פתח דבר

חברה עוסקת במחקר ופיתוח של מולקולות בתחום הביוטכנולוגי. מדען העובד בחברה, חש חוסר צדק מקיפוח זכויותיו בהמצאה שהמציא, ופונה במכתב לארגונים השותפים במחקר. במכתב זה טוען המדען, שהקניין הרוחני בהמצאה אינו שייך לחברה, למרות שהיא טוענת לבעלות. האם ניתן לחייב את המדען בתשלום פיצוי בגין כתיבת המכתב, וזאת בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק)? זו השאלה העומדת בפנינו בתיק זה.

רקע עובדתי

הנתבע הינו בעל תואר שלישי בכימיה. בעבר עבד הנתבע במכון ויצמן ברחובות. התובעת 1 הינה חברה, העוסקת בתחום הביוטכנולוגיה והפרמקולוגיה (להלן – ביונה). מניות התובעת 1 מוחזקות על ידי התובעת 2, חברה הרשומה בלוקסמבורג (להלן – עתיר). חברת עתיר היא בעלים בלעדי של כל זכויות הקניין הרוחני בהמצאות ופיתוחים, המפותחים על ידי ביונה.

הנתבע עבד אצל ביונה מיום 1.1.05 ועד ליום 6.2.08 כמדען הראשי בפרויקט ליצירת תרופה בעלת השפעה כפולה (קנטאוור) לטיפול בהפרעות בתפקוד המיני. בתחילה עבד הנתבע יחד עם רון מצייביץ', כימאי אשר ביצע סינתזה של החומרים אותם פיתח הנתבע. באוגוסט 2006 התקבל ד"ר קוגן לעבודה בביונה ככימאי, והוא נכנס בנעליו של מצייביץ', וביצע במקומו את הסינתזה של אותם חומרים, שפיתח הנתבע.

לצורך תהליך הפיתוח, קיימו התובעות שיתוף פעולה עם מוסדות מחקר אקדמיים. בשנת 2008 חתמו התובעות על הסכם שיתוף פעולה עם מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ (להלן – הטכניון), חברה הידועה בשם TRDF, חברה בבעלות של הטכניון בחיפה, העוסקת במחקר ופיתוח עסקי. על פי הסכם זה, יספק הטכניון לביונה שירותי מעבדות לשם ביצוע ניסויים בתחום פעילותה של ביונה.

ביום 28.3.2006 הוגשה בארה"ב על ידי התובעות בקשה מקדמית לרישום פטנט. בבקשה אוזכרו שלושה ממציאים: אלכסנדר פייגין, רון מצייביץ' והנתבע (להלן – הבקשה הראשונה). הנתבע חתם על הבקשה הראשונה. ביום 10.1.2007 הוגשה בקשה מקדמית נוספת לרישום פטנט, שבה אוזכרו שני ממציאים: רון מצייביץ' והנתבע (להלן- הבקשה השנייה). לאחר הגשת שתי הבקשות המקדמיות הוגשה בקשת PCT בארה"ב (PCT/IL2007/000404) (להלן – בקשה 404). בקשה זו מוגשת בהתאם לאמנת ה-PCT (Cooperation Treaty Patent), היא האמנה לשיתוף פעולה בפטנטים, העוסקת בהגשת בקשות בינלאומיות לפטנטים, ונועדה ליצור מנגנון אחיד לרישום פטנט במספר מדינות על סמך בקשה בינלאומית אחת. זאת בעיקר, על מנת להתגבר על בעיית אי האחידות בתנאי הפרוצדורה הקיימים במדינות העולם השונות. בבקשה 404 מוזכרים שלושה ממציאים: הנתבע, רון מצייביץ' וד"ר קוגן. הנתבע, כאחד הממציאים, נדרש לחתום על מסמכי הצהרה לצורך רישום הפטנט. הנתבע סירב לחתום, מאחר שלטענתו ד"ר קוגן איננו ממציא הפטנט.

ביום 6.2.2008, לאחר סכסוכים שונים בין הצדדים, פוטר הנתבע מעבודתו בביונה. לטענת ביונה, קיימות היו עם הנתבע בעיות משמעת חמורות. בעקבות כך סירבה ביונה לשלם לנתבע פיצויי פיטורין. הנתבע הגיש תביעה לפיצויי פיטורין ולזכויות נוספות לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (ת"א 11324/08, טבורובסקי נ' ביונה). בפסק הדין מיום 13.6.2012, קיבל בית הדין את עמדת התובעות דנן, וקבע שביונה מחויבת הייתה על פי דין להוסיף את שמו של ד"ר קוגן כממציא הפטנט. בית הדין דחה את תביעת הנתבע דנן, וחייב אותו לחתום על מסמכי רישום הפטנט.

ביום 20.8.2008, כחצי שנה לאחר פיטוריו של הנתבע מעבודתו אצל ביונה, שלחו הנתבע ועובד נוסף של מכון ויצמן, ודים נפורנט (להלן – מר נפורנט), מכתב לטכניון, ובו הודיעו שזכויות הקניין הרוחני שלבעלות בהן טוענות התובעות, אינן שייכות להן (להלן – המכתב). לטענתם של הנתבע ומר נפורנט, התרכובות שבבסיס הבקשות לרישום פטנטים שהגישו התובעות, פותחו על ידי הנתבע ומר נפורנט במהלך עבודתם במכון ויצמן בשנת 2004, וכי התרכובות ורשימת המולקולות נשמרו בספריה אלקטרונית בשם "GloPhoCor Library", שפותחה על ידי מר נפורנט.

לאחר קבלת המכתב, נפסק שיתוף הפעולה בין הטכניון לבין התובעות, והן נזקקו לתור אחר מעבדות בחו"ל, שעימן יוכלו לשתף פעולה במחקר.

טענות התובעות

לטענת התובעות, במכתב הוציא הנתבע את דיבתה של ביונה. הנתבע הודיע – כביכול - שביונה ו/או עתיר הציגו בפני הטכניון מצג שווא, ולפיו יש להן זכויות קניין רוחני בפטנט, בשעה שהדבר אינו נכון. כמו-כן, עולה מהאמור במכתב, שביונה ועתיר הצהירו הצהרה שקרית ביחס לזכותן לבעלות בפטנטים בבקשות לרישום פטנט.

לטענת הנתבעות, הנתבע כלל לא נטל חלק בפיתוחו של הפטנט נשוא בקשה PCT/IL2007/001174 (להלן – בקשה 1174), בקשה נוספת שהוגשה על ידי התובעות. מי שפיתח פטנט זה היה ד"ר ולדימיר קוגן, המועסק ע"י ביונה, כך שהנתבע מנכס לעצמו בעלות על זכויות קנין רוחני בעניינים שאיננו חלק מהם. זאת אך ורק לצורך פגיעה בתובעות.

נוסח המכתב חמור במיוחד, לטענת התובעות, מאחר שהנתבע מדגיש את תפקידו כמדען ראשי לשעבר של ביונה, וכן מציין את מכון ויצמן בסמוך לשמו בכדי לשוות לדבריו נופך אמין.

הנתבע ידע, כי כל הטענות נגד התובעות אותן העלה במכתבו הן טענות שקריות. בדצמבר 2004, בטרם החל לעבוד בביונה, חתם הנתבע על הסכם העסקה. בהסכם ההעסקה נקבע, כי כל זכויות הקניין הרוחני בפטנטים המפותחים בביונה יהיו בבעלותה של ביונה ו/או בבעלות חברת עתיר:

כמו-כן, חתם הנתבע ביום 15.12.2007 על מסמך (נספח ד' לתצהיר התובעות) ובו הצהיר, כי עבודתו במכון וויצמן אינה קשורה בשום אופן לפרויקט המפותח על ידי התובעות.

טענתו של הנתבע, ולפיה הקניין הרוחני של ביונה מבוסס על ספריית התרכובות GloPhoCor היא טענה שקרית. ספרייה שכזו לא מוכרת לתובעות, לא הוצגה בפניהן, לא אוחסנה במחשבי ביונה, ולא מופיעה במסמכיה. מדובר בטענה, שעלתה רק סמוך לפיטוריו של הנתבע. הנתבע לא טרח להציג את הספריה בפני התובעות או בפני בית המשפט. סימני השאלה העולים מאי-הגשת הספריה האלקטרונית מתחזקים נוכח החלטת בית המשפט מיום 6.3.2012, בה התריע בפני הנתבע על ההשלכות של אי-הגשת הספרייה האלקטרונית.

בסיום מכתבו מציין הנתבע, כי החל גם בהליכים משפטיים כנגד התובעות בכדי להגן על הקניין הרוחני שבבעלותו, לטענתו. גם טענה זו שקרית, מאחר והנתבע לא הגיש כל תביעה ולא פנה לאף רשות מוסמכת כפי שטען.

לטענת התובעות, הפסקת שיתוף הפעולה עם הטכניון נבעה ישירות ממכתבו של הנתבע, כעולה ממכתבו של פרופ' פיינברג מהמחלקה לפרמקולוגיה מולקולרית בטכניון מיום 16.11.2008. במכתב זה מציין פרופ' פיינברג, שקיימת בעיה בנוגע לאמור במכתב, דבר המונע העמקת שיתוף הפעולה בין התובעות ובין הטכניון.

לטענתן של התובעות, הנזק עקב ביטול שיתוף הפעולה עם הטכניון והצורך לחפש מעבדות חלופיות בחו"ל, עולה לכדי 300,000 ₪ בהערכה שמרנית.

טענות הנתבע

לטענת הנתבע, התרכובות בשני הפטנטים הינם תוצאה של העבודה, שנעשתה על ידי הנתבע בשנת 2004, בטרם החל לעבוד אצל ביונה, וממילא שייכות זכויות הקניין הרוחני בפיתוחים אלו למכון ויצמן, שם עבד הנתבע באותה עת.

לטענת הנתבע, התובעות מנסות לאלץ אותו לחתום על מסמכי רישום הפטנט, כאשר רשימת הממציאים המופיעים שם אינה נכונה. ד"ר קוגן אשר אינו הממציא של הפטנטים נשוא בקשה 404 ובקשה 1174, למרות שנכלל ברשימת הממציאים בבקשה 404 וצויין כממציא הבלעדי בבקשה 1174. נטען, כי ד"ר קוגן עבד תחת השגחתו של הנתבע החל מאוגוסט 2006 ועשה עבודה טכנית בעיקרה.

לטענת הנתבע, הרקע למכתב שנשלח לטכניון היה פרסום באינטרנט מחודש אוגוסט 2008, בו הצהירו התובעות, שד"ר קוגן הוא הממציא הבלעדי של הפטנט נשוא בקשה 404. זאת, למרות שלד"ר קוגן לא היה כל קשר לפיתוחם של פטנטים אלו. מכיוון שבפרסומים אלו הופיע גם שמו של פרופ' פיינברג, הידוע בעולם בתחום הפרמקולוגיה, ואף הייתה כוונה לצרפו בהמשך לרשימת הממציאים, ראה הנתבע לנכון להעמיד את פרופ' פיינברג על הבעייתיות וחוסר הדיוק שבדבר. לטענת הנתבע, כל האמור במכתב לטכניון היה אמת, ונועד להציג את חוסר הדיוקים בדיווחים וההצהרות של התובעות.

לעניין הטענה, ולפיה הפסקת שיתוף הפעולה עם הטכניון נבעה ישירות מהאמור במכתב, מצטט הנתבע את האמור בפתח מכתבו של פרופ' פיינברג, משם עולה, שבעיה פיננסית היא שמנעה את המשך שיתוף הפעולה:

"Unfortunately I am not in a financial position to take this step now" (נספח לתצהירו של הנתבע)

לעניין הטענה, ולפיה שיקר הנתבע במכתב בעניין נקיטת הליכים משפטיים נגד התובעות, מסביר הנתבע שאכן שלח כבר מכתבים לגורמים בחו"ל, אך מיד לאחר מכן קיבל הוראה ממכון ויצמן להימנע מכל פעולות משפטיות נוספות נגד התובעות.

דיון והכרעה

איסור לשון הרע, אינו תוצר חדש של החקיקה המודרנית, אלא נדון המופיע פעמים רבות במשפט העברי, וכולל פרטים רבים המפורטים בתלמוד ובפוסקי ההלכה. האיסור מופיע במפורש כבר בתורה עצמה: "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא י"ט, ט"ז). על פי המשפט העברי מדובר, לכאורה, באיסור 'פלילי' בלבד, ולא בעוולה אזרחית המולידה זכות לקבלת פיצוי כספי. הנזק הנגרם מלשון הרע הוא בדרך כלל נזק עקיף, וממילא מדובר ב"גרמא בנזיקין", שעל פי כללי המשפט העברי אינו מקים זכות הניתנת לאכיפה לקבלת פיצוי כספי. למרות זאת מצאנו מקרים בהם הוכרה זכותו של מי שנפגע מחמת פרסום לשון הרע לקבלת פיצוי כספי.

מצאנו בשו"ת אבני צדק, (ר' יקותיאל יהודה טייטלבוים מסיגעט, מחכמי הונגריה במאה ה-19), חלק אורח חיים, סימן ה:

"והגם שמבואר בחו"מ סי' א' שאין רשות ביד בי"ד בחוץ לארץ לדון על ביזיון, רק לנדות עד שיפייסנו, אבל בעניין שם רע על חזן ושוחט ובודק, אשר על-ידי-זה הפסיד על פרנסתו, ודאי יש חיוב על הבית דין להכניס עצמם לדיון בזה".

בתשובה הלכתית זו מוכרת זכותו של אדם לקבלת פיצוי כספי בגין נזק שנגרם בעטיים של פיטורין או איבוד מקום עבודה עקב פרסום לשון הרע.

הגנת "אמת דיברתי", המוכרת במשפט הישראלי, אינה מוכרת במשפט העברי כהצדקה לפרסום לשון הרע. למעשה, כל מהותו של איסור פרסום לשון הרע הוא רק בפרסום דברי גנאי, שהם נכונים. במקרים בהם מתברר שהדברים שפורסמו שקריים, מדובר באיסור אחר, איסור הוצאת שם רע. מוצאים אנו במקורות המשפט העברי מקרים בהם הענישו אדם על סיפור לשון הרע, גם כשמדובר בפרסום דבר אמיתי ונכון. כך למשל בתלמוד הבבלי (פסחים קג, ב):

"כי הא דטוביה (=שטוביה) חטא, ואתא (=ובא) זיגוד לחודיה (=לבדו) ואסהיד ביה (=והעיד בו) קמיה דרב פפא (=בפניו של רב פפא). נגדיה לזיגוד (=הלקו את זיגוד).

אמר ליה: טוביה חטא וזיגוד מינגד (=טוביה חטא וזיגוד לוקה)?!

אמר ליה: אין (=כן), דכתיב (=שכתוב) 'לא יקום עד אחד באיש', ואת לחודך אסהדת ביה (=ואתה לבדך העדת בו) - שם רע בעלמא קא מפקת ביה!"

ככלל, לצורך קבלת עדות יש צורך בשני עדים. היות שבמקרה הנזכר שם הגיע עד אחד בלבד להעיד, נעדרת עדותו כל נפקות. לפיכך הלקו את זיגוד, שבא להעיד לבדו היות שעבר על איסור לשון הרע. לא נמצאה באותו מקרה כל נפקות לשאלת נכונות הדברים.

אף רבי אליהו בר' חיים נשאל על אחד שטפל אשמה על גבאי-צדקה שהוא חשוד על מעות הצדקה. בפסק ההלכה נקבע:

"אין ספק שהוא מוציא שם רע על חברו על עון אשר חטא שהוא רשע וגוזל, שהוא עוון פלילי אפילו אצל הדיוט וכל-שכן אצל הגבוה (כספי צדקה - כלומר, שהלה האשים את הגבאי במעילה שהיא עבירה פלילית חמורה) וחייב מלקות על זה, אף-על-פי שרבי שבתי טוען שאמת הדבר, מכל מקום כיון שאינו מברר זה על פי שנים עדים חייב לעונש, כההיא דאמרינן פרק ערבי פסחים זיגוד אסהיד וכו" (נחום רקובר, על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי, סיני, תשכ"ב. המאמר פורסם ללא הערות שוליים באתר www.daat.ac.il).

עם זאת, גם ההלכה מתירה לספר לשון הרע במקום בו יש צורך להציל את חברו מנזק, וכך נפסק בעניין זה בספרו של ר' ישראל מאיר הכהן מראדין (מחכמי פולין-ליטא במאות 19-20), חפץ חיים, ספר היסוד בהלכות לשון הרע במשפט העברי:

"אִם אֶחָד רָאָה אָדָם, שֶׁעָשָׂה עַוְלָה לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ אוֹ הִזִּיקוֹ, בֵּין אִם הַנִּגְזָל וְהַנִּזָּק יוֹדְעִים מִזֶּה אוֹ לֹא. אוֹ שֶׁבִּיְּשׁוֹ, אוֹ שֶׁצִּעֲרוֹ וְהוֹנָה אוֹתוֹ בִּדְבָרִים. וְנוֹדַע לוֹ בְּבֵרוּר, שֶׁלֹּא הֵשִׁיב לוֹ אֶת הַגְּזֵלָה וְלֹא שִׁלֵּם לוֹ אֶת נִזְקוֹ וְלֹא בִּקֵּשׁ פָּנָיו לְהַעֲבִיר לוֹ עַל עֲוֹנוֹ, אֲפִלּוּ רָאָה דָּבָר זֶה בִּיחִידִי, יָכוֹל לְסַפֵּר הַדְּבָרִים לִבְנֵי אָדָם כְּדֵי לַעֲזֹר לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ וּלְגַנּוֹת הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים בִּפְנִי הַבְּרִיוֹת, אַךְ יִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ אֵלּוּ הַשִּׁבְעָה פְּרָטִים, שֶׁנְּבָאֲרֵם בְּסָמוּךְ". (חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י).

בדברים אלו ניתן היתר עקרוני בכפוף להתקיימות מספר תנאים לפרסום לשון הרע, כשהפרסום נועד לתועלת מקבל הפרסום.

אכן גם בחקיקה הישראלית מוגבלת הגנת "אמת דיברתי", המופיעה בסעיף 14 לחוק, למקרים בהם קיים עניין ציבורי בפרסום.

לאחר הקדמה זו נבחן את המקרה הקונקרטי שבפנינו.

כך היא לשון המכתב:

"August 20, 2008

Subject: regarding the research agreement between BIONA researchcompany ltd. ("BIONA") and technion research and development foundation ltd. ("TDRF")

Dear sirs,

WE are very pleased to know that the compounds designed in 2004 by D. Tworowski (the undersigned) and V. Neporent (the undersigned) are submitted to further pharmacological research at technion, under the direction of prof. john Finberg. Nonetheless, in order to avoid further misunderstandings and as the inventors of these compounds, we would like to advise you as the following:

1. In the agreement between BIONA and TDRF it is declared that ATIR holdings S.A. possesses intellectual property rights for the invented compounds.
2. The said declaration is completely incorrect, as explained below.
3. Actual intellectual property (hereinafter "IP") is based on the fact that all the compounds are taken from original library titled "GloPhaCor" which is created in 2004 by drug-design methods, prior to the BIONA start up in January 2005.
4. Therefore neither BIONA Company (wherein synthesis of the Invented compounds was performed) nor ATIR Holdings S.A. Possesses IP right for compounds from GloPhaCoR Library.
5. Thus the patent Applications PCT/IL2007/000404 and the consequent PCT/IL2007/001174 are entirely based on the compounds from library that does not belong to BIONA and/or ATIR.

We have started necessary legal actions in order to protect the IP rights against their violations on the part of BIONA Company.

Dymitry Tworowski, Dr.

Weizmann Institute of science

Structural Biology Dept.

Former Senior Scientist of BIONA Ltd. (January 2005 – February 2008)

Vadim Neporent

Weizmann Institute of science

Structural Biology Dept.

Programmer and developer of GloPhoCor Library"

מכתב זה, שנשלח לשותפתן למחקר של התובעות, מייחס לתובעות הצהרות שאינן נכונות, הגשת בקשה שגויה לרישום פטנט, ופרסומים שאינם מדוייקים. האם האמור במכתב הוא לשון הרע?

בסעיף 1 לחוק נקבע:

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) ....;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) ....

....

בסעיף זה 'אדם' – יחיד או תאגיד".

המכתב עונה על הגדרה זו. העברת הדברים לטכניון יכולה היתה לפגוע בשיתוף הפעולה בין הטכניון ובין התובעות, וממילא לפגוע במשלח ידן של התובעות. פרסום הדברים אף היה עלול לסכל את רישום זכויות הקניין הרוחני על שמן של התובעות. ממילא מדובר בפרסום, שיכול היה לפגוע במשלח ידן של התובעות, וככזה הרי הוא פרסום לשון הרע.

להגנתו הנתבע טוען, שמעשיו נעשו בתום לב לצורך הגנה על אינטרסים לגיטימיים שלו כממציא, ובכדי למנוע מהטכניון ומפרופ' פיינברג נזק ואי-נעימות עתידית.

בסעיפים 14-16 לחוק נאמר:

"14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(1) ....

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

(4) ....

16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".

התובעות טוענות, שהנתבע עצמו אינו חולק על עצם בעלותן של התובעות בפטנטים, וממילא ידע שדבריו במכתב אינם נכונים. איני מקבל טענה זו. הוכח, כי הנתבע האמין באמת ובתמים, שהמולקולות העומדות בבסיס הפטנטים פותחו על ידו כבר בשנת 2004 טרם הוקמו התובעות, וממילא אין לתובעות בעלות על תרכובות אלו. כך הסביר הנתבע את הדברים בעדותו בפני:

"ש. בסעיף 5.7 אתה כתבת לכתב ההגנה ואני מקריא 'הנתבע לא טוען ומעולם לא טען כי הוא או מישהו אחר הבעלים של קניין רוחני על פטנטים'. מה נכון? מה שכתוב בסעיף 5.7 לכתב ההגנה או בסעיף 1 לתשובות לשאלון?

ת. שתי הטענות נכונות.

ש. אבל הטענות סותרות אחת את השניה. כיצד שתיהן יכולות להיות נכונות?

ת. אין בטענות הללו סתירות.

ש. פה אתה כותב שהקניין הרוחני שלך ופה אתה כותב שאתה לא הבעלים של הקניין הרוחני?

ת. אני לא מסכים. הקניין הרוחני זה החומרים אשר הומצאו בשנת 2004 וזה הקניין הרוחני ואני טוען כי החומרים הללו הומצאו כאשר החב' לא הוקמה. זכויות הקניין הרוחני על החומרים האלה היא השאלה שיש במחלוקת. אני לא מדבר על בעלות על הפטנטים. הפטנטים הוצאו בשנת 2006. בשנת 2006 הוגשה לארה"ב בקשה להגנה על הפטנט. בשפה האנגלית זה נקרא המונח הטכני מתחום הפטנטים" (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 9-20).

ובהמשך דבריו:

"ש. בעמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 6.3.12 מול שורה 17 עו"ד שלך אמר שאתה עומד על טענתך שאתה בעל הפטנט ושזה רשום ברשם הפטנטים. זה דיון שאתה נכחת? אתה בעלים של הפטנט או לא הבעלים של הפטנט?

ת. אין כאן בלבול. רשום כי בפטנט אמריקאי שהממציאים הם גם אלה שהגישו בקשות לרישום פטנט בארה"ב. אותו דבר הממציא ומגיש הבקשה. הטענה שלי נוגעת בחומרים אשר המצאתי, קניין הרוחני על המולקולות. אני לא טוען לבעלות על פטנט" (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 17-22).

כשראה הנתבע שזכויותיו נפגעות, בחר לשלוח את המכתב בכדי להגן על זכויותיו. על כן, חוסה הנתבע תחת ההגנה הנזכרת בסעיף 15(3) לחוק. המדובר בפרסום שאינו חורג מתחום הסביר בנסיבות העניין. העובדה, שהנתבע לא הוכיח בהמשך את זכותו לבעלות בפטנטים, אינה יכולה כשלעצמה לגרום לכך שעצם העלאת עמדתו ונסיונו לעמוד על זכויותיו הנטענות, תהיה בלתי לגטימית ותשלול את ההגנה העומדת לנתבע בהתאם להוראות סעיף 15(3) לחוק.

בשולי הדברים אוסיף ואומר, כי עולה תמיהה גדולה מכך שהתביעה הוגשה רק נגד הנתבע, תוך התעלמות ממר ודים נפורנט, החתום גם הוא על המכתב. הדבר מעלה חשש, כי הגשת התביעה נועדה להוות משקל נגד במסגרת המאבק הכולל המתנהל בין הצדדים. הסבריהן של התובעות בעניין זה, ולפיהם נפורנט היה פחות חשוב, ואילו הנתבע, כמדען הראשי לשעבר של ביונה, גרם את הנזק העיקרי, אין בהם כדי להניח את הדעת.

סיכום

סיכומם של דברים, משהוכח, כי עומדת לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק, התביעה נדחית.

התובעות ישאו בשכר טרחת עורך דינו של הנתבע בסך 24,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ד, 05 יוני 2014, בהעדר הצדדים.