1. עסקינן בתביעה כספית על סך של 176,786 ₪ נכון ליום הגשתה בתאריך 9.6.09.

2. התובעת, רשות מקומית, תבעה במסגרת תובענה זו את הנתבעים בגין חובות ארנונה, ביוב, מים, אגרת שמירה ואגרת שלטים, לתקופה שמיום 1.3.07 ועד 11.3.09 (להלן: "תקופת ההחזקה"), אודות נכס שהחזיקה הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") בשטח שיפוטה של התובעת. הנכס מספרו 37403001/2, הידוע כ"אולם ארועים פנינת השומרון" הממוקם על כביש 4 (חיפה-ת"א), בסמוך לתחנת הדלק "דור" והידוע כגוש 10046 חלקה 28 (להלן: "הנכס").

3. כנגד הנתבעת, חברה פרטית בע"מ, ניתן פס"ד ביום 10.8.10 על מלוא סכום התביעה, וזאת בהסכמת ב"כ הנתבעים (עמ' 1 לפרו' ש' 8-9).

4. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הינו בעל השליטה בנתבעת, ולמעשה מחזיק ב- 99% ממניות הנתבעת ואילו באחוז אחד מחזיקה אשתו (דברי בא כוחו עמ' 1 לפרו' ש' 12).

5. טוענת התובעת כי הנתבע חייב לשלם לה את סכום התביעה משני טעמים:

א. מכח דיני הרמת מסך שבחוק החברות, שכן ניצל את מסך ההתאגדות שלא בתום לב לאי תשלום חובות הנתבעת לתובעת.

ב. מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") וסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] - להלן: "הפקודה".

6. בכתב הגנתו מכחיש הנתבע את הטענות כנגדו בדבר ניהול בחוסר תום לב את פעילות הנתבעת ואת הזכות להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת מכח חוק החברות.

הנתבע גם מכחיש את זכאותה של התובעת לחייבו באופן אישי בתשלומי ארנונה מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(א) לפקודה, שכן לטעמו לא התקיימו התנאים להפעלתם במקרה דנן.

דיון והכרעה

7. בנסיבות אלה, שתי שאלות עומדות להכרעה בתובענה זו:

א. האם הוכחה לי הצדקת הרמת המסך של הנתבעת, וחיובו של הנתבע בחובותיה מכח דיני החברות?

ב. האם הוכחו לי התקיימותם של התנאים לחיוב הנתבע בחיובי הארנונה של הנתבעת בגין הנכס מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה?

8. טרם שנדון בשתי שאלות אלה נציין כדלקמן:

א. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת היא בגדר חברה פרטית והנתבע הוא בעל השליטה בה, כהגדרתם בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

ב. אין מחלוקת כי הנתבעת הפסיקה את פעילותה, ואף היתה הסכמה ע"י ב"כ הנתבעים למתן פס"ד כנגדה (ראה דברי ב"כ הנתבעים, עמ' 1 לפרו' ש' 8-9). קרי - גם אין מחלוקת לגבי גובה החוב הנטען בכתב התביעה.

ג. אין מחלוקת כי מדובר בנכס עסקי (אולם ארועים) ולא דירת מגורים (ראה סעיף 2 לעיל).

ד. הוכח לי כי תקופת ההחזקה של הנתבעת בנכס היא מיום 1.3.07 (ראה גם עמ' 1 לחוזה שכירות שצורף כנספח ב' לת/1) ועד ליום 11.3.09, מועד בו הפסיקה הנתבעת להיות רשומה כמחזיקה בנכס והיה שינוי בשם המחזיק (ראה עדותה של הגב' שרי אלדן, מנהלת הארנונה אצל התובעת, עמ' 5 לפרו' ש' 21-24).

נתון זה גם אושר למעשה ע"י הנתבע שבתצהירו נ/2 ציין כי הנתבעת פינתה את הנכס בתחילת חודש מרץ 2009 (ראה סעיף 13).

משלא נתן הנתבע תאריך פינוי מדויק בתחילת חודש מרץ 2009, העדפתי את גרסת התובעת כי מועד הפסקת החזקת הנתבעת בנכס היה בתאריך 11.3.09.

ה. העולה מדו"ח יתרות לחשבון המשלם שצורף כנספח ג' לת/1 (תצהירה של הגב' אלדן), כי חוב הארנונה (בלבד) על הנכס לתקופת ההחזקה הינו סך של 162,621.4 ₪, נכון ליום הגשת התביעה.

חוב זה הוא סופי ומוחלט, ואף ב"כ הנתבעים הסכים לו כאמור (הסכים כי יינתן פס"ד על מלוא סכום התביעה כנגד הנתבעת, ולא נטענה כל טענה כנגד סכום החוב בתצהירי הנתבע ובסיכומיו).

ו. בתאריך 25.1.09 בוצע ע"י התובעת עיקול מינהלי על מטלטלין בנכס בנוכחות הנתבע. נרשם דו"ח עיקול, בו צוין מפי הנתבע כי כל מה שרשום בעיקול לא שייך לנתבעת ולא לנתבע באופן אישי (ראה נספח א' לנ/2, אשר הוא דו"ח העיקול).

באותו מעמד גם צילם ב"כ התובעת עו"ד יורם כהן, שהיה אחד ממבצעי העיקול, תמונות של הציוד שבנכס שהוגשו במרוכז וסומנו ת/2.

שאלה א' - הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת מכח דיני החברות

9. שאלה ראשונה אותה נברר היא האם יש הצדקה במקרה דנן להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת, מכח דיני החברות, ולהטיל את חובות הנתבעת לתובעת, כמפורט בתובענה זו, על הנתבע כבעל מניות בה.

10. סעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט, קובע את התנאים להרמת מסך כאמור.

הפסיקה כבר קבעה כי הרמת מסך מכח דיני החברות אפשרית רק במקרים חריגים כאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת, וכפי שעולה מנוסחו של סעיף 6(א)(1) לחוק החברות ("ביהמ"ש רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצאתי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת...").

ראה לעניין זה גם:

ע"א (חיפה) 105/01 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחנטי הובלות ושרותים בע"מ (פורסם במאגר נבו).

11. במקרה דנן טוענת התובעת בסיכומיה כי אי תשלום מיסים לרשות המקומית תקופה ממושכת, עולה כדי קיום חוזה בחוסר תום לב כלפי התובעת, התנהגות המצדיקה יחוס חובות החברה לגורם שבידו השליטה הבלעדית בהתנהלות החברה. במקרה דנן - הנתבע.

יחד עם זאת, כבר נפסק כי אין לראות כהעדר תום לב מצד מנהלי החברה בעצם העובדה שהם נמנעו מתשלום ארנונה לאורך שנים. אכן יש בהעדר תשלום ארנונה טעם לפגם, אך אין להתעלם מהמציאות הקיימת לפיה חלק מהעסקים מנהלים עיסוקיהם ע"י ניתוב תקבולי עסקיהם ממקום למקום בצורה של גלגול חובות מתוך ציפיה עתידית כי בסופו של דבר כל החובות והתשלומים ייפרעו. ציפיה זו לא מבוססת תמיד בחישוב רציונאלי של ההכנסות וההוצאות של העסק. כשלוקחים בחשבון כי הדבר בא בעקבות התדרדרות כלכלית של העסק, ולא בצורה מכוונת מתוך ידיעה מראש כי לא יהיה ביכולת החברה לשלם את חובות הארנונה, אין בכך העדר תום לב מצד המנהלים.

ראה לעניין זה:

עת"מ (חיפה) 26026-05-12, יעקב כהן נ' עיריית חיפה, עמ' 5 לפסה"ד (פורסם במאגר נבו).

12. במקרה דנן, בתצהירו של הנתבע נ/1, תוארה פעילותו להצלחת העסק שהוקם בנכס (אולם ארועים), ביניהן:

א. השקעת כספים רבים בנתבעת כהלוואת בעלים.

ב. אי משיכת משכורות מהנתבעת, כדי להקל על פעילותה הכספית.

ג. נסיונו להגיע להסדר עם התובעת לתשלום חובות הנתבעת. במסגרת זאת נתן לתובעת שיקים שחלקם נפרעו, ורק בגלל קריסה כלכלית של הנתבעת, בנסיבות המתוארות בנ/1 (תביעת פינוי מהנכס שהוגשה ע"י בעלת הנכס נגד הנתבעת שהובילו להליכים משפטיים ואי קבלת הזמנות חדשות לאולם הארועים שבנכס), לא הצליחה הנתבעת להמשיך ולעמוד בתשלומים לתובעת.

ראה לעניין זה:

סעיפים 15-20 לנ/1.

עדותה של הגב' אלדן מטעם התובעת, עמ' 6 לפרו' ש' 21-26.

13. בנסיבות אלה סבורני כי יש אפשרות סבירה לראות את אי תשלום חובות הנתבעת לתובעת כנובעים מהסתבכות כלכלית של הנתבעת, ולא עקב חוסר תום לב של הנתבע כמנהל הנתבעת (ראה דברינו בסעיף 11 לעיל).

על כן אין הצדקה לסטות מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת, ולהרים את מסך ההתאגדות מכח סעיף 6 לחוק החברות.

שאלה ב' - חיוב הנתבע בחובות הארנונה של הנתבעת מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119(א) לפקודה.

14. טוענת התובעת כי במקרה הנדון יש הצדקה לחייב הנתבע בחובות הארנונה של הנתבעת, מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119(א) לפקודה.

15. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כדלקמן:

"... היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן... ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים...".

סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] קובע כדלקמן:

"(1) היה לחבר בני אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2)...

(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו- (2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את החוב האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו ללא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".

16. הפסיקה הגדירה את סעיפים 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א לפקודה הנ"ל כיוצרים מעין "הרמת מסך סטטוטורית", במטרה לסייע לרשויות המקומיות לגבות את הארנונה החלה על החברות שטרם שולם.

ראה לעניין זה:

עת"מ (ת"א) 1311/07, רובינשטיין נ' עיריית רעננה (פורסם במאגר נבו).

תא"מ (אשדוד) 5202/08 עיריית אשקלון נ' יעקובי ואח' (פורסם במאגר נבו).

17. ניתן לסכם את הפסיקה אודות "הרמת המסך הסטטוטורית" האמורה, הנובעת מסעיפים 8(ג) לחוק ההסדרים ו- 119א לפקודה, כדלקמן:

א. קריאת שני הסעיפים יחדיו מציבה מספר תנאים להטלת חיוב ארנונה על בעל מניות בתאגיד המחזיק בנכס:

1. המדובר בנכס שאינו משמש למגורים;

2. המחזיק בו אינו דייר מוגן;

3. המדובר בחוב בגין ארנונה בלבד;

4. החוב סופי וחלוט;

5. הנתבע כנגדו מבקשים להרים את מסך ההתאגדות הינו בעל שליטה בתאגיד;

6. התאגיד התפרק או הפסיק את פעילותו.

ב. בהתקיים כל התנאים דלעיל, קמה חזקה מכח סעיף 119א(א)(3) לפקודה, על פיה הועברו הנכסים שהיו לתאגיד לבעל השליטה, ללא תמורה, ועל כן ניתן לגבות החוב מבעל השליטה כאמור בסעיף 119א(א)(1) לפקודה.

חזקה זו מוגדרת בפסיקה כ"חזקת ההברחה".

ג. חזקה זו ניתנת לסתירה כפי שצוין בסעיף 119א(א)(3) סיפא.

כאשר מדובר בחוב מס הכנסה, מדובר בסתירת החזקה להנחת דעת פקיד השומה.

משהוחל סעיף זה גם על חובות ארנונה, בשינויים המחויבים, יש לסתור החזקה בפני הרשות המקומית, או לחילופין בפני ביהמ"ש.

רמת ההוכחה הנדרשת לסתירת החזקה היא ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי בכלל, כשנטל השכנוע לעניין זה מוטל על בעל השליטה.

ד. במסגרת נטל הראיה המוטל על בעל השליטה, עליו להוכיח כי לא הוברחו לידיו נכסי התאגיד. במסגרת זו, עליו להראות ולהוכיח אחד משניים:

1. כי לא היו לתאגיד נכסים.

2. לחילופין - כי הנכסים הועברו לידיו תוך תשלום תמורה.

ה. ככל שבעל השליטה לא יצליח לסתור את החזקה האמורה, גביית חוב הארנונה ממנו תהיה ביחס למלוא חוב הארנונה, ולא רק ביחס לשווי הנכסים שהועברו לידיו. הטעם הוא - המחוקק ראה לנכון לאמץ אל סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים רק את הוראות ס"ק (א) לסעיף 119א לפקודה, ולא את כלל ההסדר הקבוע בו אשר מגביל (בס"ק (ג)) את היקף הגביה לשווי הנכסים שצד ג' קיבל ללא תמורה מהתאגיד שהפסיק את פעילותו. משמעות אי הכללת ההגבלה היא, שהרשות המקומית רשאית לגבות את מלוא חוב הארנונה בלי קשר להיקף הנכסים שהועברו בפועל, אם בכלל, וזאת מכח החזקה הראייתית הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה.

[הדעה דלעיל היא הדעה הרווחת בפסיקה. יחד עם זאת, מצאתי כי כב' הש' רון שפירא בעת"מ (חיפה) 26026-05-12 המוזכר לעיל, חולק על דעה זו וסבור כי העיריה לא תוכל לגבות מבעל שליטה כספים או נכסים יותר מאשר הנכסים שהוברחו לו. מציין כב' הש' שפירא כי אכן סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מפנה אך לסעיף 119א(א) ואינו מפנה לסעיף 119א(ג). יחד עם זאת, הוא סבור כי סעיף 119א(ג) מכפיף את סעיף 119א(א) תחת תנאיו, כך שיש לקרוא את סעיף 119א(ג) כהמשך ישיר לסעיף 119א(א). בהתאם יש לאמץ את האיזון הקבוע בסעיף 119א(ג) גם בהליך גביה בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

יצוין כי מדובר בדעה יחידה של כב' הש' רון שפירא, והדעה הרווחת כאמור בפסיקה היא כי הברחת נכסים או העברתם ללא תמורה לבעל השליטה, גוררת אחריה הטלת מלוא חוב הארנונה על בעל השליטה ללא קשר לשווי הנכסים. לדעה רווחת זו גם אנוכי מצטרף, מהטעם המפורט בריישת ס"ק (ה) לעיל].

ו. ניתן לגבות באמצעות ההסדר הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מבעל שליטה, רק חוב ארנונה אך לא חובות מים ביוב או חובות אחרים.

ז. אי הבאה לעדות של רואה החשבון של החברה, שיציג את מסמכי החברה ויעיד על נכסיה פועלת לחובת בעל השליטה, וקשה להסתפק בנדון בעדותו של בעל השליטה, בהיותה עדות יחידה של בעל דין.

לעניין זה ראה:

רע"א 7392/12, חיים רומנו ואח' נ' עיריית יהוד מונסון (החלטתו של כב' הש' דנצינגר מיום 25.10.12 - פורסמה במאגר נבו).

עת"מ (ת"א) 1311/07, רובינשטיין נ' עיריית רעננה (פורסם במאגר נבו).

ע"א 2139/08, הלל ואח' נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (פורסם במאגר נבו).

תא"מ 5202/08, עיריית אשקלון נ' יעקובי (פס"ד מיום 10.1.13 - פורסם במאגר נבו).

תא"ק 15072-12-10, עיריית דימונה נ' החיים הטובים בע"מ ואח' (פורסם במאגר נבו).

18. כאמור, אין מחלוקת במקרה דנן אודות התקיימותן של ששת התנאים המפורטים בסעיף 17(א) לעיל, וכל שנותר לברר הוא האם הנתבע, בעל השליטה בנתבעת, הצליח לעמוד בנטל הראיה והשכנוע המוטל עליו לסתירת "חזקת ההברחה" הקבועה בסעיף 119א(3) לפקודה.

19. כאמור בסעיף 17(ד) לעיל, במסגרת נטל ראיה המוטל על בעל השליטה, עליו להוכיח אחד משניים: כי לא היו לתאגיד נכסים, או לחילופין כי הנכסים הועברו לידם תוך תשלום תמורה. במקרה דנן בחר הנתבע לטעון כי לא היו לנתבעת נכסים.

נבחן להלן אם הנתבע עמד בנטל הראיה והשכנוע המוטל עליו, כי לא היו לנתבעת נכסים.

20. טען נתבע בתצהיר עדותו הראשית נ/2 כדלקמן:

א. כל המטלטלין שהיו בנכס, לרבות המטלטלין נשוא צו העיקול מינהלי שבוצע ע"י התובעת ביום 25.1.09, לא היו בבעלות הנתבעת, כפי שאף נרשם בדו"ח העיקול בכתב יד, אלא בבעלות חברת קשתות ארועים בע"מ (להלן: "קשתות"), שניהלה את אולם הארועים בנכס לפני שהנכס הועבר לשימוש הנתבעת.

הנתבעת שכרה את המטלטלין שהיו בנכס מקשתות, ושמרה לעצמה את האופציה לרכוש מטלטלין אלה במסגרת הסכם עם קשתות, אך לא מימשה את האופציה.

הראיה לכך - תביעה שהגיש מנהל קשתות מר גבי אטיאס גבי לבימ"ש השלום בחדרה על אי תשלום דמי שכירות בגין שכירת המטלטלין, שבמסגרתה אף תבע את השבת הציוד שהשכיר לנתבעת.

לנ/2 צירף הנתבע העתק כתב התביעה על נספחיו, לרבות רשימת הציוד של קשתות שהושכר לכאורה לנתבעת.

תביעה זו בסופו של יום נמחקה כיוון שהתובע בה, גבי אטיאס, לא שילם את אגרת ביהמ"ש וביהמ"ש החליט למחוק התביעה.

מכאן ראיה כי המטלטלין לא היו בבעלות הנתבעת.

ב. לאחר ביצוע העיקול ברישום של המטלטלין ביום 20.2.09 ארע מקרה גניבה בנכס וחלק נכבד מהציוד נגנב, ובגין ארוע זה הוגשה תלונה למשטרת ישראל.

אישור בדבר הגשת תלונה צורף כנספח ד' לנ/2.

ג. יתרת המטלטלין שלא נגנבה נותרה בנכס, והנתבע אינו יודע מה עלה בגורלו, שכן הוא פונה מהנכס בתחילת חודש מרץ 2009.

21. בחקירתו הנגדית אודות נכסי הנתבעת ציין הנתבע כדלקמן:

א. הוא שלל כי חלק מהמטלטלין שהיו באולם נמצאים בשטח חצריו הפרטי (עמ' 9 לפרו' ש' 5-6).

ב. במסגרת הפריצה לנכס גנבו את כל המטלטלין ולא אישרו לו דבר. באו משאיות. הוא התלונן במשטרה והגיע צוות מז"פ. הגנבים רוקנו את הנכס לחלוטין והוא נותר ריק לחלוטין (עמ' 9 לפרו' ש' 10-16).

בהמשך סייג את דבריו וציין כי הגנבים לקחו את מה שהיה שווה, שכן חלק מהציוד היה ישן (עמ' 9 לפרו' ש' 21-23).

ג. הוא לא זוכר מתי גבי אטיאס מקשתות תבע אותו, האם כשאולם הארועים בנכס עוד היה פעיל אם לאו. התביעה נמחקה כי התובע שם לא שילם אגרה (עמ' 10 לפרו' ש' 10-15).

ד. כשהוא הבין שהולכים לפנות אותו מהנכס הוא חיפש משקיע. הוא מצא משקיע (משפחת תמם), וחתם איתם על זכ"ד שהם צריכים לשלם לו 850,000 ₪ בצירוף מע"מ, אולם הם לא שילמו לו את הכסף. זכה"ד ביניהם היה בסביבות השנים 2008-2009. לשאלה על מה משפחת תמם היו אמורים לשלם לו 850,000 ₪ השיב: "זה לא עניינך. לא מכרתי להם ציוד". בהמשך אף ציין כי משפחת תמם כלל לא רצו ציוד שכן הם מחקו את האולם והביאו הכל חדש, הם לא חיפשו ציוד בכלל (ראה עדותו עמ' 10-12 לפרו').

בהמשך אף ציין כי משפחת תמם הסכימו לשלם לו 850,000 ₪ רק בגלל שהוא הביא אותם למקום, ואף הפגיש בינם לבין עו"ד ציפורה בליצר שייצגה את בעלי הנכס (עמ' 12 לפרו' ש' 20-26).

לגרסתו משפחת תמם לא שילמה לו את הכסף (עמ' 12 לפרו' ש' 29-30).

כשהוצגו לו התמונות נשוא ת/2 מהן עולה כי מדובר בציוד שלאו דווקא ישן מאד, וגם תמונות של אולם מרוקאי שנעשה בנכס, ציין כי מדובר בציוד ישן ובכל מקרה מה שלא נגנב נשאר במקום אך משפחת תמם מחקו את הכל כיוון שאין לו ערך (עמ' 13 לפרו' ש' 3-5).

באשר לאולם המרוקאי: מדובר באולם לחינות בסגנון מרוקאי, שעלה לנתבעת בהשקעה של בדים בערך של כ- 200 ₪ ולא יותר (עמ' 13 לפרו' ש' 9-16).

ה. לשאלה כיצד הגנבים הצליחו להוציא מקררים כ"כ גדולים כפי שרואים בתמונות ת/2 ואף אחד לא הבחין בהם, השיב: "אני לא גנב ולכן אני לא יודע איך גונבים. שנית, אמנם היו מצלמות מסביב. הם גנבו את המחשב של המצלמות. תודה לאל שהיו מצלמות של תחנת הדלק. הפריצה היתה מאחורה. לכן בתחנת הדלק לא ראו. אבל במצלמות של תחנת הדלק ראינו את המשאיות יוצאות משם. אפילו איתרתי את אחת המשאיות ובאתי למשטרה והבאתי את בעל הבית של המשאית, והמשטרה לא עשתה עם זה כלום..." (עמ' 4 לפרו' ש' 1-7).

ו. כשביקש ב"כ התובעת לצלם את תיק המשטרה, ב"כ הנתבע התנגד לכך (עמ' 14 לפרו' ש' 9-18)

כשנשאל הנתבע האם ידוע לו מה עלה בגורל תיק החקירה השיב בשלילה (עמ' 15 לפרו' ש' 13).

ז. לשאלה האם ידוע לו מה נגנב במדויק, השיב: "כל מה שהיה שווה כסף נגנב. אני לא זוכר מה נשאר" (עמ' 15 לפרו' ש' 16).

ח. לשאלה מה קרה עם המטלטלין שלא נגנבו ונשארו בנכס, השיב שכל מה שנשאר שם משפחת תמם הרסה במסגרת שיפוצי הנכס (עמ' 15 לפרו' ש' 26-27).

ט. לשאלה מה עלה בגורל חדרי הקירור שהיו במקום השיב: "חדרי הקירור האלו זה היה מין דברים ישנים ששמו. הלוואי אם מישהו היה בא ונותן לי 1,000 ₪ הייתי נותן לו. הם טחנו הכל והרסו הכל. אני לא יודע מה הם עשו עם זה" (עמ' 16 לפרו' ש' 6-8).

י. לשאלה מדוע לא הגיש תביעה נגד משפחת תמם על הנזקים שנגרמו לו השיב: "הם לא גרמו לי נזקים" (עמ' 16 לפרו' ש' 9).

22. ניתן לסכם את טענות הנתבע כדלקמן:

א. כל המטלטלין שהיו בנכס אינם בבעלות הנתבעת אלא של קשתות.

ב. רוב הציוד שהיה בנכס נגנב בפריצה שהיתה לנכס ביום 20.2.09.

ג. הציוד שנותר בנכס היה ישן, ונזרק ע"י משפחת תמם ששכרו את הנכס לאחר הנתבעת.

23. גם אם הייתי מקבל את כל טענותיו של הנתבע כפי שהן (ואיני נותן אמון בגרסתו כפי שנראה להלן), תמוה בעיני מדוע הנתבע לא הביא כל מסמך של הנתבעת שילמד על נכסיה, ואף לא העיד את רואה החשבון של הנתבעת על מנת שיעיד, בהסתמך על מסמכים חשבונאיים ואחרים, על נכסי הנתבעת.

כך היינו יכולים לבחון את טענות הנתבע כי לנתבעת לא היו כל נכסים משל עצמה, לא בנכס ולא מחוצה לו.

כל טענותיו של הנתבע בנדון התבססו על עדותו הוא, ולהווי ידוע כי הסתמכות על עדות של בעל דין כעדות יחידה מצריכה נימוק מיוחד של ביהמ"ש. ראה סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971.

במקרה הנדון לא ראיתי כל טעם מיוחד להתבסס על עדותו היחידה של הנתבע, כשהיתה לו האפשרות להעיד את רואה החשבון של הנתבעת ולהביא מסמכים לתמוך טענותיו כי לנתבעת לא היו נכסים, עובר להפסקת פעילותה, לא בנכס ולא מחוץ לנכס.

כבר ציינו בסעיף 17(ז) לעיל כי אי הבאה של רואה החשבון של החברה, שיציג את מסמכי החברה ויעיד על נכסיה, פועלת לחובת בעל השליטה, וקשה במקרה כזה להסתפק בעדותו של בעל השליטה, בהיותה עדות יחידה של בעל דין.

יותר מזה - אי העדת רואה החשבון של הנתבעת פועלת לחובת הנתבע מכח הכלל שבפסיקה לפיו בעל דין שנמנע מלהביא ראיה, וגם לא נותן הסבר למחדלו, מוחזק כמי שפעל כך כדי למנוע הבאת הראיה אשר קרוב לוודאי תפעל לרעתו.

ראה לעניין זה:

ע"א 55/89, קופל בע"מ נ' טלקאר בע"מ, פד"י מד (4), 595.

ע"א (ת"א) 2139/08 (המוזכר לעיל), סעיף 22 לפסה"ד.

רע"א 7392/12 (המוזכר לעיל), סעיף 10 להחלטה.

על כן במקרה דנן מחדל אי הבאת רואה החשבון של הנתבעת לעדות ו/או הצגת מסמכים חשבונאיים או אחרים אודות נכסי הנתבעת (או העדרם), פועל לחובת גרסת הנתבע, שעליו נטל הראיה והשכנוע לסתירת "חוקת ההברחה".

24. גם טענת גניבת המטלטלין מהנכס נטענה די בסתמיות ע"י הנתבע.

להוכחת טענתו צירף הנתבע לתצהירו נ/2 אישור על הגשת תלונה (נספח ד').

מנספח ד' עולה כדלקמן:

א. תחילת הארוע היה ביום 20.2.09 (יום שישי) בשעה 13:00.

ב. התלונה הוגשה ביום 22.2.09 בשעה 23:50 (יום ראשון בלילה).

ג. אין בו פירוט של המטלטלין שנגנבו.

ד. נרשם בו כי "אישור זה נועד לצורכי בירורים בעניין התלונה בלבד".

25. לא סביר בעיניי כי הנתבע לא ידע על הפריצה, בה לכאורה נגנבו מירב המטלטלין שבנכס, מיום שישי 20.2.09 בשעה 13:00 ועד ליום 22.2.09 בשעה 23:50 (יום ראשון בלילה), מועד הגשת התלונה. ואם ידע קודם לכן, מדוע הגיש התלונה רק ביום ראשון בערב?!

נזכיר כי הנכס הוא בסמוך לתחנת דלק, ולא במקום שומם, והדבר על כן מגביר את התמיהה שהתלונה הוגשה רק ביום ראשון בלילה.

26. תמוה עוד יותר שהנתבע לא צירף את רשימת המטלטלין שנגנבה באותה גניבה, וגם בעת עדותו לא ידע לומר מה פרטי המטלטלין שנגנבו (ראה סעיף 21(ז) לעיל).

טענה כזו אינה רצינית בעיניי.

27. הנתבע אף לא הביא כראיה את תיק המשטרה שהתנהל בנדון, על מנת שנלמד ממנו על פרטי התלונה בגין הגניבה (מעבר למה שנרשם בנספח ד' לנ/2), ו/או ממצאי המשטרה, בכדי שנתרשם ממהימנות גרסתו בדבר ביצוע גניבה בנכס.

מעדותו של הנתבע דווקא עולה כי תיק המשטרה היה מלמד אותנו דברים אודות הגניבה ו/או הגנבים ו/או המטלטלין שנגנבו (ראה סעיפים 21(ה) לעיל).

יותר מזה - כשב"כ התובעת רצה לעשות בעבורו את העבודה ולהזמין את תיק המשטרה, ב"כ הנתבע התנגד לכך, והדבר תמוה (ראה סעיף 21(ו) לעיל).

28. גם גרסתו של הנתבע לעניין המטלטלין שנגנבו באותה גניבה לא היתה אחידה.

תחילה טען כי הגנבים רוקנו את הנכס. בהמשך סייג את דבריו וטען כי הגנבים לקחו רק את מה שהיה שווה (ראה סעיף 21(ב) לעיל).

"זגזוג" זה בגרסת המטלטלין שנגנבו, גרעה ממהימנות הנתבע בנדון.

29. עוד ספק שהוטל בקרבנו בטענת גניבת המטלטלין, ספק שהתעצם לנוכח אי הבאת תיק המשטרה כראיה בתיק זה, קשור בשלושה נתונים כדלקמן:

א. הגניבה ארעה לכאורה פחות מחודש לאחר ביצוע העיקול המינהלי ע"י התובעת שהיה ביום 25.1.09, במסגרתו עוקלו המטלטלין שבנכס (או רובם).

ב. שוכרי הנכס החדשים משפחת תמם, הסכימו לשלם לנתבע או לנתבעים 850,000 ₪ בצירוף מע"מ, והנתבע לא מיהר למסור לנו פרטים בחקירתו הנגדית בעבור מה הסכימו משפחת תמם לשלם לנתבעים 850,000 ₪, אלא רק טרח לציין כי זה לא בעבור ציוד (ראה סעיף 21(ד) לעיל).

הנתבע אף ציין כי נחתם זכרון דברים בנדון בינו ובין משפחת תמם, והוא התחייב להציגו בביהמ"ש תוך 10 ימים ממועד ההוכחות שהיו ביום 6.9.12.

לנוכח הסכמת הנתבע הוריתי בהחלטה כי ב"כ הנתבע ימציא את זכה"ד תוך 10 ימים ממועד ההוכחות (ראה עמ' 11 לפרו' ש' 15-16).

לא רק שהנתבע לא המציא את זכה"ד לביהמ"ש כהבטחתו (על מנת שנשלול קשר בין זכ"ד זה לציוד שבנכס), אלא לא היה לו הסבר משכנע מדוע משפחת תמם היתה צריכה לשלם לו 850,000 ₪ בצירוף מע"מ.

אמנם הנתבע ציין כי בסופו של דבר משפחת תמם לא שילמה לו את הסכום האמור, מבלי שהוא נקט נגדם כל סנקציה (לגרסתו כיוון שפחד מאיומים שקיבל - ראה עמ' 10 לפרו' ש' 30-31; עמ' 11 לפרו' ש' 1-4), אולם דבריו גם במקרה זה נטענו בעלמא, מבלי שהביא מי מטעם משפחת תמם לעדות. מחדל זה משמש לחובת גרסתו בנדון. נזכיר כי עפ"י גרסת הנתבע, הציוד הושכר לו ע"י קשתות, והוא אף צירף הסכם בנדון שנחתם בינו לבין גבי אטיאס, מנהל קשתות, אודות השכרת הציוד שבנכס עם אופציה לרכישתו, בסכום של 450,000 ₪.

יותר מזה - הנתבע צירף לתצהירו נ/2 את כתב תביעתו של גבי אטיאס כנגדו נשוא תיק אזרחי 258-03-09, שם ציין התובע אטיאס כי שווי הציוד שהושכר לנתבעת היה בשיעור של כ- 1,500,000 ₪, והוא הסכים למכור אותו לנתבע בסכום של 450,000 ₪.

"מי לידנו יתקע" שהנתבע לא בחר למכור את המטלטלין שבנכס למשפחת תמם בסכום של 850,000 ₪, ולכן גם ציין בעדותו שלמרות שתמם לא שילם לו את הסכום שהסכימו עליו בזכה"ד, אין לו טענה כנגדם (עמ' 11 לפרו' ש' 27).

חיזוק לאפשרות זאת ניתן לכאורה למצוא באי הצגת זכרון הדברים שנחתם בין הנתבע ובין משפחת תמם על סך של 850,000 ₪ + מע"מ, על מנת שנשלול כל קשר בין זכ"ד זה לציוד שבנכס!

למה שהנתבע, השקוע בחובות (ראה עדותו עמ' 16 לפרו'), ימהר לוותר על סכום כה ניכר, כשבידיו זכ"ד חתום ע"י משפחת תמם?! טענת ה"איומים" שטען בפנינו (ראה סעיף 29(ב) לעיל), לא שיכנעה אותי בנדון.

ג. הנתבע גם לא ידע לומר לנו את פרטי המטלטלין שנותרו בנכס לאחר הגניבה, ומה עלה בגורל מטלטלין אלה.

כאמור, הנתבע טען בחקירתו הנגדית די בסתמיות כי משפחת תמם זרקה את הציוד שנותר בנכס לאחר הגניבה, שכן מדובר בציוד ישן (ראה סעיף 21(ח) לעיל).

טענה כזו היתה צריכה להיות מוכחת ע"י הבאת מאן דהוא ממשפחת תמם לעדות, שיעיד על כך. משלא הובא אף אחד ממשפחת תמם לעדות בנקודה זו ללא הסבר סביר, משמש הדבר לחובת גרסת הנתבע בנדון מכח הכלל שבפסיקה שהזכרנו לעיל. במיוחד תמוה הדבר כשהנתבע ציין שאין לו כל טענה כנגד משפחת תמם על נזקים שגרמו לו בזריקת הציוד שנותר (ראה סעיף 21(י) לעיל).

30. גם גרסתו של הנתבע כי הציוד אינו בבעלות הנתבעת אלא של קשתות, תוך שהוא מסתמך על התביעה נשוא ת"א 258-03-09 שהוגשה בבימ"ש זה וצירוף כתב התביעה שם על נספחיו לנ/2, אין בה בכדי ל"פזר את הערפל" שנותר סביב שאלת הבעלות בנכסים (ערפל שהיה יכול להיות מוסר לו היו מוצגים כראיה מסמכי הנתבעת ו/או העדת רואה החשבון שלה כאמור לעיל).

כתב התביעה צורף כפי שהוא, מבלי להעיד את התובע מר גבי אטיאס.

אכן מצוין בכתב התביעה שגבי אטיאס הוא נכה לצמיתות בשיעור של 100%, אך לא כתוב בכתב התביעה כי אינו מסוגל לבוא לעדות ולהעיד על הבעלות בציוד שבנכס.

זאת ועוד - צורף לתצהירו של הנתבע נ/2 החלטתה של הש' אסיף מיום 1.3.09, בה דחתה את הבקשה לפטור מתשלום אגרה שהגיש התובע שם, תוך שהיא מורה לשלם את האגרה עד ליום 30.3.09 שאם לא כן תימחק התביעה.

הנתבע יצא מנקודת הנחה כי התובע שם לא שילם את האגרה ולכן התביעה נמחקה.

בדיקה בתיק ביהמ"ש הנ"ל (מדובר בתיק אלקטרוני) מלמדת כי האגרה שולמה בסופו של דבר ע"י התובע שם, אך התביעה נמחקה ע"י החתום מטה מחוסר מעש ביום 5.12.11.

האם לא ניתן להסיק כי התובע שם בסופו של יום, למרות הקושי הניכר לכאורה שהיה לו לשלם את האגרה (מדובר בסכום תביעה של 385,200 ₪, הגיע להבנות עם הנתבע מחוץ לכותלי ביהמ"ש אודות הציוד, ולכן לא היה לו עניין להמשיך בניהול התביעה נגדו?!

אינני קובע ממצא זה כממצא מוכח אלא רק כדי להראות שהספקות בסוגיית המטלטלין למרות כתב התביעה הנ"ל, הם רבים, והנתבע בחר שלא להציג עדויות או ראיות נוספות בנדון ולהסתפק בעדותו שלו בלבד, שהותירה אותנו עם הספקות בנושא הבעלות במטלטלין של הנתבעת בכלל, והמטלטלין שהיו בנכס בפרט.

טוב היה עושה הנתבע אם היה מעיד את גבי אטיאס בנדון (או לחילופין להביא אישור רפואי או אחר כי אינו כשיר לעדות), מעיד את רואה החשבון של הנתבעת על נכסי הנתבעת ואף מצרף מסמכים חשבונאיים ואחרים שילמדו על נכסי הנתבעת, ולא להסתפק בהגשת כתב תביעה שהוגש ע"י גבי אטיאס ונמחק מחוסר מעש, מבלי שהתביעה נשמעה לגופם של דברים.

31. על מנת להגביר את הספקות בנדון, די אם נציין את עדותו של הנתבע כי אם היו נותנים לו 1,000 ₪ בעבור חדרי הקירור שהיו בנכס, דהיה מוכן למכור אותם (ראה סעיף 21(ט) לעיל). הכיצד היה מוכן למכור את חדרי הקירור, אם לגרסתו הם כלל לא בבעלות הנתבעת?!

32. לא זו אף זו, ניסה הנתבע להמעיט בערך אולם החינות המרוקאי שהיה בנכס, שלגביו סבורני כי אין מחלוקת שנבנה ע"י הנתבעת (ראה סעיף 21(ד) לעיל).

עיינתי בתמונות ת/2 שצולמו במעמד העיקול ברישום ביום 25.1.09, ולא התרשמתי כי מדובר בציוד שעולה כ- 200 ₪ אלא הרבה יותר, והנתבע לא מסר פרטים אודות גורל הציוד הנ"ל (אלא אם כן נראה את הסברו הכללי כי נגנב או הושמד ע"י משפחת תמם כחל גם על ציוד זה).

סוף דבר

33. לאור כל האמור לעיל סבורני כי הנתבע לא הרים את נטל הראיה והשכנוע המוטל עליו כדלקמן:

א. להוכיח כי לא היו לנתבעת נכסים.

ב. לסתור את "חזקת ההברחה" הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה, על פיה הועברו הנכסים שהיו לתאגיד לבעל השליטה (הנתבע) ללא תמורה.

34. בנסיבות אלה ומכח סעיפים 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(א)(1) לפקודה, ניתן לחייב את הנתבע, בעל השליטה בנתבעת, במלוא חוב הארנונה לתובעת על הנכס בתקופת ההחזקה.

35. כפי שציינו בסעיף 8(ה) לעיל, חוב הארנונה (בלבד) של הנתבעת לתקופת ההחזקה הינו בשיעור של 162,621.4 ₪ נכון ליום הגשת התביעה בתאריך 9.6.09.

כאמור, חוב זה ניתן להטיל על הנתבע בנסיבות המקרה דנן, מכח הסעיפים דלעיל.

על כן, אני מחייב הנתבע 2 לשלם לתובעת, תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד, את מלוא חוב הארנונה לתקופת ההחזקה בשיעור של 162,621.4 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום הגשת התביעה בתארך 9.6.09 ועד ליום מתן פסה"ד.

לא ישולם הסכום במועדו, ימשיך לשאת הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום המלא בפועל.

(יצוין כי בסעיף 36 לכתב התביעה ביקשה התובעת הפרשי הצמדה וריבית עפ"י חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ-1980. יחד עם זאת, בפסיקתא שהגישה לי התובעת אודות הנתבעת, אותה אישרתי ביום 10.8.10, לא דרשה הפרשי הצמדה וריבית עפ"י חוק זה, אלא עפ"י חוק פסיקת ריבית והצמדה בלבד. לכן לא ראיתי לסטות בנדון גם בפס"ד זה נגד הנתבע.

36. בנוסף יישא הנתבע 2 בהוצאות המשפט של התובעת ובשכ"ט עורך דינה בסכום כולל של 13,000 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל.

37. המזכירות תעביר פס"ד זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ד שבט תשע"ג, 04 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.