לפניי תביעה ותביעה שכנגד שעניינן טיפול שיניים.

רקע כללי מוסכם -

1. התובע והנתבע שכנגד, ד"ר עודד שרון (להלן: "התובע"), הוא רופא שיניים במקצועו.
2. הנתבעת והתובעת שכנגד, הגב' אינה פרובקוב (להלן: "הנתבעת"), פנתה בסוף שנת 2007 אל התובע ובין השניים הוסכם על ביצוע סדרת טיפולי שיניים (להלן: "הטיפולים"). אין חולק כי הנתבעת החלה בביצוע הטיפולים וכי בשלב מסוים היא הפסיקה את הטיפולים, טרם השלמת תכנית הטיפולים שהוכנה. הנתבעת לא הייתה שבעת רצון מהטיפול המקצועי שהעניק לה התובע ועקב כך שלחה ביום 9.3.2009 מכתב תלונה לרופא השיניים המחוזי במשרד הבריאות, ד"ר משה גורדון (להלן: "הרופא המחוזי" ו-"מכתב התלונה").
3. בעקבות מכתב התלונה בוצעו בירורים מסוימים ולאחר בדיקה שביצע הרופא המחוזי הוא מצא לדחות את תלונתה של הנתבעת לגבי הטיפולים, במסגרת סיכום הבירור מיום 4.5.2009 (להלן: "סיכום הבירור").

טענות התובע בתביעה העיקרית וטענות ההגנה בתביעה שכנגד –

1. התובע טוען כלפי הנתבעת שמכתב התלונה מהווה פרסום לשון הרע בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") ועותר לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לו עקב פרסום המכתב. עוד טוען התובע כי הנתבעת לא סיימה לשלם לו את התמורה המגיעה לו בגין הטיפול שניתן לה, טרם הפסקת הטיפולים, וגורס כי יתרת החוב עומדת על סך 14,850 ₪ נכון למועד הגשת התביעה (להלן: "יתרת החוב"). ביחס לתביעה שכנגד מכחיש התובע את טענת הנתבעת לפיה הוא התרשל בביצוע הטיפולים, וטוען כי הטיפול שנתן לנתבעת היה טיפול נאות אשר עמד בכל הסטנדרטים הרפואיים הסבירים והמקובלים.

טענות ההגנה של הנתבעת בתביעה העיקרית וטענותיה בתביעה שכנגד–

1. הנתבעת מכחישה את הטענות שעניינן יתרת החוב והוצאת הדיבה. לשיטתה, המחיר שנקבע לביצוע הטיפולים היה מחיר כולל (גלובלי), ואין יסוד לדרישה הכספית הנוספת לגבי יתרת החוב. עוד טוענת הנתבעת כי מכתב התלונה חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק. ביחס לתביעה שכנגד טוענת הנתבעת כי עקב טיפולו הרשלני של התובע נגרמו לה נזקים, לרבות בשל הפסדי השתכרות, עזרת צד ג', הוצאות רפואיות וטיפולים עתידיים לתיקון הנזקים בשיניים שגרם התובע. בסך הכול העמידה הנתבעת את התביעה שכנגד על סכום של 164,000 ₪ לגבי נזקים מיוחדים לעבר ונזקים כלליים, לרבות נזק שאינו ממוני.
2. בהתאם הוגשה התביעה שכנגד כלפי התובע וחברת הביטוח שלו – הראל, הנתבעת שכנגד 2.

התשתית הראייתית –

1. הניסיונות הרבים להביא את הצדדים לפשרה ולהבנה נתקלו בסירוב מצד הנתבעת – וחבל. במצב זה התקיימה ישיבת הוכחות ובמהלכה נשמעו העדים הבאים: ד"ר משה גורדון, הרופא המחוזי (לגבי תעודת עובד ציבור שהוכנה מטעמו – ת/1); ד"ר איתן דנקנר אשר בדק את הנתבעת לאחר שהסתיימו הטיפולים אצל התובע (להלן: "ד"ר דנקנר") והציג רישום שבוצע במרפאתו לגבי הנתבעת – ת/2; הגב' עליזה בן חמו, עובדת במרפאתו של התובע (להלן: "בן חמו"), לגבי תצהירה ת/3; התובע בעצמו, לגבי תצהירו ת/4; והנתבעת, לגבי תצהירה נ/1. בנוסף, העידו שני מומחים מטעם הצדדים – המומחה מטעם הנתבעת ד"ר אלעזר צלמון אשר הגיש חוות דעת– נ/2 (להלן: "ד"ר צלמון") וד"ר אלי סימון אשר הגיש חוות דעת מטעם התובע (להלן: "ד"ר סימון"), אשר סומנה נ/3 (למרות שייתכן וצריך היה לסמן אותה כמוצג תביעה ולא כמוצג הגנה).

דיון והכרעה –

1. לאחר שבחנתי את הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, אני מוצאת כי דין שתי התביעות להידחות - והכול מחמת הנימוקים שיפורטו להלן.

התביעה העיקרית:

האם מכתב התלונה מהווה פרסום של לשון הרע?

1. במכתב התלונה (מיום 9.3.2009) טוענת הנתבעת כי התובע ביצע לה טיפול לרבות גשר עליון ותחתון בכל הפה וכי לקראת סוף הטיפול היא "מרגישה כאבים חזקים באוזניים, צוואר, שיניים" עד כדי כך שהיא אינה יכולה לישון ואינה יכולה לעבוד. מוסיפה וטוענת הנתבעת כי במהלך הטיפול היא הרגישה שהיחס שהיא מקבלת מהתובע היה לא ראוי וכדבריה: "ד"ר שרון לא התייחס עליי (כך במקור) ברצינות ופעם אחת אמר לי "זאת עבודה חרא" ואמר גם "היה לך פה כמו כדור"" (פיסקה שלישית של מכתב התלונה). ממשיכה וטוענת הנתבעת כי הכתרים הזמניים לא היו נוחים, כי החניכיים התנפחו מאוד בשלב הכתרים הזמניים והסבו לה סבל רב ומציינת כי "לטיפולי שורש לד"ר שרון לא היה סבלנות והוא העביר אותי לאשתו אירית".
2. ממשיכה ומספרת הנתבעת שבשלב מסוים היא ביקשה שהתובע יוציא את הגשר שמסב לה כאבים, אך הוא אמר ש"אין לו זמן", כי היא נאלצה להישאר עם אותו הגשר במשך חודשיים ימים וכי הוא לא רצה לתקן את המצב. ממשיכה ומלינה הנתבעת כי ביום מסוים היא חשה כאבים והתקשרה טלפונית לתובע והוא אמר לה: "תצטערי על הצלצול הזה". לשיטתה, "אני קיבלתי את זה כמו איום ולא רציתי יותר להיכנס למרפאתו, אבל הייתי מוכרחה לחזור...".
3. הנתבעת מסיימת את מכתב התלונה בכך שההסכם בינה לבין התובע היה לגבי תשלום של 60,000 ₪ אותם היא שילמה במלואם, אך כי הוא דרש ממנה תשלום של 14,000 ₪ נוספים אשר אינם מגיעים לו ולכן היא עותרת לכך שיושבו לה 60,000 השקלים ששילמה וכי יוענק לה פיצוי בגין הסבל שסבלה עקב הטיפול הרשלני (ויוער כי העלות המדויקת שצוינה בהצעת המחיר הייתה 61,600 ₪).
4. מהמובאות דלעיל מתוך מכתב התלונה עולה כי לא יכולה להיות מחלוקת לגבי כך שהדברים שמופיעים במכתב התלונה עולים כדי לשון הרע, שכן הנתבעת מטיחה בתובע טענות רבות, הן באשר לרמה המקצועית והן באשר להתנהלות האנושית (ויוער שבמכתב מפורטות תלונות נוספות שמופנות כלפי אשתו של התובע, ד"ר עירית שרון אשר עובדת יחד איתו במרפאה (להלן: "ד"ר עירית"), אך כיוון שהיא אינה בעלת דין בתיק זה אין צורך להתייחס לכך). אין אף מחלוקת שהיות והמכתב נשלח לרופא המחוזי, הרי שהמדובר בפרסום (ויש לציין שהמכתב הופנה למחלקת התלונות של המחלקה לבריאות השן של לשכת הבריאות המחוזית במשרד הבריאות ולא מוען אישית אל הרופא המחוזי).

האם קמה לנתבעת הגנה מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע?

1. למרות עמדתי באשר לכך שיש במכתב כדי להוות פרסום של לשון הרע, דומה כי הנתבעת יכולה לחסות תחת ההגנה שמעניק לה סעיף 15(8) לחוק, הקובע כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע מכח דין או חוזה או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה ...".

1. סעיף זה נועד להגן על מי שחפץ להגיש תלונה לגורם מוסמך לבל יירתע מהגשת התלונה ומהתנעת תהליך שאמור להביא לבירור ליקויים אלו ואחרים. לא יכול להיות ספק שמי שמרגיש שנפגע עקב טיפול של רופא שיניים, יכול באופן עקרוני להתלונן באוזני הגוף שמכונה "מחלקת בריאות השן של משרד הבריאות" אשר הינו גוף ממשלתי שמטלותיו כוללות (בין היתר) בירור תלונות מסוג זה. כך פעלה אף הנתבעת - ויש לתת את הדעת לכך שהיא נמנעה מלפעול בדרכים אחרות, כגון פנייה לתקשורת או פרסום מכתב תלונה בכניסה למרפאת התובע. הנתבעת פנתה ל"דרך המלך" והתלוננה באזני הגורם המוסמך לדון בפניות מסוג זה. התובע טוען שיש לשלול מהנתבעת הגנה זו, שכן תנאי להתקיימות ההגנה הינו שהפרסום שבתלונה בוצע בתום לב ולשיטתו, הנתבעת פעלה שלא בתום לב, לרבות לאור החזקה בעניין חוסר תום הלב המגולמת בסעיף 16 (ב) לחוק, הקובע כך:

"חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים הוגנים על ידי סעיף 15.

1. אני סבורה שייתכן שמכתב התלונה נוסח באופן תקיף ונחרץ אך לא הוכח שכתיבתו בוצעה בחוסר תום לב.
2. באשר לחזקה שבסעיף 16(ב)(1) – עמדתי היא כי היא לא מתקיימת במקרה דכאן. ייתכן והדברים שמציינת הנתבעת במכתב לא היו אמת, אך אני בטוחה שהיא האמינה באמיתותם והיא אף מאמינה בכך היום באמונה שלמה.
3. לגבי סעיף 16(ב)(2) – הרי שלא ניתן לצפות מהנתבעת לנקוט "אמצעים סבירים" על מנת לברר אם התלונות שיש לה כלפי התובע אמיתיות, אם לאו, ונדמה לי שאישה "פשוטה" כמו הנתבעת, אשר סבורה שבוצע בה טיפול מקצועי רשלני מגישה את המכתב לרופא המחוזי בדיוק על מנת לברר אם הטיפול אכן היה רשלני, אם לאו. למעשה, לא ניתן ליישם את סעיף 16(ב)(2) בסיטואציה הנוכחית, כיוון שאם הכוונה היא שעל הנתבעת היה לברר אם הטענות שיש לה כלפי התובע נכונות, לפני שהיא שלחה את מכתב התלונה, אזי המשמעות היא שהיה עליה להיוועץ עם מומחה אחר לפני שליחת התלונה והרי יש כאן אבסורד, שכן היא התכוונה שהרופא המחוזי יהיה המומחה שיבחן את הדברים ויקבע האם אכן היה טיפול רשלני, אם לאו.
4. לגבי סעיף 16(ב)(3) - טוען התובע שהנתבעת התכוונה במכתב התלונה לפגוע בו במידה גדולה משהייתה סבירה, אך לא מצאתי שכך היה. אזכיר שוב כי הנתבעת אישה פשוטה, וניכר מהמכתב אשר כולל טעויות מילוליות ותחביריות, שהיא אף מתקשה בשפה העברית. הגם שבמכתב התלונה קיימים ביטויים "שאינם מחמיאים" לתובע (כגון שהוא לא התייחס אליה ברצינות, כגון שלא הייתה לו סבלנות, כגון שהיא הרגישה יחס לא טוב וכגון טענתה שכאשר התקשרה אליו הוא אמר לה שהיא תצטער על זה) - עדיין אינני סבורה שמדובר בביטויים פוגעניים במיוחד או בוטים במיוחד, ואין עסקינן במצב בו הייתה כוונה לפגוע במידה גדולה מהסביר.
5. לכן, מצאתי שלא קמה החזקה שבסעיף 16(ב) לגבי חוסר תום לב ומנגד, מצאתי שהנתבעת הוכיחה ששליחת מכתב התלונה נבעה ממצוקה אמיתית אותה חשה (אף אם המדובר בהרגשה סובייקטיבית ואף אם בדיעבד מתברר שהטיפול שביצע התובע לא היה רשלני). לכן שוכנעתי שהפרסום היה בתום לב ושקמה לנתבעת ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק. כנגזר מכך, עמדתי היא שיש לדחות את התביעה מכוח החוק ואין אף צורך לבחון את השאלה אם קמה לנתבעת הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק (ואעיר כי לשיטתי הגנה זו לא קמה לה בהקשר לתלונות על מקצועיות הטיפולים, ועל כך אפרט בשלב הבא של הדיון בו תיבחן התביעה שכנגד).

האם נותר חוב מצד הנתבעת כלפי התובע בכל הנוגע לטיפולים שהוא העניק לה?

1. איו מחלוקת כי התובע הכין חנתבעת תוכנית טיפולים והצעת מחיר מיום 6.7.2007 (להלן: "הצעת המחיר") על סך 61.500 ₪ וכי הנתבעת שילמה סכום זה.
2. התובע טוען כי הנתבעת נותרה חייבת לו את יתרת החוב, בסך של למעלה מ-14,000 ₪ נוספים, בגין טיפולי שורש ומבנים שביצע לה, ואשר לא תומחרו במסגרת תוכנית הטיפולים ולא מופיעים בהצעת המחיר.
3. הסברו של התובע לגבי העובדה שהטיפולים אינם מופיעים בהצעת המחיר הינה שהמדובר בטיפולים נוספים שלא היה ברור שיבוצעו במהלך הטיפולים. התובע מבהיר כי הנתבעת הגיעה למרפאתו לאחר שביקרה אצל מספר לא מבוטל של רופאי שיניים, כאשר מצב השיניים והחניכיים שלה היה בכי רע (בלשון המעטה), והיו חסרות בפיה מספר שיניים. התמונות אשר הוגשו לתיק בית המשפט (סומנו ת/6) מעידות על מורכבות מצב פיה של הנתבעת בהגיעה למרפאתו של התובע לראשונה, ועל היקף הטיפול שהיה דרוש.
4. לפיכך, התובע טוען כי בעת שהוכנה תוכנית הטיפולים והצעת המחיר לא הייתה אפשרות להעריך את מצבן של שיניים מסוימות (11 במספר), ולכן הוא ציין בהצעת המחיר תחת סעיף "הערות" כי ייתכן ויהיה צורך בטיפולי שורש ומבנה לגביהן ולא כלל תמחור של עלויות טיפולים אלו, שכן לא הייתה וודאות כי יזדקק לבצעם. לטענת התובע מאחר ובסופו של דבר התחזית ה"קודרת" יותר לגבי מצב השיניים התממשה ואכן בוצעו 9 טיפולי שורש ו-3 מבנים - על הנתבעת לשאת בעלות אותם טיפולים נוספים. התובע טוען עוד שלא ייתכן שהוסכם עם הנתבעת על תשלום מחיר כולל, כי הוא אינו נוהג לעבוד בשיטה זו עם אף אחד מלקוחותיו וכי הבהיר לנתבעת שבמידה ויידרש ביצועם של אותם טיפולים נוספים הדבר יהיה כרוך בעלות נוספת.
5. הנתבעת הכחישה טענה זו ולשיטתה סוכם בינה ובין התובע על מחיר כולל עבור ביצוע הטיפולים, אשר שולם על ידה במלואו, ועל כן אין יסוד לכל דרישה נוספת מצד התובע. הנתבעת לא הכחישה כי טיפולי השורש והמבנים המדוברים אכן בוצעו, אך לשיטתה אינה מחויבת לשלם בגינם כל תשלום נוסף על המחיר ששילמה.
6. במחלוקת זו אני סבורה כי הדין עם הנתבעת, ולשיטתי יש לדחות את התביעה של התובע בכל הנוגע ליתרת החוב. על אף שעדותו של התובע בכל הנוגע לנסיבות ההתקשרות עם הנתבעת והכנת הצעת המחיר הסופית מקובלת עלי (וראו להלן בנושא), ועל אף שאני מוצאת קושי לקבל את טענת הנתבעת כי התובע הסכים לעבוד "בקבלנות" (כלשונה), אינני בטוחה כי הייתה גמירות דעת מצד הנתבעת וכי נעשה קיבול כדין ביחס לעלות האפשרית הנוספת (שהיא יתרת החוב).
7. אכן, ערה אני לכך כי ברשומה הרפואית שנערכה על ידי התובע, ברישום מיום 26.11.2007 (אשר נעשה במהלך הפגישה הראשונית), מצוין התעריף של סוג הטיפולים הנוספים האלו (תעריף טיפולי השורש ותעריף המבנים), וכן מצוין כי התובע הסביר לנתבעת לגבי העלות הנוספת בפירוט. דא עקא, שאין מדובר בהצעת מחיר, אלא ברישום שערך התובע ברשומה הרפואית, רשומה אשר לא נמסרה לנתבעת "בזמן אמת" ואינה יכולה לשמש בסיס חוזי לדרישה. אין מחלוקת כי בהצעת המחיר הסופית (וגם בהצעה הראשונית) לא תומחרה העלות הנוספת האפשרית של אותם טיפולים נוספים, אלא הללו צוינו רק במסגרת "הערות", ללא התייחסות למחיר פר טיפול או למחיר המירבי הכולל שלהם. מן האמור עולה כי התובע לא הוכיח כדבעי כי הציג לנתבעת במפורש, לצד התחזית ה"אופטימית" שהתייחסה למחיר של 61,600 ₪, גם ה"תחזית" הכספית ה"קודרת" יותר. לטעמי, לא די היה בציון בעל פה של התעריף של סוגי הטיפולים שייתכן ויידרשו כדי לאפשר לנתבעת לשקול את מלוא השיקולים בהתחשב בשתי התחזיות ולהסכים לקבל על עצמה עלות אפשרית נוספת זו. היה צריך להציג בפני הנתבעת הצעת מחיר מדוייקת לגבי סך העלויות האפשריות של הטיפול הכולל לפני שהחלה לבצעו, בשלב בו היתה יכולה לשקול את צעדיה.
8. בנסיבות העניין לא ניתן אף לקבל את הטענה כי הנתבעת ביצעה קיבול "בהתנהגות" לגבי ביצוע הטיפולים שעלותם מגולמת ביתרת החוב, בכך שלא התנגדה לביצועם והמשיכה בביצוע הטיפולים בפועל. אכן, סעיף 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 מכיר באפשרות של קיבול בהתנהגות, אך דומני שלא ניתן לומר שהנתבעת בהתנהגותה הסכימה לשלם את יתרת החוב כתמורה עבור הטיפולים הנוספים שכן בוצעו לה בפועל, שעה שלא הוכח כי מלכתחילה אותה עלות נוספת נמסרה לה במפורש.
9. אעיר עוד כי התובע מודה שהנתבעת מסרה לו שאין באפשרותה לשלם יותר מסך של 60,000 ₪ עבור הטיפולים (ראו עמ' 26 שורה 19), והוא אף עשה מאמצים ניכרים להתאים את עלות תוכנית הטיפולים למחירים שהנתבעת יכלה לעמוד בהם. בנסיבות מעין אלו היה על התובע להבהיר סוגיה זו חזור והבהר, ולחדד בהצעה כתובה גם את המחיר הכולל של הטיפולים ש"ייתכן ויידרשו" – שכן למרות שהנתבעת מסרה שלא תוכל לשלם יותר מ-60,000 ₪ למעשה התבוע ביצע טיפולים שלשיטתו מקנים לו זכות לתשלום של כ-75,000 ₪.
10. בנסיבות הללו, אין בידי לקבל את תביעת התובע בכל הנוגע ליתרת החוב.
11. סיכום ביניים – לאור האמור מעלה - מצאתי לדחות את תביעת התובע, על שתי עילותיה – הן העילה מכוח החוק והן העילה החוזית-כספית, ונעבור לדון בתביעה של הנתבעת.

התביעה שכנגד:

1. אזכיר כי הנתבעת טוענת כי התובע התרשל בביצוע הטיפולים, ונסמכת על חוות דעתו ד"ר צלמון המומחה מטעמה (נ/2). עוד טוענת הנתבעת כי התובע הפר את התחייבויותיו החוזיות כלפיה, עת עשה שימוש במסגרת הטיפולים במתכות לא אצילות – בניגוד למוסכם.

האם הוכחה רשלנותו המקצועית הנטענת של התובע?

הטענה הנוגעת לתכנון הטיפולים –

1. ד"ר צלמון בדק את הנתבעת ביום 2.6.2009 (כשנתיים לאחר הטיפולים) וחוות דעתו נסמכת על ממצאי בדיקה זו כמו גם על ממצאי הבדיקה הרנטגנית. טענתו הראשונה של ד"ר צלמון היא שנפל פגם בתכנון תוכנית הטיפולים כולה. לשיטתו לא הייתה אינדיקציה לבצע כתרים תלויים בקצוות הגשרים (שן 26 בלסת העליונה ושן 46 בלסת התחתונה), שלהלן יכונו "הכתרים התלויים", מאחר ואזורים אלו מוּעדים לעומס הגדול ביותר במערכת הלעיסה. מאחר והשיניים הסמוכות לשיניים אלו (שן 25 ושן 45) הן חד שורשיות, ד"ר צלמון סבור כי ביצוע כתרים תלויים במיקומים אלו מוביל לפגיעה במערכת האחיזה של השיניים הסמוכות ואיבוד של העצם התומכת. ד"ר צלמון מציין כי בעת שבדק את הנתבעת כתרים אלו כבר הוסרו, אך מעיון בצילומים קודמים הוא מסיק כי ניכר שהתובע התחשב בבעייתיות זו, ועל כן ביצע את הכתרים התלויים במידות קטנות ממידות של שיניים טוחנות רגילות ביחס של כ-60%. חרף האמור סבר ד"ר צלמון כי קשיי ההסתגלות של הנתבעת לאותם כתרים תלויים מעידים על כך בניית הכתרים "לא בוצעה לפי הדרישות המיוחדות של מגעיים סיגריים" לגבי סוג זה של כתרים.
2. ד"ר סימון בחוות דעתו טוען כי הספרות המקצועית תומכת באפשרות להתקין כתרים תלויים בקצות הגשרים, בכפוף לתנאים מסוימים, וביניהם הקטנת מימדי הכתרים, ומפנה לספרות מקצועית בנושא. לשיטתו של ד"ר סימון תכנון תוכנית הטיפולים כך שתכלול כתרים תלויים בקצות הגשרים נעשה בהתאם לכללים המקובלים וכנדרש מהרופא שיניים סביר, ולא הייתה כל רשלנות מצד התובע במובן זה. ד"ר סימון מפנה לכך שגם ד"ר צלמון אישר שהכתרים התלויים היו במידות מוקטנות, בהתאם לנדרש. בחקירתו הסביר ד"ר סימון כי במידה והכתר התלוי בקצה הגשר נתמך על ידי שתי שיניים סמוכות, ניתן לבצעו (עמ' 44 שורות 3-7).
3. ד"ר סימון הפנה בחוות דעתו לספר בנושא ולחוות דעתו צורף גם דף אשר ניכר שהוא מתוך ספר מקצועי כלשהוא בנושא, אך לא ניתן להבין מעיון בו מאיזה מקור בדיוק הוא צולם. אציין שמעיון באותו דף עולה כי נתמכת בו עמדתו של ד"ר סימון באשר לכך שעצם ביצועם של כתרים תלויים בקצות הגשרים היא פרקטיקה קיימת, בנסיבות מסוימות ובכפוף להקטנת מימדיהם. עם זאת "השורה התחתונה" של אותו קטע היא שעל אף שפרקטיקה זו יכולה להיחשב כפרקטיקה שיקומית שמרנית, בשל פוטנציאל הנזק לשיניים הסמוכות יש לעשות שימוש בפרקטיקה זו "במשורה".
4. הרופא המחוזי בסיכום בדיקתו לא התייחס לשאלת איכות התכנון השיקומי, אלא רק ציין כי התוכנית השיקומית הוצגה בפני הנתבעת ואושרה על ידה.
5. דומני שבמחלוקת מקצועית זו הדין עם התובע, וזאת מאחר והנטל לעניין טענה זו מוטל על הנתבעת. השתכנעתי כי עצם ביצועם של כתרים תלויים בקצות הגשרים היא פרקטיקה קיימת ואפשרית, בכפוף להתקיימותן של נסיבות מסוימות, ומכאן שיש לדחות את הטענה כי התובע התרשל כאשר כלל בתוכנית הטיפולים ביצוע של כתרים תלויים מעין אלו. על רקע קביעתי זו, הנטל הוא על הנתבעת להראות כי גם במסגרת הביצוע של הכתרים התלויים התרשל התובע, ובנטל זה לא עמדה הנתבעת. לא די בטענת ד"ר צלמון כי העובדה שהנתבעת התקשתה להסתגל לקיומם של כתרים אלו, מעידה כי הללו בוצעו שלא בהתאם לדרישות הייחודיות לגבי כתרים מסוג זה. הקשיים הסובייקטיביים של הנתבעת בהסתגלות לטיפולים או חלקם אין בהם כדי להעיד על רשלנות התובע, ובנוסף אעיר כי ד"ר צלמון לא הבהיר בחוות דעתו באיזה אופן הכתרים בוצעו שלא בהתאם לדרישות ודי בכך כדי לדחות את הטענה. על כן אני מוצאת לדחות את טענות הנתבעת לרשלנות בהקשר לתכנון ולביצוע הכתרים התלויים.

הטענה הנוגעת להעדר טיפול מתאים בשן 36 –

1. לשיטתו של ד"ר צלמון, הנסמך על צילום מיום 2.4.2007, בשן 36 (ששימשה "שן מאחזת") היה קיים באותו מועד טיפול שורש לקוי וממצא של הצללה סב חודית (ממצא אשר יכול להעיד על תהליך דלקתי). לשיטתו רשלנותו של התובע בכך שהוא התעלם ממידע זה והמשיך את הטיפול כאילו השן במצב תקין, במקום להפנות את הנתבעת לחידוש טיפול השורש. בסופו של דבר שן זו נעקרה, ולשיטת ד"ר צלמון ייתכן וטיפול מונע מוקדם בשן היה מונע את הצורך בעקירתה.
2. ד"ר סימון המומחה מטעם התובע טוען כי הפעולות שביצע התובע בקשר עם שן 36 היו בהתאם לכללים המקובלים והנדרש מהרופא הסביר בנסיבות העניין, ובהתחשב בנתונים הרפואיים שהיו מוצגים בפניו. לטענתו השן הייתה א-סימפטומטית עובר לתחילת הטיפולים ובמהלכם (נ/3 בעמ' 7). לשיטתו של ד"ר סימון התובע היה מודע למצבה של השן כעולה מהצילום, כמו גם לכך שהייתה א-סימפטומטית, היה מודע ל"עמדתה הקריטית בלסת" ולעובדה כי אין אפשרות מעשית לחדש בה את טיפול השורש (כפי שעולה מהרישום הרפואי שערך ד"ר שייקוביץ בשנת 2002). על כן, לשיטת ד"ר סימון, פעל התובע באופן סביר ומקצועי בהתאם לנתונים קיימים אלו. בחקירתו הבהיר ד"ר סימון כי ממצא של הצללה סב חודית הוא אכן ממצא רנטגני שיכול להעיד על תהליך דלקתי, אלא שעל מנת לקבוע שאכן המדובר בדלקת צריך להימצא גם ממצא קליני, דהיינו סימנים חיצוניים לדלקת (כגון כאבים, נפיחות וחום). מאחר והללו לא דווחו משנת 2002 ועד לשנת 2007 למרות שהשן הייתה תחת ביקורת רופאים בכל אותה העת, לשיטתו של ד"ר סימון לא סביר שהיתה דלקת וניתן היה לקבל את השן כשן מאחזת, משמע - שאין בפעולה שביצע התובע כל רשלנות (עדותו בעמ' 44).
3. יצוין, כי במועד בו נבדקה הנתבעת על ידי שני המומחים, שן 36 כבר נעקרה ולא הייתה עוד בחלל הפה, ומכאן ששני המומחים לא היו יכולים לבדוק את השן באופן ישיר, אלא הסתמכו על פרשנות הצילומים הקיימים בלבד.
4. הרופא המחוזי התייחס אף הוא למצב שן 36 וציין בסיכום הבירור כי בשן זו נראתה סתימת שורש לקויה והצללה סב חודית. עוד מעיר הרופא המחוזי כי לא ברור היה לו מדוע על סמך נתונים אלו לא חידש התובע בעצמו את טיפול השורש בשן או הפנה את הנתבעת לחידוש טיפול השורש אצל מומחה. הרופא המחוזי אף ציין שלא נמצא רישום לגבי מסירת מידע רפואי באשר לליקוי בסתימת השורש בשן המדוברת (כמו גם בשתי שיניים נוספות, 32 ו-14). עם זאת, מאחר ואת סתימת השורש בשן זו לא ביצעו התובע או ד"ר עירית, ומאחר והרופא המחוזי סבר כי הפרוגנוזה לגבי שן זו הייתה עדיין לא ברורה במועד כתיבת סיכום הבירור שלו, הוא ציין כי יהיה צורך לעקוב אחרי שן זאת וכן אחרי השיניים הנוספות בהן יש סתימות שורש לקויות (וראו עמ' 6 ו-7 לסיכום הבדיקה). בחקירתו נשאל הרופא המחוזי לגבי האפשרות שממצא של הצללה סב חודית ייגרם בשל צלקת ולא בשל תהליך דלקתי פעיל, והוא אישר שקיימת אפשרות כזו (עמ' 17 בסופו).
5. מהנתונים שנסקרו לעיל ומעמדות הרופאים השונים אני סבורה כי מדובר בסיטואציה בה הנתונים יכלו להוביל לפעולה בהתאם לשתי אסכולות טיפוליות, וכי התובע בחר מאחת משתי אסכולות אפשריות וסבירות, ועל כן לא התרשל (וראו זאב וייל, דנה גרובר, "תורת שתי האסכולות", רפואה ומשפט גיליון מס' 21 (1999) 63; ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171, 181 (4.3.1997); ע"א 4804/03 מרגליות נ' הסתדרות מדיצינית "הדסה" עין כרם, פסקה 23 (פורסם בנבו 10.5.2006); ע"א 8123/10 בדראן נ' המרכז הרפואי שערי צדק (פורסם בנבו, 6.5.2012)). האסכולה הטיפולית אליה מתייחס ד"ר צלמון היא אסכולה "זהירה" או "חשדנית" יותר, ולפיה היה על התובע לנסות לחדש את טיפול השורש בשן 36 ובכך להפיס כל חשד לתהליך דלקתי בשן. עם זאת, לטעמי גם האסכולה בה נקט התובע בפועל לא הייתה בלתי סבירה בהתחשב בנתונים שהוצגו בפניו. ראשית, לא הוכח כי היו בפני התובע רישומים רפואיים קודמים של רופאים אחרים שהעידו על קיומו של תהליך דלקתי פעיל בשן 36 במהלך השנים שקדמו לטיפולים. אציין כי ברשומה הרפואית מציין התובע בבדיקה הראשונית מספר רופאים שאצלם טופלה הנתבעת, ואולם לא הוכח כי נמסר לו ממצא קונקרטי של מי מהם לגבי תהליך דלקתי פעיל באותה השן. שנית, לא הצלחתי למצוא תיעוד לתלונות סובייקטיביות ספציפיות מצד הנתבעת בכל הקשור לשן 36, כגון תלונות על כאבים, נפיחות או חום. אין מחלוקת כי הנתבעת אכן סבלה מכאבים רבים ותחושת אי נוחות במהלך הטיפולים, אך יש לקחת בחשבון כי אין עסקינן בטיפול מקומי פשוט בשן אחת או מספר שיניים בודדות – המדובר בתוכנית טיפולית מורכבת, כוללת ומקיפה, אשר בהחלט מתקבל על הדעת שתגרום למטופל אי נוחות וכאב ניכרים. אומנם מקובל עלי כי אדם מן היישוב אשר סובל מכאבים בשיניים יקשה לעיתים למקד את מיקום הכאב המדויק, ולכוון את הרופא לשן זו או אחרת, ותיתכן האפשרות התיאורטית כי הנתבעת סבלה מכאבים גם בשן 36, ואולם, עיון מעמיק ברשומה הרפואית שנערכה על ידי התובע מעלה כי הנתבעת כן התלוננה לאורך הטיפולים על כאבים ורגישות בשיניים מסוימות אחרות, ובעקבות תלונות ספציפיות אלו ביצע התובע טיפולי שורש באותן שיניים (וראו הרישום הרפואי מיום 19.2.2008 לגבי שן 33, הרישום מיום 14.11.2008 לגבי שן 44 והרישום מאותו יום לגבי שן 45). מכאן ניתן להסיק כי כאשר הנתבעת סבלה מכאב ממוקד באזור מסוים היא התלוננה בפני התובע על כך, ובהתאם "התגלו" מצבים אשר חייבו טיפולי שורש. כך לא קרה לגבי שן 36, ועל כן אני מקבלת את הטענה כי בפני התובע לא עמדו תלונות ספציפיות של הנתבעת לגבי אותה שן. שלישית, גם הרופא המחוזי אישר את עמדתו של ד"ר סימון לפיה קיומו של ממצא רנטגני של הצללה סב חודית אינו "חזות הכל" וייתכן והממצא ייגרם בשל צלקת מתהליך דלקתי בעבר, ולא בשל תהליך דלקתי פעיל בהווה. על כן אני מוצאת שהסקת המסקנות וקביעת המתווה הטיפולי לגבי שן 36 על ידי התובע הייתה סבירה, בהתחשב בנתונים שעמדו בפניו.
6. אציין כי אין בעובדה הידועה בדיעבד, כי בשן זו אכן היה תהליך דלקתי ולבסוף היה צורך לעקור אותה, כדי לשנות ממסקנתי זו, שכן בחינת התרשלותו של התובע נעשית בהתייחס לנתונים אשר היו בפניו בעת קבלת ההחלטה ולא בהתייחס לנתונים הידועים לאחר מעשה, והם בבחינת "חכמה בדיעבד". כך נפסק עוד בע"א 280/60 פרדו נ' חפץ-פלדמן, פ"ד טו 1974, 1977 (25.10.1961), לאמור:

"המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות".

הלכה זו תקפה ושרירה היא גם היום (וראו למשל ע"א (מחוזי חיפה) 4718/07 בובן נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו 28.9.2008); ע"א 761/06 יהוד נ' בית חולים קפלן, פסקה 39 (פורסם בנבו 14.4.2011); ע"א 1918/08 פולר נ' בית החולים "העמק" (פורסם בנבו 28.3.2010). על כן מצאתי כי התובע לא התרשל בכך שלא הפנה את הנתבעת לחידוש טיפול השורש בשן 36.

1. למעלה מן הנדרש אעיר כי גם ביחס לטענת הנזק בהקשר זה, אני סבורה כי לא נגרם לנתבעת נזק, שכן אזכיר כי במועד בו היא הפסיקה את הטיפול אצל התובע (לפני סיום ההליך הטיפולי כולו), הגשרים בפיה היו מודבקים באופן זמני בלבד, והיה באפשרותה לפעול לחידוש טיפול השורש בשן 36 מיד לאחר שהפסיקה להגיע למרפאתו של התובע, אם אכן היו סימנים של תהליך דלקתי באותה השן כטענתה. בהקשר זה אפנה גם לסיכום הבדיקה שערך הרופא המחוזי, ולהערתו בעניין זה בעמ' 6 פסקה אחת לפני האחרונה.

הטענה הנוגעת לאי התאמה של שולי הכתרים ואי השארת רווחים בין הכתרים –

1. בחוות דעתו מציין ד"ר צלמון (בעמ' 5) כי מתוך 20 שיניים מאחזות הוא מצא ליקויים בהתאמת שולי הכתר של 8 שיניים, ועוד 8 שיניים היו בעלות שולי חרסינה מעובים. לשיטתו פגם של חוסר דיוק בהתאמת שולי הכתר "הוא פגם שמסגיר אי דיוק ביציקת המתכת של הכתרים והוא סיכון של יצירת עששת והרס השיניים מתחת הכתרים". בנוסף טוען ד"ר צלמון כי "לקות נוספת אשר קיימת בין מרבית הכתרים היא חוסר באמברזורה", כלומר העדר מרווחים נאותים בין הכתרים. העדר המרווחים גורם לדלקת חניכיים וזו גורמת לאיבוד עצם תומכת בשן והתרופפות היחידה הדנטלית (כלומר, הכתר). עוד מציין ד"ר צלמון כי בבדיקה בתוך הפה, הרקמות הרכות לרבות הלשון, החיך, רצפת הפה והלחיים נמצאו ללא ממצאים פתולוגיים וכי הוא מצא שההגיינה האורלית סבירה ויש אבנית מועטה (בעמ' 3). עם זאת בסקירת הלסת התחתונה ציין ד"ר צלמון כי נמצאה על ידו דלקת חניכיים בצד "הפנימי" של השיניים באזור שש שיניים בלסת (ואעיר כי נדמה שממצא זה נעלם מעיני ד"ר סימון, שכן הוא התייחס לממצא לגבי ההגיינה האורלית בלבד, וסמך עליו את ההנחה כי לא הייתה דלקת חניכיים אצל הנתבעת בפועל).
2. לטענת ד"ר סימון, הטענות של ד"ר צלמון בקשר לשולי הכתרים נשללות באמצעות צילומי הרנטגן, המעידים על כך כי הטיפול שבוצע היה בהתאם לנדרש. לגבי הטענה כי הפגם בהתאמת שולי הכתרים גורם לעששת טוען ד"ר סימון כי ככל שהתפתחה עששת אצל הנתבעת, היה זה בשל הפסקת הטיפול על ידה בשלב ההדבקה הזמנית של הגשר והימנעותה של הנתבעת מלהשלים את הטיפול ולהדביק את הגשרים בהדבקה קבועה. ביחס לטענה של העדר מרווחים נאותים בין הכתרים טוען ד"ר סימון כי הצילומים שבוצעו סותרים טענה זו, כמו גם העובדה כי לשיטתו בפועל לא התפתחה דלקת חניכיים.
3. מסקנות בדיקת הרופא המחוזי – אזכיר כי במסגרת תהליך בדיקתו של הרופא המחוזי נבדקה הנתבעת קלינית על ידי ועדה אליה זומנה מטעם הרופא המחוזי, ביום 30.3.2009. במסגרת הבדיקה האמורה נבדקה הנתבעת הן על ידי הרופא המחוזי והן על ידי ד"ר בלומנפלד. מאחר ואני סבורה כי מדובר בגורם מקצועי שאינו מעורב במחלוקת בין הצדדים, אבחן את ממצאי הרופא המחוזי וד"ר בלומנפלד ביחס לשתי טענות אלו להלן. הטענה ביחס לפגם בשולי הכתרים – ביחס לטענה זו פירט הרופא המחוזי בעמ' 4 לסיכום הבירור מטעמו את ממצאי בדיקתו של ד"ר בלומנפלד ואת ממצאיו שלו. בממצאי ד"ר בלומנפלד צוין כי נמצאה "אנטומיה נכונה של הכתרים" וכן כי "אין נפיחות באזורי חוד או שרשי השיניים". הטענה השניה, ביחס להעדר האמברזורות – הרופא המחוזי פירט בעמ' 4 לסיכום הבירור מטעמו את ממצאי בדיקתו של ד"ר בלומנפלד שם צוין כי "האמברזורות (רווחים בין הכתרים) פתוחות במידה סבירה". יצוין כי בבדיקת מישוש שערך הרופא המחוזי עלה כי כן היו תלונות מצד הנתבעת ביחס לרגישות באזור שרשי השיניים סביב מספר שיניים, אך לא בשיניים בהן בוצעו טיפולי שורש על ידי ד"ר עירית (ראו עמ' 6). לסיכום ציין הרופא המחוזי כי לא נמצא קשר סיבתי בין הכאבים עליהם התלוננה הנתבעת לבין איכות ביצוע הטיפולים על ידי התובע וד"ר עירית.
4. גם בחקירתו של הרופא המחוזי הוא חזר על עמדתו כי לא היה פגם של העדר אמברזורות אצל הנתבעת, וכן כי לא היה פגם בשולי הכתרים. הרופא המחוזי ציין כי מאחר ולא הייתה דלקת חניכיים בפועל, לא ייתכן שהייתה בעיה באמברזורות, שכן אם אכן לא היה מרווח נאות בין הכתרים הייתה בוודאות נגרמת דלקת חניכיים (עמ' 19). אזכיר כי הנתבעת נבדקה אצל הרופא המחוזי כחודשיים בלבד לפני שנבדקה אצל ד"ר צלמון, ולכן סביר להניח כי ממצאי דלקת החניכיים שאיתר צלמון היו צריכים להיות קיימים גם בעת בדיקתם של הרופא המחוזי וד"ר בלומנפלד – אם הממצאים קשורים לפועלו של התובע. ממצאי בדיקתם מראים כי לא נמצאה דלקת כאמור - וכאן טמון הקושי בעמדת מומחה הנתבעת. יתרה מכך. אף אם אניח כי הדלקת נוצרה רק לאחר בדיקת הרופא המחוזי וד"ר בלומנפלד, עדיין אין לכך משמעות, וזאת משתי סיבות. האחת היא שגם אם אכן התפתחה דלקת חניכיים כפי שמצא ד"ר צלמון, יכולות היו להיות סיבות שונות להתפתחותה של הדלקת, ולא ניתן לקבוע כי היא נוצרה רק בשל בעיית המרווח בין הכתרים. הסיבה השנייה היא שגם אם אניח שהדלקת שמצא ד"ר צלמון היתה קיימת גם במועד בדיקת הרופא המחוזי ולא אותרה על ידו ועל ידי ד"ר בלומנפלד מחמת טעות, עדיין הממצאים האובייקטיביים של שניהם (על פי הבדיקה הקלינית שערכו לנתבעת) ביחס לאמברזורות וביחס לשולי הכתרים היו שאין בהם כל פגם.
5. מן האמור עולה כי הממצאים בנוגע לחוסר באמברזורות ופגמים במבנה שולי הכתרים אושרו רק בחוות דעתו של ד"ר צלמון, ולא נתמכו בתוצאות בדיקתם של הרופא המחוזי וד"ר בלומנפלד. אני סבורה שבנסיבות העניין יש לבכר את ממצאי בדיקתם של הרופא המחוזי וד"ר בלומנפלד על פני חוות דעתו של ד"ר צלמון.
6. בהקשר זה אעיר כי הנני דוחה בתוקף את טענות הנתבעת לפיהן סיכום הבירור מטעם הרופא המחוזי הוא מוטה לטובת התובע, או לטובת כלל ציבור רופאי השיניים באופן כללי, או את טענותיה כי סיכום הבירור מצד הרופא המחוזי מוטה בשל היכרות מוקדמת של הרופא המחוזי עם התובע. אין לטענות אלו כל שחר. אשוב ואציין כי הרופא המחוזי הוא הגורם המוסמך מטעם משרד הבריאות אשר תפקידו לבחון תלונות כנגד רופאי שיניים במחוז צפון. חזקה עליו כי הוא מבצע את עבודתו בצורה תקינה וללא משוא פנים, וכך התרשמתי אף לאחר חקירתו הממושכת בפני. אין בעובדה כי הרופא המחוזי הוא רופא שיניים בעצמו (מטבע הדברים) כדי לבסס קביעה לפיה עמדתו מוטה לטובת הרופא הנבדק, כאילו ציבור רופאי השיניים בכללותו עושה יד אחת כנגד מטופליו. נהפוך הוא. העובדה כי הגורם הרשמי הממונה על בדיקת תלונה כגון תלונתה של הנתבעת הוא גורם מקצועי אשר יכול היה לבחון בעיניו שלו את איכות הטיפול ולחוות עליה דעה ולא רק להסתמך על ממצאים של רופאים אחרים פועלת לטובת הנתבעת ולא לרעתה. אין בעובדה כי הרופא המחוזי לא מצא בסיס למרבית טענותיה של הנתבעת כדי לשלול את האובייקטיביות של בדיקתו, וכאמור אני דוחה את טענות הנתבעת לעניין זה (אשר אף הועלו באופן בוטה ולא מכובד).
7. לסיכום, אני מעדיפה את עמדתו המקצועית של הרופא המחוזי ואת עמדת ד"ר בלומנפלד על פני ממצאי חוות דעתו של ד"ר צלמון, ומשכך אני דוחה את טענות הנתבעת בכל הנוגע לפגמים במבנה שולי הכתרים ולהעדר מרווחים נאותים בין הכתרים.

הטענה הנוגעת לפגם בהדבקת הכתרים ולאופן השמתם –

1. בחוות דעתו של ד"ר צלמון הוא מציין כי השימוש בדבק המיועד להדבקת הכתרים יעיל רק כאשר הדבק מושם בשכבות דקיקות, ואם נוצרות שכבות עבות הדבק עלול להישטף ועקב כך עלול להיווצר חלל בלתי רצוי בין הכתר לבין השן שתחתיו. מקריאת חוות הדעת לא עולה כי ד"ר צלמון מצא שהתובע הדביק את הכתרים תוך שימוש בשכבות עבות של דבק, אלא שד"ר צלמון התייחס לפגם בשולי הכתרים בלבד תוך שהוא מציין שקיומו של פגם זה מעיד על "אי דיוק ביציקת המתכת של הכתרים" ולא עם פגם כלשהוא בהשמת הדבק. מכאן אני מסיקה שאין מדובר בטענה נוספת לרשלנות מצד הנתבעת, כי אם בהערת אגב כללית מצד ד"ר צלמון, ועל כן אין צורך לדון בטענה זו. גם לגופה של שאלת אופן השמת הדבק, ולמעלה מן הצורך אעיר כי מאחר והנתבעת היא שהפסיקה את הליך הטיפולים בטרם הסתיים ובטרם הודבקו הגשרים בהדבקה קבועה, אני סבורה שלא יכולה להישמע טענה מטעמה באשר לאופן השמת הדבק, ביחס לגשרים שהודבקו זמנית בלבד.

הטענה הנוגעת ל"העברת" הנתבעת לטיפולה של ד"ר עירית שרון –

1. הנתבעת טוענת בהקשר זה כי התובע העביר אותה לטיפולה של ד"ר עירית ללא הסכמתה, ובכך נפגעה הסכמתה מדעת, וזכותה לאוטונומיה על גופה. יצויין כי בסעיף 14 לכתב התביעה שכנגד המקורי מספרת הנתבעת שחלק מהטיפולים בוצעו על ידי ד"ר עירית, ולא טוענת כל טענה לגבי ההעברה, לא טוענת שהיא לא הסכימה ולא מציינת שהייתה לה בעיה עקרונית עם שיתופה של ד"ר עירית בטיפולים. אלא מאי? שלאחר שהתחלפו עורכי הדין שלה – הנתבעת "נזכרה" שהיא בעצם לא הסכימה לטיפול מטעם ד"ר עירית, וכי הדבר נעשה בניגוד להסכמה המפורשת שהייתה בינה לבין התובע. יוער כי הקו בו נקטו באי כוחה בעניין טענה זו היה לטעמי לוחמני ובוטה שלא לצורך, ואפנה למשל לשאלה שהופנתה לרופא המחוזי בחקירתו: "למה לא נתת את הדעת שלא היתה הסכמה מצידה להיות מועברת כמו בפנצ'ריה?" (עמ' 13 שורה 18). נדמה לי שהשימוש בסגנון מעין זה היה מיותר, ובמיוחד כאשר שאלה זו הופנתה לרופא המחוזי, אשר אין לו עניין אישי במחלוקת שבין הצדדים.
2. בכל אופן, התובע טען כי חלק מהטיפולים אכן בוצעו על ידי ד"ר עירית ולא על ידו, אך לשיטתו הדבר בוצע בהסכמתה המלאה של הנתבעת, ומתוך מטרה לקדם את מהלך הטיפול, ועל כן אין יסוד לטענת הנתבעת לאי הסכמה מדעת ולפגיעה באוטונומיה.
3. במחלוקת זו אני מוצאת להעדיף את גרסתו התובע על פני גרסתה "הכבושה" של הנתבעת, שמצאה ביטוי לראשונה רק לאחר "חילופי הגברי" של באי כוחה. בנוסף, עיון בתיק הטיפולים של הנתבעת (אשר צורף כנספח לכתב התביעה), מעלה כי ביצוע חלק מהטיפולים על ידי ד"ר עירית סוכם עם הנתבעת והיה בהסכמתה (למרות התנגדות ראשונית), ואף הוסברה לה המטרה שמשרתת העברת טיפולים אלו לביצועה של ד"ר עירית, ודי בכך כדי לדחות טענה זו.

הטענה לגבי השארת חלק מתכתי בחניכיים –

1. טענתה האחרונה של הנתבעת במכתב התלונה היתה כי במהלך הטיפולים הושאר חלק מכלי בתוך החניכיים (שבר של מחט). טענה זו הופיעה במכתב התלונה ולכן מצאתי להעיר לגביה (למען לא תסבור הנתבעת שהותרנו נושא מסויים ללא דיון) – אך ברי כי יש לדחותה מכל וכל. הטענה לא מצאה ביטוי בחוות דעתו של ד"ר צלמון, הטענה לא מופיעה בסיכומי הנתבעת (לרבות בסיכומים המשלימים מיום 27.12.2012), הטענה נדחית ע"י ד"ר דנקנר (אשר לא מצא כל פגם באופן ביצוע טיפולי השורש מטעם התובע וד"ר עירית - עמ' 36) והטענה לא מופיעה במי מחוות הדעת הנוספות או בסיכום הבירור. מכאן, שמעבר לטענה הסתמית של הנתבעת בהקשר זה – אין לטענה כל תימוכין, מה גם שנזנחה בסיכומים. משכך אני דוחה טענה זו.
2. אעיר עוד, בבחינת למעלה מן הצורך ובאופן כללי, כי מצאתי שבאי כוחה של הנתבעת נקטו לעיתים בלשון מתלהמת באופן בלתי מוצדק, גם ביחס לעדים אשר לא ניתן לחשוד כי הם מוטים לצד זה או אחר במחלוקת. אפנה למשל לעובדה, כי במהלך חקירתו של הרופא המחוזי הוא נשאל על ידי ב"כ הנתבעת את השאלה הבאה: "האם אתה חושב שביהמ"ש זה הבית של הרופאים שיכולים לעשות בו מה שהם רוצים?" שאלה שלא היה לה מקום ובית המשפט אכן לא התיר אותה.

הטענה הנוגעת לשימוש במתכת לא אצילה –

1. הנתבעת טוענת כי התובע התרשל אף בכך שעשה שימוש בכתרים המאוחים למתכות לא אצילות (מתכות בסיסיות). לשיטת ד"ר צלמון המדובר במתכות אשר חיבורן לחרסינה הוא באיכות ירודה לעומת מתכות אצילות. בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובע הפר את חובותיו כלפיה בהקשר זה שכן הוא התחייב לעשות שימוש במתכות אצילות – ומפנה לכך שבהצעת המחיר יש התייחסות למתכת אצילה.
2. מצאתי לדחות אף טענה זו.
3. ראשית, עורך חוות הדעת שביקשה הנתבעת להגיש לעניין ההרכב המתכתי של מבני הכתרים, לא התייצב לחקירה ומכאן שחוות הדעת שלו אינה קבילה כראייה ולא ניתן לבסס עליה ממצאים.
4. שנית, אינני סבורה שיש צורך להידרש לשאלה אם שימוש במתכות לא אצילות מהווה רשלנות מאחר והשתכנעתי כי הנתבעת הייתה מודעת לעובדה כי ייעשה שימוש במתכות בסיסיות ולא אצילות והדבר נעשה בהסכמתה ובאישורה – על מנת לחסוך בעלויות.
5. בהקשר זה התובע העיד בפניי כי להצעת המחיר המוזכרת לעיל, קדמה הצעת מחיר ראשונית, שהייתה גבוהה משמעותית (לעיל ולהלן: "ההצעה הראשונית"). התובע העיד כי ההצעה הראשונית אכן התייחסה לשימוש במתכות אצילות אולם מאחר והצעה זו הייתה יקרה מידי והואיל והנתבעת ביקשה להוזיל את העלויות, סוכם בין הצדדים כי סוג המתכת ישונה למתכת לא אצילה, שינוי אשר הוזיל את העלויות, וכן ניתנה לנתבעת הנחה משמעותית בעלות ביצועם של הכתרים הזמניים והקבועים. כאשר נשאל התובע מדוע הצעת המחיר לא תוקנה ומדוע לא מחקו ממנה את ההתיחסות למתכת האצילה – אם אכן זה היה ההבדל המוסכם בין ההצעה הראשונית הגבוהה לבין הצעת המחיר הנמוכה – והוא הסביר כי הצעת המחיר "הסופית" נוסחה על גבי מסמך ההצעה הראשונית. כלומר, שהוא השתמש באותו מסמך ורק שינה את המחיר. התובע העיד כי הוא הסביר לתובעת את מהות השינוי בסוג המתכת, כי הדבר היה ידוע וברור לה ולכן לא טרח לתקן בכתב את הצעת המחיר, אם כי בדיעבד, הוא סבור שהיה מוטב אם התיקון היה מבוצע גם בגוף המסמך ולא רק בעל פה (עדותו של התובע בעמ' 26-27).
6. לא ניתן להתעלם מכך שטענות אלו של התובע עומדות בסתירה למסמך הצעת המחיר שהוא עצמו ערך. אין ספק כי התובע היה צריך להיות ברור ומסודר יותר ולא להסתפק בשינוי התמחור בלבד על גבי מסמך ההצעה הראשונית במחשב ובכך "להגיע" להצעת המחיר הסופית (ואין חולק כי המחיר שונה וכי הוא ירד משמעותית). התובע עצמו מודה כי לא התנהל בצורה מסודרת ולא ניסח בנפרד את הצעת המחיר הסופית, אלא סמך על כך כי הסביר לנתבעת את ההצעה בעל פה, ורק שינה את המחיר על גבי מסמך ההצעה הראשונית. במצב דברים רגיל, היה מקום לייחס סתירה זו בין טענות התובע בעל פה לבין הראיות בכתב לחובתו של התובע. אלא שבמקרה הנדון אני מוצאת לתת משקל מכריע לעדויות הצדדים, ולמידת המהימנות שיש לייחס לעדויות אלו. מצאתי, כי עדותו של התובע ביחס לנסיבות עריכת הצעת המחיר הייתה קוהרנטית ואמינה. הסבריו המפורטים של התובע לעניין רישום הצעת המחיר על בסיס ההצעה הראשונית הגיוניים ומקובלים ואני מקבלת את גרסתו לגבי כך שהצעת המחיר לא תוקנה מחמת טעות ואינה מגלמת את ההסכמה האמיתית בין הצדדים (וראו כי כבר הערתי לעיל שאני סבורה שהתובע כשל בניסוח הצעת המחיר ולכן הוא אף אינו זכאי לתשלום הנוסף שהוא דורש בתביעה העיקרית). לעומת זאת, מצאתי את עדותה של הנתבעת "בעייתית" מבחינת מהימנותה – לגבי מכלול הטענות ולגבי טענת המתכת האצילה בפרט. אעיר עוד כי הנתבעת עצמה מודה כי ההצעה "המהותית-קלינית" של התובע הייתה מקובלת עליה, ואולם היא התמקחה עם התובע על המחיר (סעיף 9 לתצהירה נ/1). משכך, אני מוצאת לדחות את טענת הנתבעת בנוגע להפרת החוזה על ידי התובע עקב השימוש במתכות לא אצילות.
7. בבחינת למעלה מן הצורך אציין עוד כי במהלך שמיעת הראיות נשמעה מפי הרופא המחוזי עמדה שונה מעמדתו של ד"ר צלמון בנוגע לטיבן ואיכותן של המתכות הבסיסיות (שאינן אצילות) - עמ' 15 שורות 16-17. מאחר ומדובר בעמדה מקצועית מצד גורם אובייקטיבי שאינו מעורב בתיק, אני נוטה להעדיפה על פני עמדתו של ד"ר צלמון לפיה יש בעצם השימוש במתכות בסיסיות אלו כדי להוות רשלנות, בהיותן איכותיות פחות.
8. מכאן שלא הוכח שהתובע הפר התחייבות לגבי סוג המתכות בהיבט החוזי ולא הוכח כי השימוש במתכות כפי שביצע התובע עולה כדי רשלנות.

טענות נוספות שעלו בסיכומי הנתבעת –

1. במסגרת הסיכומים מטעם הנתבעת צורפו מסמכים אשר לא הוגשו כדין לתיק בית המשפט ועל כך יש להצר. אף התובע הביע תרעומת על התנהלות זו מצד הנתבעת ויש לתרעומת בסיס. לאור זאת, אבקש להבהיר כי בהכרעתי לעיל לא יוחס כל משקל לטענות שברפואה אשר לא מצאו ביטוי בחוות דעתו של ד"ר צלמון, כמו גם למסמכים שצורפו לסיכומים ואשר לא הוגשו כדין.
2. סיכום ביניים נוסף – מן המקובץ לעיל עולה כי לא מצאתי יסוד לטענת הרשלנות שהועלתה כלפי התובע או לטענת ההפרה החוזית – והתביעה שכנגד נדחית, אף ללא שנדרש לשאלת הנזק.
3. הערת סיום – אין בליבי צל של ספק שעסקינן בנתבעת אשר התמודדה משך תקופה ארוכה עם טיפולי שיניים מורכבים וקשים, אשר בוודאי גרמו לכאבים ואי נוחות רבה. לשיטתי לא יכולה להיות גם מחלוקת באשר לזכותה של הנתבעת לפנות במכתב התלונה לרופא המחוזי לבחינת טענותיה המקצועיות כנגד התובע. עם זאת, אני סבורה שתחושתה הסובייקטיבית והתעקשותה באשר לכך כי מקור כל מכאוביה ואי נוחותה מצוי אך ורק בהתנהלות בלתי מקצועית מצד התובע, גם כאשר חוות דעת מצד רופאים נוספים ומצד הרופא המחוזי מצאו שאין כך הדבר, ייתכן והובילו לניהולם של שני ההליכים המשפטיים שהתנהלו לפניי ולהתמשכותם הרבה שלא לצורך - ועל כך יש להצר.

התוצאה –

1. לאור כל האמור מעלה, מצאתי לדחות את התביעה ואת התביעה שכנגד – ללא צו להוצאות.

ניתן היום, יח' טבת תשע"ג, 31 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.