1. לפני תביעה כספית על סך 3,417,470 ₪, שהגיש התובע, תאגיד בנקאי רשום בישראל (להלן: "הבנק"), נגד הנתבעים, בגין חוב של הנתבעת 1 כלפיו, וכן בגין חובות אישיים של הנתבעים 2-3 , או מי מהם, לבנק. הנתבעים 2-3 הנם ערבים לחובות הנתבעת 1.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, וביום 16.5.10 ניתן תוקף של החלטה להסכמה דיונית של הצדדים לפיה תינתן לנתבעים רשות להתגונן.

העובדות הצריכות לענין

2. הנתבעת 1 הנה חברה פרטית, אשר הוקמה בשנת 1982 ועסקה בשיווק ומסחר חומרי בניין. ביום 16.6.09 ניתן צו פירוק נגד החברה ומונה לה מפרק (להלן: "החברה").

הנתבעים 2-3 הנם בני זוג נשואים. הם בעלי המניות היחידים בחברה, ומנהליה, והינם ערבים, כאמור, לחובותיה של החברה כלפי הבנק.

3. על פי המפורט בכתב התביעה, ועל כך אין מחלוקת, הנתבעים ניהלו שלושה חשבונות אצל הבנק כדלקמן:

א. ביום 1.1.06 פתחו הנתבעים 2-3 חשבון בנק משותף שמספרו 081366 בסניף 22 (העתק מסמכי פתיחת החשבון מצורפים נספח ז לכתב התביעה – להלן: "חשבון הנתבעים"). על פי הנטען בכתב התביעה, יתרת החוב בחשבון הנתבעים נכון ליום 5.6.09 עמדה ע"ס 20,100 ₪.

ב. ביום 3.6.07 פתחה החברה חשבון בנק שמספרו 690692 בסניף שטמפפר פתח תקווה (העתק מסמכי פתיחת החשבון מצורפים נספח ב לכתב התביעה – להלן: "חשבון החברה"). במסגרת ניהול חשבון החברה העמיד הבנק לטובת החברה אשראים שונים לניהול פעילותה, ולהבטחתם יצרה החברה שיעבודים כמפורט בסעיפים 7, 10-12 לכתב התביעה. על פי הנטען בכתב התביעה, יתרת חובה של החברה לבנק נכון ליום 5.6.09 עמדה ע"ס 3,189,372 ₪.

עם פתיחת חשבון החברה, ביום 3.6.07, הנתבעים 2-3 חתמו על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום להבטחת התחייבות החברה כלפי הבנק (העתק כתב הערבות צורף כנספח יג לכתב התביעה).

על כן הוגשה התביעה לחיוב הנתבעים 2-3 בסכום זה מכח ערבותם האישית לחובות החברה.

ג. ביום 18.6.08 פתח הנתבע חשבון בנק שמספרו 027073 בסניף 022 (העתק מסמכי פתיחת החשבון מצורפים נספח ה לכתב התביעה – להלן: "חשבון הנתבע").

על פי הנטען בכתב התביעה, יתרת החוב בחשבון הנתבע נכון ליום 5.6.09 עמדה ע"ס 207,988 ₪.

4. לטענת הבנק, חובם של הנתבעים כלפיו הינו מבוסס, ומעוגן במסמכי הבנק. הנתבעים אינם מכחישים את קבלת הכספים שניתנו להם כאשראי וכהלוואה, והנתבעים 2-3 אינם כופרים בחתימתם על מסמכי ערבות לחשבון החברה. החברה חרגה ממסגרת האשראי שניתנה לה והנתבעים הודו בפני נציגי הבנק כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים ונכנסה לחובות כבדים. בהתאם לחוק ולמדיניות הבנק, כדין חוללו המחאות שמסרה החברה מחשבונה ללא כיסוי, ויש לחייב את הנתבעים לשלם לבנק את הסכום הנתבע.

הנתבעים טוענים מנגד, כי הבנק שם לעצמו מטרה לפגוע בחברה ולהרוס אותה. הבנק חילל המחאות של החברה ללא כל סיבה, אף שהיה לו מהיכן להיפרע, ביודעו כי פעולה זו תביא להתמוטטות החברה. בצעד הרסני ביקש הבנק, ביחד עם בנק לאומי שאף בו נוהל חשבון בנק של החברה, מתן צו פירוק נגד החברה ומינוי מפרק. פעולותיו של הבנק וניהול הליך פירוק דורסני נגד החברה הם הביאו לקריסתה של החברה וחוסר יכולתה לפרוע את חובותיה כלפי הבנק. בשל פעולות הבנק איבדו הנתבעים 2-3 את החברה אשר שווי הוערך בעשרות מיליוני ₪, ומשכך יש לקזז הפסדים אלה מהחובות לבנק ודין תביעת הבנק להידחות.

טענות הצדדים

5. טענות הבנק

א. החברה הפרה את התחייבויותיה כלפי הבנק באופן יסודי, לא דאגה לסילוק האשראי שהועמד לזכותה, לא פרעה את יתרת החובות שנוצרו בחשבון הבנק עם דרישתו הראשונה של הבנק וחרגה ממסגרת האשראי השקלי שהעמיד לזכותה הבנק.

ב. הנתבעים 2-3 חתמו על כתב ערבות לחובות החברה כלפי הבנק, במסגרתו התחייבו לערוב לחובות החברה בערבות שאינה מוגבלת בסכום וללא כל סייג ותנאי, לשלם לבנק כל סכום שידרוש על חשבון סכום הערבות בתוך שבעה ימים ממשלוח הודעה ראשונה.

ג. בנוסף חייבים הנתבעים 2-3 לשלם לבנק את חובם בחשבונות הבנק הפרטיים שלהם.

ד. הבנק נאלץ להחזיר המחאות של החברה אשר ניתנו ללא כיסוי מספיק בחשבון החברה וכאשר חשבון הבנק היה מצוי בחריגה, וזאת בהתאם למדיניות הבנק. כל פעולותיו של הבנק נעשו במסגרת ובהתאם להוראות החוק מתוך שיקולים עסקיים כלכליים.

ה. טענות הנתבעים לפיהם הבנק הסכים בעל-פה שלא להחזיר המחאות של החברה, הנן טענות בעל פי כנגד מסמך בכתב, והן נטענו בעלמא ללא כל מסמך או תימוכין.

ו. הנתבעים לא הוכיחו כי פעולות הבנק הן שגרמו לקריסת החברה או לנזק שנגרם לחברה, ככל שנגרם, ויש לדחות את בקשת הנתבעים לקזז סכומים מחובם כלפי הבנק.

6. טענות הנתבעים 2-3

א. הבנק הפר את חוזה ההתקשרות בין הצדדים, לאחר שביצע שורת פעולות בניגוד לדין ולהסכמות שהיו בין הצדדים ובכך גרם נזקים חמורים לנתבעים.

ב. החברה פתחה את חשבון הבנק לאחר שאושר לה עקרונית אשראי כללי בגובה 1.8 מיליון ₪ לשנה, מתחדש מדי שנה, והלוואה של עד 2 מיליון ₪ לתקופה של עד 84 חודשים. להבטחת האשראים העמידה החברה ביטחונות לטובת הבנק לרבות איגרת חוב, שיעבוד שוטף מדרגה ראשונה על 30% מנכסיה וזכויותיה ללא הגבלת סכום, משכון על ביתם הפרטי של הנתבעים ומגרש בנתניה.

ג. במשא ומתן שקדם לפתיחת חשבון הבנק של החברה, הובטח לנתבעים על ידי מנהלי הבנק כי הבנק יגלה גמישות ויהיה קשוב לרצונות החברה. הנתבעים הדגישו בפני נציגי הבנק כי חילול המחאות של החברה, ולו אחת, יגרום לקריסת החברה. הנתבעים ביקשו שלא תחולל המחאה של החברה, וכי אם תיווצר בעיה של נזילות על הבנק לפנות אליהם לשם גיוס כספים לפירעון ההמחאה.

ד. סמוך ליום 20.3.09, ביקשו הנתבעים מהבנק להגדיל באופן זמני את מסגרת האשראי בחשבון החברה ב-500,000 ₪ לחודש ימים. הבנק הסכים כנגד שיעבוד שלושה כלי רכב של הנתבעים בשווי של 200,000 ₪ והימצאות המחאות דחויות בידי הנתבעים בסכום של כ-300,000 ₪.

פנייה דומה של הנתבעים לבנק לאומי אשר גם בו נוהל חשבון בנק של החברה לא נענתה, ועל כן, ביום 23.3.09, לאחר קבלת אישור מאת מנהלת האשראי בבנק, העבירו הנתבעים המחאה ע"ס 142,000 ₪ מהבנק לבנק לאומי. כעבור יום הבנק החזיר את ההמחאה. בשיחת טלפון בין הנתבעת לנציג הבנק הובטח לנתבעת כי ההחזרה תבוטל. אף על פי כן בעקבות החזרת ההמחאה סירב בנק לאומי, שהוא הבנק העיקרי של החברה, להגדיל לנתבעים את מסגרת האשראי, ובכך נגרם לנתבעים נזק בלתי הפיך.

ה. ביום 26.3.09 החזיר הבנק שלוש המחאות וביטל הוראת קבע של החברה בשל "אי כיסוי מספיק", וזאת למרות שיחות טלפון עם הנתבעת ובקשותיה שלא לעשות כן והצעתה להביא כספים ממקורות אחרים. היה זה בבחינת מכת מוות לחברה. בו ביום ובעקבות התנהלות הבנק, הודיעו ספקים לנתבעים כי הם עוצרים את האשראי לחברה, ובנק אוצר החייל הודיע כי הוא חוזר בו מאישור הלוואה שביקשו הנתבעים עבור החברה.

ו. בפגישה שהתקיימה עם נציגי הבנק ביום 5.4.09 הוצגה בפני הבנק תכנית לשימור פעילותה של החברה כעסק חי עד להבאתה להסדר והבראתה. הובטח כי תוצג תכנית מפורטת בהמשך. הבנק לא הביע התנגדות או הסתייגות ולמרות זאת הודיע במכתבו כעבור יומיים, ביום 7.4.09, כי הוא מעמיד את מלוא החוב לפירעון מיידי.

ז. התנהל משא ומתן בין הצדדים במהלכו הציגו הנתבעים הצעה להסדר נושים. אלא שלהפתעתם, ביום 8.6.09, הודיע הבנק כי הוא מפסיק את המשא ומתן.

ח. ביום 11.6.09 הגיש הבנק, בשיתוף פעולה עם בנק לאומי, בקשה לפירוק החברה ומינוי מפרק זמני, תוך העלמת מידע מבית המשפט, כמו את עובדת ניהול המשא ומתן והצעות ההסדר של הנתבעים. לא היה כל צורך בבקשה זו הואיל והבנקים אחזו בידיהם ביטחונות מוצקים ולא נשקפה להם כל סכנה.

ט. בקיצוץ מסגרת האשראי והעמדתה לפירעון מיידי, בחילול המחאות, בהגשת הבקשה לפירוק ובניהול הליך פירוק כוחני ודורסני, נהג הבנק בחוסר זהירות, בחוסר סבירות, ברשלנות ותוך ניצול הכח שבידיו. הבנק פעל בחוסר תום לב ופעולתו גרמה לחיסולה של החברה, עצירת פעילותה, התמוטטותה ואובדנה. רכוש החברה שנאמד בכ-5.34 מיליון ₪ נמכר במסגרת תיק הפירוק בכ-1.2 מיליון ₪ ויש לקזז את ההפרש מהסכום הנתבע ולקבוע כי הנתבעים אינם חבים דבר לבנק.

י. החוב הנטען על ידי הבנק – 4.6 מיליון ₪ ליום 7.4.09 אינו נכון. ביום סגירת חשבון הבנק של החברה עמדה ההלוואה על סך 1.7 מיליון ₪ והאשראי על סך 800,000 ₪ וממועד זה הבנק לא פרע אף המחאה.

יא. כתוצאה מהתנהלות הבנק איבדו הנתבעים את החברה ששוויה נאמד ב-53 מיליון ₪. בנוסף איבדו הנתבעים חובות (כ-4 מיליון ₪), רכוש פרטי (כ-10 מיליון ₪), דירה, אובדן רווחי החברה ועוד.

דיון

7. לכתב התביעה צרף הבנק דפי חשבון שלוש חשבונות הבנק נכון ליום 7.6.09, מהם עולה התמונה הבאה –

- חשבון החברה עמד ביתרת חובה של 3,189,372 ₪, אשר כללה עו"ש, ריבית, הלוואות, פיגורים וחיובי כרטיסי אשראי (נספח א1 לכתב התביעה);

- חשבון הנתבע עמד בישרת חובה של 207,988 ₪ (הלוואה ופיגורים) (נספח ב1);

- חשבון הנתבעים 2-3 עמד ביתרת חובה של 20,110 ₪ (עו"ש וריבית) (נספח ג1);

הנתבעים אינם מכחישים את ההלוואות והאשראי אשר נטלו מהבנק.

בפיהם טענות הגנה לעניין גובה החוב בחשבונות וטענת קיזוז, כמפורט לעיל.

8. לצורך הכרעה בתביעה שלפני, יש לבחון האם קמה הגנה לנתבעים, וזאת על יסוד השאלות הבאות:

א. האם היה הסכם בעל פה או בנוהג בין הבנק לנתבעים, ולפיו הבנק לא יחולל המחאות אשר נמשכו מחשבון החברה וימתין להסדרת החריגה על ידי הנתבעים?

ב. ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, האם הבנק הפר את הסכמותיו עם הנתבעים בחודש מרץ 2009 עם חילול ההמחאות?

ג. האם כתוצאה מהתנהלות הבנק נגרמו לנתבעים נזקים, אם כן מהם, והאם ניתן לקזזם מהסכום הנתבע.

9. אופן ההתנהלות בחשבון הבנק של החברה ממועד פתיחתו

הנתבעים טענו ל"נוהג" קיים בינם לבין הבנק, במסגרתו סוכם עם הבנק שהבנק יהיה גמיש עם הנתבעים, לא יחזיר המחאות לפני שיסדיר את העניין עם הנתבעים וימתין להתארגנות של החברה (עמ' 83 לפרוטוקול). בסיכומיהם טענו הנתבעים כי כאשר היו חריגות, הבנק היה מגדיל את מסגרת האשראי באופן זמני והחריגות כוסו באותו היום או בימים הקרובים.

הבנק מכחיש את הנוהג הנטען מכל וכל ובעניין זה אני מקבלת את גרסתו, לאחר שהנתבעים לא הוכיחו את הנוהג הנטען, ואנמק.

10. מטעם הבנק העידה לעניין זה הגב' נחמה בן טובים - מנהלת עסקים בסניף בתקופה הרלוונטית. תפקידה היה לטפל בנושאים טכניים ותפעוליים של החשבון. היא לא נתנה אישורים. העדה הסבירה שכאשר הנתבעים היו שולחים המחאות לניכיון, הבנק היה מבצע בדיקות, בדרך כלל באותו היום.

על פי עדותה בתצהירה, חשבון הבנק של החברה התנהל בחריגות, וכאשר נכנס החשבון לחריגה, פנה נציג הבנק אל הנתבעים להסדרת החריגה, והנתבעים פעלו להפקיד כספים בחשבון או להעביר כספים מחשבונות בנק אחרים או ניכיונות של המחאות.

על פי עדותה, את כל בקשות הנתבעים להגדלת מסגרת אשראי, לאשראי זמני, היא העבירה דרך מנהלת התחום ומנהלת הסניף למרחב, שם נבדקה כל בקשה. בין בכתב ובין בעל פה (עמ' 14 לפרוטוקול).

עדותה של העדה מהימנה עלי והיא לא נסתרה. עולה ממנה, כי בקשות הנתבעים להגדלת מסגרת האשראי לא אושרו מייד, אלא עברו ביקורת על ידי מנהלי התחומים בבנק.

בתגובה, העידה הנתבעת לעניין זה, כי כוונתה ב"חוזה ההתקשרות" עם הבנק, שהופר, היתה להסכמות בעל פה ולניירת. הנתבעת הודתה כי אין הסכם פורמלי בכתב בין הנתבעים לבין הבנק. לדבריה, בין הצדדים היו שלוש הבנות מרכזיות (עמ' 83 לפרוטוקול):

א. גם אם יש פגם בהמחאה, היא תכובד;

ב. בשום מקרה הבנק לא יחזיר המחאה מהחשבון;

ג. אם יש חריגה בחשבון, הבנק ימתין לנתבעים שיפתרו את הבעיה.

על פי עדותה, הבנות כאלו היו לנתבעים עם הבנק, עם בנק לאומי וגם עם בנק הפועלים אצלו ניהלו הנתבעים חשבונות בנק במשך 40 שנה (עמ' 84).

כאמור, טענות הנתבעים לעניין זה הן טענות בעל פה, אשר לא באו לידי ביטוי בהסכמה בכתב עם הבנק.

הנתבעים לא הוכיחו בראיות מהימנות כי הבנק נהג לכבד גם המחאות פגומות, או כי הבנק כיבד המחאות שנמשכו מהחשבון גם כאשר חרגו ממסגרת האשראי בחשבון.

ההפך הוא הנכון.

ביום 26.6.12 הגישו הנתבעים לתיק בית המשפט את כל בקשות האשראי בחשבון הבנק של החברה (מוצג נ/6).

מעיון בחומר שהוגש עולה, כי כמעט בכל חודש הגישו הנתבעים בקשת אשראי או בקשה להגדלת מסגרת אשראי זמנית, ולעיתים הוגשו בקשות גם פעמיים בחודש ואף שלוש פעמים בחודש. הבקשות לא אושרו מיידית על ידי הבנק. כל בקשה נבחנה לגופה והועברה לבחינה ואישור של גורמים שונים, ביניהם מנהל התחום, מנהל הסניף ומנהל מרחב. הבקשות נבחנו בהתאם לגובה האשראי המבוקש והבטוחות שהוצעו.

הנתבעת אף היא העידה לעניין זה (עמ' 98-99 לפרוטוקול) –

"ש. מפנה אותך לסעיף 75 בתצהירך. את מספר פה באריכות על הסכמה עם הבנק וחריגה במסגרת עד לסכומים של 300,000 ₪.

ת. נכון.

ש. ואני אומר שלא הייתה הסכמה כזאת.

ת. על סמך מה אתה אומר שלא היתה הסכמה כזאת.

ש. אני אומר לך שבכל פעם שהייתה חריגה הבנק דרש ממך להפקיד שיקים באופן מיידי וכך נהגת.

ת. הבנק לא דרש באופן מיידי כי הוא קיבל ממני אינפורמציה לפני החריגה, וביום החריגה כיסיתי את החריגה.

ש. כלומר לא היתה שום הבנה עם הבנק לפי דברייך, לחריגה על 300,000 ₪ כי היית דואגת לכיסוי של החריגה באופן מייד.

ת. בבוקר הייתה חריגה של 300,000 ₪ ועד שעה 12:00 היא כוסתה. החריגה הייתה מאושרת".

מכאן כי לא רק שלא הוכח קיומו של נוהג כנטען על ידי הנתבעים, אלא הוכח נוהג הפוך. הצורך בבדיקה של כל בקשה לגופה ואישור הבקשה על ידי שלושה גורמים שונים, הצריך את הנתבעים להמתין לאישור כל בקשה ולא להסתמך עליה כבקשה שאושרה עם הגשתה.

חריגות מעבר למסגרת האשראי, דווחו על ידי הנתבעת לבנק ומיד ועוד באותו יום הם כוסו.

ומעבר לכך, גם מבחינת ההיגיון העסקי לא ניתן לקבל את הטענה כי הבנק הסכים לכבד כל המחאה הנמשכת מחשבון החברה, בכל מצב וגם כאשר אין כיסוי מספיק בחשבון או קיימת חריגה ממסגרת האשראי.

11. משכך, ומשהנתבעים לא הוכיחו קיומו של נוהג מוסכם בינם לבין הבנק - לפיו הבנק יכבד כל המחאה שתמשך מחשבון החברה, ובמקרים של חריגה ממסגרת האשראי ימתין לטיפולם של הנתבעים בעניין – הרי שלא ניתן לקבל אתה טענה שבחילול המחאות הפר הבנק הסכמה בין הצדדים.

12. יחד עם זאת, מכח חובת האמון שחב הבנק כלפי לקוחותיו, יש מקום לבחון את התנהלות הבנק במועדים הרלוונטיים.

13. האם הופרה חובת האמון של הבנק כלפי הנתבעים

ברע"א 4827/12 גילה חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (30.8.12) נקבע כי חובת האמון של הבנק הינה יציר הפסיקה, ויש לפרשה כך שכל תאגיד בנקאי חב חובת אמון כלפי לקוחותיו, עליו למלא את מטרתו לשמה נמסר לו הכח, ללא שיקולים זרים ותוך שמירה והעדפת האינטרס של הלקוח אפילו על פני האינטרס שלו. יחד עם זאת, לחובה זו קיימים גבולות וסייגים ולא בכל מצב ולא בכל מחיר אינטרס הלקוח קודם לאינטרס הבנק.

ועוד נקבע -

"חובת האמון שחב הבנק ללקוחו אינה משחררת את הלקוח מהחובה לדאוג לענייניו בהתאם לניסיונו וכישוריו. כך הדבר גם בפעילות הבנק כמלווה, אז אינו מחויב בדרך קבע לבחון את שיקוליו של הלווה ולכוון את דרכו (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח (פד"י מח(2) 573, 597-598 (1994)); ובפעילות הבנק כנותן אשראי, אז אינו חייב לשנות ביוזמתו את פרמיית הסיכון שהוא גובה בהתאם לשינויים ברמת הביטחונות, ואינו חייב להגדיל מיוזמתו את מסגרת האשראי של הלקוח כשזה נקלע לקשיים. זאת, במיוחד כמדובר במתן שירותי בנקאות ללקוחות עסקיים ולא ללקוחות פרטיים ("צרכנים") (פלאטו-שנער, חובת האמון הבנקאית, 105-111)"

(פסקה 13 לפסק הדין, הדגשות שלי – ו'פ').

ובהמשך:

"מן הפסיקה עולה המסקנה, כי לבנק אין חובה להעניק אשראי או לחדשו כל עוד אינו מפר הסכמים שנערכו בינו לבין הלקוח (ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פד"י נג(1) 577, 591-592 (1999); והיעדר החובה להעניק אשראי מעוגנת גם בסעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח). קיים לבנק שיקול דעת עסקי לגיטימי, המתבסס על נסיבות העניין )פרמטרים שונים, בהם מצבו הכלכלי של הלקוח, מטרות המימון שסיכויי ההשבה) באם להעניק אשראי ובאיזה היקף (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י לז(2) 673, 683-685 (1983); ת"א (מחוזי-חי) 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ... עם זאת, הבנק אינו יכול להתנהל ככל העולה על רוחו, והוא כפוף לסטנדרד התנהגות מקובל במגזר הבנקאי..."

(פסקה 14 לפסק הדין)

להלן אבחן את סבירות התנהלותו של הבנק במועדים הרלוונטיים.

14. משיכת ההמחאה ע"ס 142,000 ₪ לטובת בנק לאומי ביום 23.3.09

על פי עדות הנתבעת, הנתבעים צפו כי בחודשים אפריל-מאי 2009 הגבייה תהא נמוכה, ועל כן ביום 20.3.09 הם ביקשו להגדיל את מסגרת האשראי בבנק ב-500,000 ₪. הבנק הסכים כנגד בטחונות מתאימים בגובה האשראי המבוקש (עמ' 99 לפרוטוקול).

ביום 23.3.09 העבירה הנתבעת המחאה מחשבון החברה על סך 142,000 ₪ מחשבון הבנק לחשבון החברה בבנק לאומי, לאחר שבנק לאומי סרב לבקשת הנתבעים להגדיל את מסגרת האשראי.

הנתבעים טוענים כי הבנק החזיר את ההמחאה ללא כל עילה, מתוך גחמה, וביודעו כי פעולה שכזו תביא להרס החברה, כפי שהתריעה בפניו הנתבעת. לטענת הנתבעים נטל ההוכחה להראות כי הבנק פעל כהלכה ובסבירות מוטל על כתפי הבנק.

הגב' נחמה בן טובים מטעם הבנק נשאלה לעניין החזרת ההמחאה בחקירתה הנגדית, ותשובתה (על סמך דף חשבון ליום 23.3.09) הייתה "אני לא זוכרת דבר כזה ואני רואה שהשיק הזה לא הוחזר" (עמ' 17 לפרוטוקול).

ואולם, מעיון בתדפיס חשבון הבנק ליום 23.3.09 (צורף כנספח כ לתצהיר עדות הנתבעים) עולה, כי הסך 142,000 ₪ מופיע תחת העמודה "חובה", היינו, הוא נמשך מהחשבון.

הנתבעים טוענים, כי ההמחאה הוחזרה בטעות ובשרירות לב על ידי פקידת הבנק, והרפרנט יאיר אף אישר זאת בפני הנתבעת (עמ' 101 לפרוטוקול). הנתבעת ראתה בדף האינטרנט של חשבון הבנק של החברה כי ההמחאה הוחזרה, מיד היא התקשרה לגב' בן טובים ובעקבות אותה שיחה החזרת ההמחאה בוטלה על ידי הבנק ובסופו של דבר ההמחאה נמשכה. לטענת הנתבעים היה די בכך כדי להביא לקריסת החברה.

לצורך הדיון, מוכנה אני להניח כי המצב העובדתי היה כפי שתיארו הנתבעים, היינו: כי הבנק החזיר בשגגה את ההמחאה שנמשכה מחשבון החברה על סך 142,000 ₪ לפקודת בנק לאומי, ומיד לאחר מכן ביטל את ההחזרה וכיבד את ההמחאה. אלא שאין די בכך, ועל הנתבעים להוכיח כי התנהלות זו גרמה להם נזק. וזאת לא הוכח.

הנתבעים לא הוכיחו את הנזק הנטען אשר נגרם להם לכאורה כתוצאה מהתנהלות זו. ההמחאה כובדה והסכום הועבר לבנק לאומי. בבנק לאומי התנהל אז חשבון הבנק העיקרי של החברה, מערכת היחסים בין הנתבעים לבנק לאומי, על פי עדותם של הנתבעים, היתה טובה ונמשכה שנים רבות.

טענת הנתבעים כי בשל החזרת ההמחאה על ידי בנק המזרחי (בדיעבד הוברר כי לא הוחזרה לבסוף), נהרסה מערכת היחסים התקינה והטובה עם בנק לאומי, אשר מאותה עת סירב לתת לנתבעים מסגרת אשראי, והכל בשל אותו אירוע יחיד (חקירת הנתבעת, עמ' 101-102 לפרוטוקול) – אינה סבירה, לא הוכחה (הנתבעים לא ביקשו, למשל, להעיד נציג מבנק לאומי) ואני דוחה אותה.

15. חילול המחאות על ידי הבנק ביום 26.3.09

הגב' נחמה בן טובים העידה מטעם הבנק בתצהירה מיום 21.3.11, כי נכון ליום 26.3.09 לא היה כיסוי מספיק בחשבון ועל כן חוללו המחאות שנמשכו מחשבון החברה. הנתבעים קיבלו מכתב התראה בנוגע למשיכת המחאות ללא כיסוי ביום 29.3.09. לאחר שהתקיימו פגישות בין נציגי הבנק לנתבעים, לנוכח האמור בהם ולנוכח הבעיות התזרימיות של החברה, הועבר חשבון החברה לטיפול מחלקת לקוחות מיוחדים בבנק.

הנתבעת, הגב' איטה אקסלרוד הודתה בחקירתה הנגדית כי ביום זה חשבון הבנק היה בחובה בגובה 837,000 ₪, כאשר מסגרת האשראי היתה 804,000 ₪ (עמ' 96-97 לפרוטוקול, נספח כב לתצהיר הנתבעים).

הנתבעת העידה כי למרות זאת היא לא ביקשה מסגרת אשראי נוספת במועד זה, הואיל והיתה לחברה מסגרת פתוחה. היא ביקשה ניכיון המחאות. נאמר לה שניכיון ההמחאות יבוצע בצהרים ואם תהיה בעיה יתקשרו אליה. בשעה שתיים בצהרים, כאשר התקשרה לבנק נאמר לה שעוד לא בוצע ניכיון ההמחאות. כעבור חצי שעה התקשרה אליה הגב' נחמה ואמרה לה שלא הספיקו לבדוק ועל כן ניכיון ההמחאות לא יבוצע באותו יום והן יוחזרו לה (עמ' 95 לפרוטוקול).

בהמשך העידה (עמ' 96):

"ש. האם באותו יום 26/3/09 האם ביקשת מסגרת ניכיון נוספת? כן או לא? של 200,000 ₪.

ת. לא זוכרת אם הייתי צריכה לבקש.

ש. ביקשת או לא?

ת. באותו יום הייתי צריכה לכסות עד הצהריים בסביבות ה- 200,000 ₪ אולי ולכן שלחתי את הסכום הזה.

מעדותה של הנתבעת עולה, כי באותו יום 26.3.09, חשבון הבנק של החברה היה בחריגה.

אלא שבמקום לבקש להגדיל את מסגרת האשראי, כפי שנהגה לעשות בדרך כלל, שלחה הנתבעת המחאות לניכיון. לעניין החריגה העידה הנתבעת "אם היתה חריגה היא הייתה בהסכמה. אם רציתי לעשות דחוף ניכיון אז כנראה היתה חריגה במסגרת" (שם).

כפי שפורט לעיל, דחיתי את טענת הנתבעים לפיה היתה הסכמה בינם לבין הבנק להגדלת מסגרת אשראי לפי הצורך, באופן אוטומטי. מהמסמכים אשר צורפו עולה כי בכל מצב של חריגה, הנוהג היה כי הנתבעים הגישו בקשה ספציפית ונפרדת להגדלה זמנית של מסגרת האשראי.

נראה כי היה על הנתבעת לנהוג כך גם בפעם הזאת, ואולם במועד זה היא בחרה למסור המחאות לניכיון, כאשר חשבון החברה נמצא בחריגה. הנתבעת לא הסבירה מדוע הפעם נקטה בדרך זו. הנתבעת ידעה, ולכל הפחות היה עליה לדעת, כי יכולה להיות אפשרות בה ההמחאות לא ינוכו מיד עם דרישתה, וכי במקרה כזה, וכאשר חשבון הבנק בחריגה, עלול להיווצר מצב בו יחוללו המחאות שנמשכו מהחשבון.

ובכל מקרה, כאשר הודע לנתבעת שחשבון הבנק מצוי בחריגה, ומשהנתבעים לא הוכיחו הסכמה מפורשת לכך ולא קמה לבנק חובה להגדיל את מסגרת האשראי באופן אוטומטי, הרי שהנתבעים לא הוכיחו כי החזרת ההמחאות במצב דברים זה נעשתה שלא כדין או בניגוד לחובות האמון החלות על הבנק.

16. התנהלות הבנק לאחר חילול ההמחאות מיום 26.3.09 – העמדת האשראי בחשבון החברה לפירעון מיידי

מר גדי גרינברגר, אשר שימש רפרנט במחלקת לקוחות מיוחדים בבנק במועד הרלוונטי, והובא לעדות מטעם הבנק, העיד כי חשבון החברה עבר לטיפולו בתחילת חודש אפריל 09, לאחר שהחברה היתה בחריגות, הבנק החליט להחזיר 9 ההמחאות לחשבון וניתנה לנתבעים התראה (עמ' 20 לפרוטוקול). ימים ספורים לאחר שהחשבון התקבל לטיפול במחלקתו, הנתבעים הוזמנו לפגישה. בפגישה הסבירו הנתבעים את הקשיים בהם הם מצויים (עמ' 22 לפרוטוקול). התקיימו מספר פגישות, אשר את הנאמר בהן תיעד העד בכתב ידו (מוצגים נ/4-נ/7).

על פי עדותו, הנתבעים הציגו בפגישות את מר נאווי כיועץ חיצוני של החברה (עמ' 28-29 לפרוטוקול). לדבריו, "נאווי הציג את עצמו כיועץ של החברה שאכפת לו מאנשים שהוא חבר שלו ואני זוכר זאת. הוא לא אמר כלום על ניכיונות שיקים אלא בפגישה האחרונה החמישית שהיתה ב-4.6.09, רק שמה התברר לנו שנאווי הוא בעצם מנכה את השיקים ומעביר אותם לא לנושים המובטחים" (עמ' 29 לפרוטוקול).

ובהמשך: "...אני חוזר ואומר שהוא הציג בפנינו שהוא מנכה שיקים ובעיני זה חמור שבא אדם שהוא הדמות הדומיננטית באותן ישיבות, הוא אמר שהוא מנכה את השיקים ומעביר אותם לספקים ולא לנושים המובטחים ובעיני זה חמור. זה שחיקת בטחונות וזליגתם" (עמ' 29).

17. כאמור, העד ערך תרשומות במהלך הפגישות שהתקיימו בין הבנק לנתבעים. בתרשומת הפגישה מיום 5.4.09 (מוצג נ/4) נרשם כי בין הצדדים סוכם שהנתבעים יעבירו לבנק דוח לשנת 2008 ובהתאם לאמור בו יחליט הבנק אם הוא מוכן להמתין להצגת תכנית עסקית של החברה אשר תוגש בתוך 10 ימים.

העד נשאל, אם כן, מדוע מיד לאחר הפגישה הבנק דרש מהנתבעים לפרוע מיידית את כל האשראי ותשובתו היתה - "בפגישה שאלנו מה יתרת החבויות לנושים. התשובה היתה 15, 16 מיליון שקל, מתוכם עשרה מיליון לספקים. ביקשנו לקבל דוח כספי ל-2008, קיבלנו את הדוח הכספי והתברר לנו לתדהמתנו שהיתרה לא 10 מיליון אלא 21 מיליון שקל" (עמ' 29).

בהמשך העיד לעניין רצינות הצעת הנתבעים להבראת החברה, כי רק בפגישה השלישית או הרביעית אמרו הנתבעים שהם מנהלים מו"מ עם מר צבי בלסקי. לפני כן הם דיברו רק על מו"מ עם ספקים, מבלי שציינו את שמות הספקים ומבלי שהביאו עמם לפגישות מסמכים על ניהול מו"מ או משקיעים. הכל היה בעל פה. נציגי הבנק הציעו שאותו מר בלסקי יצטרף לפגישות אך הוא לא הצטרף (עמ' 34 לפרוטוקול).

על פי עדותו, התכנית העסקית שהציגו הנתבעים לא היתה ברורה. וכלשונו - "לגבי ההשקעה של בלסקי זה היה עמום ולא ברור ואי אפשר היה להבין איך החברה תתנהל. איך השקעה של מיליון שקל איך היא תציל את החברה"...."העמימות שהייתה מבחינת מצג ומצב החברה היתה מאוד מאוד לא היה ברור מה מצב החברה ומה מצב הנושים. איזה חוב יש לספקים. מי הספקים, איזה הסדרים עושים אותם. והרבה דברים התבררו תוך הפגישות וראינו שהמצב היה הרבה יותר חמור". (עמ' 35 לפרוטוקול).

18. עדותו של העד מהימנה עלי והיא לא נסתרה.

מעדותו עולה כי הבנק קיים פגישות עם הנתבעים ואפשר לנתבעים להציג תכנית עסקית להבראת החברה. אלא שהנתבעים לא הציגו תכנית מפורטת הכוללת שמות ספקים או משקיעים עמם ניהלו מו"מ. נוסף על כך, ברגע שהבנק שת ליבו לכך שיש זליגת כספים לנושים לא מובטחים, הבנק לא הסכים להמתין עוד ועמד על פירעון מיידי של האשראי בחשבון הבנק של החברה.

שיקולי הבנק בנסיבות המפורטות הם לגיטימיים ולא ניתן להתייחס אליהם, כפי שמבקשים הנתבעים, כמגמתיים או מנוגדים להסכם הנטען בין הצדדים, הסכם אשר כלל לא הוכח על ידי הנתבעים.

העדויות מטעם הנתבעים לא שינו ממסקנה זו -

19. עדותו של מר שאול נאווי מטעם הנתבעים - בעל חברה ציבורית העוסקת במימון חוץ בנקאי, לרבות ניכיון המחאות.

העד העיד כי נתן שירותי ניכיון המחאות לנתבעים, וגבה עמלה. כאשר החברה נקלעה לקשיים, לא גבה ריבית על ניכיון ההמחאות (עמ' 63 לפרוטוקול).

בתקופה שלאחר החזרת ההמחאות על ידי הבנק, שימש כמנהל נוסף בחברה.

העד הודה כי בתקופה זו הבנק ניהלה חשבון בנק נוסף בבנק איגוד ("קופה ב'"), לשם הזרים העד כספים עבור החברה (עמ' 69 לפרוטוקול).

העד הציג את מר צבי בלסקי ז"ל כמשקיע בחברה, אשר היה אמור להזרים כספים לחברה (עמ' 70 לפרוטוקול). אלא שמנספח א לתצהירו של העד עולה כי מר בלסקי דווקא משך כספים מהחברה.

כאשר נשאל על כך העד, תשובתו היתה שמר בלסקי סיפק לחברה סחורה. לעד לא היתה תשובה לשאלה מדוע הציג את מר בלסקי בתצהירו כמשקיע ולא כספק (עמ' 70-73 לפרוטוקול). העד אמר שהחברה יכולה להציג חשבוניות, אך הללו לא הומצאו על ידה.

לשאלה מדוע מר בלסקי מופיע בנספח א' לתצהירו פעם ב"פלוס" ופעם ב"מינוס" תשובתו היתה "כנראה טעות. יש טעויות" (עמ' 74 לפרוטוקול).

למרות שבתצהירו כתב העד כי הוא הסכים לשלם את משכורות עובדי החברה במזומן, בחקירתו הנגדית הוא הודה שהמשכורות שולמו מקופה ב' של החברה (עמ' 74-75 לפרוטוקול).

סתירה נוספת שעלתה בעדותו נגעה לאמור בסעיף 25 לתצהירו של העד, לפיו תכנית ההסדר של החברה זכתה לתמיכת בנק לאומי, בעוד שבפועל בנק לאומי לא נתן את הסכמתו לבקשת החברה להקפאת הליכים.

העד ניסה ליישב זאת באומרו כי מדובר בשיקול עסקי של הבנק, אשר הגיע למסקנה שבהליך הקפאת הליכים של החברה הוא ירוויח פחות (עמ' 78 לפרוטוקול).

עדותו של העד היתה מגמתית ונתגלו בה סתירות (בין האמור בתצהירו של העד לעדותו בפני בית המשפט). בכל פעם שנשאל העד שאלה "קשה" עליה לא רצה להשיב, הרים את קולו וקטע את השואל.

20. עדותו של מר יעקב שטרכר מטעם הנתבעים – מומחה נותן חוות דעת מיום 24.6.12.

על פי חוות דעתו, הבנק, באמצעות נציגיו, לא פעל במקרה זה במקצועיות ועל פי אמות המידה המקובלות בענף הבנקאות. לנוכח העובדות שהיו ידועות לבנק בזמנים הרלוונטיים, הבנק לא פעל בסבירות, בשיקול דעת ובנאמנות כלפי הנתבעים, והחלטותיו שהביאו להחזרת המחאות מחשבון החברה הביאו להתמוטטות החברה.

על פי חוות הדעת:

- מר ישראל פרנקל שימש כמתווך של סניף הבנק, בניגוד לאיסור הקיים בעניין זה;

- הבנק שיעבד את דירת מגורי הנתבעים בניגוד לנהוג;

- הסניף בו נפתח החשבון (פתח תקווה) רחוק מאוד ממקום מגורי הנתבעים (נתניה) והבנק לא הציע לנתבעים לעבור לסניף קרוב יותר ודבר זה עמד לנתבעים לרועץ וגרם לבעיות תפעוליות;

- הריביות בהן חויבו חשבונות הנתבעים חרגו מהתנאים הראשוניים בהם נפתחו החשבונות ואף עברו את הריבית המקסימלית המותרת לשוק האפור;

- ביום 23.3.09 הבנק ביקש מבנק לאומי להחזיר לו המחאה ע"ס 142,000 ₪ שנמשך מחשבון החברה. הבנק טעה בחישוביו ולבסוף לא החזיר את ההמחאה. הבנק סירב לבקשת הנתבעים ליזום שיחת הבהרה עם בנק לאומי. המעשה היה קיצוני ובעל השלכות מרחיקות לכת במערכת היחסים בין החברה לבנק לאומי;

- ביום 26.3.09 הבנק החזיר המחאות מהחשבון ללא סיבה, לאחר שסרב לבצע ניכיון המחאות על פי הנוהל שהתגבש בין הבנק לבין החברה, באופן שיגרתי;

- עם העברת החשבון לטיפול מחלקת אשראים מיוחדים, ניתקה המחלקה את זכות הגישה של הנתבעים לחשבונם באמצעות האינטרנט.

מחקירתו הנגדית עלה, כי קביעותיו בחוות הדעת, רובן ככולן, התבססו על עדות שמיעה, מדברים שמסרה לו הנתבעת, מבלי שדיבר עם נציגי הבנק:

- העד לא נפגש ולא דיבר עם נציגי הבנק (עמ' 45 לפרוטוקול);

- העד לא ידע האם החברה באמצעות הנתבעים היא שפנתה מיוזמתה למר פרנקל "לא יודע וזה לא משנה" (עמ' 46 לפרוטוקול);

- העד לא ידע להצביע על איסור של בנק להיעזר בשירותי מתווך;

- העד הודה כי את הסיפור סיפרה לו הנתבעת (עמ' 49) ממנה למד על המנגנון שלטענתה היה נהוג בין הנתבעים לבנק (עמ' 57), וממנה למד על פניית הנתבעים לבנק כדי לקבל מסגרת ניכיון נוספת (עמ' 58)

העד תיאר את מר נאווי כבעלים של חברה גדולה מאוד בשוק האפור, המתפרנס, בין השאר מניכיון המחאות. על פי התרשמותו, במקרה זה עזר מר נאווי לנתבעים ללא כוונת רווח, באופן חברי.

יחד עם זאת הודה, כי הסכומים שהכניס נאווי לחברה נמוכים מסכומי ההמחאות שהופקדו אצלו:

"ש. ...הופקדו שיקים של 100,00 ₪ והוכנס 80,000 ₪ וזאת לדוגמא.

ת. אבל זה לא מהותי בגלל שיש הבדל אם אתה מקבל רק 70,000 ₪ או 90,000 ₪ מתוך 100,000 ₪ אם זה לתקופה קצרה. נאווי טוען שהוא לא לקח מרווחים עליו, ועשה את זה כדי לעזור לו.

ש. אבל כולנו מסכימים שהשיקים האלה נפרעו והחברה אם קיבלה מאותו מנכה שיקים הוא היה סכום נמוך מהסכום שהחברה קיבלה, מהסכום שנקוב בשיק?

ת. לא ברור בכמה נמוך. לחברה לא קרה כלום כי בנכסים שלה היו ממסרים והיא קיבלה מזומן בסכום נמוך, אבל מצבה הפיננסי השתפר"

(עמ' 61 לפרוטוקול).

בהתייחס לקביעותיו / טענותיו של המומחה, יש להעיר -

לעניין מר פרנקל – לא הוכחה טענת המומחה, כי מר פרנקל שימש כמתווך של הבנק או כי בעניין זה הבנק פעל בניגוד לאיסור קיים.

לעניין המרחק הגיאוגרפי בין סניף הבנק למיקום החברה – הנתבעת העידה, כי הנתבעים היו מודעים לכך וכי המרחק הכביד על העסק, וכי מספר פעמים ביקשו לעבור סניף, אך שוכנעו להישאר בסניף פתח תקווה ובסופו של דבר בחרו להישאר בסניף זה "כי היינו נחמדים" (עמ' 95 לפרוטוקול).הנתבע העיד לעניין זה, כי החשבון נפתח בסניף הבנק בפתח תקווה ולא בסניף נתניה הקרוב גיאוגרפית לעסק, לאחר שהסניף בפתח תקווה הציע להם הצעות מפתות (עמ' 128 לפרוטוקול). הנתבע הודה כי לא בדק את התנאים בסניף נתניה לעומת סניף פתח תקווה (עמ' 128).

הנתבעים, כאנשי עסקים, ידעו והבינו את המשמעויות של ניהול חשבון בנק בסניף מרוחק, אך בחרו להמשיך ולעשות כן משיקוליהם. איני מקבלת את הטענה כי יש לראות בכך טעם לפגם מבחינת התנהלות הבנק.

המומחה הודה כי חוות דעתו ניתנה לאחר שיחות עם הנתבעים, בייחוד הנתבעת 2, והנכתב בחוות הדעת מבוסס על דבריה. המומחה הודה כי לא שוחח עם נציג הבנק טרם מתן חוות הדעת. מכאן, כי מרבית הקביעות בחוות דעתו מבוססות על עדות שמיעה, ומשקלן לצורך התביעה שלפני – נמוך.

21. עדות מר יצחק גוילי, רו"ח מטעם הנתבעים -

על פי עדותו, לא ניתן להגדיר מצב של חדלות פירעון על פי בחינה אקראית של התחייבויות לעומת נכסים. יש לבחון את מכלול הנסיבות. במקרה זה, היה לחברה קו אשראי ממר בלסקי וממר נאווי ודי בכך כדי להימנע ממצב של חדלות פירעון (עמ' 112-113 לפרוטוקול).

העד הודה כי כאשר נכנס לתפקיד היתה קופת החברה ריקה ממזומנים (עמ' 113 לפרוטוקול), והיה חוב לעובדי החברה בסך של 763,000 ₪ (עמ' 114).

לטענתו בנק לאומי הסכים לתכנית ההבראה לחברה, ואילו בנק המזרחי לא הסכים לתכנית המוצעת והגיש את הבקשה לפירוק החברה (עמ' 117).

אף שהעד היה בעל תפקיד מרכזי בהליך הקפאת ההליכים, הוא השיב "לא זוכר" לרבות מהשאלות, דבר הפוגם במהימנותו. כך למשל העד לא זכר שהוקמה חברה נוספת, חברת מדף בשם "יאיר אקסלרוד חומרי בנין ובטון 2009 בע"מ" (עמ' 115), לא זכר אם היו עוד ספקי בטון מעבר לישראבטון (עמ' 119), לא זכר אם מר בלסקי היה ספק בטון (שם). העד לא ידע להסביר כיצד בנק איגוד ובנק הפועלים, שהם נושים בלתי מובטחים, קיבלו כספים מהחברה לפני הנושים המובטחים (עמ' 122 לפרוטוקול).

לא מצאתי כי יש בעדותו כדי לסייע להגנת הנתבעים לתביעה.

האם התנהלות הבנק הובילה לקריסת החברה? - טענת הקיזוז

22. הנתבעים טוענים, כי התנהלות החברה ממועד חילול ההמחאה ע"ס 142,000 ₪ ביום 23.3.09 ועד להגשת הבקשה למתן צו פירוק נגד החברה, היא שהובילה לקריסתה של החברה וגרמה להם נזקים העולים לכדי עשרות מיליוני ₪. לטענתם, במהלך הליך הפירוק, רכוש החברה (כלי רכב, ציוד ומלאי), נמכר בסכומים בהפרש של למעלה מחמישה מיליון ₪ מתחת למחיר השוק שלהם.

על כן, טוענים הנתבעים, יש לקזז מכל חוב קיים נטען של הבנק כלפי הנתבעים את הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהתנהלות הבנק, ולמעשה לאחר הקיזוז לא רק שאין להם חוב כלפי הבנק, אלא שהבנק חייב לפצותם בגין כל הנזקים.

האומנם?

23. טרם סקירת ההתנהלות שהובילה לקריסת החברה אציין, כי בחינה זו נעשית למעלה מן הצורך, הואיל ונקבע לעיל כי לא היתה כל הסכמה בין הצדדים, לא בעל פה ולא כל שכן בכתב, לפיה הבנק מחוייב לכבד כל המחאה הנמשכת מהחשבון ולהגיל זמנית את מסגרת האשראי בכל פעם שקיימת חריגה, עד להסדרתה על ידי הנתבעים.

24. ביום 7.4.09 שלח הבנק מכתב התראה לחברה, לפיו יתרת גובה החוב בחשבון החברה ליום 1.4.09 הינו 4,675,228 ₪, ואם החוב לא יסולק בתוך 7 ימים יאלץ הבנק לנקוט בהליכים משפטיים, לרבות מימוש הביטחונות. נוסף על כך הודיע הבנק לחברה כי כל ההטבות בחשבון, כרטיסי האשראי וההרשאות – מבוטלים (נספח ב לתצהיר הבנק).

25. ביום 13.4.09 שלחו הנתבעים מכתב תשובה, ממנו עולה כי אין בכוונתן לפרוע את חובותיהם כלפי הבנק. הנתבעים ביקשו שהות להציג תכנית כלכלית במסגרת ניסיונותיהם להבראת החברה, וביקשו לקיים פגישה עם נציגי הבנק לבחינת התכנית ופגישה עם השותפים האסטרטגיים החדשים בחברה (נספח ג לתצהיר הבנק).

26. מתשובת הבנק מיום 21.4.09 עולה, כי למרות שהנתבעים הבטיחו להציג תכנית עסקית בתוך 10 ימים ממועד הפגישה שנערכה בין הצדדים ביום 5.4.09, הם לא הגישו כזו. הנתבעים לא ציינו שום שם או פרטי אחר בנוגע למשקיע פוטנציאלי, והנתונים שנמסרו לבנק על ידי הנתבעים בפגישה מיום 5.4.09 אינם תואמים את המאזן הלא מבוקר של החברה אשר הוצג לפני הבנק לאחר אותה פגישה.

בשולי אותו מכתב נתן הבנק לנתבעים הזדמנות נוספת להעביר תכנית עסקית לבחינתו.

27. ביום 10.5.09 הוגבל חשבון החברה בבנק.

28. ביום 4.6.09 התקיימה פגישה נוספת בין נציגי הבנק לנתבעים, בה נכח גם מר נאווי, וכפי שעלה מעדות מר גדי גרינברג אשר היתה מהימנה עלי (ראו לעיל), הבנק הבין שהחברה מעבירה כספים אותם היא מקבלת מלקוחותיה לחברה אשר בבעלותו של מר נאווי, ובכך למעשה נוקטת בהעדפת נושים אסורה.

29. ביום 10.6.09 הגיש הבנק את התביעה שלפני.

30. ביום 11.6.09 הגיש הבנק בקשה למתן צו פירוק ומינוי מפרק זמני לחברה (נספח ח לתצהיר הבנק). בבקשה זו שטח הבנק את התנהלות החברה ממועד פתיחת חשבון הבנק של החברה ועד להגבלתו, ומנה את האותות וסימני האזהרה להברחת נכסים מצד החברה, אשר הובילו להגשת הבקשה (סעיף 41):

- חובות לספקים בגובה 21 מיליון ₪;

- המחאות בסך 110,092 ₪ שנמשכו מחשבון החברה ולא כובדו בהעדר כיסוי מספיק;

- תביעות כספיות התלויות ועומדות נגד החברה;

- הגבלת חשבון הבנק של החברה;

- החברה מצויה בבעיות תזרימיות כבדות;

- בעלי החברה (הנתבעים 2-3) הקימו חברה חדשה "יאיר אקסלרוד חומרי בנין ובטון 2009 בע"מ", אשר בעל מניותיה הינו מר משה זלצר, אשר לא הוצג על ידם בפני הבנק כמשקיע.

- בפגישה בין הנתבעים לנציגי הבנק עלה כי החברה מעבירה כספים שהיא מקבלת מלקוחותיה והם משועבדים לבנק, לחברה בבעלות מר שאול נאווי אשר עושה בחברה כרצונו;

31. ביום 16.6.09 ניתן בבית המשפט המחוזי בת"א (כב' ס. הנשיא השופטת ו' אלשיך) צו פירוק זמני ומונה לחברה מפרק זמני.

בהחלטת כב' השופטת אלשיך מאותו יום, אשר צורפה לתצהיר הנתבעים כנספח לב, נכתב:

"...דומה שאין מחלוקת אמיתית כי מצבה הכלכלי של החברה הינו בכי רע. יש לה חובות רבים לא רק כלפי הבנק, אלא גם ספקים וספק אם מסוגלת לפרוע אותם ולו את מקצתם. למעשה, רובן המוחלט של טענות החברה הינן בדבר "חוסר תום לב" מצד הבנק על העמדת חובו לפירעון מיידי ואי הסכמתו לנקוט ב"אורך רוח" וליתן לה שהות נוספת להיחלץ מהמשבר.

אלא מאי? מעובדות המקרה עולה כי ישנו יסוד מהותי המצדיק את התנהלות הבנק, כאשר לתגובת החברה לא רק שאינה מסבירה את החשדות והחששות שעולות מן הבקשה, אלא חושפת טפח ומכסה טפחיים.

לאור האמור לעיל דומה כי יש ממש באשר לביצוע מהלך של "הסדר נושים פרטי" לספקים כאלה ואחרים הכולל גם העברת נכסים לחברות קשורות בעלות שמות דומים ובעלי שליטה דומים.

סוף דבר, נוכח החשש המבוסס ומצבה הכלכלי של החברה, אין מנוס מלקבל הבקשה..."

(הדגשה שלי – ו'פ').

32. על יסוד כל האמור, הרי שהתנהלות החברה היא שהובילה לקריסתה, ואין לנתבעים להלין אלא על עצמם בלבד. הנתבעים לא הוכיחו כי הבנק פעל בחוסר תום לב עת חילל המחאות שנמשכו מחשבון החברה ללא כיסוי והעמיד את האשראי בחשבון לפירעון מיידי.

33. הבנק הוכיח כי בתקופה בה נוהל משא ומתן בין הצדדים, הנתבעים לא הציגו כל תכנית ממשית להבראת החברה ולא הביעו כל נכונות לכסות אשר האשראי בחשבון, אף לא באופן חלקי. הנתבעים לא הציגו משקיעים פוטנציאלים ממשיים בחברה, הסתירו מידע, והתנהלות הצביעה על חשש גדול להעדפת נושים (הכוונה לאותן הפקדות כספים ב"קופה ב" והעברת כספים לחברה אחרת).

34. הליך הפירוק מתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר מפקח על התנהלות המפרק. הנתבעים לא הוכיחו בתיק שלפני (וזה אף איננו המקום לעשות כן), כי המפרק התרשל במכירת ציוד ומלאי החברה, או כי הללו נמכרו במחירים שאינם סבירים. הנתבעים לא הצביעו על כך שהם העלו טענות בעניין זה בפני ביהמ"ש המחוזי בת"א, ולא הוכיחו את הטענות לגופן. על כן אין ביכולתי לקבלן.

35. מכל האמור נדחית טענת הקיזוז.

גובה החוב הנתבע

36. הבנק תבע סך 20,100 ₪ בגין יתרת חוב בחשבון הנתבעים נכון ליום 5.6.09, וסך 207,988 ₪ בגין יתרת חוב בחשבון הנתבע נכון למועד זה.

הנתבעים לא טענו כל טענה לגבי גובה החוב בחשבונות הללו נכון למועד הגשת התביעה. טענות ההגנה שלהם לעניין זה התמקדו בהתנהלות הבנק, בנזק שנגרם להם כתוצאה מהתנהלותו ובזכות הקיזוז.

כאמור לעיל, טענות ההגנה של הנתבעים נדחו, ועל כן דין התביעה בעניין זה להתקבל.

37. באשר לחשבון החברה – הבנק הגיש תביעתו ע"ס 3,189,372 ₪ בגין גובה החוב בחשבון נכון ליום 5.6.09.

כאמור – טענות ההגנה של הנתבעים לרבות טענת הקיזוז – נדחו.

לעניין גובה החוב עצמו טוענים הנתבעים כי הבנק לא חישב את ההמחאות שנוכו על ידו וכן המחאות מעותדות שהופקדו בידיו. כמו כן הבנק לא הפחית מסכום החוב את תמורת מכירות ציוד ומלאי החברה. לטענת הנתבעים, במועד סגירת החשבון, 10.5.09 עמדה ההלוואה ע"ס 1.7 מיליון ₪ והאשראי עמד ע"ס 800,000 ₪, וממועד זה לא נפרעה בחשבון הלוואה (סע' 67 לסיכומים, עמ' 109 לחקירת הנתבעת).

הנתבעים לא תמכו את טענותיהם בעניין זה בראיות והן לא הוכחו.

כך למשל, כאשר נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית לעניין הסכום בו נמכר מגרש החברה הוא השיב שלא היה מעורב במכירת המגרש וזה גם לא עניין אותו. אם חתם, לא ידע על מה הוא חותם (עמ' 131 לפרוטוקול). תשובה זו אינה מתקבלת על הדעת, שהרי לנתבע אינטרס מכריע בכך שהמגרש יימכר במחיר מקסימלי, וכתוצאה מכך יפחת החוב לנושים וערבותו תקטן.

מנגד, הבנק הוכיח את הסכומים הנתבעים באמצעות דפי חשבון בנק למועד הגשת התביעה (ראו סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). לא רק שהנתבעים לא הביאו ראיות לסתור את גובה החוב, הם אף לא מצאו לנכון להגיש מיוזמתם תביעה נזיקית מבוססת, הנשענת על ראיות בעלות משקל נגד הבנק על יסוד טענותיהם, דבר המפחית, מטבע הדברים, ממשקל טענותיהם.

38. אשר לערבותם של הנתבעים 2-3 לחוב החברה כלפי הבנק, טענת ההגנה היחידה של הנתבעים היא התנהלותו של הבנק אשר הפקיעה את ערבותם. הנתבעים לא העלו כל טענה עניינית הנוגעת לתקפות ערבותם לחוב החברה.

כאמור טענותיהם של הנתבעים בכל הנוגע להתנהלות הבנק נדחו מכל וכל, ועל כן אין להם כל הגנה בנוגע לערבותם לחוב החברה.

סוף דבר

39. תביעת הבנק נגד הנתבעים – מתקבלת במלואה.

א. החברה והנתבעים 2-3 כערבים לה, ישלמו לבנק, ביחד ולחוד, סך 3,189,372 ₪.

ב. הנתבע 2 ישלם לבנק סך 207,988 ₪.

ג. הנתבעים 2-3, ביחד ולחוד, ישלמו לבנק סך 20,100 ₪.

כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

40. הנתבעים ישלמו לבנק, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ט טבת תשע"ד, 01 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.