, כי חלק ממוצרי החשמל של התובע הם שגרמו לשריפה, כפי שנטען ע"י הנתבעים, שכן אלו כללו סוללות, בטריות וחוטים וייתכן כי מגע של המוצרים, גרם בעצמו להתחממות ולשריפה. אני סבורה, כי מאחר ונרשם בדוח החקירה שנסיבות פרוץ הדליקה אינן ידועות, לא ניתן לקבוע כי הנתבעים התרשלו, וייתכן אף באותה מידה, כי מדובר ברשלנות התובע או מי מטעמו.

78. בנוסף, התובע לא הוכיח כי הנתבעים הפרו חובה חקוקה הקבועה בתקנה 2 ובתוספת לתקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבניין מסחרי), וספק אם שטח הנתבעים עונה להגדרת "בניין מסחרי" הקבועה בחוק.

79. התובע טען בסיכומיו, כי יש לזקוף לחובת הנתבעים את אי הצגת הסרט ממצלמות האבטחה. מנגד טענו הנתבעים, כי התובע ידע משיחתו אותה הקליט עם נתבע 1, כי מצלמות האבטחה צילמו את המקום עד לרגע השריפה ודבר לא מנע ממנו לדרוש את הצגת הסרט. בנוסף, נתבע 1 העיד, כי לא ניתן לראות בסרט את כמות הסחורה ולשאלת בימ"ש "גם אם היית מביא את הסרט והיינו רואים מה היה לך אז לא נדע מה היה שייך לתובע ומה לא?" השיב העד: "נכון, זה בדיוק ככה" (פרו' מיום 24.11.13 עמ' 68 מול ש' 20 ואילך). לפיכך, אני סבורה כי הצגת הסרט לא הייתה מעלה או מורידה דבר בנסיבות העניין.

1. שיעור הנזק

80. כאמור, מסקנתי הינה כי הנתבעים הינם בגדר "שומרי חינם" וגם אם הם היו "שומרי שכר" לא מצאתי כל פעולה רשלנית של הנתבעים לא בפעולת האחסון ולא בהיעדר ביטוח. בין הצדדים לא נכרת הסכם לאחסון והצדדים לא התכוונו לכרות הסכם כזה. האחסון הינה פעולת לוואי וכ"טובה", שעשו הנתבעים עבור התובע עד אשר יתקבלו האישורים לשנע את הסחורה לעזה.

81. גם אם היה נקבע כי הנתבעים אחראים לנזק בגין רשלנותם, הרי קיים קושי אובייקטיבי להעריך את גובה הנזק של הסחורה שנותרה בחצר הנתבעים. התובע הציג חשבוניות שאינן במקור ולא ניתן היה לבצע הפרדה ולפרט במדויק מהי הסחורה שיצאה ממחסני יקיר באשדוד, מהי הסחורה שהוכנסה לעזה, מה הועבר לנתבעים ומה הוכנס בפעם השנייה לעזה. אכן לא היתה מחלוקת, כי במהלך האחסנה ביום 3.2.09 לערך הוכנסה משאית פול טריילר לעזה. אך לא ברור מה היה תוכנה ומה שווי הסחורה על גבה.

82. התובע לא יכול היה לספק מידע לגבי שווי הסחורה שנכנסה מתוך סך כל הסחורה שנרכשה. אף לא ניתן לחשב באופן גס שליש מהסחורה, שהרי הסחורה מורכבת מפרטים קלים וזולים כפנסי ראש וסוללות ועד לפרטים יקרים כמו גנרטורים.

83. כמו כן, לא ניתן להתעלם מעדותו של התובע כי הוא לא יודע איזו סחורה הייתה במחסני יקיר בטרם היא הועברה לחצר הנתבעים (פרו' 25.3.12 עמ' 30 ש' 12). משך כל אותה תקופה, התובע לא יכול היה לצאת מעזה ולא הייתה לו שליטה איזה סחורה הגיעה לחצר הנתבעים ואיזו סחורה הוכנסה לעזה ביום 3.2.09.

84. גם בדיקתו של מר טוקאן בשטח ביום 20.1.09 הייתה רשלנית וחובבנית. למרות שהלה הגיע כדי לבדוק את הסחורה ולמיינה, הוא לא ערך רשימות מסודרות של הסחורות שהיו בשטח ו/או של אלה המיועדות לכניסה. מר טוקאן לא סיים את המיון ואף לא שב למחרת לסיימו.

85. וכך העיד מר טוקאן לגבי המועד בו הוא הגיע כדי למיין את הסחורה בחצר הנתבעים לא הייתה בידיו רשימה של הסחורות, כדלקמן:

"ש. בימ"ש, איך אתה יכול לדעת אם היא נגנבה או לא?

ת. הרי ביקשתי את החשבוניות של השטחים מתורג'מן.

ש. בימ"ש, האם זה לא התובע היה צריך להביא לך?

ת. מה פתאום.

ש. הרי התובע שלח אותך לבדוק, ונניח שתורג'מן רוצה לגנוב הוא לא יראה לך חשבוניות אז אתה צריך לקבל מהתובע עותק מפורט של כל הסחורה ואז אתה הולך לבדוק אם הסחורה נמצאה. אם תורג'מן ירצה לגנוב הוא לא יראה לך. למה התובע לא שלח לך רשימה של כל המוצרים והיה אומר לך תעשה טובה ותלך לבדוק אולי העלימו דברים?

ת. הסברתי קודם כשהתובע ביקש ממני, אני קודם כל לא הייתי עובד בתקופה הזו. דבר ראשון, לא היה לי פקס, דבר שני אמר לי שכל דבר שתצטרך אותו אתה תוכל לבקש משם, ואם יחסר לך משהו אני אפקסס לך למקום מה שאתה רוצה. וזה מקובל, זה לא דבר שהוא לא בסדר. אם בן אדם נותן לי תשובה כזו, אז למה אני צריך לקחת ניירת, אני הולך לשטח".

86. גם אם ביהמ"ש היה מגיע למסקנה כי הנתבעים התרשלו היה קושי בהערכה מדויקת של הנזק. לתובע יש אומדן גס ביותר לגבי סך כל הסחורות שרכש, אין לתובע פירוט מדויק של הסחורות שנותרו בחצרי הנתבעים ונשרפו. אף לו הייתה הסחורה מבוטחת, היה צורך ברשימות מפורטות ומסודרות על פרטי פרטיהם. רשלנותו של התובע בהיעדר הפירוט מגיע עד כדי 100% במקרה זה.

סוף דבר:

שוכנעתי ללא כחל וסרק, כי בין הצדדים לא נכרת כל הסכם לצורך אחסנה. התובע איש עסקים בעל ניסיון רב, הכיר מחסנים מאושרים ומבוטחים, שהרי סחורתו אוחסנה קודם לכן במחסני יקיר באשדוד, בונדד מבוטח ונעול הגובה דמי אחסון גבוהים.

הסחורה שונעה על ידי המוביל שראפי למחסום כרם שלום, ומר שראפי נעזר בשלושה מובילי משנה, ביניהם הנתבעים. משלא אושרה כניסת הסחורה למחסום, ביקש התובע מהנתבעים לאחסן את הסחורה בחצריהם עד שיתקבל האישור המיוחל.

לא שוכנעתי בשום צורה ואופן כי הנתבעים גבו שכר כלשהו עבור האחסון. לא הובאה חשבונית אחת המוכיחה זאת. לא הובא עד אחד שיוכל להעיד כי שילם לנתבעים אי פעם כסף עבור האחסון. יש להניח, כי האחסון נעשה "כבונוס" עבור הלקוח. שהרי מוביל שיש לו חצרים לאחסן את הסחורה ימים ספורים עד שיתקבל האישור, וחצריו קרובים למחסום הינו מוביל אטרקטיבי יותר ממוביל חסר חצרים.

עם הזמן שחלף, גם אם היה הנתבע "שומר שכר" מהסוג שיש לו טובת הנאה והשמירה אינה טפלה להובלה, הרי שהפך מ"שומר שכר" ל"שומר חינם". השמירה התארכה ב-45 יום. במהלך השמירה ב-3.2.09 הכניס התובע כשליש מהסחורה לעזה וזאת לאחר מיון הסחורה. יש להניח שבאותם ימים, ימי מבצע "עופרת יצוקה" יכול היה התובע לדעת כי את יתרת הסחורה יש לאחסן "אחסון ארוך טווח" עד אשר יגיעו ימים רגועים יותר. התובע בחר לחסוך בכסף, ולהשאיר את הסחורה בחצר הנתבעים שמזמן הפכו ל"שומרי חינם". גם אם תאמר כי נכרת חוזה קבלן עבור שירותי הובלה חוזה זה פקע עקב סירוב הכנסת הסחורה לעזה, או למצער פקע עם הכנסת הסחורה לעזה ביום 3.2.09. לאחר מועד זה מכל הבחינות הפכו הנתבעים ל"שומרי חינם".

משצורת האחסון היתה ידועה וברורה לשני הצדדים כבר בהתחלה, לא מצאתי כל רשלנות במעשי הנתבעים. גורם השריפה איננו ידוע. השערת הנתבעים לגבי "כח עליון" בדבר זיק אש שנפלט מהמטוסים היא השערה הגיונית בנסיבות העניין. הנתבעים הזעיקו מכבי אש וניסו להשתלט על השריפה מיד בהתחלה. אופי המוצרים וסוגיהם (סוללות, גנרטורים, כבלי חשמל וכד') אך תרמו לליבוי האש ורשלנותם של הנתבעים לא הוכחה.

בנסיבות אלה, התביעה נדחית.

התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך כולל של 80,000 ₪

המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, כ"א אלול תשע"ד, 16 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.