1. בפניי תביעה לסעד הצהרתי, לפיו התובע (להלן: התובע או סמיח) הינו הבעלים של מגרש מס' 76/2 (804 מ"ר), חלקה 76 גוש 20413 מאדמות אום אל פחם [להלן: מגרש 76/2 או המגרש].

א. עובדות רקע

2. עוד משנות ה- 70 היה המנוח לוטפי יוסף עיסא אגבריה ז"ל [המנוח], אביהם של נתבע 1 [אברהים] ונתבעים 3 -7, 9 ו-10 [הנתבעים], הבעלים הרשום של 312/384 חלקים בחלקה 76 הנ"ל. אברהים היה בעל הזכויות ב- 8/384 חלקים בחלקה ואילו מינהל מקרקעי ישראל [המינהל] היה הבעלים הרשום של 60/384 חלקים בחלקה.

בין צדדים אלו נערך במרץ 1986 הסכם חלוקה, לפיו קיבלו המנוח ואברהים מגרש ששטחו 3,844 מ"ר וסומן 76/1, המינהל קיבל את המגרש שסומן 76/2 ושטחו 769 מ"ר ו- 213 מ"ר שסומנו 76/3, הוקצו לדרך. [הסכם החלוקה – נספח ח' נ/35].

ביום 2.9.1990 נכרת בין המינהל והמנוח הסכם מכר (ת/18), לפיו רכש המנוח את מגרש 76/2 תמורת 35,000 ₪.

מגרש 76/2 נרשם בלשכת רישום המקרקעין על שם המנוח וב-27.11.07 הועבר רישום הבעלות על שם אברהים. למעשה באותו מועד, נרשמה הבעלות על כל חלקה 76 על שם אברהים.

3. הדיון במשפט פוצל עפ"י החלטתי, כך שתחילה תיבחן טענת התובע כי הנו בעל זכויות בעלות במגרש 76/2; רק אם זו תתקבל, תידון השאלה זכותו של מי עדיפה – התובע או נתבע 1, הרשום כבעלים בלשכת רישום המקרקעין.

להלן, כשאתייחס ל"נתבעים", הכוונה, אלא אם צוין אחרת, לאברהים ואחיו ולא לנתבעת 8, דודתו של התובע, שתיקרא להלן: אשת המנוח. על אף שהייתה נתבעת, מתברר כי ב"כ התובע ייצג אותה בהליך אחר והיא שימשה עדת תביעה לכל דבר.

ב. טענות הצדדים (בקליפת אגוז)

4. כעולה מסיכומי ב"כ התובע, גרסתו מסתכמת בטענות עובדתיות (כלשון הסיכומים) שלהלן:

"א. המנוח... הציע לתובע שירכוש עבורו חלקו של המנהל (צ"ל מינהל ח.ה.) בחלקה 76 הנ"ל.

ב. המנוח רכש עבור התובע את חלקו של המנהל במגרש מס' 76/2 בנאמנות.

ג. התובע שילם את התמורה שסוכמה בין המנהל לבין המנוח מכספו.

ד. התובע נהג מנהג הבעלים במגרש מס' 76/2 - נטע עצים זית, (צ"ל עצי זית) והמנוח ובניו בנו גדר המפרידה בין חלקיו של המנוח לבין חלקו (מגרשו ) של התובע בחלקה הנ"ל.

ה. התובע עשה מאמצים כבירים ורבים בכדי להעביר את הזכויות שנרכשו עבורו בנאמנות ע"י המנוח מהמנהל, אולם נתקל בקשיים, והתובע לא הצליח לרשום את הזכויות בחלקה על שמו.

ו. לתובע התברר כי הנתבע מס' 1 , להלן אברהים, החתים את אביו על יפויי כוח ותצהירים שונים ורבים להעברת הזכויות במגרש שנרכש בנאמנות מהמנהל עבור התובע, להעברת הזכויות על שמו של אברהים, וכן התברר כי הזכויות נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ע"ש אברהים.

ז. התנהגות אברהים ויתר הנתבעים לאורך כל הזמן ועד לפטירתו של המנוח העידה כאלף עדים על כך שהמגרש לא שייך להם אלא שייך לתובע, לרבות בעניין הגשת תוכניות החלוקה והמפות המצביות שהוגשו לוועדה לתכנון ובנייה עירון ע"י אברהים והמנוח ".

5. הנתבעים הסכימו פה אחד עם טענתו של אברהים, כי החלקה כולה שייכת לו, כפי שהיא רשומה כיום. מגרש 76/1 נרכש עוד בשנות ה- 70 על ידי אברהים, שעסק בקבלנות, בכספו של אברהים, אולם נרשם על שם המנוח, כמחווה של כבוד לאב. כך גם מגרש 76/2, אותו ביקשו לקנות שנים רבות לפני שנרכש, אך תחילה המינהל סירב והוסכם רק על חלוקת החלקה במושע. משהסכים המינהל למכור את מגרש 76/2 המנוח ואברהים רכשו את המגרש, התמורה שולמה מכספו של אברהים. המנוח משך מחשבון אברהים סך 35,000 ₪ במזומן. האב (המנוח) עוד בחייו, דאג לייפות את כוחו של אברהים להעביר על שמו את החלקה כולה וזו אכן הועברה על שמו.

רק 8/384 חלקים מהחלקה נרכשו בזמנו בשמו של אברהים, כיוון שבין המנוח לבין המוכרים פארוק וחסן פאיז היה סכסוך והם סירבו לכרות עמו הסכם מכר.

המנוח לא קנה את מגרש 76/2 עבור התובע. התובע לא השתמש במגרש. הגדר המפרידה נבנתה לפני שרכשו את מגרש 76/2, כגבול בינם לבין שטחו של המינהל, בעקבות הסכם החלוקה. הגדר מופיעה בכל המפות המאוחרות, מאחר ואלו הוכנו על בסיס המפה שהוכנה לצורך החלוקה. המנוח ואברהים שילמו מיסים והיטלים בגין החלקה כולה. התוכניות לצורך קבלת היתר בניה והיתר הבניה שאושר למנוח ואברהים כללו את מלוא החלקה ואחוזי הבנייה המלאים ואף מעבר לכך בגין החלקה כולה.

המנוח מעולם לא הסכים שלתובע יש זכויות כלשהן במגרש 76/2, כשנודע לו כי התובע פנה לוועדה המקומית לתכנון ובניה בקשר למגרש הוא התנגד לכך בכתב וציין כי לתובע אין שום חלק בחלקה. המנוח לא חתם על שום מסמך שיש בו כדי לאשר את זכויותיו של התובע.

ג. דיון

6. הנטל להוכיח את זכויותיו במגרש מוטל על התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". צודקים הנתבעים בטענתם כי נטל ההוכחה הרובץ על התובע כבד במיוחד, שכן התביעה הוגשה בשיהוי, הוא תובע עיזבון והמנוח אינו יכול לבוא ולסתור את תביעתו. התביעה הוגשה למעלה מ- 18 שנים, לאחר שלטענת התובע רכש המנוח עבורו את המגרש.

על אף שלטענתו לאורך השנים, פנה וביקש מהמנוח להעביר את המגרש לשמו והמנוח לא עשה זאת, ולאחרונה בשנת 2007 אף הגיע לביתו של המנוח לצורך כך, מלווה בעו"ד (בא כוחו בתובענה) והמנוח לא אישר במסמך את זכויותיו, ולטענתו מצבו הבריאותי של המנוח היה בכי רע, המתין עוד כשנתיים והתובענה הוגשה רק ביוני 2009, חודשים אחדים לאחר פטירת המנוח (ב- 13.1.09)!

7. כבר עתה אציין כי התובע לא עמד כלל במטלה זו (ואף לא בנטל הרגיל הנדרש בתובענה אזרחית) ודין תביעתו להידחות.

מדובר בעסקה במקרקעין, ומסמך בכתב הינו תנאי מהותי, לא רק להוכחתה אלא גם לקיומה (סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969).

הגם שעפ"י חוק הנאמנות, התשל"ט-1979, זו יכולה להיווצר גם בע"פ, הרי שכשמדובר בעסקה במקרקעין, גובר הדין המיוחד, ונדרש מסמך בכתב ליצירת העסקה, רכישת מקרקעין עבור הנהנה.

המלומד שלמה כרם בספרו חוק הנאמנות (מהדורה רביעית 2004) כותב:

"חוזה-נאמנות, ככל חוזה אחר, יכול שייעשה בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת. אין חוק הנאמנות דורש צורה מסוימת, אולם כאשר צורה מסוימת לחוזה היא תנאי לתוקפו של החוזה משום היבטים מסוימים שבו, תחול דרישה זו גם על חוזה הנאמנות המעורב באותו חוזה" (עמוד 184) (ההדגשה בקו הוספה על ידי).

אציין כי גם אלמלא היה נדרש מסמך בכתב, היה מקום להגיע לאותה תוצאה, שכן התובע לא הוכיח כנדרש, קיומה של נאמנות וכי המנוח היה נאמן שלו לרכישת המגרש, כפי שיובהר להלן.

8. אכן קיימים מקרים מיוחדים, בהם ביהמ"ש הקל בדרישת הסכם בכתב מכונן והסתפק באסופת מסמכים שיש בהם ביחד, כשהם משלימים זה את זה, כדי להעיד על הפרטים המהותיים הנדרשים לקיומה של עסקת מקרקעין, (ע"א 986/93 יעקוב קלמר נגד מאיר גיא ואח') או מקום בו העובדות ברורות ומדברות בעד עצמן, כגון "מעשה עשוי", ועולה מהן "זעקת ההגינות", המצדיקה לחייב את הצד השני לנוהג בתום לב ולהכיר בקיומה של עסקת מקרקעין, הגם שלא נערך הסכם בכתב (ע"א 8234/09 לילי שם טוב נגד כדורי פרץ) - אלא שאין אלו הנסיבות במקרה דנן.

9. בידי התובע אין שום מסמך בכתב, שיש בו משום ראיה ולו חלקית, הקושרת בינו לבין המגרש. נהפוך הוא, כל המסמכים בכתב הקיימים, סותרים טענותיו.

יש לזכור כי התובע מנהל חשבונות ויועץ מס במקצועו. אין מדובר באדם תמים וחזקה עליו כי ידע היטב חשיבותו של מסמך בכתב, תיעוד זיקתו למגרש ורישום בעלותו.

התובע טען כי הוא ראה במנוח "כמו אבא והם מאותה משפחה" ולכן לא דאג לתעד בכתב את העסקה. אולם קרבת המשפחה, עליה תולה התובע את היעדר הכתב, אינה כזו שניתן לקבלה כהסבר הגיוני לויתור על מסמך כתוב, נהפוך הוא.

המנוח היה נשוי בשנית לדודתו של התובע. מדובר בנישואין בגיל מאוחר. למנוח 8 ילדים מנישואיו הראשונים (הנתבעים). כולם היו בוגרים וחלקם לפחות בעלי משפחות, במועד נישואי המנוח עם דודתו של התובע ובמועד הרכישה הנטענת והנם יורשיו עפ"י דין.

הסברו של התובע לחוסר פעולתו להעביר המגרש על שמו במשך שנים ארוכות- "הייתי רגוע, מה שאצלי אצלו ומה שאצלו אצלי, זו הנחה שלי", מגוחך.

היעלה על הדעת, שגם אם המנוח היה איש של כבוד (כטענת התובע) ונשוי לדודתו, לא יחשוש מיורשי המנוח, בניו ובנותיו (שאת יושרם הוא משמיץ לאורך כל ההליך) ויוותר על מסמך בכתב, סמוך לרכישת המקרקעין ובמשך שנים ארוכות מאז?!

בפרט שכאמור, הראיות בכתב הברורות, הקיימות, כולן דווקא סותרות את טענות התובע, כפי שאבהיר להלן.

10. להלן אתייחס לרכיבים שונים בטענות התובע, עליהן התבסס בתביעתו.

ג.1. ההצעה לרכוש את המגרש

11. בכתב התביעה טען התובע:

"בחודש 7/90 ו/או בסמוך לכך פנה המנוח לוטפי ז"ל לגיסו (אחיה של אשתו) מר אגבאריה טאיע בכדי לרכוש, ובאמצעותו, חלק מחלקה 76, ואשר בבעלות מינהל מקרקעי ישראל, וזאת בכדי שלוטפי ז"ל יוכל לחלק את החלקה, ולהשתמש בה, ולבנות עליה" (סעיף 5 לכתב התביעה).

"מר אגבאריה טאיע שלא הייתה לו היכולת באותה עת לרכוש את חלקו של המינהל בחלקה הנ"ל, הפנה את המנוח לוטפי ז"ל הנ"ל, לתובע, שהינו בן אחותו, ובן אחותה של אשת לוטפי ז"ל הנ"ל" (סעיף 6 לכתב התביעה).

"לוטפי ז"ל פנה לתובע והציע לו לרכוש באמצעותו חלקו של המינהל בחלקה 76 ואשר סומן כמגרש מס' 76/2" (סעיף 7 לכתב התביעה). (ההדגשות אינן במקור).

1. הטענה כי התובע נזקק לאחרים כדי לרכוש את המגרש וכי היה לו צורך לקנות אותו על מנת שיוכל לחלק את החלקה, להשתמש בה ולבנות עליה, איננה הגיונית לא היה לה בסיס, לא הוכחה, ואף הופרכה.

הוכח כי למנוח היו די והותר משאבים כדי לרכוש את המגרש 76/2 בעצמו. הוצגו מסמכים מבנק ערבי ישראלי שהעידו כי בשנת 1990 היו לו בבנק פיקדונות בסכומים העולים פי עשרה ויותר, על סכום התמורה ששולם עבור המגרש. (נ/1א- ג, נ/2).

כדי לנסות לסתור טענה זו, בתצהירה של עדת התביעה, דודתו של התובע, אשת המנוח, "נרשם" ( הבהרה באשר למרכאות, בהמשך) כך:

"שמעתי מהעו"ד כי אומרים שבעלי היו לו כספים רבים בחשבון, והוא הוא היה חיי (כך במקור) כעשיר ולא חסר לו כלום. לדאבוני הרב אני ובעלי היינו חיים במצב כלכלי קשה ולא ידוע לי ו/או לבעלי על הכספים שמפקיד ו/או מושך אברהים מחשבון בעלי, והוא היה משתמש בחשבון בעלי לוטפי ז"ל לצרכיו האישיים, ובקושי היה מעביר לנו את קצבת הזקנה שהגיעה לבעלי". (ההגדשה בקו הוספה ח.ה.)

על דברים קשים אלו לא חזרה העדה בעדותה בפניי. מעדותה בביהמ"ש עלו דברים הפוכים! היא אישרה כי בניו של המנוח היו דואגים להסעתם ולהבאת צורכיהם, ככל שנזקקו. היא לא יודעת דבר על חשבונות הבנק של המנוח "אבל הוא היה מפקיד לוקח כשהיה מקבל את הקיצבה" (ע' 122 ש' 9). וכן המנוח "היה מקבל קיצבת ביטוח בשבילי וגם בשבילו. היה אצלו כסף" (ע' 123 ש' 1) .

עוד העידה כי למנוח היו הרבה אדמות. וכי את מגרש 76/2 "הוא לא רצה לקנות כי יש לו מספיק אדמות"! (ע/ 123 ש' 17). האומנם? בהמשך יתברר כי המנוח דווקא רצה מאוד לרכוש את חלקו של המינהל, עוד שנים קודם שזו התאפשרה!

13. למנוח היו בנים שיכלו לרכוש את המגרש ואין שום הגיון שהמנוח יפנה לאחרים על מנת שירכשו את מגרש 76/2. בפרט אברהים, שהנו קבלן בניין מבוסס וגילה עניין ורצון, ביחד עם המנוח, לרכוש את חלקו של המינהל, זמן ניכר טרם מועד הרכישה בפועל.

מעדותה של אשת המנוח בביהמ"ש ניתן ללמוד על היחסים ההדוקים בין המנוח לבניו ולכך שסמך על אברהים בכל. לדבריה המנוח היה מסתיר בביתו של אברהים את כספו, "הכל היה נותן לו" (ע' 13 ש' 7).

14. הוכח כי המנוח רצה לרכוש את החלק של המינהל עוד משנות ה- 70 ואילך.

מכתבו של אחראי מחוזי לרכישות, הפקעות וחר"מ במינהל מיום 5.11.85 (נ' 35 ו') בתשובה לפנייתו של עו"ד אבו חוסיין (מיום 28.10.85 (נ/35 ה'), מסכם פניות המנוח באמצעות ב"כ עו"ד מסאלחה למינהל, על מנת לרכוש את חלק המינהל, לחוכרו ולחלופין להסכים לחלוקה. זאת החל מ- 18.12.78 (נ/35 א') וכן ב- 12.10.80 (נ/35 ג').

המינהל היה מוכן לדון בעסקת חליפין וכן בחלוקת החלקה, לאחר שתומצא מפת חלוקה מוצעת. המינהל לא הסכים אז למכור את חלקו בחלקה. עסקת חליפין לא הסתייעה והמינהל חזר על הסכמתו לחלוקה.

בעקבות זאת שלח עו"ד אבו חוסיין מכתב המופנה לאברהים ולחברה שלו, אחים אג'בריה בע"מ (נ/ 35 ו'1), אליו צירף את מכתבו האחרון של המינהל והנחה אותו להכין הצעת חלוקה לצורך העברתה למינהל.

אכן מדובר ברצון משותף למנוח ולאברהים, כפי שהעיד אברהים, לרכוש את חלקו של המינהל ולחלופין להגיע עמו לחלוקה שתאפשר שימוש מלא בחלקם. אין ספק כי עדותו של אברהים, הנתמכת במסמכים, נכונה.

הפניות למינהל נעשו בשמו של המנוח, כיוון שהיה הבעלים הרשום של חלק מהזכויות בחלקה.

15. הצהרת אברהים כי תוכנית החלוקה הוכנה לבקשתו על ידי המודד אברהים כליפה, לא נסתרה. כליפה הובא כעד מטעם התובע.

בתוכנית החלוקה, שמהווה חלק מהסכם החלוקה עם המינהל, רשום המנוח כבעלים המוצע של מגרש 76/1 במלואו, 3,844 מ"ר, על אף שלאברהים היו זכויות להירשם כבעלים של חלק ממגרש 76/1. בהסכם החלוקה (נ/35 ח') מכונים האב ובנו, יחדיו, הצד השני - "אגברייה". כל אלו מלמדים כי אכן האב ובנו, המנוח ואברהים, פעלו במשותף בכל הקשור בחלקה, כגרסתם של אברהים, אחיו ואחיותיו, והייתה ביניהם הסכמה כי מדובר בבעלות מלאה משותפת – אדמה רשומה על שם האב ובפועל שייכת לבן.

העובדה שאחיו ואחיותיו של אברהים, מסכימים כי אין להם שום חלק בחלקה 76 כולה ומכירים בזכויותיו של אברהים במלוא החלקים שהיו רשומים על שם אביהם, מורישם, אף היא תומכת בגרסת אברהים.

16. לפיכך סביר יותר, שכשבסופו של דבר הסכים המינהל למכור את חלקו, דבר אותו ביקשו המנוח ואברהים לעשות מכבר, ירכוש אברהים באמצעות אביו את מגרש 76/2 והמנוח לא יפנה לאחרים שירכשו את המגרש!

17. המנוח לא נזקק לרכישת מגרש 76/2 כדי "לחלק את החלקה, ולהשתמש בה ולבנות עליה", כנטען בכתב התביעה ולגרסת התובע! כאמור החלוקה נעשתה עוד בשנת 1986 וכל צד רשאי היה לנצל את חלקו.

הסכם החלוקה עם המינהל קובע "הוסכם בין הצדדים שלכל אחד מהם הזכות המוחלטת בנכסים שנמסרים להם להשתמש בהם כרצונם ולעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו ולמסור אותם לאחר או לאחרים גם לפני שיירשמו בספר האחוזה" (סעיף 5 להסכם).

וכן: "הוסכם בין הצדדים כי עם החתימה על ההסכם הזה כל צד מקבל להחזקתו הבלעדית את הקרקע המיועדת לו והוא רשאי לעלות עליה מבלי לקבל כל הרשאה נוספת מאת הצד האחר" (סעיף 9 להסכם החלוקה).

18. בביהמ"ש עלתה טענה חדשה, שנועדה להסביר מדוע ביקש המנוח לגרום לרכישת חלק המינהל , מפי אשת המנוח.

לדבריה המנוח פנה לטיאע לרכוש את האדמה כי אמר ש"אשתו של אבו ג'אורייה משגעת אותי" (ע' 119 ש' 8) וכן ש"נמאס לו שאבו ג'אוריה היה מגיע עם אשתו לאדמה ואוספים את הזיתים וזה הרגיז אותו" (ע' 122 לפרו' ש' 24 – 26). גרסה (כבושה) זו, הסותרת את גרסת התובע, תמוהה כשלעצמה. מה לו למנוח להתרגז שאחרים קוטפים במגרש המינהל? לגרסת העדה, משפחת ג'אוריה קיבלה היתר מנציגי המינהל לקטוף זיתים בחלקו. מה עוד שהמגרש מרוחק מביתם כ- 4 ק"מ, והיא העידה כי המנוח המעיט לצאת מביתו, ויצא רק לעניינים חשובים מאוד.

יתר על כן, מדוע אם כך לא דאג לרכוש בעצמו או באמצעות בנו, את המגרש, אותו רצו לקנות משכבר? משאבים כאמור לא חסרו להם.

19. עד התביעה, דודו של התובע, אגבריה טיאע [טיאע] הכחיש את טענת התובע, כמצוטט לעיל מסעיף 6 לכתב התביעה (וסעיף 10 לתצהיר התובע), כי לא הייתה לו יכולת כלכלית לרכוש את המגרש ולכן הפנה את המנוח לתובע. לדבריו המנוח רצה לרכוש את חלקו של המינהל "שלא ייכנס לשם אדם זר, אלא מישהו קרוב אליו" (עמ' 38 ש' 27). אם כך, מדוע שיפנה לאחרים ולא לבניו, עצמו ובשרו?

הסברו של טיאע בביהמ"ש, כאילו המנוח פנה אליו, מפני שילדיו לא היו מעוניינים לרכוש את חלק המינהל, אינו אמת. ברור כשמש שאברהים והמנוח פעלו מכבר כדי לרכוש את חלקו של המינהל. עדותו של אברהים כי היה מעוניין מזה זמן רב לרכוש את המגרש, עדות שנתמכת במסמכים ובמכתבים שהופנו למינהל לצורך כך, כפי שהוצג לעיל, מהימנה.

20. התובע ניסה להציג כאילו המנוח היה מסוכסך עם בניו וכי הם גירשוהו לנצרת עובר לנישואיו השניים. בני המנוח הכחישו זאת ואברהים הבהיר כי המנוח ואשתו שהו בנצרת זמן קצר וזאת עד שביתם, בסמוך לביתו הוכן ושופץ.

גם בתצהירה של אשת המנוח "נרשם" כאילו היחסים בין המנוח לבניו היו עכורים וכי לאחר החתונה אילצו אותם אברהים ואחיו לעבור להתגורר בנצרת ורק כעבור שבועיים, בהשפעת מכובדים, הם שבו לביתם בכפר, בשכנות לנתבעים.

בחקירתה הנגדית אישרה אשת המנוח, בסופו של דבר, כי ביום השביעי לאחר חתונתה עם המנוח, נערכו קבלות פנים לקרוביה, בבתי בניו של המנוח, וכי היא והמנוח ישבו בביתו של מוסטפא, בביתו של אברהים ובביתו של אחמד (בני המנוח, הנתבעים). דבר הסותר את הגרסה לפיה בני המנוח גירשוהו בעקבות נישואיהם. היא אף הודתה כי גם לאחר פטירת המנוח, אברהים אמר לה כי היא כמו אמם לכל דבר וכי אשת אברהים ביקרה אותה כל יום.

מכל מקום, גם לגרסתה, השהות בנצרת בעקבות הנישואין ארכה לכל היותר שבועיים.

העדה לא זכרה את מועד נישואיה, אך ציינה כי היה זה לפני כשלושים שנים, קרי בשנות ה- 80, זמן רב לפני רכישת מגרש 76/2. לפיכך במועד הרכישה, לא הייתה שום סיבה שהמנוח יפנה לטיאע או לתובע כדי שירכשו את הקרקע ולא יקנה אותה בעצמו או באמצעות בניו! כפי שאכן עשה.

ג.2. מהימנות

21. התרשמתי כי העדה, אשת המנוח, הגיעה על מנת לסייע לאחיינה ולתמוך בגרסתו, וכי על אף גילה המבוגר, וניסיונו של ב"כ התובע להציגה כתמה ודוברת אמת, זו רחוקה ממנה והלאה. מחד גיסא "דיקלמה" דברים ומאידך גיסא, לא היססה למסור "עובדות", שאין חולק כי אינן אמת. לא ניתן לסמוך על דבריה לחיזוק גרסת התביעה. בתצהירה "נרשמו" טענות שהעדה לא אישרה וסתרה בעדותה בביהמ"ש. חלקן פורטו כבר לעיל ולהלן אפנה למדגם (חלקי) של דוגמאות נוספות:

22. העדה העידה בביהמ"ש שהתובע היה חורש את האדמה שלו (המגרש)- התובע לא טען מעולם כי חרש את המגרש.

תחילה העידה כי איננה זוכרת אם הייתה אי פעם במינהל (ע' 117 ש' 14) בהמשך "התעשתה" וטענה כי לא זו בלבד שהייתה ביחד עם המנוח והתובע במינהל בחיפה, אלא גם נכחה וראתה כיצד התובע משלם, תשלום אחד במשרד בחיפה, עבור המגרש! "הוא שילם את הכסף כשאני נכחתי איתם ואני הלכתי איתם" (ע' 117 ש' 27,8) - אלא שאין חולק כי שום תשלום לא שולם במשרדי המינהל וודאי שלא בנוכחותה!

בתצהירה נרשם:"אני הופעתי פעמיים עם בעלי לוטפי המנוח ועם סמיח במנהל...לצורך סיום העסקה" – לגרסת התובע היתה במינהל רק פעם אחת בלבד בקשר למגרש ולגרסת אשת התובע, היא ואשת המנוח בכלל ישבו ברכבו של התובע, עמו הגיעו, מחוץ למשרדי המינהל!

העדה העידה בביהמ"ש כי נסעו לחיפה למינהל באוטובוס וכי פעם אחת בלבד בכל שנות נישואיה נסעה עם בעלה לחיפה והיה זה "באותו יום של תשלום הכסף" (עמ' 120 ש 5) (תשלום שלא היה!); עוד העידה שהתובע הגיע לבדו לחיפה "הוא לא בא איתנו, הוא בא לבד". אמנם לאחר שהתובע עשה לעברה סימנים (בעטיים אף העברתי אותו ממקום מושבו ליד בא כוחו, לספסלי הקהל, מאחורי דוכן העדים), העדה מיוזמתה הוסיפה "אותו יום ששילמנו את הכסף, הוא בא לקחת אותנו מהבית, אני לא זוכרת" ולאחר מכן, שוב אמרה שאיננה זוכרת, אם נסעו באוטובוס או שסמיח לקח אותם.

23. עדת התביעה, אשת המנוח, עדה מגמתית, מבולבלת, כפי הנראה גילה ומצבה הבריאותי השפיעו עליה .

אין בעדותה כדי לסייע לתובע, נהפוך הוא. כשנשאלה כמה זמן הייתה נשואה לבעלה, השיבה "שבוע שבועיים היינו נשואים" כשנשאלה שוב השיבה: "שבועיים. היינו נשואים 30 שנה". כשנשאלה למה התכוונה שבועיים, השיבה :"כשהלכנו עם סמיח ושילמנו את הכסף. הוא הזמין אותנו לארוחת צהריים ואכלנו אצלו". ובסופו של דבר אמרה שהיא והמנוח הלכו עם סמיח ושילמו את הכסף "או שבוע או שבועיים" לאחר חתונתם! החתונה בשנות ה-80 והעיסקה הנדונה בשנת 1990!

בתצהירה נרשם כי "לאחר הרכישה" המנוח הודיע בנוכחותה ו"בפני בניו" כי "רכש את החלק של המנהל עבור סמיח, וכי הוא יעביר לסמיח את החלק כשישלם את "התחסין" (מס השבח החל על העסקה)" (סעיף 11 ת/ 16). (לגרסת התובע, האחרונה, המנוח דחה אותו עד שיקבל היתר בניה). כשנשאלה בחקירה נגדית "מה זה תחסין" השיבה: "לא יודעת. זה מיסים? הוא היה משלם...בעלי" (ע' 118 ש' 10).

בתצהיר העדה נרשם: "בעלי בשלוש/ ארבע השנים שקדמו לפטירתו היה אדם חולני ובתקופה זו לא היה מבדיל בין טוב לרע, ואף ירד במשקל, והיו לו בעיות בראש אירוע מוחי... בעלי בתקופתו האחרונה היה חולני ולא היה יכול לקיים את מצרכיו החיוניים, ואף תמיד היה מטושטש ולא שפוי בדעתו" (סעיף 16 ת/ 16) .

בביהמ"ש היא אישרה כי "עד יום מותו" היה המנוח ער וצלול (עמוד 123 שורות 3 – 4) וגם בחקירתה החוזרת, אישרה כי מצב בריאותו הכללי בשנותיו האחרונות היה בסדר (עמוד 123 שורה 18 – עמוד 124 שורה 4).

24. אשת המנוח העדיפה, עוד טרם חלפו ימי האבל כדין דת האיסלאם ובניגוד לנוהג, לעזוב את בית המנוח ולשוב למשפחתה הביולוגית. בהשפעתה, הגיעה כעדת תביעה מגמתית, חתמה על תצהיר מבלי להבין את כל האמור בו, ועל אף שכלולים בו דברים שאינם אמת, גם לגרסתה היא בביהמ"ש.

העדה חתומה על תצהיר בעברית, שפה שאיננה קוראת ואיננה מבינה. הניסיון מטעם התובע, לשים בפי העדה דברים "לטובתו", מילים שאינה יודעת פשרן, טענות שהיא עצמה לא מאשרת, עגום וחמור.

25. הרחבתי בתיאור עדותה של אשת המנוח, עדות מול דברים שנרשמו בתצהיר, מאחר ולאורך כל עדויות התביעה המובהקות, שנועדו לתמוך בגרסת התובע (התובע משום מה העיד גם חלק מהנתבעים כעדים מטעמו ואלו במפורש לא תמכו בטענותיו), עולה כי נרשמו מפיהם הצהרות שהן כביכול עדות עובדתית מובהקת, ובסופו של דבר התברר כי הינן עדויות שמועה, עדויות סברה והינן בלתי אמינות.

26. עדותם של התובע ושל אשתו, בלתי אמינה בעליל. עדותם הייתה פתלתולה, מזגזגת , רצופת סתירות בין אחת לשנייה ולעדויות אחרות.

התובע גם לא בחל באמירת אי אמת לביהמ"ש. אין מדובר באדם תם ותמים כפי שניסה להציג עצמו, אלא באדם ערמומי.

כשהעידה אשת המנוח וב"כ הנתבע הפנה וביקש שיירשם בפרוטוקול שהתובע עושה סימנים במהלך עדותה, אמר: "אני רק מנשק את ידי, מה זה אסור?" העדה מיוזמתה אמרה, את שהיה ברור לכל, כי הסימנים כוונו אליה: "הוא רק אומר לי שלום ומנשק את ידי". (עמ' 121).

בשלב עדותו של עד הגנה, התובע פנה אליו ולדברי העד קילל אותו. כשפניתי לתובע, טען כי כלל לא דיבר. אך משהערתי כי גם אנכי ראיתי ושמעתי אותו מדבר ופניו אל העד, התובע "לא התבלבל" ואמר כי התפלל ואמר (בקול) פסוקים מהקוראן.

אין באף אחת מעדויות התביעה כדי לבסס את תביעת התובע. עדי התביעה המובהקים (אינני מתייחסת לנתבעים שזומנו כעדי תביעה) היו כולם מגמתיים, פעמים רבות נשמעו כמדקלמים דברים שהושמו בפיהם וסרבו לענות לשאלות שלא התכוננו להן. לא אתייחס לכל אחת מהעדויות בנפרד, אולם הדברים יעלו מההתייחסות לדבריהם בהמשך.

עיקרי הטעם לקביעתי דלעיל , הסתירות והפירכות יצופו, ויובהרו בדברים שלהלן.

ג.3. מפגש במינהל לצורך הסכם המכר

27. התובע טען בכתב התביעה כי הפניה למינהל והמפגש שם לרכישת מגרש 76/2 נעשו במעמד המנוח, אשת המנוח ודודו - אחיה של אשת המנוח, טיאע (סעיפים 9,10 לכתב התביעה).

בתצהיר עדותו הראשית התובע טען כי ביום 2.9.90 התייצב במינהל ביחד עם המנוח ואשת המנוח [ללא טיאע!] ושם נחתם הסכם המכר (סעיף 14 לתצהירו ת/17). הוא חזר וטען (כמו בכתב התביעה) כי לאחר המפגש במינהל (עפ"י עדותו, מפגש יחיד ביום שנחתם ההסכם, 2.9.90), יצא שמאי שקבע את מחיר המגרש (סעיף 13 - ת/17).

התובע העיד כי פניית המנוח אליו לרכוש את המגרש נעשתה ביולי 1990 והחוזה נחתם חודשיים מאוחר יותר.

מתברר כי הערכת השמאי המחוזי (נ/22) נעשתה עוד ביום 07.05.1990, דהיינו לפחות חודשיים לפני הסכמתו לרכוש את המגרש והפנייה המשותפת למינהל. הערכת השמאי בוצעה בעקבות מכתב המינהל עוד מיום 12.12.89, זמן רב לפני פניית המנוח לתובע ולפני הפגישה במינהל! כפי הנראה בעקבות פניות המנוח ואברהים לרכוש את המגרש.

בחקירתו הנגדית, תחילה חזר התובע וטען שהשמאי נשלח בעקבות הפגישה במינהל אך כשעומת עם המסמך נ/22 השיב "אני לא מדייק בתאריכים" (עמוד 161 שורה 3).

אולם, אין מדובר בתאריכים, שמטבע הדברים קשה לזכור, אלא מה קדם למה.

התובע, שלדבריו הייתה זו פעם ראשונה ויחידה שרכש אדמה, אמור היה לזכור את סדר הדברים, ביחס למאורע שלכאורה היה משמעותי וחגיגי מאוד עבורו! התובע בחקירתו הנגדית אפילו לא היה מוכן להתחייב אם היה פעם או פעמיים במינהל לצורך רכישת המגרש!

1. אשת התובע הצהירה כי הופיעה פעם אחת ב- 2/9/90 ביחד עם התובע, המנוח ואשת המנוח במינהל מקרקעי ישראל, לצורך חתימה על הסכם המכר בין המנוח והמינהל, לטובת בעלה וגרסה "הייתי נוכחת בעת החתימה על הסכם המכר בין לוטפי לבין המינהל " (סעיפים 13, 14 לתצהירה ת/32, ההדגשה בקו אינה במקור).

משהוצג בפניה בחקירה הנגדית שהתובע העיד שהיא כלל לא התלוותה אליו למינהל, מיהרה לשנות גרסתה וטענה כי היא ואשת המנוח כלל לא נכנסו למינהל, אלא המתינו ברכב! (גרסה שונה מזו של התובע ומזו של דודתו, אשת המנוח!)

בחקירתה הנגדית השיבה כי את החלקה קנו בשנת 1999! (עמ' 170 ש' 28). ואף חזרה על כך בהמשך והשיבה כי ההסכם נחתם במינהל "בסביבות 2.9.99" (עמ' 174 ש' 8 ).

העדה לא היססה לומר דבר והיפוכו, כמעט באותה נשימה. כשנשאלה בחקירה הנגדית אם נכחה בשיחה שהייתה בין המנוח לבעלה בקשר לקניית המגרש, השיבה "לא". בעקבות זאת, משמוטח בפניה שאם כך "כל מה שאת יודעת זה מה שסמיח סיפר לך" מיהרה לתקן את עצמה וטענה: "לא. לפעמים כשהיה בא למשרד הייתי נוכחת איתם". (עמ' 174 ש' 1)

29. לעיל כבר פירטתי את שלל גרסאות אשת המנוח, כיצד נכחה במינהל (לא ברכב) ואפילו ראתה באותו מעמד תשלום כסף (שלא היה ולא נברא!).

ממארג ראיות התביעה עולה הרושם, כי אכן כטענת הנתבעים "הפגישה הנטענת לא התקיימה כלל והיא אינה אלא פרי דמיונו של התובע".

ג.4. תשלום התמורה

30. התובע ואשתו טענו בביהמ"ש כי הם ששילמו את התמורה למינהל עבור מגרש 76/2.

לטענתם (האחרונה) אשת התובע שילמה את הסך 35,000 ₪ במזומן בסניף בנק הפועלים באום אל פחם, באמצעות שיק של התובע ע"ס 24,500 ₪, אותו פדתה בבנק ועוד סך 10,500 ₪ שהחזיקו במזומן בביתם.

בנוסף לתובע ולאשתו, העידו על התשלום סידרת עדים, שמעבר לכך שהינן עדויות שמועה בלבד, אינן אמינות. אפרט, כדי להבהיר את קביעתי דלעיל לעניין אי יכולתי לסמוך על עדי תביעה אלו, שהעידו גם בעניינים נוספים.

31. טאיע, מסר בתצהירו כי התובע הוא זה ששילם את התמורה עבור רכישת חלקו של המינהל בחלקה 76, מכספו הפרטי "והוא זה ששילם את מס הרכישה" (סעיפים 11, 12 לתצהיר ת/4). לא ניתן לסמוך על עדות זו.

מדובר בהצהרה בעלמא, מבלי שהיה נוכח בעת תשלום כלשהו, מפי עד שהינו בן משפחה קרוב של התובע, דודו, והתרשמתי כי היה מוכן למסור בתצהירו דברים לטובת התובע, כאילו מדובר בעובדות להן היה עד, מבלי לדייק וכשמגמתיות עדותו ניכרת. ברי כי אין בעדותו כדי לתמוך בגרסת התובע ואינני מאמינה שהמנוח מסר לו שהתובע שילם עבור המגרש.

בחקירתו הנגדית עלה ספק אם הוא בכלל יודע מהו מס רכישה והוא הודה: "לא יודע כמה שולם מס רכישה ואם מישהו שילם" (עמ' 41, ש' 10).

כאמור גם דבריו כי המנוח הציע לו לרכוש את חלק המינהל, מפני שילדיו לא היו מעוניינים לרכוש חלק זה, וכי אמר לו: "...הממזרים לא רוצים..." (עמ' 42 שורה 31), חסרי שחר.

32. עד התביעה אגבאריה אברהים מוחמד עבדאללה מסר בתצהירו, כי המגרש נרכש מכספו הפרטי של התובע וכי הוא זה ששילם את המיסים החלים על העסקה (סעיף 4 א. ו-4 ו. לתצהירו ת/7). עוד הוסיף נחרצות בתצהירו: "הטענה כי התובע לא רכש את חלק המינהל מכספו הפרטי הינה משוללת כל יסוד וגולת [צ"ל: גובלת] בתרמית ומרמה מצד האדם הטוען אותה" (סעיף 22 לתצהיר).

כל זאת ללא שום בסיס.

בחקירה נגדית כשנשאל: "מאיפה אתה יודע מי שילם על החלקה" השיב: "אני אמרתי שילם על החלקה? אני כתבתי בתצהיר שלי מי שילם על החלקה? אני לא הייתי בכיס של זה או בכיס של זה". בחקירה החוזרת, ניסה ב"כ התובע לתקן והעד הבהיר כי ברור שלמי ששייכת החלקה, שילם תמורתה. " מי שנתן שיק ומי שהעביר כסף מאיפה אני יודע." (עמ' 72, ש' 13-20).

33. עד התביעה, מחאמיד מוחמד פריד תאפיק, חותנו של התובע, הצהיר אף הוא, כאילו מדובר בעובדות שבידיעתו, כי "התובע הוא זה ששילם את תמורת רכישת חלקו של המנהל מכספו הפרטי, ושילם את המסים החלים על העסקה (מס רכישה)" (סעיף 7 לתצהירו ת/11).

בחקירה נגדית לא ידע להשיב, מתי נאמר לו כי שילמו סך 35,000 ₪ עבור המגרש. כמו כן על אף שהצהיר במפורש שהתובע שילם מס רכישה, כשנשאל מתי ואיזה מיסים שילם התובע, השיב שאיננו יודע, "זה תשאל את סמיח" .

העד חולה מזה שנים רבות ומבולבל ולא השיב לשאלות באופן בהיר, בפרט לשאלות שלא הוכן לקראתן.

כך, בחקירה הנגדית, בתשובה לשאלה "מתי דיברת עם סמיח על התצהיר הזה?"

השיב: "סמיח הוא גיסי" (עמ' 106) וכן "אני עכשיו במצב חולה, שכחתי הרבה דברים מה שהיה".

לא ניתן לסמוך על עדותו, לרבות על הצהרתו כאילו המנוח בירך אותו על האדמה שרכש התובע!

34. התובע טען בכתב התביעה (סעיף 12) ואף הצהיר כי הוא זה ששילם את תמורת רכישת חלקו של המינהל מכספו הפרטי, תוך חיוב חשבונו בבנק הפועלים בסניף אום אל פחם. הוא אף הוסיף "רצ"ב תנועת חשבונו של התובע בבנק אשר מראים תשלום של תמורת רכישת חלקו של המינהל ומסומנים באות ת/3(א) " (סעיפים 17 ו- 38 לתצהירו ת/ 17).

עיון בדף החשבון שהציג התובע (ת/28), מלמד כי אין בדף החשבון חיוב בסך 35,000 ₪, אלא משיכת שיק בסך 24,500 ₪ בלבד, משיכה שכשלעצמה איננה אומרת דבר. גם העתק השיק לא הומצא.

צודקים הנתבעים בטענתם כי התובע, כמי שלמד ועסק בייעוץ מס והנהלת חשבונות, יודע היטב את הבדל בין חיוב חשבון בבנק לבין תשלום בשיק ובין משיכת שיק.

בסופו של דבר כאמור, גרסתו של התובע ואשתו שונה לחלוטין. ראשית, אשת התובע היא זו ששילמה בבנק את התמורה ושנית, לא חיוב החשבון, ולא תשלום בשיק, אלא משיכת שיק פדייתו ותשלום השובר כולו במזומנים.

35. הגיוני היה שהתובע, שאין בידו שום מסמך המתעד את רכישתו, לכל הפחות היה דואג לתעד את התשלום לזכות המינהל, באמצעות שיק מחשבונו לזכות המינהל או תשלום באמצעות חיוב חשבונו לטובת המינהל!

ברי כי התובע לא הוכיח את טענתו כי שילם עבור המגרש!

אביא במלואם את דבריו הנכוחים של ב"כ הנתבעים בסיכומיו, בנקודה מהותית זו:

"בעמוד 2 לפרוטוקול, שורות 2 – 3 אומר ב"כ התובע: "אשתו של התובע משכה הכסף אצל אותו פקיד באותו דלפק ובאותה שניה שולם הסכום למינהל". גם אלה דברים ברורים, אם כי שונים במקצת: אשתו של התובע משכה את סכום התשלום בבנק ומיד השתמשה בו לשלם את התשלום.

והנה, מתברר שלא דובים ולא יער: אין בחשבון התובע כל פעולה של חיוב בסך 35,000 ₪ או משיכת מזומן בסכום זה. תדפיס חשבון התובע הוא ת/28.

הפעם הראשונה שהובא לתשומת לב התובע כי גרסתו סותרת את דף החשבון הייתה בישיבת בית המשפט הנכבד מיום 22.09.2011 בה הח"מ אמר זאת מפורשות (עמוד 47 לפרוטוקול שורות 26 – 28).

והנה, ראי זה פלא: גרסת התובע משתנה, משופצת ובזמן עדותו נמצאה לנו גרסה חדשה: התשלום שולם באמצעות שיק ע"ס 24,500 ₪ (המופיע בדף החשבון) ועוד 10,500 ₪ במזומנים שהובאו מהבית (לא היו מופקדים בבנק)– ראי עמוד 159 שורות 17 – 32.

הגרסה הזו אמנם מתיישבת עם דף החשבון ת/28, אולם היא סותרת במפורש את הגרסה המפורטת הקודמת. התובע, שכנראה העריך ששאלת התשלום עבור החלקה תהיה השאלה העיקרית במשפט זה, מסר בכתב התביעה גרסה מפורטת "ברחל בתך הקטנה": הוא שילם – כך על פי הגרסה – את מחיר חלקת המריבה מכספו הפרטי, תוך חיוב חשבונו בבנק הפועלים סניף אום אל פחם, מספר חשבון 165602. הוא לא הסתפק באמירה כי שילם מכספו הפרטי, והוסיף כי היה זה על ידי חיוב חשבונו בבנק. הוא לא הסתפק בכך והוסיף כי הבנק הוא בנק הפועלים. גם בכך לא הסתפק והוסיף כי מדובר בסניף אום אל פחם, וגם בכך לא היה לו די והוסיף כי מדובר בחשבון 165602. ניכר כי הוא מסר גרסה מפורטת שאין בה מקום לאי הבנות, והכל כדי לשכנע באמיתותה. כזכור, מדובר במי שהנהלת חשבונות וייעוץ מס הוא מקצועו ועיסוקו – הוא עוסק בכספים יום יום והוא יודע היטב מהו חיוב חשבון בנק ומה ההבדל בינו לבין תשלום במזומן. שינוי הגרסה מוכיח כי עצם הטענה אינה נכונה. מי ששילם עבור חלקת אדמה, ובמיוחד כאשר זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שרכש חלקת אדמה, אירוע משמח שהביאו לערוך "חפלה" זוכר היטב כיצד שילם עבור האדמה. המינימום שניתן לצפות מאדם כזה הוא שהתיאור העובדתי שייתן לגבי דרך התשלום יהיה מדויק. התובע נכשל גם בנקודה עיקרית זו: גרסתו הנחרצת והחד משמעית הייתה כי כל התשלום הועבר מחשבונו בבנק – כך בכתב התביעה, כך בתצהירו וכך גם בדברי בא כוחו בעמוד 2 לפרוטוקול (אם כי בשינוי מה: שם נאמר כי היו שני שלבים שהתבצעו זה מיד אחר זה: משיכת הכסף מחשבון הבנק במזומן וביצוע התשלום). השינוי בגרסה לפיה רק סך 24,500 מקורו בבנק ואילו סך 10,500 ₪ מקורו במזומן שהוחזק בבית אינו יכול להתקבל והמסקנה החד משמעית היא כי התובע משקר באשר לתשלום. כמובן שהגרסה לפיה חלק מהתשלום – 10,500 ₪ - שולם במזומן שהובא מהבית (ולא היה מופקד בבנק) היא "גרסה כבושה" על כל המשתמע מכך ויש לדחותה".

בין ששינוי הגרסה נבע מהעובדה שבתיק המינהל נמצאה הקבלה והצהרת ב"כ הנתבע וכמפורט גם בסעיף 12 לסיכומי ב"כ הנתבע, עו"ד מיכלוביץ ובין שלאו - עובדה היא שהגרסה אינה עקבית ואינה מבוססת.

36. התובע גם הצהיר כי הוא זה ששילם את המסים שחלו על הרכישה ואת כל ההוצאות לצורך רישום החלק שנרכש על שמו של המנוח (סעיף 40 לתצהיר).

אלא שאין לו גם לכך שום תיעוד והוא אפילו לא ידע לומר באיזה סניף דואר ביצע תשלום זה!

37. עוד טען התובע בתצהירו כי "דאגתי לדווח על העסקה בשמו של המנוח לוטפי ז"ל בלשכת מיסוי מקרקעין חדרה, ואף דאגתי לרשום את העסקה על שמו של המנוח לוטפי בשלטונות המס" (סעיף 15 ).

בביהמ"ש הודה כי כתב היד על טופס המש"ח (ת/27) איננו שלו וגרס כי הוא הלך עם המנוח ללשכה מיסוי המקרקעין בחדרה [הלשכה], ב- 21.11.90 , תאריך הרשום בטופס וכי פקיד בלשכה מילא את הטפסים, בנוכחותם ועל סמך דבריהם וכי באותו מעמד חתם עליו התובע.

עיון בטופס המש"ח מלמד כי המסמך התקבל בלשכה ב-6.12.90 וכי רק באותו מועד המנוח חתם עליו. ליד חתימת המנוח נרשם התאריך 6.12.90, בדיו בצבע זהה לתאריך 6.12.90, המופיע ליד חותמת אישור קבלת הטופס בלשכה. שאר הטופס מולא בעט עם צבע דיו שונה לחלוטין!

המינהל חתם על הטופס ב- 21.11.90 . ברור כי המינהל מילא את הטופס טרם שחתם עליו ולא חתם על מסמך ריק! אכן עולה מהטופס כי "המורשה לטפל בתיק" הוא "מינהל מקרקעין ישראל". הגרסה לפיה פקיד אנונימי בלשכה מילא את הטופס עבורם וכי באותו מעמד חתם המנוח, שקרית.

בחקירתו הנגדית הסתבך התובע בשקריו, שינה וסתר גרסתו, אמר דבר והיפוכו.

לשאלה איך זה שהחתימה של המינהל ביום 21.11.90 וחותמת הלשכה על אישור קבלת הטופס ב-6.12.90, השיב, שמילוי הטופס, הרישום והכל נערך ב- 21.11.90. כשנשאל אם כך, איפה המינהל חתם על המש"ח, תחילה השיב: "המינהל חותם על המש"ח ? בחייך".

משהבין מהמשך החקירה כי ברור שהמינהל, כמוכר, היה אמור לחתום על המש"ח, אישר כי המינהל חתם בחיפה, לפני שהמנוח חתם. משמוטח בפניו כי אין זה הגיוני שהמינהל חתם על טופס ריק (כזכור לגרסתו הטופס מולא על ידי פקיד בלשכה) השיב תחילה "המינהל חתם רק כדי לאשר חתימת לוטפי בלבד" ולאחר מכן תיקן ואמר: "אני אומר מס רכוש חדרה חתם רק בכדי לאשר חתימת לוטפי" ובהמשך, "נולדה" והשתכללה גרסה חדשה ומותאמת לעובדות שהוטחו בפניו, אך סותרת לחלוטין את גרסתו דלעיל: "המינהל ב-21.11 שם את החותמת שלו, לקחנו את הטופס אחרי שחתם במינהל לקחתי את לוטפי לחדרה כדי לא להיעזר בעו"ד. הפקיד בחדרה חתם רק על אישור חתימת לוטפי". (עמ' 168 לפרוטוקול). עוד יש מאין, בניסיון להסביר את מועד קבלת הטופס ב- 6.12.90, נולדה גרסה חדשה, שקר נוסף: "מילוי הטופס, הרישום והכל נערך ב-21.11 והטופס נשאר אצלי והחתמתי אותו במודיעין, לא יודע מה היתה הסיבה לעיכוב, אולי היה חסר מסמך והשלמתי מסמכים. אני חזרתי לבד לחדרה והחתמתי במודיעין לבד". דא עקא, שגם ליד חתימת המנוח מופיע תאריך החתימה, .6.12.90, כפי שהבהרתי לעיל!

38. לא זו בלבד שעדות התובע ואשתו איננה אמינה, אלא שלעניין התשלום, מדובר בעדות יחידה של בעל דין, שלא מצאתי לה סיוע ואף לא נימוק, כדרישת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א 1971, שיצדיק להסתמך על עדות יחידה זו.

כלל הוא כי כשמדובר בבעל ואשתו, יש להתייחס אליהם כאל עדות יחידה.

בע"א חנוך פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ , פ"ד לה (2), 480 אמר השופט ח' כהן, דברים שלא נס ליחם, עד היום:

" אם כי למעשה שתי עדויות נפרדות הן שלו ושלה, להלכה אין הן אלא עדות אחת הניזונה ממקור אחד, אף שהיא באה משני פיות; לא משום שהאיש ואשתו היו לבשר אחד, כי אם משום שסיפורם סיפור אחד הוא המשותף לשניהם והמתואם ביניהם ...".

ג.5. מנהג בעלים

39. התובע טוען כי הוא ועדיו העידו כי נהג במגרש כבשלו. לאחר שרכש את המגרש עשו שם מסיבה (חפלה) ואף נטעו עצי זית והתובע אף הגיש בשנת 2004 בקשה לועדת תכנון ובניה לקבל מידע תכנוני אודות מגרש 76/2 (ת/1א-ד ) .

עוד טען כי גדר מפרידה נבנתה על ידי הנתבעים בין חלקו לחלקם, לאחר שנת 1990. גדר זו סומנה גם בתוכניות הבניה שהוגשו מטעמם לאחר שנת 1990, דבר המלמד כי לא התייחסו לכל החלקה כשלהם, אלא כיבדו את זכויותיו במגרש 76/2, לכן יש לדחות את הכחשתם את טענות התובע.

40. מטעם התובע העיד חותנו, לטיב עדותו כבר התייחסתי לעיל. הוא טען כי נטעו על המגרש כ- 35, 36 עצים שהובאו על ידי התובע. בנו העיד כי הוא זה שהביא את העצים ברכבו וכי נטעו בין 6 ל-9 עצים.

בעוד שהחותן העיד כי העצים ניטעו לפני שנת 2003, בנו העיד כי נטעו את העצים בשנות ה-80 או ה-90. ואילו גיס אחר של התובע טען כי נטעו את העצים בשנת 95- 96.

העד אגבריה כמאל טען כי במגרש המינהל עמדו עץ או שניים (שאר העדים אישרו כי במגרש עמדו עצי זית גדולים עובר לנטיעה), נטעו כ- 8 עצים וכי הנטיעות נמשכו כשנתיים.

מגרסת התובע עולה כי העצים עמדו במקומם כ- 15 שנים.

לעומת זאת חותנו טען שהעצים נעקרו עוד לפני שהניבו פרי וכי עץ זית מניב פרי כעבור 5,6 שנים. גיסו העיד כי הזן שנטע מניב פרי כעבור שנתיים שלוש מהנטיעה!

כפי הנראה על מנת לתרץ היעדרם של העצים במגרש, טען התובע כי בשנת 2010 אלמונים כרתו את העצים. אלא שתלונה למשטרה לא הוגשה.

41. לא הוצגו שום ראיות אובייקטיביות, כגון קבלות על רכישת העצים או על ביצוע עבודות כלשהן במגרש, ולא ניתן לסמוך על עדויותיהם של בני משפחתו של התובע ושלו. עדים אלו התחמקו מלענות לשאלות שהפתיעו אותם ולא הוכנו אליהן או שלא היו נוחות להם והיו בעלי זיכרון סלקטיבי.

אברהים צירף לתצהירו שתי הצהרות למס רכוש מהן עולה כי על החלקה היו עצי זית עוד משנת 1960.

42. לעניין בניית הגדר, בחר התובע להעיד מטעמו נתבעים. נתבע מס' 9, שעדותו נתמכת גם בעדות אחיו, נתבע 10, העיד כי הגדר נבנתה בשנת 1986 או 1987, לאחר הסכם החלוקה עם המינהל. יש לכך טעם והגיון.

לעומת זאת טענת התובע כי הגדר נבנתה לאחר שהוא רכש את מגרש 76/2, איננה עומדת במבחן ההיגיון. אם כשהשכן היה "רחוק"- המינהל, ובשעה שמטעם המינהל השתמשו בחלקו של המינהל אחרים (כפי שהעידה אשת המנוח) שאף הרגיזו את המנוח – לא נבנתה גדר - מדוע שיטרחו הנתבעים (המנוח) לבנות אותה דווקא שעה שנרכשה על ידי קרוב?!

תמיכה לגרסת הנתבעים עלתה דווקא בחקירה הנגדית של עד התביעה, אגבריה אברהים מוחמד עבדאללה. לדבריו הגדר נבנתה לפני הבניין שנבנה על מגרש 76/1 או ביחד איתו. מעדותו של נתבע 1, הנתמכת במכתב לוואי של אנג' זולקוב לחשבון ששלח (ת/36) עולה כי הבניין היה בתהליך בנייה ממשי, ביסוס יסודות עוד טרם שנכרת הסכם הרכישה עם המינהל! טענות ב"כ התובע כאילו המכתב זויף לא הוכחו ואינן משכנעות. לכן ניתן לסמוך בעניין זה על גרסת נתבע 1 ונתבעים 9 ו-10, מי שבנו בפועל את הגדר.

ג.6. שיהוי ואי העברת המגרש על שם התובע במשך שנים ארוכות

43. מעבר למה שציינתי לעיל, לעניין חוסר ההיגיון באי דרישתו של התובע במשך שנים ארוכות אסמכתא בכתב לזכויותיו ו/או שהמגרש יועבר לשמו, אציין בקצרה נקודות נוספות.

44. בכתב התביעה (סעיף 16) טען התובע כי המנוח ביקש ממנו לא לערוך הסכם מכר ולא להעביר את הזכויות על שמו, אלא כעבור מספר שנים, על מנת שהמנוח לא יחויב בשיעור גבוה של מס שבח.

אין שום בסיס והגיון בטענה מופרכת זו, שאף היא, כדרכו של התובע, משנה ולובשת צורה שונה, ככל שהתובע "נדחק" לפינה בחקירתו הנגדית.

45. ראשית, על פי סעיף 69(א) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג -1963 מכירה של זכות במקרקעין מנאמן לנהנה פטורה ממס!

שנית, התובע טען כי הוסכם ביניהם שאם יידרש תשלום מס שבח, המס יחול עליו ולא על המנוח. אם כך, מדוע שהמנוח יבקש לדחות עריכת הסכם מכר או העברת הזכויות?! לכך אין לתובע תשובה, פרט ל"מנטרה" שהאמין במנוח וכי כך ביקש.

שלישית, גם התובע אישר בחקירתו הנגדית כי בגילו ובמצבו של המנוח "לא יחול מס שבח". ואם כך, מה הגיון היה שהמנוח יבקש לדחות את ההעברה במספר שנים, על כך משיב התובע שוב במנטרה: "כך הוא ביקש, אני לא מבחין מה שאצלי, אצלו, אותו דבר. כל הזמן האמנתי לו".(עמ' 156 ש' 8).

עוד אוסיף כי במהלך חקירתו הנגדית הייתה בפי התובע גרסה מוזרה נוספת, לפיה:

"הייתי אצל דב במינהל ואמר לנו במפורש אל תמהר להעביר את זה על שמך תשלם על זה הרבה מס שבח, רק שיעברו כמה שנים תעביר את זה" (עמ' 151 שורות 26-28).

אותו דב מוזכר גם בסעיף 9 לכתב התביעה, "כמנהל מחלקת הרכישות" במינהל, עמו נפגשו לצורך ההסכם.

אם התובע התכוון שדב מהמינהל פנה למנוח, אין בכך הגיון, כיוון שמס שבח חל על המוכר ואילו המינהל פטור בכלל מתשלום מס שבח, עפ"י סעיף 72 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג – 1963.

אם התובע התכוון שדב פנה אליו וייעץ לו – מעבר לכך שבלתי סביר שפקיד המינהל מייעץ לצד ג' בקשר לתשלום מיסים; מעבר לכך ששמו של מנהל מחלקת הרכישות איננו דב ומטעם המינהל חתמו על הסכם הרכישה ה"ה נתן חזקיהו מנהל המחוז וא. ברקת אחראי מחוזי לרכישות והפקעות ואין זכר בהסכם לאדם בשם דב; מעבר לכך שהעברה לנהנה במסגרת נאמנות שדווחה בתוך 30 ימים פטורה מתשלום מס שבח; הרי לטענת התובע הם הסתירו מהמינהל ומלשכת רישום המקרקעין את העובדה שהקרקע נרכשת על ידו (קיומה של נאמנות), כדבריו (שיצוטטו במלואם להלן) :"לא העזנו להגיד את זה"; שכן הקרקע נרכשה על ידי המנוח כדי להימנע ממכרז!!! אם המינהל ידע, שהקרקע מיועדת לתובע, מדוע לא צוין כי הקרקע נרכשת בנאמנות?!

מדובר בעוד בגרסה מצוצה מהאצבע, פרי דמיונו של התובע.

46. הטענה דלעיל (סעיף 16 לכתב התביעה) נשמטה מטענות התובע כבר בתצהירו (אולי כטענת הנתבעים, למקרא כתב ההגנה שהבהיר כי מדובר בטענה חסרת הגיון).

כך טוען התובע בסיכומיו: "התובע בתום לב ובתמימות, ומתוך הסתמכות על קרבת המשפחה לא דאג לבקש מלוטפי ז"ל להעביר לו את הזכויות, מאחר ולא חשש ולו לרגע כי לוטפי לא יעביר לו את הזכויות שרכש עבורו בנאמנות מהמנהל, ורק כשמצבו הרפואי של לוטפי הדרדר פנה התובע ללוטפי ז"ל שטען שימתין עד לקבלת היתר בנייה, עובדה זו מוצאת חיזוק בבקשות ההיתר שהגיש לוטפי ולאחריו הנתבע מס' 1 לוועדה לתכנון ובנייה ואשר התייחס אליה גם מהנדס הועדה שהוגשה מטעמו ת/10".

הטענה האחרונה, הינה טענה כבושה, ש"נולדה" רק בחקירה הנגדית. רק בביהמ"ש טען התובע שהמנוח אמר לו שישאיר את מגרש 76/2 על שמו עד לקבלת היתר בנייה.

לעומת זאת בתצהיר עדותו גרס כי הנתבע (אברהים), התחייב להעביר לו את הזכויות במגרש 76/2 עד קבלת היתר בנייה לבניין שבנה בחלקה 76, וכי הנתבע העביר לו מסרים כי העברת הזכויות על שמו בשלב זה, תפגע בסיכוייו לקבל היתר בנייה (סעיף 44 לתצהיר ת/17). בחקירה נגדית נשאל התובע האם היו לו שיחות עם אברהים, והשיב "רק שיחת טלפון התקשרתי אליו ואמרתי לו "אתה מעביר את האדמה על השם שלי ...התחצף אלי בטלפון, דיבר איתי כזה בעליונות, טרק את הטלפון בפני" (עמ' 159 שורות 10-14).

ועוד, בתצהירו (סעיף 21) טען התובע כי פנה רבות ועשה מאמצים כבירים כדי שהמנוח יעביר על שמו את המגרש. ואילו בחקירתו הנגדית הודה כי :"ב- 2007 פניתי לפני כן בכלל לא פניתי. בכלל לפני כן לא עניין אותי העניין, הייתי בטוח שזה מופקד אצל אדם שלא יגזול ממני אדמה שלי".

47. טענת התובע כי המנוח משום מה, נזקק למלוא החלקה כדי לקבלת היתר בנייה, איננה נכונה.

גם לגרסת התובע, המנוח החזיק בחלק הארי של החלקה, קיים הסכם חלוקה ולא הייתה מניעה לקבל היתר גם ללא בעלות על מגרש 76/2.

יתר על כן, היתר הבנייה אושר עוד בשנת 1999 בכפוף לתשלום היטל השבחה וכבר בשנת 2000 נחתם הסכם בין המנוח לוועדה המקומית באשר להיטל ההשבחה (נ/12). אם אכן המנוח הבטיח שלאחר שיקבל היתר בניה יעביר לתובע את המגרש, יכול היה לעשות זאת כבר בשנת 2000!

48. זאת ועוד, עד התביעה, שקיר פריד מוחמד, גיסו של התובע, שטיפל בשנת 2004 בשלבים מוקדמים של תכנון/ בקשת היתר מטעם התובע העיד כך: "חזרתי לגיס שלי ואמרתי לו שאני צריך את החותמת של לוטפי אגבריה בשביל גרמושקה אם לא התכנית לא תתקדם והוא הלך ללוטפי ולוטפי לא חתם" (פרו' עמ' 25 ש' 30,31). בשנת 2004, לא היה חשש מתשלום מס שבח, לא היה חשש לעיכוב היתר בניה (שכבר אושר שנים קודם לכך), ובכל זאת המנוח (הישר והאמין) לא חתם! אף עובדה זו מחזקת את המסקנה לחובת התובע.

49. התובע טען כי ביום 05.05.2007 הופיע שוב עם בא כוחו, עם כל המסמכים הנדרשים להעברת המגרש על שמו, אולם למרות ההמתנה הרבה לאברהים, הוא לא הופיע והמנוח ביקש שאברהים יהיה נוכח על מנת להבין על מה הוא חותם. מצבו הבריאותי של המנוח באותה עת היה קשה וגם ב"כ התובע ביקש שאחד מבני משפחתו יהיה נוכח בעת חתימתו (סעיפים 18 – 19 לכתב התביעה, סעיפים 22 – 24 לתצהיר ת/17).

בתצהירו (בסעיף 22) הוסיף התובע פרט נוסף וטען כי באותה פגישה המנוח אמר שהמגרש שייך לו וכי אין לו מה לדאוג, וכי דברים אלה אושרו גם על ידי בנו של המנוח, מוסטפא, (נתבע 3) אשר נקרא לשם על ידי המנוח.

גם גרסה זו הופרכה מכל וכל.

ראשית, אם מוסטפא, בכורו של המנוח נוכח במקום, וב"כ התובע מבקש שיהיה נוכח בן משפחה כדי להסביר למנוח, מה צורך היה לחכות דווקא לאברהים?

שנית, בניגוד לגרסה "המתפתחת" של התובע - שמצבו הבריאותי של המנוח "היה קשה" (סעיף 19 לכתב התביעה) בתצהירו טען התובע כי מצב בריאותו של המנוח היה קשה, אולם הוא הבין והבדיל בין טוב לרע (סעיף 24) ; ובהמשך, נרשם מפיה של אשת המנוח בתצהירה, כי בפגישה "העו"ד התחיל לדבר עם בעלי שלא הבין דבר והיה מטושטש" (סעיף 16) וכמצוטט לעיל, עוד הרחיקו התובע ובא כוחו לכת ונרשם בתצהירה כי המנוח "תמיד היה מטושטש ולא שפוי בדעתו". העדה איננה קוראת עברית וחתמה על התצהיר, על פי הסבריו של בא כח התובע, אך בביהמ"ש כאמור, העידה, כפי שהעידו גם הנתבעים כי המנוח היה עד יום מותו, ער וצלול!

50. מעבר לנדרש, אציין כי מוסטפא הכחיש שהיה נוכח בפגישה, הוא נזעק לבית אביו כי שמע אותו צועק ופגש את משתתפיה מחוץ לבית אביו. טיאע גם אמר לו שאביו סילק אותם מביתו. לדבריו נכנס לבית אביו ומצא אותו כעוס, משום שבאו להחתים אותו על מכירת חלק מהחלקה והוא גירש אותם מביתו (עמוד 201 שורה 22 – עמוד 202 שורה 9).

51. לא זו בלבד שהתובע נמנע מלהביא עד מהותי, עוה"ד שנכח בפגישה, אלא שאף המסמכים שלדבריו הוכנו לצורך העברת הבעלות על שמו, לא הוצגו! כלל הוא כי הימנעות צד מלהמציא מסמכים או ראיות שברשותו, שהיה בהן לתמוך בגרסתו, פועלת לחובתו.

יש טעם בטענת ב"כ הנתבע כי "ניתן להסיק, שאילו הוצגו (המסמכים שהוכנו ה.ש.ח.ה.), הם היו פועלים נגדו, שכן לא היה מדובר בנאמנות אלא בעסקת מכר שסמיח ביקש לבצע והמנוח לא הסכים לה".

תימוכין לכך גם בעדותו של עד ההגנה, אבו פרווה מוחמד סלים, שמסר כי באמצע שנת 2008, פנה אליו התובע אותו הכיר, וביקש ממנו לדבר עם המנוח, אבי אשתו, ולנסות להשפיע עליו שיסכים למכור לתובע את המגרש. הוא ואשתו העלו בפני המנוח את בקשת סמיח, המנוח לא רצה לשמוע על כך, אמר שהחלקה כולה היא של בנו אברהים וסילקם מביתו.

עולה אפוא שהתובע לא סיפק שום הסבר הגיוני מדוע לא נעשה הסכם בינו לבין המנוח באשר למגרש, ומדוע התעכבה תביעתו עד לאחר פטירת המנוח.

ג.6. מסמך בכתב

52. כאמור אין בידי התובע שום מסמך בכתב הקושר בינו לבין מגרש המריבה. לעומת זאת, קיימים מסמכים הן מטעמו של התובע והן מסמכי הנתבעים, שדווקא סותרים את טענות התובע:

53. התובע אישר כי בהצהרות ההון שהגיש, לאחר שנת 1990, לא כלל את החלקה 76/2.         הסברו "מכיוון שזה לא רשום על שמי ואני לא יכול לרמות את מס הכנסה בדבר שלא רשום על שמי, אם ארשום ויבדקו דבר שלא רשום במינהל מקרקעי ישראל אז אני לא יכול לרשום", איננו מתקבל על הדעת והתובע כיועץ מס אמור לדעת זאת היטב. הוא הוציא לטענתו הון בסך 35,000 ₪ עבור רכישת רכוש דלא ניידי והיה עליו להצהיר על כך.

ב-עא 11610/05 לביא נ' צנעני נקבע כי העובדה שהמערער לא כלל בהצהרת ההון שלו זכויות במקרקעין (הרשומים על שם המשיב) ולהן טען, שוללת את תביעתו.

54. בטופס מס שבח אותו לדברי התובע מילא הפקיד על סמך דבריו, בתבנית בה יש לציין אם הקרקע נקנתה בנאמנות, לא סומן שהקרקע נרכשה בנאמנות.

על כך בחקירתו הנגדית, השיב התובע, בזה אחר זה, מספר הסברים שונים וסותרים.

"ש.  במש"ח ישנו סעיף שאומר שאם מי שקונה, קונה את הקרקע בשבילו או בנאמנות למישהו אחר.

ת. אנחנו הסתרנו את זה. לא הזכרנו את זה בכלל. בכלל בכלל לא עלה לי לראש.

ש. וכששאל אתכם אם לוטפי קונה את זה בנאמנות עבור מישהו אחר, מה אמרתם.

ת. לא הזכרנו. לא אמרנו את זה בכלל. לא העזנו להגיד את זה. אנחנו קנינו את זה עבור לוטפי וביקשנו שירשום את זה עבור לוטפי. אני אמרתי לו שקניתי את זה ושירשום את זה על שם לוטפי. אני אמרתי לו את זה." (פרוטוקול עמ' 153 ש' 5 – 10).

זאת מעבר למה שכבר פירטתי לעיל, כי כל הגרסה לפיה הפקיד מילא את הטופס אינה נכונה, ועוד אזכיר את דבריי באשר לעצתו של דב מנהל הרכישות במינהל, לה טען התובע.

55. המנוח הגיע ב- 19.9.00 להסדר עם הוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון על תשלום היטל השבחה עבור חלקה 76 כולה (נ/12).

המנוח הגיש השגה על שומת מס רכוש שהתייחסה לחלקה כולה (נ/23) ושילם מס רכוש עבור החלקה כולה (נ/24) ודמי סלילת כבישים לחלקה (בשנת 1999) (נ/26, נ/35 נספחים טו- יח).

התובע אישר כי לא שילם דבר.

56. הבקשה להיתר בניה שהגישו בני המנוח בשנת 1995 באמצעות העד כליפה אברהים, בן דודתו של התובע, (נ/6 או ת/11 ) ניצלה את מלוא זכויות הבניה בחלקה בשלמותה, ואף מעבר לזה. בכך הודה, בסופו של דבר, העד כליפה בחקירתו וגם מהנדס הועדה המקומית אישר זאת. מסמך זה סותר את גרסת התובע כי לכל אורך התקופה התייחסו המנוח והנתבעים רק למגרש 76/1 והכירו בזכויותיו במגרש 76/2!

העד כליפה טען בתצהירו כי בשנת 1990 ביצע מדידות סימון גבולות מגרש 76/2 שהינה חלקת התובע, בהתאם לנתונים שמסר לו המנוח. לא הוצגה שום תוכנית שהוכנה על ידי העד בשנת 1990 ודבריו אינם מדויקים. הוצגו תוכניות שהוכנו על ידו בשנת 1986, בשנת 1995 שעודכנו גם ב-20.7.99 . הוא הודה כי התוכניות ת/8 ב' ו-ת/8 ג' משקפות את המצב נאמנה בעת עריכתן וכי הבסיס לתוכניות המאוחרות היא המפה שהוכנה בשנת 1986.

לתצהירו צורף גם מסמך – ת/8א מפה עליה מסומן מגרש 76/2 ונרשם עליו שמו של התובע. אלא שהעד העיד כי מעולם (עד שזה הוצג לו בעת חקירתו הנגדית) לא ראה את נספח 8א' לתצהירו וכי שם התובע לא הופיע בתוכנית המקורית, ונעשה בידי התובע!

57. על בקשה להיתר בניה שהוגשה על ידי בני המנוח בשנת 1999, מופיע תצהירו של המנוח מיום 28.2.99. הבקשה מתייחסת לכל החלקה, ועל פי התוכנית, מגרש 76/2 נועד לשמש חניון למבנה שתוכנן בחלק הצפוני של החלקה. המהנדס שריף הינדי אישר כי התכנון התייחס לכל חלקה 76.

אמנם התובע ניסה למצוא שלל רב בכך שעל התוכנית יש התייחסות לתכנית החלוקה של החלקה, אלא שבסופו של דבר הסתבר מפי העד כליפה, כי התוכנית הוכנה תוך העתקת התוכנית הקודמת וזו משמשת בסיס. התוכנית הקודמת היא תוכנית החלוקה שאותה הכין העד לצורך הסכם החלוקה עם המינהל. על הגרמושקה דווקא, מופיע מגרש אחד בלבד.

58. מכתבו של המנוח מיום 4.3.07 שנכתב מפי המנוח, בידי העד מחאמיד טאהר רג'א, מנהל לשכת ראש עיריית אום אל פאחם ונחתם על ידי המנוח, בו הוא מציין באופן ברור וחד כי לתובע אין שום זכויות בחלקה 76/2. זאת בניגוד לגרסת התובע כי המנוח המהימן, מעולם לא התכחש לזכויותיו. טענות התובע כי מדובר במכתב מזויף, נזרקו בעלמא ולא הוכחו. לא ראיתי שום סיבה לפקפק בנכונות עדותו של העד מחאמיד רג'א, שנתמכת במכתב נושא חתימת המנוח, גם אם המקור לא נשמר, כפי שהסביר העד.

ד. לסיכום

59. איני רואה מקום להתייחס לטענות התובע באשר למהימנות עדי ההגנה, מעבר למה שציינתי לעיל. אם כי אין בכך כדי לקבל טענותיו בעניינם.

מעניין לציין כי הנתבעים הציגו משיכה במזומן של סך 35,000 ₪ מחשבונו של אברהים שנעשתה בידי המנוח, עפ"י הוראה טלפונית מאברהים, ביום התשלום למינהל.

טענות התובע כי משיכת מזומן מחשבון על פי הוראה טלפונית, אינה מתאפשרת, לא הוכחה. סביר כי הוראה טלפונית של אברהים, המוכר בסניף הבנק המקומי, לאפשר לאביו (שאף הוא יש להניח היה מוכר בסניף) למשוך סכום כסף מחשבונו, כובדה. (ראו התייחסות באריכות לעניין זה בסעיפים 14,15 לסיכומי ב"כ אברהים).

עוד הוצג הסכם בין המנוח לאברהים וייפויי כח, על פיהם הועברה מלוא החלקה לשמו של אברהים. ההסכם הוגש באמצעות עוה"ד שערך ואישר אותו.

אולם, גם ללא צורך באלו, דין התביעה להידחות, משהתובע, לא הוכיח כלל כי יש לו זכויות במגרש 76/2.

לפיכך הגם שעיינתי בפסה"ד שהגיש ב"כ התובע, לאחר תום שמיעת הראיות, על אף שלא אכחד כי יש טעם בטענות ב"כ הנתבעים, לגבי התנהלות ב"כ התובע, בהקשר זה, משאני סבורה כי איננו רלבנטי, לא ארחיב בעניין זה ואיני רואה טעם גם לדון בבקשה להוצאת פסה"ד.

בפסה"ד שם, לא נקבע במפורש כי אברהים זייף מסמך כלשהו. ביהמ"ש שם לא אפשר לנתבעים להגיש חוו"ד מומחה לזיהוי כתבי יד נוגדת והסתמך על חוו"ד מומחה התובעים וכן על הגיון גרסת התובעים שם. אולם גם אם היה נקבע זיוף שם, וגם אם מדובר בפס"ד חלוט (גם על כך קיימת מחלוקת) לא היה בכך כדי לבסס את תביעת התובע דכאן.

כבר הדגשתי כי הנטל להוכיח מוטל על התובע ולא להיפך.

התובע לא הוכיח אף לא אחת מטענותיו הבסיסיות באופן הנדרש, וכפי שפורט לעיל. פירוט מלא של כל הסתירות בעדויות עדי התובע, בתוכן וביניהן, היה מאריך שלא לצורך את פסה"ד ודי במה שנכתב.

רק על מנת לסבר את האוזן אציין כי התרשמתי, ועולה בין השיטין, שהתובע ומשפחתו סברו כי על המנוח למכור או להפריש לו חלק מחלקתו ולו בזכות דודתו, אשת המנוח.

בכך יש להסביר את פנייתו של התובע לקבל מידע תכנוני על המגרש, רצונו לבנות עליה, והגעתו בשנת 2007 לבית המנוח כדי להחתימו. אלא שהמנוח לא הסכים לכך.

לאחר מותו של המנוח, משדודתו, אשת המנוח, עזבה את מתחם הנתבעים, קיווה התובע לנצל קיומם של חלק מהמסמכים המקוריים שהיו בחזקתה, וממנה הגיעו לידיו, כדי להגיש תביעה מופרכת זו.

התביעה נדחית.

60. בקביעת ההוצאות יש מקום לקחת בחשבון 10 ישיבות בית משפט, חלקן ארוכות, בקשות רבות ושעות העבודה הרבות שנזקקו ב"כ הנתבעים להשקיע בתיק. ב"כ הנתבעים אף הציעו לחייב את התובע בתשלום הוצאות לטובת ביהמ"ש, אולם לא אעשה זאת.

הנני מחייבת את התובע לשלם לנתבע מס' 1 באמצעות ב"כ עו"ד מיכלוביץ הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 70,000 ₪ ולנתבעים 3,4,5,6,7,9,10 באמצעות ב"כ עו"ד סלומון הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 70,000 ₪.

פסק הדין ניתן ביום 15.8.12 בהעדר הצדדים והוכנס למערכת נט המשפט היום - ט"ו אלול תשע"ב, 02 ספטמבר 2012.