הבקשה והעובדות

1. לפני בקשה להארכת מועד ביצוע צו הריסה בהתאם לסעיף 207 לחוק התכנון והבנייה (להלן – "החוק"). לאחר עיון בבקשה ובתגובה, אני קובע שהיא אינה מצריכה דיון במעמד הצדדים ומשכך החלטה זו תינתן על סמך טיעוני הצדדים בכתב.
2. המבנה מושא הבקשה הוא בית מגורים בין שתי קומות בגודל כולל של כ- 176 מ"ר. המבנה מצוי על קרקע שיעודה חקלאי והוא נבנה ללא היתר (להלן – "המבנה"). בגין בנייה זו נמסר לנאשם ביום 15.1.09 צו הפסקה מנהלי, אותו לא קיים והוא אף המשיך בבניית המבנה בניגוד לצו וללא היתר. ביום 24.3.10 הורשע המבקש בגין הבנייה הנ"ל והוטל עליו (בין היתר) להרוס את המבנה. בית משפט השלום עיכב את ביצוע ההריסה עד ליום 24.9.11. ערעור המאשימה (ע"פ 10966-05-10) על קולת העונש התקבל ועיכוב ביצוע צו ההריסה קוצר עד ליום 1.3.11. המבקש לא הרס את המבנה עד היום חרף חלוף המועד.
3. המבקש טוען כי מאז ביצוע הבנייה ועד היום חלה התקדמות תכנונית משמעותית ואף הומלץ על הפקדת תכנית מתאר חדשה בשנת 2016, שמטרתה שינוי ייעוד המקרקעין למגורים. משכך נטען כי ההיתר נמצא "בהישג יד" ויש להורות על הארכת תקופת עיכוב הביצוע ב-12 חודשים נוספים.
4. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה יש לדחות את הבקשה על הסף שכן היא הוגשה באיחור של חמש שנים ולא נתמכה בתצהירים כנדרש בתקנות התכנון והבנייה (סדרי הדין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט -2008 (להלן - "התקנות"). לגופו של עניין נטען כי יש לדחות את הבקשה, שכן שינוי ייעוד קרקע מ"יער" לשטח מגורים הוא הליך ארוך ובוודאי שאינו "בהישג יד". משכך, ביקשה המשיבה לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה

1. המבקש הגיש את הבקשה באיחור ניכר. בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות, יש להגיש את הבקשה לפחות 21 יום לפני המועד בו אמור להתבצע הצו (תקנה 2(א)). עם זאת תקנה 6 מאפשרת לדון בבקשה חרף הפגם "מנימוקים מיוחדים שיירשמו". אציין כי בהתאם לפסיקה מחזיק בית המשפט בסמכות להאריך את עיכוב הביצוע גם לאחר תום התקופה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "אונו" (7.1.02), להלן – "פרשת סבן"). מובן שאין בכוחן של התקנות (אף אם הותקנו לאחר מכן, בשנת 2008) לשנות הלכה זו, שהרי מדובר בפרשנות של הוראת סעיף 207 לחוק התכנון והבניה וברי כי תקנה אינה יכולה לסתור הוראת החוק המסמיך. מדובר בתקנה העוסקת בסדרי הדיון בבקשה וכך יש לתחום את גבולותיה. מנגד, מובן שאין להקל ראש בסדרי הדין ובצורך להקפיד על ביצועם המלא. בנסיבות מקרה זה, לא ראיתי לחסום את שערי המבקש רק בשל נימוק זה ואדון בבקשה לגופה (ראו בהשוואה עפ"א 17231-09-15 חנא נ' ועדה מקומית לתכנון עכו (25.2.16)).
2. כידוע, סעיף 207 לחוק מעניק לבית המשפט סמכות לקבוע מועד לביצוע צווים לפי סעיפים 204-205 לחוק וכן להאריך את המועד לביצועם מעת לעת. סעיף זה נועד להתמודד עם מצב בו ביצוע צו ההריסה יגרום נזק רב, מקום בו בתוך זמן קצר ניתן יהיה להכשיר את המבנה ונמצאנו מבצעים הליך פוגעני שאת תוצאותיו אין עוד להשיב.
3. המבחן הנוהג בעניין זה הוא קיומו של "היתר בהישג יד" (ראו למשל: רע"פ 4007/14 ספיר-קדמת עדן בע"מ נ' מדינת ישראל - הועדה המרחבית לתכנון ולבניה שרונים (12.6.14)):

"סעיף 207 לחוק התכנון והבניה מסמיך את בית המשפט להאריך מועד שנקבע לביצוע צו הריסה "אם ראה טעם לעשות כן". בפסיקה הובהר, כי יש חשיבות מרובה לביצוע צו הריסה במועדו, ולפיכך היעתרות לבקשת ארכה תיעשה רק במקרים "חריגים ויוצאי דופן", כאשר הדגש המרכזי יינתן לשאלה האם היתר הבנייה נמצא "בהישג יד מיידי" של המבקש".

1. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים – ובמיוחד למצב התכנוני ולצפי לקבלת היתר –ראיתי לדחות את הבקשה. ראשית אציין כי על פני הדברים עולה חשש ממשי שאין מדובר בבקשה שבאה לצורך מניעת הריסת המבנה, בשל צפי לקבלת היתר בתוך זמן קצר. נראה כי הטעם העיקרי להגשתה הוא קיומו של הליך פלילי נגד המבקש בשל אי קיום צו ההריסה (תו"ב 480-05-12) ובמטרה לרווח משני בהליך האחר המצוי בשלב הטיעונים לעונש. מסקנה זו מתיישבת היטב עם מחדלו של המבקש במשך חמש שנים.
2. עם זאת, בעניין זה ראיתי לציין שאין ממש בטענת המאשימה לפיה אם תתקבל הבקשה יהיה בכך "לנטרל הליך פלילי" (סעיף 5 לתגובה). אם תתקבל הבקשה, לא יהיה בכך להכשיר רטרואקטיבית את כל תקופת ההפרה, אלא פועלה של ההארכה –בכל הקשור לביצועה של עבירה לפי סעיף 210 לחוק – הוא מעתה מאילך. לאור כך ציינתי לעיל כי רואה אני בבקשה זו ניסיון לקבלת רווח משני (לעניין העונש) ולא יותר מכך. ראו:

"כפי שאמרנו: עבירת אי-ביצועו של צו - לעצמה היא, וארכה לביצועו של צו הריסה - לעצמה היא. דחיית המועד לביצועו של צו הריסה אין בה כדי לגעת בעבירה. גם אם אמרנו כי פועלה של הארכה הוא מלמפרע, נאשם שלא קיים צו הריסה במועד שנקבע, עבר עבירה; ארכה כי תינתן לעבריין בנייה, אין בה בארכה כדי למחול על העבירה; ובית-המשפט יענוש את העבריין כראוי לו. אכן, אין כל קשר של סיבה ומסובב בין עבירה של אי ביצוע צו הריסה לבין מתן ארכה לאחר המועד שנקבע לביצועו של צו, וממילא אין הכרח - אף אין הצדק - כי נקיש מן האחד לאחר." (פרשת סבן, סעיף 24).

1. גם במנותק מכך, דין הבקשה להידחות. לא מצאתי ממש בטענתו של המבקש לפיה בזמן הקרוב תאושר תכנית אשר מכוחה ניתן יהיה להוציא היתר למבנה אותו נדרש הוא להרוס. אכן אפשר וחלה התקדמות מסוימת במצב התכנוני ואולם כפי שציינה המאשימה, שינוי ייעוד הקרקע והפיכתה מקרקע חקלאית לקרקע למגורים, אינו הליך קצר והוא כולל שלבים רבים עד סיומו. מעיון במסמכים שלפני, מדובר בתכנית אשר רק לאחרונה (בשנת 2016) הומלץ על הפקדתה בוועדה המחוזית והדרך מכאן ועד לאפשרות להוציא מכוחה היתר עוד ארוכה ובוודאי שאינה "בהישג יד מידי". מכאן שמדובר "בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב מאוד שסיכוייו אינם ידועים, ואפילו תאושר תכנית המיתאר ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בנייה, וגם הליך זה דרכו להימשך חודשים מספר" (רע"פ 1288/04 נימר נ' יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נח(4) 385).
2. סיכומו של דבר: מדובר בהליך תכנוני ארוך ומורכב, אשר מסלולו והיקפו אינו ברור. תכליתו של סעיף 207 לחוק אינה לדחות הריסה של מבנה לא חוקי, על מנת ללוות את אותם עברייני בנייה בהליך תכנוני המצוי בראשית דרכו. מטרתו היא לתת הזדמנות לאלו אשר השלימו את התהליך התכנוני ובגלל עיכוב כזה או אחר, טרם קבלו את ההיתר, אך – וזה העיקר - קבלתו היא בהישג יד. אין זה המקרה שלפנינו, ומשכך דין הבקשה להידחות.

המזכירות תמציא עותק החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, י"א טבת תשע"ז, 09 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.