1. בפני שתי תביעות בעילה חוזית, בהן עותרת התובעת לתשלום בגין הוצאות עודפות שנגרמו לה, לטענתה, בשל התארכות ביצוע עבודות שהזמינו הנתבעות במסגרת שני מכרזים, ובגין איחור בתשלומים.

התובעת, אלקו התקנות ושירותים 1973 בע"מ (להלן: "אלקו" ו/או "התובעת"), היא חברה העוסקת בהקמת, התקנת והפעלת מכוני טיהור וטיפול בשפכים בישראל.

הנתבעות, הנן רשויות מקומיות באזור הכרמל, אשר הקימו שני מתקני טיפול בשפכים – (להלן: "מט"ש" ו/או "מט"שים") במעיין צבי ובניר עציון.

2. התובעת זכתה במכרז מס' 2926-23/05-0290 שפרסמו הנתבעות בשנת 2005, להתקנת ולהרצת ציוד, צנרת, חשמל, מכשור ובקרה למכון טיפול בשפכים באתר מעיין צבי; ובמכרז מס' 2927-23/05-0769 שפרסמו הנתבעות בשנת 2005, להתקנת ולהרצת ציוד, צנרת, חשמל, מכשור ובקרה למכון טיפול בשפכים באתר ניר עציון (להלן: "המכרזים").

בעקבות זכיית התובעת במכרז במעיין צבי, נחתם בין הצדדים הסכם ביום 15.11.05, והתמורה הכספית נקבעה בהסכם לסך של 5,769,664 ₪ בתוספת מע"מ. בעקבות זכיית התובעת במכרז בניר עציון, נחתם בין הצדדים הסכם ביום 22.08.05, והתמורה הכספית נקבעה בהסכם לסך של 6,544,570 ₪ בתוספת מע"מ (להלן: "ההסכמים" ו/או "החוזים").

העבודות בוצעו ומכוני השפכים נכנסו לפעולה.

3. כעת, טוענת אלקו, כי מגיעים לה סכומים נוספים, זאת בגין תשלומים ששולמו לה באיחור ובגין התארכות משך ביצוע העבודות. על כך נסובו שתי התביעות, שהדיון בהן אוחד.

4. לאחר שהצדדים הגישו סיכומים בתיק, הגישו הנתבעות ביום 14.03.13, בקשה למחיקת סעיפים מסיכומי-התשובה של התובעת, בטענה לשינוי, הרחבת חזית, והטעיה. על כך ניתנה החלטתי ביום 17.03.13 כי אכריע גם במחלוקות אלה בפסק הדין, וכך אעשה.

5. כנגד טענות אלקו, לפיהן היא זכאית לסכומים המפורטים בתביעה בגין התארכות משך העבודות, העלו הנתבעות מספר טענות:

א. ראשית, טענו הנתבעות כי הן פטורות מתשלום בגין התמשכות העבודות וזאת לנוכח הוראות סעיף 400.04 למפרט המיוחד, שעל פיו הסכימה התובעת מפורשות כי לא תהיינה לה טענות או תביעות בגין התמשכות העבודות התלויות בצדדים שלישיים.

ב. לטענת הנתבעות, היה ברור מראש לכל הצדדים להסכם כי העבודות לא תסתיימנה

במועד הנקוב בהסכם ולפיכך אין התובעת זכאית לפיצוי בגין התמשכות העבודות מעבר לתקופה הנקובה בהסכם. בהקשר זה טענו הנתבעות גם כי התובעת מנוסה בפרויקטים מהסוג נשוא המכרז, וידוע שבפרויקטים מסוג זה מתמשכות העבודות מעבר למועדים הנקובים בהסכם.

ג. הנתבעות טענו גם כי התובעת אינה זכאית לדרוש בדיעבד ובתביעות הנוכחיות סכומים נוספים מעבר לתמורה החוזית. זאת מאחר שלא עמדה בתנאים שפורטו בסעיף 2.65 בפרק ח' בהסכם ולא שלחה בזמן אמת ובכל חודש חשבון מפורט ומנומק ובו תחשיב הסכומים הנוספים הנדרשים.

ד. הנתבעות טוענות כי בפועל התעכב ביצוע העבודות בחודשיים בלבד בכל פרויקט ויש לכן לדחות את התביעות כפי שהוגשו באשר הנטען בתביעות מבוסס על ההנחה שביצוע העבודות התעכב בחודשים רבים. בהקשר זה טענו הנתבעות כי מלכתחילה סוכם כי תחילת העבודות תידחה בחודשיים, מעבר למועד הנקוב בצו התחלת העבודות.

ה. הנתבעות טענו כי ככל שהיה עיכוב בביצוע העבודות וככל שיתברר כי אלה נמשכו מעבר למועד, הרי שהאשם בכך מקורו בתובעת שלא ביצעה במועד עבודות שהיו בשליטתה, למשל ייצור, אספקת והתקנת לוחות החשמל המרכזיים.

ו. הנתבעות מעלות גם טענות כנגד הסכומים המפורטים בתביעות. בין היתר, לטענתן, חישוב הפיצוי כפי שעשו אותו התובעות ובהתבסס על "חוזה מדף 3210" אין לו מקום מאחר שחוזה זה אינו חלק מההתקשרות בין הצדדים. הנתבעות מעלות גם טענות כנגד חישוב הסכומים האחרים שלהם טוענת התובעת.

6. במהלך הדיון ובסיכומים שהגישו, העלו הצדדים טענות זה כנגד זה בנוגע לאופן ניהול ההליכים, אי הבאת עדים ומסמכים, כשכל אחד מהצדדים מבקש לזקוף את המחדלים בעניין זה, לחובת חברו.

אדון בטענות כסדרן:

האם יש בהוראת סעיף 400.04 כדי להביא לדחיית התביעה?

7. סעיף 400.04 הינו חלק מהמפרט המיוחד שצורף להסכמים ואשר כותרתו "תקופת הביצוע".

סעיף זה קובע כדלהלן:

" 400.04 תקופת הביצוע

תקופת הביצוע תחל עם מתן צו התחלת עבודה. סה"כ משך הביצוע יהיה 150 ימי

לוח. מובהר ומודגש בזאת כי העבודות נשוא חוזה זה תלויות בעבודות המתבצעות

עפ"י המכרזים הנוספים כמפורט לעיל ועלולות לפיכך להדחות ו/או להתעכב

בהשוואה ללוח הזמנים הצפוי. כל עיכוב או דחייה כנ"ל לא יזכו את הקבלן

בתשלום כלשהוא.

תוך 7 ימים ממתן צו התחלת העבודה יגיש הקבלן לאישור המפקח לוח זמנים

מפורט, עשוי עפ"י הנחיות המפקח ומתואם עם עבודות הקבלנים האחרים. לוח

הזמנים יעשה בתכנת MS-Project. הקבלן יתקן את לוח הזמנים עפ"י הערות

המפקח ויגיש לוח זמנים מתוקן לאישור בתוך 5 ימים נוספים. לוח זמנים זה

יתוקן ויעודכן במהלך כל ביצוע העבודה עפ"י התקדמותה. תדירות העדכון – עפ"י

הוראות המפקח."

8. כאמור, הנתבעות טוענות כי סעיף זה קובע מפורש כי: "כל עיכוב או דחיה כנ"ל לא יזכו את הקבלן בתשלום כלשהו" ומכאן שהתובעת אינה זכאית לתשלום בגין עיכוב או דחיה שמקורם בעבודות שהתבצעו על פי המכרזים הנוספים, היינו על ידי הצדדים השלישיים שביצעו גם הם עבודות באתר.

באותה נשימה גם טענו הנתבעות, כי אמנם נקבע ש "סה"כ משך הביצוע יהיה 150 ימי לוח" אך "הצדדים ידעו מראש כי אין זה סביר שהעבודות תסתיימנה תוך 150 יום" (ס' 32-33 לסיכומי הנתבעות) וכי סיום העבודות בתוך 150 יום "הינו בלתי אפשרי אפילו היה הפרויקט מתנהל בעולם אוטופי" (ס' 35 לסיכומי הנתבעות). לטענת הנתבעות, הדבר היה ידוע וברור גם לתובעת, כחברה שמנוסה בביצוע עבודות בהיקף דומה לעבודות נשוא ההסכמים האלה.

9. יאמר כבר עתה כי יש לדחות מכל וכל טענות אלה של הנתבעות.

טענת הנתבעות, כי אף שננקב במפרט פרק הזמן לביצוע העבודות, ברור היה כי לא ניתן יהיה לסיים אותן בפרק הזמן הנקוב, הינה טענה מקוממת וחסרת תום לב, שלא ניתן לקבלה, ומקל וחומר שלא ניתן לקבלה כאשר הטוענות אותה הן רשויות המחויבות בחובת הגינות ותום לב, גם מכוח המשפט המנהלי.

10. הנתבעות, כרשויות ציבוריות, מחויבות בחובת הגינות ובחובת תום לב הן מתוקף סעיף 12 ו – 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, והן מכוח המשפט המנהלי:

"על רשות ציבורית המהווה צד לחוזה מוטלת חובת הגינות ותום לב כפולה: עליה לפעול לא רק על פי אמות מידה של תום לב הנשאבות מדין החוזים, והמחייבות כל מתקשר בחוזה, אלא מתוך הגינות וסבירות הנגזרים מתפקידה כנאמן הציבור. חובת הרשות הציבורית כצד לחוזה-רשות לנהוג בתום לב והגינות נובעת משני מקורות: המשפט הציבורי החל עליה מכח מעמדה הציבורי, והמשפט הפרטי-מכח היותה מתקשרת בחוזה שחל עליו דין החוזים... חובת ההגינות המחייבת רשות בפעולותיה עם האזרח מכח המשפט הציבורי הינה קודמת, רחבה יותר, ומחמירה יותר מחובת תום הלב הנובעת מדין החוזים, והיא חלה על הרשות בכל מגוון פעולותיה הן בתחום המשפט הפרטי, והן בתחום הציבורי. היא מחייבת אותה, בין היתר, בכשירותה כבעלת נכסים או כמופקדת על ניהולם... אין כיום חולק כי הרשות הציבורית כפופה לעקרונות המשפט הציבורי, וחובת ההגינות בכלל זה, גם כאשר היא פועלת במישור הפרטי והיא אינה נהנית בתחום זה מאותו חופש פעולה המוקנה לפרט בניהול ענייניו. ישנם הבדלי דרגה ומהות בין שני מקורות המשפט - הפרטי והציבורי - החלים על הרשות הציבורית באשר לחובות תום הלב וההגינות. וכך, חובת הרשות הציבורית לנהוג ביושר ובהגינות, הנשאבת מהמשפט הציבורי, עולה בחומרתה על זו הנדרשת מן המתקשר הפרטי... מהרשות הציבורית תידרש, אפוא, אמת-מידה של הגינות בהתקשרותה החוזית עם הפרט, העולה על זו הנדרשת מן המתקשר הפרטי. היא מתחייבת מהיות הרשות נאמן הציבור, ונובעת, בין היתר, מקיומם של יחסי מרות בין הרשות לבין האזרח שאינם יחסי שוויון כוחות המאפיינים יחסי אזרח לאזרח...".

ראה: ע"א 6518/98 הוד אביב בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה (4) 28, 43-44.

11. במסגרת חובה זו, של הגינות ותום לב, לא יעלה על הדעת כי הנתבעות תוכלנה, מחד לחתום על הסכם שבו נקוב פרק הזמן לביצוע העבודות, וכן סעיף הקובע פיצויים מוסכמים וקבועים מראש, שאותם תשלם להן התובעת אם לא תשלים את ביצוע המבנה במועד שנקבע בחוזה (סעיף 2.51 בפרק ו'), ומאידך, בנסיון להימנע מתשלום פיצוי לתובעת, בגין עיכובים בביצוע המבנה, תוכלנה לטעון כי מלכתחילה היה ברור שהעבודות לא תוכלנה להסתיים במועד הנקוב בהסכם.

קבלת טענה זו של הנתבעות משמעה, למעשה, כי הנתבעות, מלכתחילה, פרסמו מכרז והתקשרו בהסכם, אף שידעו כי אין שום סיכוי שניתן יהיה לקיימו על פי לוח הזמנים הנקוב בו.

12. מדובר בהטעיה מפורשת. חזקה על הנתבעות, כרשויות ציבוריות, שלא התכוונו, ודאי שלא מלכתחילה, להטעות ולהכשיל כך את המשתתפים במכרז בכלל ואת התובעת שזכתה בו, בפרט.

13. אם לא ניתן, כטענת הנתבעות, לסיים את העבודות בתוך 150 יום, כיצד כללו הנתבעות בהסכם סעיף הקובע פיצוי שאותו ישלם הקבלן, התובעת במקרה שבפני, אם לא ישלים את העבודות במועד הנקוב?

אם לא ניתן, כטענת הנתבעות, לסיים את העבודות בתוך 150 יום, כיצד יכולות הנתבעות לטעון כי היה על התובעת לבקש אורכות לביצוע העבודות וכיצד יכולות הנתבעות לטעון כי היו מסרבות לבקשות כאלה, לו היתה התובעת מגישה אותן? (ס' 32-33 לתצהירו של בן מאיר).

ברור, מקריאת מכלול ההסכם, כי אין ממש בטענת הנתבעות, כאילו ברור היה לצדדים כי לא ניתן לסיים את העבודות בפרק הזמן הנקוב בהסכם, וראוי היה לטענה זו שכלל לא תיטען. בפרט, כשהיא באה מפיהן של רשויות ציבוריות המחויבות בחובת הגינות ותום לב מוגברת.

14. כך, ביחס לטענות דומות, נקבע:

"לטעמי אין ההסכם שבפני שומר על הגינות מינימלית, סבירות ויושר ואין הוא מקיים את עקרון תום הלב כל עוד אין לקרוא מתוכו התחייבות הדדית מצד העירייה, שלא לעשות כל מעשה ו/או מחדל שיהא בו כדי לעכב את השלמת העבודות. הכל, כמובן, בגבולות מתחם הסבירות. בנסיבות של מערכת היחסים החוזית שבין הצדדים קיימת ציפייה מוצדקת של כל אחד מהם, כי הצד השני יעשה להצלחת הפרויקט ולעמידה בלוח הזמנים שנקבע לביצועו. לא ייתכן כי התובעת תהיה מחויבת שלא לסטות מלוח הזמנים הקבוע בהסכם ולעמוד בו בדווקנות ואילו על העירייה לא תחול אותה התחייבות כלפי התובעת."

[הדגשה שלי, ה.א.]

ראה: ת"א (ת"א) 3320/98 אילן אמיר חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה.

15. כשבאו קביעות אלה בפני בית המשפט העליון אישר בית המשפט העליון את האמור לעיל והוסיף:

"עיכובים מסוימים עשויים להיחשב כסבירים. כך, לדוגמה, עיכובים הנובעים משינויים שניתן לעשותם לפי החוזה, עיכובים בגין דרישה לתיקון ליקויים בעבודת הקבלן וכדומה. סבירות העיכוב היא ענין שיש לבחון לאור נסיבות המקרה, בהתחשב, בין היתר, בגורמים לעיכוב, ביכולת להימנע מן העיכוב על ידי ביצוע עבודה ותכנון מושכלים מראש, במשך העיכוב והיחס בין משך העיכוב למשך הפרויקט, בעלויות הצפויות לצד השני לחוזה עקב העיכוב ובגורמים נוספים... אם צד לחוזה מתנהל באופן הגורם לעיכוב שאינו סביר בנסיבות הענין, עליו לקחת בחשבון כי הוא עשוי להיות מחויב בתשלום פיצויים חוזיים לצד השני לחוזה, בגין נזקי העיכוב".

ע"א 2239/06 אילן אמיר חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה (ס' 9-11 לפסק הדין).

16. אומנם, באותו מקרה לא דובר על הסכם שתנאיו זהים להסכמים נשוא התביעה שבפני, ואולם כמו שם, גם בפני, אין בהסכמים הוראה המסדירה את תוצאותיו של עיכוב שנוצר בשל התנהלות הנתבעות.

ההוראה שבסעיף 400.04 אינה מקנה לנתבעות זכות לגרום לעיכובים בלתי סבירים בהשלמת העבודות. אדרבא, גרימת עיכובים בלתי סבירים עשויה להחשב כחוסר תום לב בקיום ההסכמים וכהפרה של ההסכמים (שם בס' 10 לפסק הדין).

17. באותו סעיף, 400.04, חויבה התובעת להגיש לאישור המפקח מטעם הנתבעות לוח זמנים מפורט, שיהיה מתואם עם עבודות הקבלנים האחרים.

חיוב התובעת להגיש לוח זמנים כזה, כמו גם חיובה לתקן אותו על פי הערות המפקח ולעדכן אותו במהלך העבודה, אינו מתיישב עם טענת הנתבעות, כאילו לא היתה כל חשיבות לפרק הזמן הנקוב בהסכם וכאילו ברור היה מראש שלא ניתן לסיים את העבודות בפרק הזמן הנקוב בו.

18. טעם נוסף לדחיית טענות הנתבעות מצוי בכך שטענות אלה אינן מתיישבות עם מסמכים שעשו נציגי הנתבעות בזמן אמת ומהם עולה כי אותם נציגים סברו כי אכן מגיע לתובעת פיצוי בגין העיכובים שהיו בביצוע העבודות.

19. כך, בסיכום ישיבה בענין מט"ש מעיין צבי (ת/18) ציין העד בן מאיר, עד הנתבעת, כי תביעתה של התובעת ביחס לעיכובים בביצוע מוצדקת, גם אם רק בחלקה, וכי הדברים האלה הינם גם על דעת היועץ המשפטי של הנתבעות.

לו היה ממש בטענות הנתבעת, ניתן היה לצפות כי מפרוטוקול אותו דיון ניתן יהיה לראות כי מר בן מאיר דוחה כבר אז את כל טענות התובעת.

בפועל, כאמור, ההיפך הוא הנכון ומר בן מאיר סבר בזמן אמת כי דרישת התובעת מוצדקת.

אגב, מר בן מאיר גם לא הציג הסבר כלשהו לכך שבאותה ישיבה כלל לא טען שיש לנתבעות טענות כלשהן כנגד התובעת (עמ' 252 שו' 104) וגם לא הסביר מדוע, אם אכן סברו הנתבעות שהתובעת היא שאחראית לעיכוב בביצוע העבודות, לא הגישו הנתבעות תביעה כנגדה (עמ' 254 שו' 27-30).

20. למעשה, לא רק העד בן מאיר סבר, בזמן אמת וטרם הגשת התביעות, כי יש ממש בטענות התובעות. גם המפקח במט"ש מעיין צבי, מר הוניג, ציין כבר במכתבו מיום (נספח ח' לבר"ל בתיק 8507-06-09 בעניין מעיין צבי) כי יש מקום לפצות את התובעת.

21. לנוכח מסמכים אלה, המתעדים את עמדת נציגי הנתבעות במועדים הרלבנטיים לתובענות, ברור כי אין ממש בטענת הנתבעות כאילו התמשכות העבודות, כפי שנמשכו בסופו של דבר בפועל, היתה צפויה ואינה מעניקה לתובעת זכויות כלשהן. נראה, שלא ניתן אלא להסיק כי מדובר בטענות שהעלו הנתבעות אך ורק כדי להדוף את התובענות והן עצמן אינן מאמינות באמיתותן.

22. אני דוחה לכן את טענת הנתבעות, כאילו חוסם סעיף 400.04 את התביעה. עם זאת, לאור האמור בסעיף זה ברור כי לא כל איחור או עיכוב יזכו את התובעת בפיצוי אלא רק איחורים או עיכובים שאינם סבירים ואשר יכולים היו להמנע מראש בתכנון וביצוע מושכלים מראש.

האם יש בהוראת סעיף 2.65 בפרק ח' להסכם כדי להביא לדחיית התביעה?

23. הנתבעות טענו כי על מנת שתקום לתובעת זכאות לקבלת כספים כלשהם, מעבר לתמורה החוזית הנקובה בהסכם, היה עליה לכלול את תביעותיה בענין זה בזמן אמת, ובמסגרת חשבון שיוצג בסוף כל חודש, שאם לא כן רואים אותה כמי שויתרה על תביעותיה לחלוטין וללא תנאי.

24. הנתבעות מפנות בענין זה לסעיף 2.65 לחוזה הכללי (עמ' 381 לנספחי תצהיר ברניב). סעיף זה קובע כדלקמן:

"2.65. תביעות הקבלן - הגשה חודשית.

(1) הקבלן יגיש למפקח בסוף כל חודש רשימה, שתפרט את כל תביעותיו לתשלומים נוספים, שלא הותנה עליהם, ואשר לפי דעתו הוא זכאי לקבל עקב ביצוע "המבנה", במשך החודש שקדם לחודש שבסופו על הקבלן להגיש את הרשימה האמורה.

(2) תביעה שלא הוכללה ברשימת התביעות כאמור בסעיף 1 לעיל, רואים את הקבלן כאילו ויתר עליה לחלוטין וללא תנאי, אלא אם הודיע בסוף החודש כאמור, על כוונתו להגיש את התביעה".

25. לטענת הנתבעות, מאחר שהתובעת לא דרשה במסגרת החשבונות החלקיים שהגישה כל תשלום מעבר לתמורה הנקובה בהסכם, ממילא אין היא זכאית לתשלום כזה ורואים אותה כמי שויתרה על דרישותיה לחלוטין וללא תנאי.

גם דינה של טענה זו להידחות.

26. אותו סעיף, שעליו סומכות הנתבעות את טענותיהן, אינו מצוי בחלל ריק אלא הוא חלק מפרק ח' להסכם שכותרתו "שינויים, הוספות והפחתות".

מקריאת הפרק הזה במכלול אחד, ברור כי אותן דרישות המפורטות בסעיף 2.65 עניינן דרישות שמקורן בשינויים, הוספות או הפחתות של עבודות, פריטים או כמויות ביחס לאלה הנקובים בהסכם, ואין הוא נוגע כלל לדרישות התובעת כפי שהן מפורטות בתביעות שבפני, דרישות שעניינן פיצוי בגין התמשכות העבודות וכן הפרשי הצמדה וריבית המגיעים לה, לטענתה, על הסכומים הנקובים בהסכם ובגין התמשכות העבודות ומועד ביצוע התשלומים בפועל.

27. טענה דומה שהועלתה בענין אחר נדחתה על ידי בית המשפט העליון:

"עוד טוענת העירייה שעל פי סעיף 16 לנספח א' להסכם, היתה החברה מחויבת להגיש מדי חודש, במסגרת חשבונותיה החלקיים, את כל תביעותיה בגין השינויים שביצעה. החברה לא עשתה כן, והמתינה עד לאחר סיום הפרויקט. לכן, לטענת העירייה, מנועה החברה היום מלדרוש סכומים אלו. דין הטענה להידחות. יש להבחין בין העלויות הישירות הנדרשות לביצוע השינוי לבין סך העלויות והנזקים שנגרמים בגין עיכובים עקב השינויים. סעיף 16 בהסכם עוסק בעלויות מהסוג הראשון – העלויות הישירות הנדרשות לביצוע השינויים – ולא בעלויות מהסוג השני. העלויות מהסוג הראשון הן העלויות המוסדרות במסגרת החוזה. העלויות מהסוג השני הן עלויות הנובעות מהפרת החוזה. יש להדגיש כי קיים קושי ממשי לאמוד את הנזקים הישירים והעקיפים של העיכובים באופן חודשי".

ראה: שם בע"א 2239/06 שהובא לעיל.

28. אני דוחה איפוא את טענת הנתבעות, כאילו יש לדחות את דרישת התובעות ולו מן הטעם שלא פרטו את דרישותיהן בזמן אמת ובמסגרת החשבונות שנשלחו לנתבעות במהלך העבודה.

יש לבחון איפוא את טענות התובעת לגופן.

לעניין הרחבת החזית

29. ב"כ הנתבעות טען כי בסיכומי התשובה של התובעת כלולות טענות שיש בהן משום הרחבת חזית.

אני דוחה טענות אלה של הנתבעות. סיכומי התשובה – כשמם כן הם – סיכומים שבהם רשאית התובעת להשיב ולהתייחס לטענות שפורטו ע"י הנתבעות בסיכומיהן.

כך עשתה התובעת ואין בכך כל פגם.

30. קבלת טענת הנתבעות, משמעה קביעה לפיה היה על התובעת לצפות מראש את כל טענות הנתבעות ולהתייחס אליהן בסיכומיה – ואם כך תאמר – לשם מה נדרשים בכלל סיכומי תשובה?

אני דוחה לכן את טענות הנתבעות בבקשה שהגישו למחיקת סעיפים מסיכומי התשובה של התובעת.

אי המצאת יומני עבודה

31. איש מהצדדים לא הציג את יומני העבודה בנוגע לעבודות במט"שים.

כל אחד מהצדדים טען כי את המחדל שבאי הגשת היומנים יש לזקוף לחובת הצד שכנגד.

32. שקלתי את טענות שני הצדדים בעניין זה והגעתי לכלל מסקנה כי את המחדל הזה יש לזקוף לחובת הנתבעות. זאת, משום שבסופו של דבר – עלה בידי התובעת להוכיח את טענותיה גם ללא יומני העבודה – ואילו הנתבעת, ללא אותם יומנים, לא הצליחה להוכיח את טענותיה.

במה דברים אמורים?

33. התובעת טוענת כי ביצוע העבודה התעכב.

למעשה, אין על כך מחלוקת והכל מודים כי העבודות הסתיימו לאחר המועד שנקבע מראש לסיומן.

34. התובעת טוענת כי העיכוב בביצוע העבודות מקורו בהתנהלות בלתי סבירה מצד הנתבעות, באיחורים במסירת המיבנים, בעיכובים בלתי סבירים באספקת ציוד, שמקורם, בין היתר, בכך שחלק מהתקציב לפרוייקט אושר באיחור, ובכך שהנתבעות התעכבו מאוד בהעברת תוכניות העבודה ותיקנו אותן פעמים רבות.

כל הטענות האלה הוכחו, כפי שיפורט להלן.

35. הנתבעת, לעומת זאת, שטענה כי מקור העיכובים בהתנהלות התובעת – היא שצריכה היתה את יומני העבודה, על מנת להוכיח את טענותיה, לפיהן, בין היתר, התובעת נמנעה מלהתקין במועד ציוד שכבר סופק לה, ונמנעה מלספק די עובדים לאתר.

בהעדר יומני עבודה – נותרו טענות הנתבעת בעניין זה טענות בעלמא.

36. המחדל, שבאי הצגת היומנים, נזקף לכן, בהכרח, לחובת הנתבעות – שהעדים מטעמן טענו שהיו יומני עבודה וכי תיעדו בהם את כל הנתונים הרלוונטים, כולל מספר העובדים באתר (עמ' 194 שו' 10-13).

עדי הנתבעות הם שהיו מופקדים על יומני העבודה, שכן לפי סעיף 2.3 להסכם המפקח הוא שחייב לנהל את היומן – ואם לא עלה בידי הנתבעות להציגם – אין להן להלין אלא על עצמן, וודאי שאין לגלגל מחדל זה דווקא לפיתחה של התובעת.

37. על כל פנים – גם לו הייתי מוצאת כי היומנים נדרשו גם להוכחת טענות התובעת, וסבורני שטענותיה הוכחו גם ללא אותם יומנים, אין מקום למסקנה שמבקשת הנתבעת להסיק – ולפיה די באי המצאת היומנים כדי להביא לדחיית התביעה!

התובעת הציגה ראיות לרוב להוכחת טענותיה בעניין העיכובים הנטענים על ידה – ובכלל זה ראיות שהנתבעות סרבו, משיקוליהן, לחשוף.

התנהלות הנתבעות בהקשר זה "זכתה" לתיעוד רב בפרוטוקולים ובהחלטות שניתנו בתיק זה – ואין זה המקום לשוב ולפרטן.

38. לנוכח המסמכים שהוצגו, קשה להשתחרר מהרושם שלא בכדי נמנעה הנתבעת מלחשוף אותם מסמכים, שחלקם נכתב על ידי עדי הנתבעת בן מאיר ושוער (ת/11, ת/12, ת/14, ת/15), וחלקם אף ע"י ב"כ הנתבעות (ת/10, ת/13), שחזקה עליו שבמשרדו, לפחות, אם לא במשרדי הנתבעות עצמן, מתנהל תיוק מסודר ועפ"י חוק.

הנתבעות טענו כי די במכתביו של מר בן מאיר, כדי ללמד על כך שכבר במהלך ביצוע העבודות הועלו כנגד התובעת טענות בנוגע לקצב העבודה ולוח הזמנים.

39. ניסיונן של הנתבעות לסמוך על מכתביו של בן מאיר – נדונו לכישלון. מדובר בעד שעדותו הותירה רושם שלילי ביותר, של עד מתחכם, שהדיוק ממנו והלאה. די לעיין בתשובותיו על מנת להבין כי לא ניתן לסמוך על עדותו.

כך, לא נרתע מלהעיד, באדישות גמורה למשמעות תשובותיו, כי אינו רואה כל פגם בכך שבמסמכים צויין מועד התחלת עבודות שאינו נכון (לפי גרסתו) שכן כך ניתן היה להציג בפני הרשויות את המועד השגוי ולהניען לשלם על פיו (עמ' 253 שו' 24-26).

40. כך גם בעניין עדותו בנוגע לתשלומים שבוצעו לתובעת, תשלומים שלטענת העד בוצעו ללא שהיתה מצד התובעת ערבות, ולפיכך בניגוד להסכם (עמ' 176 שו' 26-28).

תשובתו באותו עניין מלמדת על מניפולטיביות והתנהלות שכל כולה שיטת "מצליח", אף אם הדבר כרוך במסירת נתונים שגויים או בהסתרת נתונים רלוונטיים.

41. בנסיבות אלה, קשה שלא לקבל את טענת התובעת, כאילו מכתביו אליה הם חלק מאותה התנהלות, שנועדה רק להסתיר ולהסוות את התנהלותו של העד עצמו – ששימש כמנהל הפרוייקט ואשר הודה כי עיכובים הם דבר שבשגרה בפרוייקטים שבניהולו!! (עמ' 254 שו' 7-11).

42. יש לציין כי תמוהה לא פחות הייתה עדותו של מר בן מאיר על כך שהשמיד את כל החומר הנוגע לפרויקטים, וזאת אף שידע, כבר במועד השמדת החומר, כי לתובעת טענות ודרישות כלפי הנתבעות (עמ' 181 שו' 21-27, עמ' 183 שו' 16, עמ' 184 שו' 23-27). התנהלות זו של העד, אם אכן כך פעל, מתיישבת, לכאורה, עם טענות התובעת בדבר ניהול כושל מצידו של העד, הן בפרויקטים נשוא התביעה והן בפרויקטים אחרים, יותר מאשר עם הטענה כאילו הפרויקט נוהל לעילא ולעילא והעיכובים, ככל שהיו בו, מקורם רק בהתנהלות התובעת.

43. בכתב ההגנה טענו הנתבעות, כי הן סיפקו לאלקו את כל שנדרש מהן במועד. לצורך הוכחת טענה זו היה עליהן להציג את יומני העבודה. משלא עשו כן, למרות שלטענתן העדים מטעמן ניהלו יומני עבודה, אי הצגת מסמכים אלה תילקח בחשבון לחובתן.

כך, למשל, בבקשת הרשות להגן בתיק 8551-06-09 בסעיף 38-41 נטען: "חזית המריבה היא שלא בגלל איחורים באספקת ציוד נטענים נגרמה ההתארכות, למשל טוענים שזה בגלל עובדים ובגלל קצב עבודה" (עמ' 36 שו' 11-16). על הנתבעות היה להוכיח טענות אלה באמצעות ראיות ברורות, כגון יומני העבודה.

44. מר חיימוביץ העיד כי הנתבעות לא הציגו לו את יומני העבודה (עמ' 40 שו' 10). הנתבעות לא התייחסו לכך ולא הזימו זאת. באמצעות יומני העבודה היו הנתבעות יכולות גם להזים את עדותו של מר ברניב, שהעיד כי באופן שוטף לא היו יומני עבודה באתר ורק כאשר רצה לתעד עבודה שלא פורטה בכתב הכמויות, תיעד זאת ביומן עבודה (עמ' 121 שו' 12, 21 ועמ' 127 שו' 2).

45. מר יגאל שחם, שהעיד מטעם הנתבעות, טען כי היו יומני עבודה, בהם רשמו כמה פועלים היו (עמ' 194 שו' 10-13), וכי כתב ביומני העבודה שאלקו מעכבת את הרצת האתר (עמ' 201 שו' 1-6). אם כך הדבר, לא ברור מדוע לא הגישו הנתבעות את יומני העבודה לצורך הוכחת טענותיהן והזמת טענות אלקו. מחדל זה נלקח לכן לחובת הנתבעות, כמי שהיה להן מה להסתיר ולא בכדי לא הציגו את יומני העבודה.

גם מר הוניג, אשר עדותו היתה תמוהה והותירה רושם מגמתי, העיד כי היו יומני עבודה (עמ' 235 שו' 22-24), אך טוען כי לא זוכר אם ראה אותם (עמ' 236 שו' 1). טענה זו תמוהה מאד, ומר הוניג נשאל על כך ע"י בית המשפט - שהרי הוא שהיה צריך לחתום על יומני העבודה. תשובתו, כי מי שחתם מטעמו על היומנים היה מר שוער, אינה מספקת מענה להעדרם של היומנים (עמ' 236 שו' 7).

46. אי הצגת יומני העבודה נזקפת אפוא לחובת הנתבעות, שחזקה כי לו היו מציגות אותם, היו סותרים את טענותיהן כאילו מקור כל העיכובים בהתנהלות התובעת.

הימנעות מהבאת עדים:

47. שני הצדדים בחרו אילו עדים להביא ומעדותם של מי להמנע. שניהם נמנעו מלהביא את כל המעורבים בעבודות והביאו רק את חלקם. בנסיבות האלה, אי הבאת העדים מצד שני הצדדים "מתקזז", לא מצאתי מקום ליתן לכך משקל מהותי, ויש לבחון את העדויות שהביאו הצדדים.

יפים לעניין זה דברי בימ"ש השלום ברשל"צ בעניין ת"א 7234/02 ענתבי קרמיקה בע"מ נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (כב' השופט מנהיים, מופיע בנבו): "אשר לאי הבאת עדים ומסמכים כראיות, דומני שבכך "חטאו" כל הצדדים.... כך מסתבר שהטענות בדבר אי הבאת עדים וראיות חלות כאן בכל הכיוונים האפשריים, ולמעשה מנטרלת זו את זו".

כן ראה: ה"פ (שלום רמלה) 213/07 זנגי נ' סייג (מופיע בנבו): "כל אחד מהצדדים טען שהצד שכנגד לא הביא עד חיוני להעיד. סבור אני שטענות הצדדים מקזזות האחת את השניה, ויש להתייחס אך ורק לעדויות שנשמעו בפני".

כמה זמן נמשך ביצוע העבודות?

48. התובעת טוענת כי במט"ש ניר עציון נקבע מועד תחילת העבודות ליום 1.9.05 ולפיכך המועד לסיום ביצוע העבודות היה 150 יום, חמישה חודשים מאוחר יותר, היינו ביום 1.2.06. בפועל, לטענתן, הסתיימו העבודות רק ביולי 2006.

למרות סיום העבודות כבר ביולי 2006 הופעל המט"ש בניר עציון רק ביום 25/1/07.

49. לטענת התובעת, עד למועד הפעלת המט"ש היא נדרשה, מכח ההסכמים עליהם חתמה מול הנתבעות, להחזיק צוותי שמירה במקום ולעמוד הכן לכל קריאה מטעמן של הנתבעות, ולכן רק במועד הפעלת המט"ש סיימה למעשה את העבודות ושוחררה מהתחייבויותיה במקום.

50. התובעת טוענת כי במט"ש מעיין צבי נקבע מועד תחילת העבודות ליום 31/10/05 ובהתאם היה עליה לסיים את עבודתה שם ביום 31/3/06.

בפועל, לטענתה, הסתיימו העבודות רק באוגוסט 2006 והמט"ש הופעל רק ביום 24/9/07.

51. הנתבעות טוענות מנגד כי עוד טרם תחילת העבודות בשני המט"שים, סוכם כי מועד תחילת העבודות יידחה בחודשיים. בנוסף, לטענת הנתבעות, אין כל רלבנטיות למועד שבו הופעלו המט"שים והתובעת סיימה את עבודתה, בכל אחד מהפרויקטים, חודשים רבים לפני הפעלת המט"שים.

לטענת הנתבעות, מאז סיום ביצוע עבודות התובעת ועד להפעלת כל מט"ש לא נגרמה לתובעת כל הוצאה או עלות נוספת מלבד הוצאות שמירה במקום ויש לדחות את כל טענותיה ביחס לעלויות תקורה וכיו"ב.

52. אני דוחה את טענת הנתבעות, כאילו נדחה מועד תחילת העבודות, בכל אחד מהפרויקטים, בחודשיים, וכי יש לחשב בהתאם את המועד הצפוי לסיום העבודות בכל אחד מהפרויקטים, וממילא את העיכוב בסיומן.

טענות אלה של הנתבעות נסמכות אך ורק על עדותו בעל פה של מר בן מאיר ואין להן זכר במסמכים כתובים כלשהם.

53. המסמכים, עליהם חתמו הצדדים, מציינים מפורשות את מועדי תחילת העבודות, ולו היה ממש בטענות הנתבעות, כאילו הסכימו הצדדים לדחות את המועדים האלה בחודשיים, ניתן היה לצפות כי ייערך מסמך מסודר המשקף את ההסכמות האלה.

העדר מסמך כזה, כמו גם העדר כל התייחסות שהיא לדחיה הנטענת, במסמך כלשהו מהמסמכים שנערכו במהלך ביצוע העבודות, מערער מאוד את טענת הנתבעת, שעליה הנטל להוכיח את טענתה, כאילו חרף האמור בצו התחלת העבודה הסכימו הצדדים על מועד אחר לתחילת העבודות.

54. כאמור, טענות הנתבעות בעניין זה נסמכות אך ורק על עדותו של מר בן מאיר מטעמן. כפי שכבר ציינתי, לא ניתן לסמוך על עדות זאת כלל.

למעשה, מעבר לדברים שכבר נאמרו לעיל אודות עדותו של עד זה, די במכתביו לתובעת כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענה זו.

55. במכתבו של בן מאיר מיום 12.02.06 (נספח 2 לתצהירו), נכתב: "הלו"ז שנחתם אתכם והחתום על ידכם הינו קריטי להפעלת המט"ש בזמן". אמירה זו מחזקת דווקא את גרסת אלקו, לפיה הצדדים עמדו על לוחות הזמנים שנקבעו מראש וכי לא הייתה כל הסכמה על דחייה של חודשיים בתחילת העבודות.

56. הנתבעות פעלו בחוסר תום לב, כאשר ידעו מראש, לטענתן, שלא יוכלו לעמוד בלוחות הזמנים, אך לא עדכנו את המועדים מול אלקו (עדות בן מאיר בעמ' 254 שו' 1). במכתבו של בן מאיר מיום 07.03.06 (נספח 3 לתצהירו) הוא חוזר על כך שהלו"ז להפעלת המכון "הינו קריטי ואיננו ניתן לשינוי". לא רק שדברים אלה שומטים את הקרקע מתחת לטענות הנתבעות, הם גם מערערים לחלוטין את מהימנותו של מר בן מאיר ומהימנות עדותו בפני, עדות שהייתה תמוהה ביותר. כך מר בן מאיר טען, למשל, כי איחורים בביצוע פרויקטים בכלל ופרויקטים לבניית מכוני טיהור בפרט הם דבר שבשגרה וכי עיכוב של 2-3 חודשים הוא סביר (עמ' 183 שו' 21), כשהוא מצביע, לשם דוגמה, על איחורים של 4 שנים ו - 10 שנים בפרויקטים שהוא היה מופקד על ניהולם (עמ' 254 ש' 7-11).

57. מדובר בהתנהלות נפסדת ואני דוחה מכל וכל את טענתו של מר בן מאיר, כאילו ניתן ללמוד מכך שאף פעם לא עומדים בלוח זמנים. שוויון הנפש, שבו התייחס מר בן מאיר לאיחורים, מעיד, לכל היותר, על הדרך שבה הוא מנהל את האתרים שלניהולם מונה. (עמ' 254 שו' 7-11). על עדותו, לפיה "רק בארה"ב ובגרמניה אין תיקוני תוכניות" (עמ' 257 שו' 6-13). דומה שאין צורך להוסיף, וכך גם אודות המשתמע מעדותו בעמ' 253 שו' 24-26.

58. מדובר בעדות מקוממת, בה במידה שהיא תמוהה, ודומה שיותר משהיא תומכת בגרסת הנתבעות, היא מלמדת, לכאורה, על ניהול כושל מטעמו של העד. מעדותו של בן מאיר עולה, לכאורה, כי אי סדרים הם חלק מהתנהלותו השוטפת, ר' גם עדותו לעניין אישור החשבונות (עמ' 176 שו' 26-28).

התרשמותי היא כי עדותו של בן מאיר אינה מהימנה. כך, למשל, טען כי לא התכתב עם סיניבר (עמ' 178 שו' 30), אך מכתבים כאלה הוגשו על ידי אלקו כראייה.

כך, טען כי האיחורים היו סבירים (עמ' 249 שו' 6-7), וכאשר נשאל איך זה מתיישב עם

סגנון מכתבו החמור – טען כי זה סגנונו (עמ' 249 שו' 8-9).

בן מאיר לא ידע להשיב למה אישר בישיבה (ת/18) שמגיע לאלקו פיצוי ואילו היום הוא טוען שלא מגיע לה (עמ' 252 שו' 5). הוא גם לא ידע להשיב מדוע לא עירב את עו"ד הדסי לשלוח מכתב התראה לאלקו – אם אכן היו כל כך הרבה עיכובים מצידה (עמ' 250 שו' 18).

בן מאיר טען לנהלים "פסולים" של אלקו, בטענה שזה מקובל בכל פרויקט – אך הוא כלל לא בדק זאת לגבי אלקו (עמ' 252 שו' 17 – עמ' 253 שו' 1), ומדובר בטענה בעלמא שלא נבדקה ולא הוכחה.

59. כאילו לא די בכל האמור עד כה - טענת הנתבעות, כי אלקו הסכימה לדחייה של חודשיים בתחילת העבודות, נסתרת באופן מוחלט לאור דבריו של מר בן מאיר עצמו, במכתבו מיום 14.03.06 (נספח 4 לתצהירו) לפיהם צו התחלת עבודה ניתן לאלקו ביום 23.10.05, וכי "לוח הזמנים המעודכן שנמסר להפתעתנו במהלך הישיבה, שמשמעותו דחייה בחודשים מהמועד המקורי לסיום הביצוע ומהמועד שצוין בלו"ז המקורי שנמסר על ידכם – איננו מקובל לחלוטין" [ההדגשה במקור, ה.א.].

60. אוסיף, כי לו הייתה אמת בטענת הנתבעות, כי הצדדים הסכימו בדיון מיום 1/8/05 על דחיית תחילת העבודות בחודשיים, הרי שאין כל הגיון בכך שהנתבעות הוציאו ביום 29/8/05 צו התחלת עבודה ליום 1/9/05. לו אכן הייתה הסכמה כאמור, צו התחלת עבודה היה מוצא ליום 1/11/05 (ראה עדות חיימוביץ בעמ' 46 שו' 25).

61. ואולם, הראיה הטובה ביותר לכך שאין ממש בטענת הנתבעות, נמצאה דווקא בעדותו של העד מר שוער, שהעיד מטעמן.

מר שוער אישר בעדותו כי אין זה נכון שהייתה הסכמה לדחות את תחילת העבודות בחודשיים (עמ' 216 שו' 30; עמ' 217 שו' 1), ואישר את גרסת אלקו, לפיה אלקו הסכימה רק שהציוד יתעכב בחודשיים (עמ' 217 שו' 4-6). למעשה, מר שוער הודה בעדותו כי אין לו מושג על סמך מה נכתב בסעיף 33 לתצהירו המועד להתחלת העבודה (עמ' 217 שו' 7-10).

62. גם מר יגאל שחם אישר בעדותו כי בניר עציון התבצעו עבודות כבר בספטמבר 2005 (עמ' 193 שו' 12), טענה השומטת את הקרקע מתחת לטענת הנתבעות כי סוכם על דחיית תחילת העבודות בחודשיים וכי אלה אמורות היו לכן להתחיל רק בנובמבר 2005.

63. אני דוחה אפוא את טענת הנתבעות, כאילו נדחה מועד תחילת ביצוע העבודות בחודשיים וכאילו המועד הנקוב בכל אחד מההסכמים אינו נכון.

64. אשר למועד סיום העבודות – בעניין זה אין, למעשה, מחלוקת בין הצדדים ואף הנתבעות מודות כי העבודות בפועל סיימה התובעת במועדים הבאים:

במט"ש ניר עציון – סוף יולי 2006 (סעיף 9 לתצהיר מר שוער) – כלומר 6 חודשים לאחר מועד הסיום החוזי.

במט"ש מעיין צבי – סוף אוגוסט 2006 (נספח ה' לתצהיר הוניג) – כלומר 5 חודשים אחרי מועד הסיום החוזי.

65. הזרמת השפכים למט"ש ניר עציון החלה רק ביום 25.01.07 (סעיף 1 לנספח 17 לתצהיר בר ניב, עמ' 529), ובמט"ש מעיין צבי היא החלה רק ביום 24.09.07 (מכתב מר הוניג נספח ח' לבר"ל מעיין צבי).

התובעת טוענת כי עד להפעלת כל אחד מהמט"שים נגרמו לה הוצאות ועלויות שונות.

האם העיכובים מצד הנתבעות היו סבירים?

66. יחד עם צו התחלת עבודה, הייתה אמורה התובעת לקבל מהנתבעות את כל התוכניות לביצוע (עמ' 128 שו' 24) ואת כל המבנים כשהם מוכנים להתקנת הציוד (עמ' 142 שו' 10). לטענת בר ניב, התובעת הסכימה לספוג חודשיים איחור באספקת ציוד (עמ' 157 שו' 21) – אך לא הסכימה שכל הציוד יסופק בחודשיים איחור (עמ' 165 שו' 26 – עמ' 166 שו' 1). לטענת התובעת, גם בחלוף אותם חודשיים הציוד לא סופק במלואו (עמ' 161 שו' 1-14, 28).

למעשה, הנתבעות מודות כי היו עיכובים באספקת ציוד, אך טוענות שרק חלק התעכב וכי אותם עיכובים היו זניחים, ולא גרמו לעיכוב בעבודות.

67. הנתבעות טוענות, כי התמשכות העבודות, ככל שהתקיימה, נבעה ממחדלי התובעת בביצוע עבודות החשמל והתוכנה המרכזיים – עבודות שלא היו תלויות בגורמים שלישיים ובעבודות בשטח – שכן מדובר בעבודות התובעת לתכנון-ייצור-אספקת-והתקנת לוחות החשמל המרכזיים והתוכנה המרכזית. לכל הפחות, טוענות הנתבעות, כי מחדלים אלה מנתקים את הקשר הסיבתי שבין האיחורים המיוחסים לנתבעות לבין התמשכות העבודות. לטענת הנתבעות, שתקה התובעת לגבי טענה זו, לא חקרה את העדים בנקודה זו, ולכן יש לראות בה כמודה בטענה.

68. בעניין זה טוענות הנתבעות, כי מר בר ניב, שהעיד מטעם התובעת, נמנע מלצרף מסמכים ופרוטוקולי ישיבות לגבי מעיין צבי מיום 16.02.06 ועד לסיום הביצוע באוגוסט 2006, המוכיחים כלהלן: כי עבודות החשמל בוצעו בקצב איטי מלכתחילה, בכוח עבודה חסר וללא משרד פיקוח; כי היה כשל בתכנון בייצור ובאספקת לוחות החשמל המרכזיים אשר נכון ליום 29.06.06 טרם הסתיימה אפילו הכנתם במעיין צבי; כי תוכניות לוחות חשמל מרכזיים מתח נמוך הוגשו רק ביום 07.03.06; כי נכון ליום 27.04.06 לוחות החשמל היו רק בתחילת הייצור; כי לא היה מהנדס ביצוע ומנהל עבודה כנדרש במעיין צבי; כי התובעת לא הציגה תוכנה מרכזית שהייתה אמורה לספק אותה עד ליום 20.05.06; שהתובעת הגישה בקשות למתכנן, לאישור ציוד שונה מהמתחייב – בקשות שסורבו – ויצרו עיכוב של חודשים.

כך, טוענות הנתבעות, גם בעניין התוכנה המרכזית, מהפרוטוקולים שהוצגו עולה כי במעיין צבי, נכון ליום 20.05.06, עדיין נדרשה התובעת להביא את התוכנה, ובין אוגוסט לנובמבר 2006 עבד מר לוכנר על התוכנה.

69. לטענת הנתבעות, גם בניר עציון נתקיימו אותם מחדלים מצד התובעת. כך, למשל, נכון ליום 05.06.06 עדיין לא אושרו לוחות חשמל מתח נמוך, ולכן לאחר פרק הזמן שנדרש לאספקה ולהתקנה, הגיע מועד יולי 2006, הוא מועד סיום העבודות בניר עציון.

70. הנתבעות טוענות, כי התובעת היא אחראית להתמשכות העבודות, בשל מחדליה בניהול העבודות; בצוותי עבודה בלתי מתאימים ובלתי מספקים; ללא מנהלי עבודה ו/או מהנדסים מתאימים; בקצב עבודה איטי; כאשר במהלך מלחמת לבנון השנייה עזבו צוותי התובעת את האתר תוך שצוות אחד נודד בין שני האתרים. לטענתן, התובעת נמנעה מהצגת מסמכים מהותיים לגבי ישיבות מעיין צבי החושפים את מחדלי התובעת. לטענתן, התובעת פעלה בשיטות עבודה לקויות לגבי סדר התקנת הציוד, ובאופן שציוד של אלפא לבל (ציוד ענק וכבד) עמד חמישה חודשים ללא התקנה בפתח המכונים בשל בחירתה של התובעת שלא להתקינו ולדחות התקנתו.

71. חרף כל טענות הנתבעות - שוכנעתי, כי הנתבעות הן שגרמו, במעשיהן ובמחדליהן, לעיכובים בלתי סבירים בעבודות.

עדות מר חיימוביץ על שילוב הגורמים לעיכוב בעבודות – היתה אמינה וסדורה. מעדות זו עולה כי מקור העיכוב בכמה גורמים: קבלת המבנים באיחור (עמ' 37 שו' 16; עמ' 53 שו' 23; עמ' 66 שו' 6-12, 24). חוסר אישור תקציבי מצד הנתבעות, שעיכב אף הוא את ההזמנות ואת ביצוע העבודות (עמ' 37 שו' 9, עמ' 56 שו' 25). המתנה בת חודשיים לחשמל ועוד שנה לקבלת המבנה (עמ' 42 שו' 1-6). להמתנה של חודשיים לחשמל בניר עציון (עמ' 44 שו' 3).

72. אף כי חלק מאותם עיכובים מקורו בקבלני משנה אחרים, אין הנתבעות יכולות לחסות בצילו של סעיף 400.04 והאמור בו. זאת, משום שכפי שהתברר, ידעו הנתבעות על העיכובים והאיחורים עוד טרם שנמסרו לתובעת צוי התחלת העבודה והנתבעות הסתירו ממנה את העובדה שבעת מתן הצוים טרם סופק כל הציוד לאתרים, עבודות בניית המבנים טרם הסתיימו, המבנים טרם נמסרו ושלב התכנון טרם הבשיל וטרם הושלם.

אין מדובר לכן בעיכובים סבירים, אלא בעיכובים שהנתבעות ידעו, או היו צריכות לדעת עליהם מראש, והכל כפי שיפורט להלן.

עיכובים ממושכים ובלתי סבירים באספקה מצד חברת סיניבר, הספק העיקרי של הנתבעות

73. היקפם הכספי של שני הפרויקטים – ניר עציון ומעיין צבי יחדיו - עמד על 58 מיליון ₪ (עדות בן מאיר עמ' 245 שו' 17), מתוכם חלקה של חברת סיניבר עמד על 24 מיליון ₪ (עדות מר דב שחם מנכ"ל סיניבר עמ' 19 שו' 19). ברור אם כן, כי סיניבר הייתה הספק העיקרי של רוב הציוד הייעודי למט"שים אותם היה על אלקו להתקין.

74. עד מועד כניסתה של אלקו לעבודות באתרים, היו אמורים כל השלבים הקודמים להסתיים – הן הכנת המבנים ע"י קבלן הנדסה אזרחית, והן אספקת מלוא הציוד ע"י חברת סיניבר. ואולם תנאים אלה לא התקיימו.

75. אלקו הסכימה לדחייה של חודשיים באספקת הציוד (ראה עדות מר שוער עמ' 217 שו' 4-6). גם אם מדובר בהסכמה לדחיית אספקת כל הציוד, הרי שסיניבר הייתה צריכה לספק את הציוד בניר עציון עד ליום 01.11.05, ובמעיין צבי עד ליום 01.01.06. ואולם, מהמסמכים שהוצגו בפניי, וכפי שיפורט להלן בהרחבה, גם עד למועדים האמורים לא סופק הציוד על ידי סיניבר. חלק מהציוד אף סופק במועדים המאוחרים למועד סיום העבודות המתוכנן בלו"ז המקורי! להלן פירוט נרחב לגבי מועדי האספקה, עפ"י האתרים השונים.

באתר ניר עציון -

76. עפ"י מכתבו של בן מאיר לסיניבר מיום 09.12.04 (מוצג ת/11), וכפי שבן מאיר אישר בעדותו, תחילה היה על סיניבר לספק את הציוד עד ליום 01.06.05 (עמ' 246 שו' 1).

בן מאיר טען תחילה כי סיניבר עמדה במועד האספקה המקורי, קרי 01.06.05, ולכל היותר איחרה ב- 20-25 ימים (עמ' 246 שו' 7).

77. סיניבר לא עמדה במועד זה, וכראיה מכתבו של בן מאיר מיום 28.07.05 לסיניבר (ת/12) ממנו עולה כי ביולי 2005 בן מאיר הורה לסיניבר לספק את הציוד עד ליום 01.08.05.

78. גם לאחר שהוצגו לו במהלך עדותו מכתב המתכנן מיום 17.02.05 המבקש דחיית האספקה ליום 01.08.05 (ת/16), מכתבי ההתראה שלו עצמו (למשל ת/12 האמור) ושל עו"ד הדסי לסיניבר, ניסה בן מאיר ליצור תמונה לפיה הציוד שלא סופק בזמן היה שולי לפרויקט וכי 95% מהציוד סופק במועד (עמ' 246 שו' 11). בן מאיר ניסה להצדיק את דבריו במוצג ת/12 כאילו סיניבר סיפקה כמעט את כל הציוד ונותר חלק קטן מאד להספקה, ואולם לא מצאתי כי הסבריו מניחים את הדעת (עמ' 246 שו' 16).

79. הנתבעות ידעו – וכבר באוגוסט 2005 ומראש, כי סיניבר לא תעמוד במועדי האספקה של הציוד. כך, בסעיף 4 למכתב ששלח עו"ד הדסי מטעם הנתבעות ביום 07.08.05 (ת/13) צוין, כי לא הגיע "ציוד כלשהו", כלומר לא הגיע כל ציוד – ואני דוחה את הטענה המתחכמת של בן מאיר לפיה אמירתו של עו"ד הדסי ב-ת/13 כי "לא סופק ציוד כלשהו" משמעותה כי רק חלק מהציוד לא הגיע (עמ' 246 שו' 26).

במכתבו של בן מאיר מיום 07.08.05 (ת/14) מביע בן מאיר תדהמה כלפי סיניבר, ואין כל הגיון בטענות בן מאיר בעדותו כי ה'תדהמה' נבעה מאי אספקת ציוד מועט (עמ' 249 שו' 4-9).

80. גם כמעט חודש לאחר מסירת צו התחלת עבודה עדיין לא סופק כל הציוד - כך במכתבו של בן מאיר מיום 25.09.05 (ת/15), הוא כותב לסיניבר כי שום פרק מפרקי הציוד לא סופק בשלמותו, והוא מזכיר דוח מפקח (שלא הוצג).

81. כאמור, סיניבר לא עמדה גם במועדים "הנדחים", לטענתה. כפי שמציין מפקח הנתבעות בסיכום פגישה מיום 31.10.05 (נספח 7 לתצהיר בר ניב עמ' 503) "הציוד לא סופק בשלמותו ועל הספק יהיה להשלים כל חוסר וכל תיקון בצנרת סופקה באופן לא תקין לאתר".

82. מאוחר אף יותר – בנובמבר 2005 עדיין לא סופק כל הציוד. כך, בעניין אספקת מפריד חול, שהייתה אמורה להתבצע עד ליום 15.08.05 (עפ"י סיכום הישיבה מיום 15.08.05), עדיין לא סופק נכון ליום 30.11.05 כפי שעולה מסיכום הישיבה מיום 30.11.05 (נספח 8 לתצהיר בר ניב), ועפ"י חוות הדעת של מר חיימוביץ – סופק לבסוף ביום 20.12.05 (שורה 77 בלו"ז חוזי מול ביצוע).

83. אף לו הייתה הסכמה בדבר דחיית תחילת העבודות בחודשיים, טענה אותה דחיתי כאמור, הרי שגם בחודש דצמבר 2005 עדיין לא סופק כל הציוד ע"י חברת סיניבר.

במכתבו של עו"ד הדסי מיום 07.12.05 (ת/10), הוא מפרט שורה ארוכה של הפרות יסודיות של ההסכם מצד סיניבר, עמד על האיחורים החמורים באספקה ועל מחדלים נוספים של סנייבר והתרה בה כי היא גורמת נזקים כבדים לנתבעות, ונמסר לוח זמנים חדש ושונה לאספקת הציוד, מעבר למועדים שנמסרו לאלקו, ואולם הנתבעות לא מסרו לוח זמנים זה לאלקו, ואף לא הציגו לוח זמנים זה בהליך שבפני. ממכתב זה, שנשלח, כאמור, בדצמבר 2005 עולה, כי באותו מועד טרם סופק כל הציוד לאתר בניר עציון.

במכתבה של חברת סיניבר למר שוער (נספח 10 לתצהיר בר ניב) הודיעה חברת סיניבר כי החל מיום 15.12.05 היא אינה אחראית עוד לשמירה על הציוד באתרים. מר בן מאיר השיב בכתב יד על גבי המכתב "אבקשך לקרוא את החוזה בדקדקנות. כל עוד לא נמסר הציוד בשלמותו האחריות והשמירה מונחות על כתפי חב' סיניאבר". כך שברור שבדצמבר 2005 חברת סיניבר עדיין לא מסרה את הציוד לנתבעות. תגובתו של מר שוער לחברת סיניבר מיום 12.12.05 (ת/1), בו תיעד שיחת טלפון עם מר גביש מסיניבר, בה הודיע למר גביש שציוד רב בהיקף כולל של מאות אלפי שקלים, לא סופק עדיין ולכן הוא מציע לסיניבר לא להעביר כלל את החשבון למנהל הפרויקט.

84. לסיניבר היו טענות על איחור בתשלומים מצד הנתבעות (ת/17). כאשר נשאל על כך בן מאיר, הוא השיב תחילה "קשקוש בלבוש" (עמ' 250 שו' 21) ולאחר שהוצג לו מכתבו של ב"כ סיניבר מיום 21.12.05 (ת/17), הוא טען כי אם יש איחור הוא של האוצר בהעברת התשלומים ואינו בשליטת הנתבעות (עמ' 250 שו' 20-27).

85. באופן דומה, היו איחורים נוספים באספקת ציוד –

• אספקת משאבות ביום 12.12.05 במקום ביום 30.08.05 (ת/1);
• אספקת מפוחים ביום 20.12.05 במקום ביום 15.09.05 (או לאחר איחור חודשיים עד ליום 15.11.05) (סעיף 6 לנספח 8 לתצהיר בר ניב; כותרת עמ' 2 של ת/1; שורה 130 לחוו"ד חיימוביץ לו"ז חוזי מול ביצוע);
• אספקת דפיוזרים הייתה אמורה להיות עד ליום 15.08.05, או לאחר חודשיים איחור עד ליום 15.10.05. ואולם מסיכום הישיבה מיום 31.10.05 (נספח 7 לתצהיר בר ניב) עולה כי עד לאותו מועד טרם סופקו 1352 יחידות דיסקים של הדפיוזרים. ובמכתבו של עו"ד הדסי מיום 07.12.05 לחברת סיניבר האשימו הנתבעות את סיניבר באספקת ציוד פריקתו ואחסנתו באופן פגום ורשלני שגרם נזק לצנרת הולכת אוויר לדפיוזרים (סעיף 5.5 למוצג ת/10);
• אספקת ציוד שקוע שניוני שאמור היה להיות מסופק עד ליום 15.10.05, עדיין לא סופק נכון ליום 30.11.05 (נספח 8 לתצהיר בר ניב);
• אספקת מצללים נעשתה עד ליום 20.12.05 וגם אז תוך חוסרים (נספח 9 לתצהיר בר ניב);
• אספקת ציוד לאגני האיוורור רק ביום 20.12.05 (שורה 92 בחוו"ד חיימוביץ לו"ז חוזי מול ביצוע);
• אספקת משאבות לתחנת השאיבה רק ביום 28.02.06 (שורה 196 בחוו"ד חיימוביץ לו"ז חוזי מול ביצוע);
• אספקת הציוד לתחנת השאיבה רק ביום 02.04.06 – באיחור של 6 חודשים (שורה 121 בחוו"ד חיימוביץ לו"ז חוזי מול ביצוע; עמ' 52 שו' 15 לעדות חיימוביץ);
• אספקת אגני שיקוע סופיים ביום 16.05.06 באיחור של 8 חודשים מהמועד המתוכנן בלו"ז המקורי - ומדובר בשלושה וחצי חודשים לאחר סיום המועד החוזי !(שורה 149 בחוו"ד חיימוביץ לו"ז חוזי מול ביצוע; עמ' 52 שו' 15 לעדות חיימוביץ).

באתר מעיין צבי -

86. באופן כמעט זהה, הראיות שהוצגו בפניי מעידות כי גם באתר מעיין צבי היו עיכובים באספקת הציוד.

87. עפ"י סיכום הפגישה בין המפקח מר שוער לבין מר גביש מטעם סיניבר, מיום 15.11.05, באותו מועד היה חסר ציוד רב ומהותי באתר (ת/6). זאת, כשצו תחילת העבודה היה ביום 31.10.05 !

88. כך ממכתב מר ליפקונסקי למנכ"ל סיניבר מיום 13.11.05 (ת/9) עולה, כי הנתבעות הלינו על אופן האספקה וצורת האחסנה מצד סיניבר.

89. ביום 14.12.05 התריע מר בר ניב בפני מר שוער, כי חסרות לא פחות מ- 650 דיסקיות (נספח 20 לתצהיר בר ניב).

90. מחוות הדעת של מר חיימוביץ עולה, כי הציוד לתחנת השאיבה ולמבנה המפוחים סופק רק ביום 20.12.05 (שורות 102, 112 ללו"ז חוזי מול ביצוע בחוות הדעת), הציוד לאגני השיקוע ולמיכל ויסות הבוצה סופק רק ביום 27.12.05 (שו' 130, 141 ללו"ז), והציוד למבנה קדם טיפול סופק רק ביום 13.01.06 (שורה 68 ללו"ז).

91. בסיכום פגישה מיום 19.03.06 מצוין במפורש כי "תשתיות חשמל עדיין לא נמסרו לקבלן – שרוולים בקרקע – ימסרו ביום ד' 22/3/06" (סעיף 4 בעמ' 2 לנספח 6 לתצהיר בן מאיר). זאת, כאשר מועד סיום העבודות עפ"י המכרז היה ב- 01.04.06 !

וראה גם מכתבו של מר שוער מיום 27.04.06 (נספח 26 לתצהיר בר ניב) אל סיניבר, שם נמסרה לסיניבר רשימת ציוד חסר ודרישות לביצוע שינוי בדחסן (סעיף 2 למכתב) ואספקת רכיבים חסרים במערבלים, תחנת שאיבה ומיכל ויסות בוצה.

92. מר שחם מסר תשובות מתחכמות לעניין מועד מסירת הציוד (עמ' 197 שו' 24 – עמ' 198 שו' 8), כמו גם לגבי מוכנות המבנים (עמ' 203 שו' 1-6), ותאריכים רבים כלל לא זכר (עמ' 199). לאור עדותו המתחכמת והמתחמקת לא ניתן להאמין לו כי דווקא את מועד אספקת המגובים הוא זוכר במדויק (עמ' 197 שו' 26). לשאלת בית המשפט כיצד יתכן שדווקא נתון זה זכור לו היטב – השיב באופן שאינו מניח את הדעת (עמ' 200 שו' 6).

93. אספקת הציוד לתחנת השאיבה במעיין צבי, לבוצה ולמבנה המפוחים נעשתה רק ביום 20.12.05 (חוו"ד חיימוביץ לו"ז מקורי מול ביצוע שורה 102, 112); אספקת הציוד לאגני השיקוע ולמיכל ויסות הבוצה סופק רק ביום 27.12.05 (חוו"ד חיימוביץ לו"ז מקורי מול ביצוע שורה 130, 141); אספקת הציוד למבנה קדם טיפול רק ביום 13.01.06 (חוו"ד חיימוביץ לו"ז מקורי מול ביצוע שורה 68).

ועוד ביום 27.04.06 מסרו הנתבעות מכתב של מר שוער, לחברת סיניבר, ובו רשימת ציוד חסר, דרישות לשינוי בדחסן וציון כי לא סופקו רכיבים במערבלים בתחנת השאיבה ובמיכל ויסות בוצה (סעיף 2 לנספח 26 לתצהיר בר ניב).

לסיכום העיכובים בהקשר לחברת סיניבר

94. למעשה, התברר במהלך הדיון בפניי, כי הנתבעות ידעו, זמן רב לפני מסירת צו התחלת עבודה, כי העבודות עומדות להתעכב – באופן חריג ובלתי סביר - וכי אין כל סיכוי לעמוד בלוחות הזמנים המתוכננים. ידיעה ברורה זו, זמן כה רב מראש – הייתה יכולה וצריכה לאפשר לאלקו להתארגן בהתאם על מנת להימנע מהוצאות מיותרות. למרות כל זאת, וללא כל הסבר נראה לעין, בחרו הנתבעות שלא לעדכן את אלקו, ובכך גרמו להתמשכות בלתי סבירה של העבודות מצד אלקו ולהוצאות מיותרות. ודוק, מדובר בעיכובים שלא רק שנצפו מראש הנתבעות, אלא שחלקם התבקשו ע"י הנתבעות עצמן ! כפי שהתברר, הנתבעות הן שביקשו מסיניבר לדחות את מועד האספקה, וזאת כבר בפברואר 2005, במכתבו של המתכנן דורון לוין (ת/16). מר שחם הודה בעדותו כי התבקש ע"י מנהל הפרויקט לדחות את אספקת הציוד לחודש אוגוסט 2005 (עמ' 20 שו' 15-20). כאשר בן מאיר נשאל על כך, השיב כי אינו זוכר מדוע המתכנן ביקש לדחות (עמ' 250 שו' 6).

מהעדויות ברור, כי כבר כשניתנו צווי התחלת העבודה, ידעו הנתבעות היטב, כי חסר ציוד רב בשני האתרים. התובעת הסכימה, אמנם, לספוג חודשיים איחור באספקת ציוד אך בפועל נמשכו האיחורים זמן רב יותר ואין לגלגל את עלות העיכובים האלה על התובעת. עצם העובדה שהנתבעות ניסו להסתיר מבית המשפט את העיכובים האלה , והסתירו את התכתובות עם סינייבר, מלמדת כי היו מודעות לאחריותן בקשר אליהם בבחינת "על ראש הגנב בוער הכובע".

95. טענת הנתבעות, כאילו התובעת יכולה הייתה להמשיך להתקין עפ"י הלו"ז המקורי אף ללא הציוד שסופק באיחור, היתה טענה סתמית שלא הוצגה כל ראיה להוכיחה. לא פורט איזה ציוד סופק במועד וכיצד ניתן היה להתקינו – גם ללא הציוד החסר. נתונים כאלה יכולים היו להיות מפורטים ביומני העבודה – אך הנתבעות בחרו, כפי שכבר צוין, שלא להציגם. ומאחר והעדויות מטעם אלקו טוענות את ההפך, ואמינות עליי, אני מקבלת את גרסת אלקו לפיה לא יכלה להתקין כמתוכנן כל הציוד לא סופק במלואו תקופה ארוכה באיחור ניכר מהלו"ז המקורי.

עיכובים בשל קבלן ההנדסה האזרחית

96. עבודות ההנדסה האזרחית, הקמת המבנים בהם היה על אלקו להתקין את הציוד, וחלק מתשתיות החשמל – היו באחריות הנתבעות, אשר התקשרו לשם כך עם הקבלן אברהם יצחק.

הנתבעות לא הציגו כל ראייה בעניין ההתקשרות עם אברהם יצחק והמגעים מולו בשל העיכובים בעבודתו.

באתר ניר עציון -

97. במכתב המפקח מר שוער אל הספק אלפא לבל (ת/7), הוא מבקש מהספק לבדוק את עבודות ההנדסה האזרחית במבנים המיועדים להתקנת הציוד המסופק על ידם, ולהעביר לידיו אישור כי המבנה מתאים ובוצעו כל ההכנות להתקת הציוד. כך שבמועד המכתב, 04.12.05, 3 חודשים לאחר צו התחלת העבודה באתר, טרם קיבלו הנתבעות אישור כי המבנים מוכנים להתקנת הציוד.

98. מר שוער אישר בעדותו כי קבלן ההנדסה האזרחית עבד על שרוולים (תשתיות חשמל) במעיין צבי גם בחודש מרץ 2006 – לאחר המועד שהיה אמור למסור אותם (עמ' 227 שו' 6-8).

99. מר שחם מטעם הנתבעות העיד, כי עבודות ההנדסה האזרחית לא התקדמו (עמ' 19 שו' 29-30). שחם אישר, כי עד שקבלן ההנדסה האזרחית לא סיים את עבודתו, אי אפשר היה להיכנס למקום (עמ' 22 שו' 16, 26) ואי אפשר היה להרכיב ציוד (עמ' 23 שו' 18).

מר שחם אישר כי קבלן ההנדסה האזרחית ייצר ציוד באיחור (עמ' 23 שו' 25), וכי טעויות שעשה אותו קבלן במהלך הבנייה, הצריכו ציוד חדש (עמ' 24 שו' 27).

100. מחוות הדעת של מר חיימוביץ ("לו"ז חוזי מול ביצוע" שורה 195) עולה, כי מבנה תחנת השאיבה לקולחין נמסר לתובעת רק ביום 20.12.05, ומבנה אגני השיקוע נמסר לתובעת רק ביום 15.02.06. לגבי מרבית המבנים ציין מר חיימוביץ כי הם נמסרו בחודש אוקטובר 2005 (שו' 72, 90, 120, 163). מר חיימוביץ אישר זאת אף בעדותו כי המבנים לא נמסרו (עמ' 28 שו' 25) וכי היה איחור באספקת הציוד (עמ' 29 שו' 25).

101. ברור אפוא כי המבנים לא היו מוכנים כשהנתבעות מסרו צו התחלת עבודה לתובעת.

102. כאמור לעיל, אין כל בסיס לטענת הנתבעות, לפיה התובעת אישרה דחייה של תחילת העבודות ושל מסירת המבנים בחודשיים, ואין כל זכר לאישור זה במסמך כלשהו שהוצג בפניי בתיק – כפי שאישר מר שחם בעדותו (עמ' 203 שו' 15). יתרה מכך, בסיכום הישיבה מיום 03.08.05 נכתב כי "המבנים מוכנים להתקנת ציוד" וכך גם בסיכום הישיבה מיום 10.08.05, וכך גם הצהיר מר שחם מטעם הנתבעות (עמ' 203 שו' 11). ואולם, מהראיות שהוצגו ופורטו לעיל ברור, כי הצהרה זו שנמסרה בפני התובעת, לא היתה נכונה והנתבעות הסתירו מהתובעת את מצבם האמיתי של המבנים בעת ההיא.

באתר מעיין צבי –

103. רק ביום 20.12.05 – כמעט חודשיים לאחר צו התחלת העבודה - התקיים סיור לקבלת המבנים באתר, יחד עם נציגי התובעת, סיניבר וקבלן ההנדסה האזרחית (נספח 21 לתצהיר בר ניב עמ' 632). באותו מסמך ציין מר שוער מטעם הנתבעות, כי "קבלן ההנדסה האזרחית ישלים הדרישות המפורטות במסמך זה מיידית ויאפשר התחלת התקנת הציוד".

104. כך שגם במועד האמור טרם הושלמה בניית המבנים. כך, מסיכום הישיבה שהוציא מר הוניג ביום 02.01.06 (נספח 22 לתצהיר בר ניב) עולה, כי רק ביום 03.01.06 תתקיים מסירת עבודה למבנים השונים. בסעיף 2 לאותו מסמך העריך נציג קבלן ההנדסה האזרחית, מר זאב יצחק, כי מועד סיום המבנים יהיה 30.01.06.

105. בפועל, הסיור המתואר בנספח 22 הנ"ל התקיים ביום 08.01.06 (נספח 23 לתצהיר בר ניב), וצוין בו במפורש כי "בתאריך 08.01.06 בוצעה מסירה של חלק מהמבנים במט"ש" וכי "לגבי שאר המבנים תתקיים מסירה במועד מאוחר יותר" (סעיף 5 לנספח 23 לתצהיר בר ניב). ודוק – הנתבעות לא הציגו כל מסמך מתי נמסרו אותם מבנים.

106. ביום 19.01.06 הודיע בר ניב למנהל הפרויקט מטעם הנתבעות כי "עד היום קיבלנו לרשותנו את מבנה קדם טיפול ואגני האיוורור, d-100 200. למבנים האחרים טרם קיבלנו מפתחות" (נספח 24 לתצהיר בר ניב). מסמך זה מתיישב עם סעיף 2 למכתבו של מר שוער מיום 16.01.06 לפיו חלק מהמבנים נמסרו ע"י קבלן ההנדסה האזרחית בתחילת ינואר 2006.

107. מר הוניג הודה בזמן אמת כי "היה איחור במסירת המבנים ותשתיות החשמל שבוצעו במסגרת עבודות הנדסה אזרחית (מסירת מבנים ב- 2.2.06)" (נספח ח' לבר"ל מעיין צבי).

108. ברור אם כן, כי המבנים נמסרו רק כחודשיים-שלושה לאחר מתן צו התחלת עבודה, וכחודשיים לפני סיומה המתוכנן!

109. גם לאחר פברואר 2006, עדיין לא סיים קבלן ההנדסה האזרחית את עבודתו, וזאת עפ"י סיכום הישיבה מיום 05.03.06 (נספח 2 לתצהיר שוער, עמ' 21). וגם בסיכום הישיבה מיום 12.03.06 ציין שוער כי "הקבלן מציין כי לא קיבל את השרוולים מקבלן הנדסה אזרחית" וכי הדבר יסתיים עד ליום 14.03.06 (נספח 2 לתצהיר שוער עמ' 19), - אך גם במועד זה לא עמד הקבלן. כך, בסיכום ישיבה מיום 19.03.06 ציין שוער כי עבודות הקבלן יסתיימו ביום 22.03.06 (נספח 2 לתצהיר שוער עמ' 17). שוער הודה בחקירתו כי מדובר באיחור מטעם קבלן ההנדסה האזרחית (עמ' 227 שו' 6-7).

110. ברור אם כן, כי אלקו לא יכולה הייתה לסיים את עבודתה במועד המתוכנן – 31.03.06 – כאשר תשעה ימים קודם לכן קבלן ההנדסה האזרחית אפילו לא השלים את תשתיות החשמל במבנים!

לסיכום העיכובים בשל קבלן ההנדסה האזרחית

111. הנתבעות מסרו לאלקו צו התחלת עבודה – חסר טעם ותוחלת, תוך ידיעה ברורה שאין כל קשר בין לוחות הזמנים המוצגים בו לבין המציאות, וזאת בשל העיכוב במסירת המבנים ע"י קבלן ההנדסה האזרחית.

עיכובים בשל תיקונים מרובים בתוכניות שמסרו הנתבעות לאלקו

112. עפ"י סעיף 400.11.01 למפרט המיוחד במכרז (עמ' 184 לנספחי תצהיר בר ניב), התוכניות שצורפו למכרז אינן ברות ביצוע, אלא בעלות רמת פירוט שנועדה לתמחר את העבודות בלבד.

113. סעיף 400.11.02 למפרט המיוחד האמור, קובע כי "לקראת ביצוע העבודה וגם במהלכה, ימסרו לקבלן תוכניות עבודה מפורטות ומאושרות לביצוע. כמו כן, יתכן כי לפני ו/או תוך כדי העבודות תמסרנה לקבלן תוכניות נוספות, שתכלולנה תוספות, הבהרות ושינויים ביחס לתכניות המכרז. למרות האמור לעיל, לא יהיה בהכנסת השינויים בתכניות כאמור לעיל ובהוספת תכניות כדי לשנות את מחירי היחידה שהוגשו ע"י הקבלן בהצעתו".

114. הגשת תוכניות נוספות אינה יכולה אמנם, לאור הדברים האלה, לשנות את מחיר העבודות, אך אין בכך כדי לפטור את הנתבעות מאחריות לכך שמסירת תוכניות שינויים רבות, והמועדים בהן נמסרו, עיכבו מאד את ביצוע העבודות.

115. הנתבעות העבירו לאלקו תוכניות תיקונים רבות, אודותיהן ניתן ללמוד ממוצגים ת/19-ת/20.

116. מעיון ברשימת התוכניות עולה, כי נמסרו תחילה 101 תוכניות בספטמבר 2005 (מהדורה 0). ואולם, הנתבעות מסרו 47 תוכניות תיקונים במהדורה 1 שנמסרה בשנת 2006, ו- 23 תוכניות תיקונים במהדורה 2 שנמסרה בהמשך שנת 2006.

117. כך, למשל, משורות 84-101 לרשימה עולה, כי בינואר 2006 מסרו הנתבעות תיקונים כמעט לכל תוכניות מבנה הסמכה וסחיטת בוצה באתר ניר עציון.

118. משורות 28-40 לרשימה עולה, כי ביום 21.03.06 קיבלה התובעת שורה ארוכה של תיקונים לתוכניות, וראה גם תצהיר בר ניב ממנו עולה כי עוד ביום 08.06.06 קיבלה התובעת עדכונים לתוכניות הביצוע באתר ניר עציון. אני מאמינה לעדות בר ניב לפיה "מבחינתי, עדכון או תכנית נוספת זה אותו דבר מאחר ואני צריך להערך אחרת אחרי שקיבלתי את התכנית הזו" (עמ' 128 שו' 11).

119. כך, למשל, העיד בר ניב כי הייתה בעיה עם המאווררים וכי שינוי בעבודות ביוזמת הנתבעות מעכב ביצוע עבודות נוספות - מאחר ויש עבודות המתבצעות בטור, כלומר, אחת אחרי השנייה באופן המצריך סיום שלב אחד בטרם מעבר לשלב הבא (עמ' 167 שו' 10-12).

120. בנוסף, אני מקבלת את עדות מר חיימוביץ, לפיה תוכניות ביצוע הגיעו באיחור (עמ' 51 שו' 14-22), וכי הנתבעות ביקשו להזמין חומרים נוספים (עמ' 52 שו' 3). כך גם העיד מר בר ניב כי הנתבעות העבירו לאלקו תוכניות באיחור, ולאחר המועד המקורי לסיום העבודות (עמ' 168 שו' 10-12).

121. אלקו הפנתה לפסק הדין של כב' השופט שוהם, בת"א (מחוזי ת"א) 2578/07 ריאד עבודות בנין ופיתוח בע"מ נ' משהר בע"מ, ומצאתי את הדברים הולמים גם לענייננו:

"לטענת התובעת, העיכוב בלוח הזמנים נגרם עקב מחדלי הנתבעת, בעיקר, בשל אי המצאת תוכניות במועד. אני מוצא לקבל טענה זו של התובעת. ממכלול הראיות, נמצא כי תוכניות הפרוייקט הומצאו לתובעת במהלך התקדמות העבודה. מר גבאי אישר, כי במועד הגשת המכרז, לא היו תוכניות מפורטות של הפרוייקט (עמ' 145 לפרוטוקול, שורה 1), ורק לאחר החתימה על ההסכם קיבלה התובעת את תוכניות הביצוע בהתאם להתקדמות העבודה (עמ' 145 לפרוטוקול, שורות 5-7), וכדבריו: "בוצע תכנון מפורט בהתאם להתקדמות הפרויקט" (עמ' 146 לפרוטוקול, שורה 11)... בנוסף, עפ"י טבלת מועדי קבלת התוכניות (מוצג כד' למוצגי התובעת), אשר אינה שנויה במחלוקת, עולה כי קיימות תוכניות, אשר עברו עדכונים ושינויים, במהלך החודשים מרס ואפריל 2007, היינו, לאחר המועד, אשר נקבע להשלמת עבודות הפרויקט... אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, לפיה לא כל שינוי בתוכניות היה רלוונטי לעבודת התובעת...".

[הדגשה שלי, ה.א.]

122. טענת הנתבעות בפני, כאילו השינויים בתוכניות היו "מינוריים" ולא גרמו לעיכובים בעבודות, נותרה טענה בעלמא והנתבעות לא הציגו כל ראיה להוכיח את מהות השינויים, או את טענתן לפיה לא מדובר בשינויים מהותיים.

123. לסיכום - נראה אם כן, לאור העדכונים והשינויים הרבים בתוכניות, כי הנתבעות הוציאו לתובעת צווי התחלת עבודה עוד בטרם הבשיל והושלם שלב התכנון. התנהלות זו מצד הנתבעות מהווה חריגה קיצונית, שלא אפשרה לאלקו באופן סביר לעמוד בלו"ז המקורי.

והשווה: ת"א (ת"א) 3320/98 אילן אמיר חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה.

האם האיחורים נבעו ממחדלי אלקו

124. אני דוחה את טענות הנתבעות כי אלקו אחראית לאיחור בביצוע העבודות, בהעדר כל ראייה לכך. הנתבעות לא הוכיחו, טענות אלה, שכן לא הציגו יומני עבודה להוכחתן (עמ' 53 שו' 23). בעניין אחריותה של אלקו לעיכובים העלו הנתבעות מספר טענות:

עיכובים בהקשר לציוד אלפא לוואל –

125. הנתבעות לא הוכיחו את טענתן, כאילו הציוד של אלפא לוואל שכב באתר חודשים ארוכים, ולא הוצג כל מכתב התראה על כך לאלקו (עמ' 228 שו' 10-15). מר שוער טען בעדותו כי הנתבעות העלו פעם אחר פעם את הטענות לגבי איחור חמור של אלקו בקשר לציוד של אלפא לוואל, תוך שהוא מפנה לסיכום הפגישה מיום 07.06.06 (נספח 3 לתצהירו של שוער; עמ' 228 שו' 15). ואולם כל שנכתב באותו מסמך בעניין זה היה: "אלפא לואל - לוחות חשמל לא סופקו לשטח. נדרשת אספקה מיידית". אין כל פנייה בעניין זה לתובעת, וכל שכן שאין כל תרעומת על התנהלותה בהקשר זה. למעשה, מהמסמך הזה עולה כי הציוד טרם סופק – ואין בו רמז לטענה כאילו הציוד סופק ושכב באתר חודשים רבים כאבן שאין לה הופכין.

126. יתרה מכך, בסיכום הפגישה מיום 14.09.05 (נספח 4 לתצהיר בר ניב, עמ' 499) כתב מר שוער בסעיף 14 לסיכום, כי אלפא לוואל שלחה מכתב התראה בגין בעיה תכנונית, לפיה המסועים שהתקינה סיניבר לא מתאימים לצנטריפוגות של אלפא לוואל.

127. בנוסף, מסיכום הפגישה מיום 21.09.05 (נספח 5 לתצהיר בר ניב, עמ' 501) עולה, כי אלפא לוואל סיפקה ציוד, אך ללא לוחות חשמל לצנטריפוגות, ובסעיף 9 לסיכום הפגישה מיום 05.06.06 (נספח 13 לתצהיר בר ניב, עמ' 520) צוין כי גם נכון לאותו מועד טרם סופקו לוחות חשמל של אלפא לוואל.

לא זו אף זו, הציוד של אלפא לוואל נועד להתקנה במבנה הסמכה וסחיטת בוצה באתר ניר עציון (סעיף 10 לתצהיר שוער), ואולם הנתבעות שינו את תכנון מבנה זה ורק בחודש ינואר 2006 מסרו לאלקו תיקון לתוכניות של מבנה זה, כך שממילא אלקו לא יכולה הייתה להתחיל להתקין את הציוד של אלפא לוואל לפני קבלת התוכניות המעודכנות (ת/19 שו' 90 ואילך).

128. אין אפוא בחומר הראיות כל בסיס לטענת הנתבעות כאילו התובעת עיכבה התקנת ציוד שסופק לאתר. לעומת זאת, יש ראיות על כך שציוד שאמור היה להיות באתר, לא סופק במועד.

אספקת לוחות חשמל לאתר מעיין צבי -

129. הנתבעות טענו כי עבודות החשמל בוצעו באיחור על ידי אלקו, וכי היא שאחראית לאיחור מאחר והן יוצרו במפעלה של אלקו ולא באתרי העבודה, ולכן לא היו תלויות בעבודת קבלנים אחרים כמו סיניבר וקבלן ההנדסה האזרחית (סע' 15, 57 לתצהיר בן מאיר; סעיף 136 לסיכומי הנתבעות). ואולם, הנתבעות לא הצליחו להוכיח טענה זו. בניסיון להוכיחה הן מפנות למסמכים המתייחסים לביצוע עבודות באתרים עצמם – ולא לייצור במפעל התובעת (סעיף 144 לסיכומי הנתבעות, בעמ' 38 לסיכומיהן מצטטות הנתבעות סיכום ישיבה שעניינו אי הקמת משרד מפקח באתר).

130. כאמור לעיל, תוכניות החשמל של הפרויקט נמסרו ב"מהדורה 0" ע"י הנתבעות לאלקו רק ביום 14.11.05 (טבלה ת/20 שורות 20-30, 47-53), כשבועיים לאחר צו התחלת העבודה במעין צבי ומאז כמעט כל אותן תוכניות, ללא יוצא מן הכלל, הוסיפו ועברו שינויים, עדכונים ומהדורות – ב"מהדורה 1" מיום 26.01.06 (שורה 50 ת/20) ועד ליום 30.03.06 (שורה 20-27, 29-30 ת/20).

131. עפ"י סיכום ישיבה מיום 19.03.06, לוחות המתח הנמוך אושרו ע"י המתכנן של הנתבעות רק ביום 19.03.06 (נספח 2 עמ' 16 לתצהיר מר שוער; מוצג ת/20; עדות חיימוביץ עמ' 63 שו' 5) ולכן הם נכנסים לייצור מיידי באותו יום ויסופקו בסוף אפריל 2006 (סע' 3, 7, 10 לסיכום הישיבה). נזכיר, כי באותו מועד – קבלן ההנדסה האזרחית עדיין עובד על הכנת תשתיות החשמל לצורך השחלת כבלי חשמל במבנים השונים במעיין צבי.

132. בסיכומי הישיבות מהתאריכים 02.03.06, 09.03.06, 19.03.06 - אין כל טענה כלפי אלקו לגבי לוחות החשמל.

133. אני דוחה את טענות הנתבעות, לפיהן בסיכומי הישיבות מהתאריכים 27.04.06, 04.05.06, 18.05.06, 29.06.06 (נספח 2 לתצהיר מר שוער) מופיעות טענות על איחורי אלקו באספקת לוחות חשמל. מאחר וכאמור לעיל עוד ביום 30.03.06 מסרו הנתבעות לאלקו תכניות חדשות ומעודכנות של כל לוחות החשמל בפרויקט, כך שאלקו הייתה מחוייבת להתאים את לוחות החשמל לשינויים בתוכניות. ומכל מקום, יש לדחות את טענת הנתבעות בעניין זה, גם נוכח העובדה שאף לגרסת הנתבעות מדובר באיחור של חודש בלבד (סעיף 1 בסיכום ישיבה מיום 29.06.06), נוכח טענות הנתבעות כי מדובר בתקופה מוסכמת של דחייה, ונוכח העובדה שהתובעת ממילא השלימה עם חודשיים מתוך תקופת האיחור שהיה בסופו של דבר בסיום העבודות.

אספקת לוחות חשמל לאתר ניר עציון -

134. במהלך החודשים פברואר-מרץ 2006, לאחר המועד המקורי לסיום העבודות, מסרו הנתבעות לאלקו עשרות עדכונים ושינויים לתוכניות החשמל בפרויקט, בתאריכים 01.01.06, 26.01.06, 10.02.06, 21.03.06 (שורות 14-51, 54-59 לרשימת תכניות הפרויקט ת/19).

135. בניגוד לטענות הנתבעות, כי סיכום הישיבה מיום 05.06.06 מעלה טענות על איחורי אלקו בתכנון ובייצור לוחות החשמל (סע' 157 לסיכומיהן), הרי שסיכום ישיבה זה כלל לא מעלה טענה כזו, וכל שנאמר בו הוא כי יועץ החשמל של הנתבעות התחייב לאשר את לוחות המתח הנמוך – לוחות המשנה.

עבודות התוכנה -

136. לטענת הנתבעות, התקנת התוכנה למערכות הפיקוד והבקרה בניר עציון, בוצעה ע"י מתכנת שבילה באתר חודשים רבים, ולכן התעכבה ההרצה של המכון זמן רב ובפרט בחודשים אוגוסט-נובמבר 2006 (סעיף 44 לבר"ל ניר עציון; סע' 127 לתצהיר בן מאיר; סע' 33 לתצהיר שחם). ואולם בתצהיר מר שוער צוין כי העיכוב האמור נמשך במיוחד בחודשים ינואר-יוני 2007 (סעיף 31 לתצהירו).

מדובר בסתירה שלא ניתן ליישבה ולא ניתן לה הסבר.

137. הנתבעות לא הציגו תיעוד כלשהו להתראה בזמן אמת בשל העיכוב המתואר לעיל בגין המתכנת.

138. מסקנה זו נתמכת גם בעדותו של מר חיימוביץ, לפיה רק ביום 21.03.06 – חודשיים לאחר מועד הסיום החוזי – קיבלה אלקו את תיאור הפעולה של המערכת מהמזמין ורק אז יכולה הייתה אלקו לגשת לכתוב את התוכנה (עמ' 55 שו' 1).

139. על פי סיכום הישיבה מיום 27.04.06 (עמ' 16 לנספחי תצהיר מר שוער), עולה כי רק במועד זה קיבלה אלקו מהנתבעות את "תיאור פעילות המערכת" (תפ"מ) של התוכנה. הנתבעות לא הציגו הסבר מניח את הדעת לטענתן כיצד, עוד טרם קבלת מסמכים אלה, יכולה הייתה אלקו להתחיל בכתיבת התוכנה.

צוות ושיטות עבודה של אלקו -

140. לטענת הנתבעות, אלקו הקצתה צוות עבודה אחד בלבד לשני המט"שים, אשר "נדד" בין שני האתרים, באופן שעיכב את ביצוע העבודות בשניהם (סע' 25, 50 לתצהיר שוער).

טענות הנתבעות בעניין זה הנן כלליות וסתמיות, ללא כל פירוט או תיעוד.

141. מר שחם הודה בעדותו כי לא כתב לאלקו על כך שאין צוות מתאים (עמ' 195 שו' 15). עדות זו שומטת את הקרקע תחת טענות הנתבעות כי הלינו בפני אלקו על הצוותים בשטח, בפרט כשגם לא הוצגו יומני העבודה להוכחת טענה זו.

142. אמנם, ביום 16.01.06 כתב מר שוער לאלקו, ביחס לאתר מעיין צבי, כי "הנך נדרש לצוות מספר צוותים לעבודה במקביל במספר מבנים על מנת להתגבר על הפיגור בלוח הזמנים" (נספח 1 עמ' 9 לתצהיר שוער). ואולם, במסמך זה אין כל זכר לטענה כי הצוות של אלקו "נדד" בין שני האתרים. בנוסף, מהמכתב נראה כי הדרישה לתגבור הצוותים נועדה להתגבר על הפיגור בלוח הזמנים, פיגור שנוצר עקב העיכוב במסירת המבנים - שכן כאמור לעיל - באותו מועד טרם נמסרו כל המבנים במעיין צבי לידי אלקו). מה גם, שמכתבו של מר שוער מיום 16.01.06 (נספח 1 לתצהירו) הוצא חודשיים אחרי מועד הסיום החוזי (ראה גם עדות מר חיימוביץ בעניין זה, עמ' 61 שו' 21).

143. אמנם, ביום 14.03.06 כתב בן מאיר לאלקו, בנוגע לאתר מעיין צבי (נספח 4 עמ' 22 לתצהיר בן מאיר), כי אלקו מעבירה מנהל עבודה, מהנדס אתר וצוותי עבודה מניר עציון למעיין צבי. ואולם, תשובת אלקו מיום 22.03.06 למכתבו של בן מאיר בעניין זה, הייתה מספקת ועניינית, ולפיה "מספר העובדים המצויים באתר תואם את היקף העבודות שניתן לבצע ברגע נתון וזאת בגלל חוסר בחלקים נוספים לציוד ואישור תכניות" (נספח 28 לתצהירו של בר ניב). תשובת אלקו אף מתיישבת עם תיעוד האיחורים באספקת הציוד והשינויים בתוכניות, כאמור לעיל.

הנתבעות אף לא הציגו כל מסמך מאוחר יותר למכתב אלקו מיום 22.03.06, ולפיכך אני דוחה טענותיהן בעניין זה.

144. אין כל בסיס לטענת הנתבעות, לפיה צוותי עבודה של אלקו "נעלמו" משני האתרים (סע' 47, 119 לתצהיר בן מאיר), שכן אין כל תיעוד בזמן אמת של טענות אלה.

גם עדות מר חיימוביץ תומכת במסקנה כי מדובר בטענות כלליות וסתמיות מצד הנתבעות (עמ' 62 שו' 1-9).

145. ודוק, לו היו לנתבעות טענות אמיתיות בזמן אמת כנגד אלקו בעניין זה, הרי שעמד לרשותן סעיף 2.50 להסכם (עמ' 374 לנספחי תצהיר בר ניב), מכוחו יכלו המפקח והמהנדס מטעם הנתבעות – קרי, ה"ה שוער, שחם, הוניג - לדרוש בכתב מאלקו לנקוט בצעדים קונקרטיים להחשת קצב הביצוע. לא הוצג כל מסמך כזה של ה"ה האמורים.

לגבי טענת הנתבעות כי בניגוד לחוזה אלקו העמידה צוות ניהולי אחד לשני הפרויקטים

146. אלקו הוכיחה כי הצוות מטעמה נכח בשני האתרים באופן מלא. לעומת זאת, הנתבעות לא הוכיחו כיצד מחסור נטען באנשי ניהול עיכב את ביצוע העבודות מטעם אלקו (עמ' 62 שו' 25).

147. אני מאמינה לעדות מר בר ניב, לפיה הקדיש 90% מזמנו לשני הפרויקטים (עמ' 119 שו' 28) וכי ביקר בהם כמעט בכל יום ושהה בהם ימי עבודה מלאים (עמ' 121 שו' 9).

לגבי מנהלי העבודה בתחום החשמל מטעם אלקו, שימש תחילה אדם בשם פליקס, ולאחריו חזי (עמ' 119 שו' 6-10), ומקובלת עליי עדות מר בר ניב לפיה קיבל מכתב המלצה חם מאד על תרומתו של חזי לפרויקט (עמ' 140 שו' 4-6).

גם בני פלד, מנהל סניף חיפה באלקו, שביצע את עבודות החשמל, הגיע לאתר (עמ' 131 שו' 5-7).

מנהל עבודה נוסף מטעם אלקו היה יוסי אלמליח (סע' 2.3 לנספח 28 לתצהיר בר ניב).

148. בנוסף, מקובלת עלי גרסת אלקו לפיה הצוות הניהולי זכה לגיבוי ניהולי ומקצועי מהנהלת אלקו, ובפרט ממנהל האגף הטכני מר אריה צפריר – עמו התכתב מר בן מאיר לגבי המט"שים (נספחים 3-4 לתצהיר בן מאיר), ומר צפריר אף השתתף בפגישות ובישיבות באתר (נספח 6 עמ' 25 לתצהיר בן מאיר; נספח 1 לתצהיר יגאל שחם) וכתב מכתבים לנתבעות (נספחים 16, 27, 28, 30 לתצהיר בר ניב).

149. כאמור, אף אם היה חוסר כלשהו בצוות הניהולי – לא הוכח כי הדבר גרם לעיכובים כלשהם בביצוע העבודות.

בקשות אלקן לאספקת ציוד חלופי -

150. אני דוחה את טענת הנתבעות, לפיה אלקו עיכבה את העבודות מאחר והגישה לאישור המתכנן ציוד שונה מזה הכלול במכרז (סע' 47, 197 ואילך לסיכומי הנתבעות).

לא הוצגה בפניי כל ראיה לבקשות של אלקו להחלפת הציוד המסופק.

151. למעשה, מר שוער הודה בעדותו כי אינו זוכר שהיה איחור בכל הרשימות והציוד, וכי הוא מניח שאלקו הגישו חלק מהרשימות (עמ' 224 שו' 25). בעדותו טען תחילה שוער, כי בסיכום ישיבה מיום 09.03.06 עולות טענות נגד אלקו על איחור בעניין החלפת ציוד (עמ' 224 שו' 29; עמ' 18 לנספחי תצהיר שוער), אך בהמשך הודה כי למעשה אותה ישיבה אינה רלוונטית, והפטיר באופן סתמי כי יש דוגמאות אחרות רלוונטיות (עמ' 225 שו' 5), אך לא טרח לפרטן.

152. בן מאיר הצהיר כי המתכנן מטעם הנתבעות הוא שנזקק לחודשים רבים לצורך אישור הציוד שהוצע ע"י אלקו, וכאשר נשאל בעניין זה השיב, כי אין לו כל תיעוד לכך וכי הוא מניח שהתיעוד אצל המתכנן – שלא הובא לעדות (עמ' 252 שו' 24). כאשר נשאל האם פנה למתכנן על מנת לקבל את המסמכים לצורך הוכחת טענת הנתבעות בעניין זה, השיב כי לא פנה מאחר וזה דבר מקובל בכל פרויקט (עמ' 253 שו' 1). עינינו הרואות, כי אף לו היה שמץ של אמת בטענת הנתבעות בעניין זה – אשר לא הוכחה – הרי שבן מאיר עצמו טוען כי מדובר בדבר מקובל ולא חריג. לעומת זאת, התנהלות ואיחורי הנתבעות הם שהיו חריגים, ובלתי סבירים באופן קיצוני, כאמור לעיל.

לסיכום פרק זה

153. סיכומו של דבר, אני דוחה את טענות הנתבעות, לפיהן העיכובים בביצוע העבודות נבעו מפעולות אלקו, וקובעת כי הסיבה לעיכובים היא התנהלות בלתי סבירה של הנתבעות, שהצהירו עוד טרם מתן צו התחלת העבודה כי המבנים מוכנים למסירה בעוד שאלה נמסרו בפועל רק חודשים רבים לאחר שניתן כבר הצו, כשלו בתכנון, דבר שהתבטא בתוכניות שינויים רבות, לאורך כל תקופת הביצוע, הסכימו לאורכות באספקת הציוד והתעלמו מהשפעת העיכובים הרבים באספקת הציוד, על עבודת התובעת.

הסכומים אותם דורשת התובעת

154. התובעת טוענת כי על הנתבעות לשלם לה סכומים שונים, בגין שלושה ראשי נזק:

א. תשלום הפרשי הצמדה בגין הסכומים ששולמו לה בערכם הנומינלי במהלך ביצוע העבודות.

ב. תשלום ריבית פיגורים בגין תשלומים ששולמו באיחור.

ג. תשלום פיצוי בגין התארכות משך ביצוע העבודות.

הפרשי הצמדה

155. התובעת טוענת כי הסכומים הנקובים בהסכם צמודים למדד תשומות הבניה. לפי חישוביה – בגין הפרשי הצמדה מגיעים לה הסכומים הבאים:

א. בגין מט"ש ניר עציון – 558,247 ₪.

ב. בגין מט"ש מעין צבי – 496,471 ₪.

סכומים אלה, לטענתה, נכונים לסוף שנת 2006 וממועד זה יש להוסיף להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

156. הנתבעות מכחישות את טענת התובעת.

לטענתן, לנוכח הוראות סעיף 2.73 (3) ל"חוזה הכללי", התובעת כלל אינה זכאית להפרשי הצמדה, בגין תקופה שלאחר מועד הביצוע הנקוב בהסכם.

157. דין טענה זו להדחות.

ראשית, משום שסעיף 2.73 (3) האמור קובע, כי:

"לאחר גמר תקופת הביצוע לפי החוזה, לא ישולמו לקבלן התיקרויות נוספות".

הפרשי הצמדה אינם בגדר "התיקרויות". תשלום הפרשי הצמדה משמעו כי הכסף משולם בערכו הראלי למועד התשלום.

שנית, משום שכפי שכבר ציינתי בהרחבה, יש משום חוסר תום לב בטענת הנתבעות, שמחד טענו כי אין משמעות למועד סיום העבודות כפי שפורט בחוזה, שכן ברור היה לכל כי לא ניתן לעמוד בו, ומאידך הן מבקשות לכבול את התובעת למועד הזה!

שלישית, משום שבסעיף 11.1 למסמכי המכרז נכתב מפורשות כי תנאי התשלום הם:

"90% לפי חשבונות ביניים שיאושרו כמפורט בתנאי המכרז. יתרת ה- 10% אשר ינוכו מכל חשבון חלקי ישולמו לפי החשבון הסופי ללא ריבית ו/או הפרשי הצמדה".

מהוראה זו, הקובעת כי לגבי 10% שינוכו מכל חשבון, אין הנתבעות מחוייבות בהפרשי הצמדה וריבית, עולה כי לעיקר התמורה החוזית, 90%, יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית.

רביעית, סעיף 11.3 למסמכי המכרז דן מפורשות באופן חישובם של הפרשי ההצמדה – ומכאן כי אין ממש בטענת הנתבעות כאילו אין לתובעת זכות לקבלם.

158. הנתבעות טענו גם כי התובעת אינה זכאית לתשלום הפרשי הצמדה, שכן היא שהגישה את החשבונות באיחור.

מדובר בטענה סתמית, שלא הובאה כל ראיה להוכיחה. בסיכומיהן, מפנות הנתבעות לסעיפים 95+128 לתצהירו של מר בן מאיר, אלא שעיון בסעיפים שם מלמד שאין בהם אלא חזרה על האמור בסעיף 364 לסיכומי הנתבעות.

מעבר לקושי לבסס ממצא כלשהו על עדותו של מר בן מאיר, לאור כל מה שמפורט לעיל בהרחבה, גם לא פרטו הנתבעות, למשל, אילו חשבונות הוגשו באיחור, מתי היה על התובעת להגישם ומתי הוגשו בפועל.

אני דוחה לכן טענה זו של הנתבעות.

159. טענה נוספת שהעלו הנתבעות היא כי התובעת אינה זכאית להפרשי ההצמדה שכן לא דרשה אותם יחד עם החשבונות החלקיים שהגישה – והן סומכות טענה זו על הוראות סעיף 2.65 לחוזה הכללי, שכבר הובאו לעיל.

בטענות הנתבעות לעניין זה דנתי כבר בהרחבה לעיל – ואני דוחה אותן גם בהקשר הנוכחי.

160. אשר למחלוקת בנוגע לאותם 10% שמוזכרים בסעיף 11.1 לחוזה הכללי – כאן אני מעדיפה את טענות הנתבעות על פני טענות התובעת.

התובעת הסכימה, מראש, כי על סכום של 10% לא ישולמו לה הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום הסופי, והיא אינה זכאית לכן להפרשים אלה עד לאותו מועד.

העובדה שלא ניכו לה 10% מכל תשלום חלקי, אף אם היא נכונה, וודאי שאינה יכולה לפעול לטובת התובעת שכן אם אכן כך – מצבה של התובעת רק השתפר – בכך שגם את אותם 10% קיבלה לידיה במועד התשלום עפ"י החשבונות החלקיים ולא נאלצה להמתין לקבלתם עד למועד החשבון הסופי.

יש להפחית לכן סכום של 10% מסכום הפרשי ההצמדה שטוענת להם התובעת.

161. הצדדים חלוקים בשאלה על פי איזה מדד יש לחשב את ההפרשים שלהם טוענת התובעת. בעניין זה אני מעדיפה את טענות התובעת, שסומכות על הוראות סעיף 2.73 להסכם הכללי.

הצדדים ראו בהוראות ההסכם הכללי חלק מההתקשרות ביניהם ולפיכך אין כל משמעות לכך שהעבודות אותן ביצעה התובעת בפועל היו עבודות חשמל והתקנת ציוד, ואילו ההסכם הכללי עניינו "עבודות בניה".

משבחרו הצדדים לכלול את הוראות החוזה הכללי בהתקשרות שביניהם – ולא ערכו בו כל שינוי חרף העובדה שמהות העבודות הכלולות בהתקשרות היתה ידועה וברורה – אין מקום לסטות מהוראות אלה.

162. הנתבעות לא הציגו תחשיב נגדי לתחשיב התובעת ומשאני מקבלת את כל טענות התובעת, למעט ביחס ל- 10% מסכום החשבונות החלקיים, הרי שיש לקבל את החישוב שעשתה התובעת, ולהפחית ממנו 10%, כאמור.

בהתאם לס' 35 לתצהירו של מר בליור, ובהפחתה של 10% - הסכום שעל הנתבעות לשלם לתובעת עומד על סך של 549,112.90 ₪ ליום 4/3/09 בגין הפרוייקט בניר עציון ובגין הפרוייקט במעיין צבי – ולאחר הפחתה של 10% - הסכום הוא 483,590.70 ₪.

הפרשי ריבית

163. התובעת טוענת כי הנתבעות אחרו בתשלום התמורה החוזית ובשל כך היא זכאית, מכוח סעיף 2.73 להסכם, לריבית בגובה הריבית הנהוגה אצל החשב הכללי במשרד האוצר.

הנתבעות מתנגדות.

164. הנתבעות טוענות, בין היתר, כי חשבונות חלקיים 11-13 – הוגשו בתקופה שבה לא היתה ערבות בנקאית בתוקף ולכן אין התובעת זכאית להפרשי ריבית או הצמדה בגין חשבונות אלה. לטענתן (סעיף 368 לסיכומים) בשל העדר הערבות הבנקאית הוחזרו החשבונות ולא אושרו לתשלום ע"י מילת"ב ודרישת הריבית היא לכן "אבסורדית ומקוממת".

אני דוחה טענה זו.

165. מר בן מאיר העיד מפורשות כי חשבונות התובעת שולמו גם בתקופה בה לא היתה, לשיטתו, ערבות בתוקף (עמ' 177 שו' 4-8). עדות זו שומטת את הבסיס מתחת לטענת הנתבעות.

יתרה מזו – הנתבעות כלל לא הוכיחו כי תשלום כלשהו הוחזר בלתי מאושר, בשל העדר ערבות, ומר בן מאיר אישר כי אין בידיו ראיה לטענה זו (עמ' 175 שו' 16).

לעומת זאת, מר בלייר מטעם התובעת העיד כי אם פקעה הערבות – הדבר נובע ממחדלי הנתבעות דווקא – ועדותו (עמ' 115 שו' 24) לא נסתרה.

166. אשר לטענה, לפיה תשלום ריבית כפוף לאישור ה"מנהל" וזה – מר בן מאיר, לא אישר תשלום כזה.

גם דינה של טענה זו להדחות.

ה"מנהל" לפי ההגדרה שבהסכם (עמ' 354 לנספחי תצהיר ברניב) אינו מר בן מאיר, כי אם מי שהוא "בעל האחריות התקציבית מטעם שר התשתיות הלאומיות ונציב המים...".

די בכך כדי לדחות טענה זו של הנתבעות.

167. עם זאת יש לשים לב לכך שעל פי אותו סעיף אין מדובר בחיוב אוטומטי של ריבית בשיעור שאותו מבקשת התובעת, אלא מדובר על פיצוי ששיעורו יכול להיות, לכל היותר, כשיעור הריבית הנהוגה אצל החשב הכללי במשרד האוצר.

מדובר אפוא על פיצוי ולא על זכותה של התובעת לריבית.

168. אשר לטענה, כאילו אין התובעת זכאית לריבית בגין חשבונות חלקיים שסכומם נמוך מ- 200,000 ₪ - אף לו היה ממש בטענת הנתבעות בעניין זה – היה עליהן להגיש תחשיב או פרוט באשר לשאלה מתי, עפ"י ההסכם, היה עליהן לשלם את החשבונות האלה, ולהראות כי שלמה אותם במועד.

זאת, הנתבעות לא עשו, ובכך הן מודות למעשה, כי שילמו את החשבונות, כולל אלה שסכומם נמוך מ- 200,000 ₪, במועד המאוחר לזה הנקוב בהסכם.

169. אשר למספר ימי האיחור, שביחס אליהם יש לחשב את הפרשי הריבית – בעניין זה טוענות הנתבעות כי ביחס ל- 49 ימי פיגור ראשונים בנוגע לכל תשלום ותשלום אין התובעת זכאית לריבית. זאת, לנוכח הוראות סעיף 2.7.0 להסכם הכללי אותן יש לקרוא יחד עם הוראות סעיף 2.72 לאותו הסכם.

170. עיינתי בסעיף 2.72 להסכם ואני סבורה כי שאלת פרשנותו הנכונה אינה נקיה מספקות. לא ברור מנוסחו של הסעיף האם אין התובעת זכאית בכלל לריבית על 14 יומי האיחור הראשונים או שמא זכותה לריבית קמה רק לאחר שהיה איחור של למעלה מ- 14 יום, ואז יש לחשב את הריבית/פיצוי החל מיום האיחור הראשון. על כל פנים, איש מהצדדים לא טען בעניין זה והתובעת לא חלקה על הפרשנות שמציעות הנתבעות ולפיה אין התובעת זכאית כלל לפיצוי בגין 14 ימי האיחור הראשונים.

171. התוצאה מכל האמור עד כה היא כדלקמן:

התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין 14 ימי האיחור הראשונים.

אשר ליתרת ימי האיחור, כפי שפורטה בנספחים 10 ו- 14 לתצהיר בלייר – מאחר שממילא מדובר בפיצוי ולא על ריבית חוזית מוסכמת ועל דרך ההערכה, אני קובעת כי הסכום המגיע לתובעת בעניין זה, בגין שני האתרים, הוא 100,000 ש"ח.

הוצאות תקורה וניהול מתמשך

172. בעניין זה טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי בגין ההוצאות שהוציאה עקב התארכות משך העבודות. (להלן – הוצאות תקורה).

לטענתה, את חישוביה ערכה בניכוי חדשיים מהעיכוב שהיה בפועל. התובעת טוענת כי יש לחשב את הוצאות התקורה לפי נוסחת החישוב בחוזה המדף הממשלתי שמספרו 3210. לטענתה, המפרט הבין משרדי מהווה חלק מההתקשרות בין הצדדים וממנו ניתן לשאוב, על דרך ההפניה את הוראות חוזה המדף.

לטענת התובעת, מלשון סעיף 400.04 להסכם שבין הצדדים (עמ' 11 לנספחי תצהיר ברניב), עולה כי ההסכם מאמץ את המפרט הבין משרדי אל הוראות ההסכם שבין הצדדים.

173. התובעת טוענת, כי המפרט הבין משרדי שלוב וכרוך ב"חוזה מדף 3210". כך, בסעיף 2 לפרק המוקדמות במפרט הבין משרדי מצוין כי "המפרט הכללי לפרקיו מבוסס על כך שיהווה מסמך נספח לחוזה שתנאיו הם החוזה של ממשלת ישראל לביצוע מבנה ע"י קבלן (מדף 3210)" (עמ' 721 לנספחי תצהיר בר ניב).

לפיכך, טוענת התובעת, כי חוזה מדף 3210 מהווה חלק ממסמכי החוזה שבין הצדדים, ולכן יש לחשב את התקורה לפי סעיף 42 לחוזה מדף 3210.

174. לחילופין, טוענת התובעת, כי אף אם ביהמ"ש לא יקבל את נוסחת החישוב שבחוזה מדף 3210 כחלק מההסכם שבין הצדדים, הרי שיש בנוסחה זו כדי לשמש את ביהמ"ש כאינדיקציה לקביעת ולכימות הוצאות התקורה המגיעות לתובעת, בבחינת הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, כאמור בסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973.

התובעת מפנה לפסיקה, לפיה ניתן להחיל את הכללים החלים על התקשרויות של משרדי ממשלה, גם על התקשרויות דומות של רשויות מקומיות – עת"מ 14347-08-10 חברת צבי הכהן ואחיו נ' עיריית אשדוד; עת"מ 1387/02 המטייל נתניה נ' עיריית נתניה.

175. אני דוחה את טענות התובעת בעניין זה.

בין המסמכים עליהם חתמו הצדדים לא ניתן למצוא את חוזה מדף 3210 ואני מקבלת את טענת הנתבעות, לפיה לו חפצו הצדדים לכלול את הוראות המפרט הבין משרדי בהתקשרות ביניהם, היו עושים זאת מפורשות.

176. גם לעניין חוזה המדף כמשקף נוהג מקובל בעסקאות מאותו סוג, גם כאן – יש לדחות את טענת התובעת.

סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), דן בהשלמת חוזה וקובע:

"פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".

177. הסעיף מבחין בין נוהג פרטי, הקיים בין הצדדים ועליו ניתן ללמוד מחוזים קודמים ביניהם, או מהתנהגות קודמת שלהם (ראה: ג' שלו דיני חוזים תשנ"ה עמ' 320), לבין נוהג כללי, שהוא נוהג מקובל בחוזים מהסוג הנדון. נוהג כללי יכול להיות מקובל בסוג מסוים של חוזים אך עשוי להשתנות בשים לב להיקף העסקאות, לזהות הצדדים, סוג הנכסים נשוא ההסכם וכו'.

ראה: ג' שלו דיני חוזים תשנ"ה עמ' 320-321;

פרידמן וכהן חוזים תשנ"א כרך א' עמ' 278;

א' ברק פרשנות במשפט – פרשנות החוזה תשס"א עמ' 156).

178. נוהג אינו דין קוגנטי והצדדים רשאים להתנות עליו בין במפורש ובין בקיומו של נוהג פרטי שונה. הנטל להוכחת נוהג, מוטל על הטוען לתחולתו.

ראה: ע"א 325/79 דנינו נ' פקסטרפיל בע"מ, פ"ד לה (1) 51, 54;

ע"א (מחוזי חיפה) 505-12-08 א. כפיר נ' מוקד (ניתן ביום 24.04.09, פורסם בנבו).

179. התובעת לא הביאה כל ראייה לכך, כי חוזה מדף 3210 מהווה נוהג פרטי או כללי, המקובל בחוזים מהסוג בו עסקינן. ההפך הוא הנכון - העובדה כי הצדדים בחרו באופן מפורש שלא לחתום על חוזה מדף 3210, ושלא להכניסו למישור היחסים החוזיים שביניהם, מחזקת דווקא את המסקנה כי אין לראות בחוזה מדף 3210 כנוהג מקובל ומחייב בחוזים מסוג זה.

גם הפסיקה אליה הפנתה התובעת, לא מוכיחה כי חוזה המדף 3210 מהווה נוהג מקובל בחוזים מסוג זה, באופן שייתן לו תוקף במישור החוזי שבין הצדדים אף ללא חתימת הצדדים עליו במפורש. שני פסקי הדין אליהם הפנתה התובעת, עוסקים בתחולת חוק חובת המכרזים על התקשרויות של רשויות מקומיות, ובדרישת רישיון עסק בחוזי הרשויות.

כך בעת"מ (ת"א) 1387/02 המטייל נ' עיריית נתניה (ניתן ביום 11.12.02, פורסם בנבו), נקבע כי ראוי שתהיה תשתית נורמטיבית אחידה ושוויונית במכרזים של גופים שלטוניים וציבוריים – לעניין הכללים והתנאים שנקבעו ונפסקו לפי חוק חובת המכרזים, ובאותו מקרה ספציפי דובר בדרישת רישיון עסק כתנאי להשתתפות במכרז. עת"מ המטייל כלל לא התייחס לתחולת חוזה כדוגמת חוזה-מדף 3210 כנוהג בחוזי המדינה והרשויות, שאינו קשור לחוק חובת המכרזים.

והשווה: עת"מ (ב"ש) 14347-08-10 חברת צבי הכהן נ' עירית אשדוד (ניתן ביום 30.08.10, פורסם בנבו).

180. לחילופין, טענה התובעת כי ניתן לחשב את הוצאות התקורה בהתאם להוצאות בעין, בהתאם לחישובן בתצהירו של מר בלייר – סמנכ"ל הכספים של התובעת. החישובים נתמכו, לטענתה, בנתונים חשבונאיים שנרשמו ב"זמן אמת" מתוך הנהלת החשבונות של התובעת.

181. לעניין זה, יש להבחין בין שתי תקופות:

א. החדשים שבהם טרם הסתיימו עבודות הביצוע – בניר עציון 6 חודשים מעבר למועד המקורי ובמעין צבי 5 חודשים מעבר למועד המקורי.

ב. פיצוי בגין החודשים שמיום סיום העבודות ועד להפעלת כל מט"ש.

182. לגבי התקופה הראשונה –

בתקופה זו זכאית התובעת לפיצוי בגין העלויות העודפות שהיו לה. בחישוב הצעתה למכרז כללה התובעת סכומים שלקחו בחשבון 5 חודשי עבודה בכל אתר, ואילו בפועל נדרשה לעבוד באתרים פרק זמן ארוך יותר. דבר זה בהכרח גרר הוצאות נוספות וברור שהיה כרוך בעלויות שכר נוספת של מר ברניב ומנהלי העבודה באתרים שנאלצו להמשיך ולשהות באתרים הללו כל עוד לא הסתיימה בהם העבודה.

לעניין זה אני מקבלת את טענות התובעת כפי שפורטו בסעיפים 264 – 270 לסיכומיה.

183. במהלך החודשים אפריל, מאי יוני ויולי (4 חודשים) מדובר בעבודות שנמשכו במקביל בשני האתרים, בשניהם תוך חריגה מלוח הזמנים המקורי. לפיכך, בגין חודשים אלה, זכאית התובעת לפיצוי בסכום של 49,397 ₪ בגין כל חודש וחודש.

בחודש פברואר ומרץ נמשכו העבודות בניר עציון מעבר למועד הסיום המקורי, ואילו בחודש אוגוסט נמשכו העבודות במעיין צבי, מעבר למועד המקורי.

לפיכך בגין שלושת החודשים האלה, זכאית התובעת לפיצוי בסכום של 34,171 ₪ בגין כל חודש.

בסך הכל זכאית אפוא התובעת לפיצוי בגין החודשים שבהם נמשכו העבודות מעבר למועד הסיום המקורי שלהן על פי ההסכם לפיצוי בסכום של 300,031 ₪.

184. התובעת טענה כי מעבר להוצאות כפי שפורטו לעיל, היא זכאית גם להוצאות תקורה נוספות, שאותן יש לחשב כחלק יחסי מתוך כלל ההוצאות שהוציאה באותה שנה, שכן לא את כל ההוצאות ניתן לייחס באופן ספציפי לפרוייקט זה או אחר.

התובעת תומכת את חישוביה בעניין הזה על תצהירו של מר בלייר שחישב ומצא כי 8% מסכום כל אחד מהחוזים הוא התקורה בגין ביצועו של כל פרוייקט וכיוון שכל ביצועו של כל פרוייקט אמור היה להמשך 5 חודשים, אז סכום התקורה החודשי הוא חמישית מאותם 8%. לפי חישוב זה טוענת התובעת כי סכום התקורה החודשי במעיין צבי הינו 87,432 ₪ ובניר עציון 104,713 ₪, אך מסתפקת בסכום של 90,000 ₪ לחודש בניר עציון וב- 80,775 ₪ לחודש במעין צבי (ס' 25 לתצהיר בלייר).

הנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי וגם לא עלה בידה לקעקע את חישוביו של מר בלייר בחקירתה הנגדית. אני סבורה כי לגבי התקופה שבה עבדה התובעת בפועל באתרים, מעבר לתקופת העבודה המקורית, היא זכאית לפיצוי בסכום התקורה החודשי הנ"ל – לחודשים בהם נמשכו העבודות בכל אתר – ועד לסיומן.

185. אשר לתקופה השניה –

התובעת לא הבחינה בחישוביה בין שתי התקופות ואולם אני סבורה כי אין מקום להשוות את הפיצוי שיינתן בגין התקופה הראשונה והשניה.

בתקופה השניה, אף שאין למעשה חולק על כך שהתובעת נדרשה להמשך הוצאות בגין שמירה בשני האתרים, לא הובאה על ידה כל ראיה לכך שמנהלי העבודה ו/או מר ברניב, לא יכלו לעבוד באתרים אחרים שבהם עסקה התובעת.

186. מר בלייר טען, בסעיף 19 לתצהירו, כי גם בחודשים שבהם כמעט ולא היו עבודות באתר נדרשה התובעת להחזיק מנהל פרוייקט ומנהל עבודה, ואלה לא יכולים היו לכן בינתיים לעסוק בפרוייקטים אחרים. מלבד טענה סתמית זו, לא הוצגה כל ראיה ממשית מטעמה של התובעת. למעשה, מר ברניב עצמו כלל לא טען בתצהירו כי בתקופה השניה לא יכול היה לעסוק בניהול פרוייקטים אחרים של התובעת. עדותם של מנהלי העבודה לא הובאה בפני ולפיכך אין ראיה גם בעניינם.

187. אני סבורה אפוא שאין מקום לערוך חישוב זהה גם לענין התקופה השניה. בגין תקופה זו גם אין התובעת זכאית לפיצוי בגין הוצאות תקורה חודשיות, כפי שאלה חושבו על ידה מכלל הוצאות הפרוייקט וזאת מאחר שבאותה תקופה לא שהו עובדים באתר ולא בוצעה בו כל עבודה שהיא.

188. עם זאת, ברור כי גם בגין התקופה השניה זכאית התובעת לפיצוי, הן מאחר שנדרשה להוצאות שמירה והן מאחר שהנתבעות אכן הותירו את התובעת באי וודאות לגבי מועד הפעלת האתר ואילצו אותה בכך להשאר "בכוננות מתמדת" לשמא יופעל האתר והן תידרשנה להערך לכך באופן מיידי.

העד, מר עופר שוער, אישר כי לא נמסרה לתובעת הודעה על כך שהיא אינה צריכה עוד להגיע לאתר עד שיהיה אישור להרצה (עמ' 219 שו' 13-30) וטען כי הודעה על הפעלת המכונים היתה נשלחת לתובעת בהתראה של יום יומיים (עמ' 219 שו' 14). זאת, למרות שעפ"י ס' 2.52 (1) להסכם (עמ' 375 לנספחי תצהיר ברניב) יכלו הנתבעות להודיע לתובעת על הפסקה זמנית של החוזה ועל שחרורה מהמשך קיומו, ובכך למנוע מהתובעת כל הוצאה בתקופה האמורה – מר שוער הודה כי הנתבעות לא מסרו הודעה כזו לתובעת (עמ' 219 שו' 13-30).

189. לפיכך, בגין התקופה השניה, אני קובעת כי התובעת זכאית לפיצוי בסכום של 25,000 ₪ בגין חודשים שבהם המתינה בשני האתרים, ולפיצוי בסכום של 15,000 ₪ בחודשים שבהם המתינה רק באתר אחד.

לעניין קביעת הפיצוי בדרך של הערכה, השווה:

ע"א 355/80 אנסימוב נ' מלון טירת בת שבע פד"י לה (2) 800, 809.

ע"א 2688/95 פנחס נ' קרן מהנדסים, פד"י נ (5) 742.

ע"א 277/89 צ'אם מוצרי מזון ישראל בע"מ נ' טעמיקו בע"מ פד"י מו (3) 288.

לסיכום:

190. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעת בגין שתי התביעות יחד, כלהלן:

1. בגין הפרשי הצמדה בניר עציון: 549,112.90 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.12.06.

2. בגין הפרשי הצמדה במעין צבי: 483,590.70 ₪ , בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.12.06.

3. בגין ימי האיחור (ריבית פיגורים) בשני האתרים: 100,000 ₪ , בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

4. בגין תקורה וניהול מתמשך ספציפי בשני האתרים, בחודשים אפריל, מאי, יוני, יולי: 300,031 ₪ , בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

5. בגין תקורה וניהול מתמשך כללי בשני האתרים: 540,000 ₪ בניר עציון (6 חודשים), 403,879 ₪ במעין צבי (5 חודשים) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

6. בגין תקופת ההמתנה (מסיום העבודות ועד הפעלת המכונים) בחודשים בהם המתינה בשני האתרים: 25,000 ₪ X כפול 6 חודשים (אוגוסט עד ינואר (כולל) 2007) = 150,000 ₪ , בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

7. בגין תקופת ההמתנה (מסיום העבודות ועד הפעלת המכונים) בחודשים בהם המתינה באתר אחד: 15,000 ₪ X כפול 9 חודשים (יולי 2006 בניר עציון + פברואר עד ספטמבר 2007 במעיין צבי) = 135,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

8. הוצאות (שכר עדים ומומחים, אגרות ומסירות).

9. שכר טרחת עו"ד בסך 120,000 ₪.

לכל הסכומים בסעיפים 1-7 לעיל יש להוסיף מע"מ.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתנה היום, י"ט אייר תשע"ג, 29 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.