עסקינן בתביעה שטרית לביצוע שיק שנמשך על ידי הנתבע לפקודת התובעת, שיק מס' 067 על סך של 738 ש"ח שתאריך פירעונו ליום 15/1/09.

אין מחלוקת כי השיק נמשך לטובת התובעת, שהינה חברה העוסקת, בין השאר, במתן שירותי גבייה עבור רשויות מקומיות, וזאת במסגרת הליך עיקול ברישום של מיטלטלין בביתו של הנתבע אשר בוצע ביום 19/11/08 לגביית חוב עבור עיריית חיפה בגין דוח חניה.

הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השיק וטען, בין היתר, כי מלכתחילה לא היה מקום לנקוט בהליכים נגדו, לאור הערר שהגיש לעירייה על גובה החוב עוד לפני הגעת נציגי התובעת לביתו – ערר שהתקבל בסופו של דבר. ואם לא די בכך, הרי שהעירייה התחייבה להשיב לו את השיק לאור תוצאות הערר, וברור שבנסיבות אלה לא היה מקום להגשת התביעה.

הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק על סמך הטיעונים שלהם בתיק ועל יסוד המסמכים שהוגשו.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים המצורפים, נחה דעתי לדחות את התביעה.

מהמסמכים עולה, כי הנתבע הגיש את הערר לעירייה שלושה חודשים לפני ביצוע העיקול ברישום, והעירייה קבלה את טענותיו והפחיתה את סכום הקנס באופן משמעותי באופן שהעמידה אותו על סכום הקרן, ובלבד שהנתבע ישלם את הסכום המופחת עד ליום 3/9/08, שאם לא כן יחזור סכום החוב לעמוד על כנו והעירייה תהיה רשאית לנקוט בהליכי הגביה מחדש – כמתועד במכתבה של העירייה לנתבע מיום 24/8/08.

לטענת התובעת, הנתבע לא שילם את הסכום המופחת עד למועד שנקבע, ולכן ביום 19/11/08 הגיעו נציגים מטעמה לביתו על מנת לבצע עיקול ברישום על המיטלטלין שבביתו. רק למחרת היום, ביום 20/11/08, שילם הנתבע את הקנס לעירייה, ולכן ברור כי נקיטת הליכי הגביה נגדו היתה כדין.

טענה זו של התובעת היא טענה הנסמכת על מכתבה של העירייה לנתבע מיום 24/8/08, ואולם בתיק קיים מסמך אחר של העירייה מתאריך מאוחר יותר המתעד רישום מיום 20/11/08 (היום בו בוצע התשלום בפועל) בו נרשם כי: "אין להפקיד את השיק שניתן במהלך עיקול.... ויש להחזיר את השיק שניתן בעיקול לחייב". עוד צוין באותו מסמך, כי סכום החוב שולם בערכי קרן – בהתאם לסכום המופחת אשר נקבע בעקבות הגשת הערר, ומכאן ברור, כי העירייה ויתרה על הסנקציה המוזכרת במכתבה הנ"ל מיום 24/8/08 והסכימה למעשה להאריך את המועד לתשלום הסכום המופחת עד למועד תשלומו בפועל.

תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא ברישום שבכתב יד שהוסף על גבי המכתב הנ"ל, לאחר נקיטת הליך הגבייה, ובו נרשם: "שולמו הוצאות גביה במהלך עיקול. יש לשלם את ההפחתה (סכום הקנס המופחת – הערה שלי, ג'.ט.) וההמחאה שנתקבלה במהלך עיקול תשלח לבית".

בנסיבות אלו, העירייה פעלה בניגוד להתחייבויותיה כלפי הנתבע ולא השיבה לו את השיק בגין הוצאות הגביה.

לפיכך דין התביעה להידחות, שכן לא היה מקום לגבות מהנתבע את הוצאות העיקול.

הגם שאין לי ספק כי התובעת פעלה כפי שפעלה בתום לב, הן בעת ביצוע העיקול והן בעת הגשת השיק לביצוע, יחד עם זאת טענותיו של הנתבע הן טענות הגנה ראויות ומבוססות, ובכל מקרה, הנתבע אינו 'הכתובת' הנכונה עבור התובעת לתשלום הוצאותיה בגין הליך העיקול בו נקטה.

אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה וסגירת תיק ההוצל"פ.

בנסיבות העניין, אין צו בגין הוצאות.

ניתן היום, ה' אייר תשע"ג, 15 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.