התובע הינו עורך דין במקצועו אשר ייצג את הנתבעת בזמנים הרלוונטיים לענייננו.

התביעה שלפניי מתייחסת בעיקרה לתשלום שכר טרחה, אך גם לפיצויים בגין הוצאת לשון הרע.

נתוני רקע ועיקר טענות הצדדים:

במסגרת הליכים שהתקיימו בבית המשפט לענייני משפחה על ידי הנתבעת, חויב בעלה לשעבר לשלם לה דמי מזונות ומדור חודשיים לילדיה כקבוע בפסק הדין שניתן לטובתה.

ביום 16.1.06 הגישה הנתבעת באופן עצמאי את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.

ביום 7.6.06 התקיימה פגישה במשרד התובע אליו פנתה הנתבעת עפ"י המלצה שקבלה מאחיה, ובאותה פגישה חתמה על הסכם להזמנת שירותים משפטיים לגביית חוב המזונות שכלל התחייבות לתשלום שכר טרחה, לפיו תשלם לתובע 25% ומע"מ מכל סכום שיגבה במסגרת תיק ההוצל"פ.

כעבור כשנתיים וחצי מאז, וליתר דיוק ביום 26.11.08, פנתה הנתבעת אל התובע בכתב והודיעה לו על פיטוריו מייצוגה בתיק ההוצל"פ, ואף הלינה על שכר הטרחה המופקע לכאורה שגבה. באותה הודעה הודתה הנתבעת לתובע על שירותיו והודיעה לו כי אין לה כל תלונות נגדו.

בסמוך לאחר המועד האמור, הגיעה הנתבעת להסכם עם בעלה לשעבר, שהינו כזכור החייב בתיק ההוצל"פ, לסילוק מלוא החוב ותיק ההוצל"פ נסגר.

ביום 16.12.08 הגישה הנתבעת תלונה כנגד התובע ללשכת עורכי הדין ובה גוללה את טענותיה לגבי השכר המופרז והמופקע שגבה ממנה. לאחר דיון בוועדת האתיקה התלונה נדחתה ונגנזה.

לטענת התובע, הנתבעת בקשה להביא את ההסכם ביניהם לידי סיום על מנת להתחמק מתשלום השכר המגיע לו. לדידו, אלמלא הפעולות בהן נקט כנגד החייב בתיק ההוצל"פ, הלה לא היה משלם את חובו לנתבעת. התובע הוסיף, כי הנתבעת התחמקה מהצגת ההסכם אליו הגיעה עם בעלה לשעבר ולא הגישה אותו כראיה בבית המשפט, וזאת במטרה להסתיר את הקשר ההדוק בין הפסקת הייצוג לבין סילוק החוב בתיק ההוצל"פ.

עוד טוען התובע, כי הנתבעת הכפישה אותו בפני אחיה כאשר העלתה בפניו טענות שקריות אודות יושרו ומקצועיותו. ואם לא די בכך הרי שהגשת התלונה ללשכת עורכי הדין פגעה בשמו הטוב כעורך דין, ומתוקף שני מעשים אלה עותר התובע לחייבה בתשלום פיצויים בגין הוצאת לשון הרע.

לאור האמור, הגיש התובע כנגד הנתבעת תביעה לתשלום סך של 102,073 ₪ בגין פיצוי בשל הוצאת לשון הרע בסכום של 50,000 ₪ והיתרה בגין פיצויים בשל הפרת הסכם שכר הטרחה (פיצויי קיום) בגובה השכר שהיה מקבל אילו המשיך את הטיפול בתיק ההוצל"פ עד תום.

במסגרת הגנתה טענה הנתבעת, כי פנתה לתובע לקבלת שירותי גבייה בגין תיק הוצל"פ שנפתח לזכותה לשם גביית המזונות שלא שולמו לה בפועל על ידי בעלה לשעבר, והסכימה לתשלום שכר הטרחה האמור בהסכם שכר הטרחה, וזאת בהסתמך על הערכתו לכאורה של מר סקוברוניק, עובד משרדו של התובע, כי ניתן יהיה לגבות את מלוא חוב העבר עד סוף שנת 2006 שעמד באותה עת על כ-24,000 ₪.

אלא שהתובע לא עמד בציפייה, וחרף הסכומים שהצליח לגבות מעת לעת מהחייב ובגינם קבל את מלוא השכר המגיע לו, סכום החוב הכפיל את עצמו נכון למועד הפסקת ההתקשרות בשנת 2008 ועמד על כ-57,000 ₪.

הנתבעת הלינה בכתב הגנתה ובתצהיר אשר הוגש מטעמה על היחס המחפיר שקבלה מעובד משרדו של התובע, אך לא רק. לטענתה, התובע לא פעל להקטנת החיוב בתיק ההוצל"פ עם הגיע בנה הבכור לגיל 18 עד שנאלצה לנקוט בפעולה יזומה שלה ולפנות בעצמה ללשכת ההוצל"פ על מנת להסדיר את הנושא. זאת ועוד, התובע עיכב את העברת הכספים שנגבו מהחייב והעבירם לרשותה רק כעבור שבועיים ואפילו אחרי חודש ימים.

עוד טענה הנתבעת, כי אין לאכוף הסכם של מתן שירות משפטי ללקוח שאינו חפץ בו, וכי בנסיבות העניין היא הייתה רשאית להפסיק קבלת שירותי הגבייה והייצוג של התובע, ועם הפסקת הייצוג אין הוא זכאי עוד לכל שכר טרחה.

לבסוף טוענת הנתבעת, כי היא לא הוציאה לשון הרע כנגד התובע. אשר לתלונה שהוגשה ללשכת עורכי הדין, מדובר לטענתה באקט לגיטימי שנעשה כהבעת דעה על טיב השרות שקבלה ממשרדו של התובע, הא ותו לא. מכל מקום על הגשת התלונה בנדון חלות ההגנות הקבועות בסעיפים 14, 15(3) ו-15(8) לחוק איסור לשון הרע.

דיון והכרעה:

מטעם התובע הוגש תצהירו וכן תצהיר עובד משרדו, מר יצחק סקוברוניק. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר מטעמה וכן תצהירה של עו"ד איטל דדון ותצהיר מטעם אחיה של הנתבעת, מר אריה אבדלס.

הצדדים הסכימו הדדית לוותר על חקירת המצהירים ולהסמיך את בית המשפט להכריע על סמך המסמכים שבתיק וסיכומים בכתב שיוגשו מטעמם, ואלה אכן הוגשו.

בקצירת האומר אציין, כי שני בעלי הדין פירטו בתצהיריהם את גרסאותיהם בהרחבה, כפי שאלה עלו מכתבי טענותיהם, ואיני רואה צורך לחזור על האמור בהם.

תצהירו של עד ההגנה מר סקוברוניק נועד בעיקר כדי להדוף טענות הנתבעת בדבר היחס המחפיר שהיה כביכול מנת חלקה של הנתבעת בתקופת ההתקשרות עם התובע.

לעומת זאת תצהירה של עו"ד דדון בא לתאר צעקותיו של מר סקוברוניק על הנתבעת בשיחה הטלפונית שהתקיימה ביניהם מיד לאחר ששיגרה למשרד התובע הודעתה בדבר הפסקת הייצוג, לרבות הדיבור הבוטה והמזלזל כלפי הנתבעת. ואילו תצהירו של מר אבדלס, אחיה של הנתבעת, בא כדי להכחיש את הטענה כי הנתבעת הוציאה בפניו לשון הרע על התובע.

אפתח את הדיון במחלוקת שקשורה לביטול הסכם ההתקשרות.

לעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים בדבר חתימת ההסכם ובדבר תנאיו. ויובהר, הגם שהנתבעת טוענת כי השכר הנקוב בהסכם (המתבטא באחוזים מסכומי הגבייה בפועל) הוא שכר מופקע, אין היא מעלה טענה כלשהי כנגד חוקיותו ואין היא עותרת להשבת הסכומים ששולמו בגדרו.

אשר לטענת הנתבעת כי הפסקת ההתקשרות נבעה, בין היתר, בשל אי עמידת עובד משרדו של התובע בהבטחתו כי כל חוב ההוצל"פ ייגבה בשנת 2006 – טענה זו דינה להידחות. לא זו בלבד 'שהבטחה' זו אינה מעוגנת בהסכם אשר נחתם בין הצדדים, אלא שהיא לא מתיישבת עם התנהגות הנתבעת עצמה אשר המתינה עד לשלהי שנת 2008 בכדי להודיע על ביטול ההסכם.

אעבור כעת לעיקר המחלוקת אשר נסבה על נסיבות ביטול ההסכם והשאלה האם התובע זכאי לתשלום פיצויים בגין ביטולו.

אשר לאפשרות ביטול ההסכם, אין חולק אף לדידו של התובע, כי הנתבעת לא הייתה מחויבת להמשיך בהתקשרות ביניהם בעתיד, ועיקר המחלוקת מתמקדת למעשה בשאלה, האם השתחררות הנתבעת בעיתוי הספציפי בו בחרה נועד כדי לעקוף את התובע ולהתחמק מתשלום שכר טרחתו?

ובכן, בחינת טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מגלה היבטים לכאן ולכאן. לחובת התובע ניתן להצביע על מספר נתונים שהיה בהם כדי להצדיק את בקשתה של הנתבעת להשתחרר מההסכם, כגון העובדה שבחלוף יותר משנתיים מעת ההתקשרות בהסכם הייצוג, החוב בתיק ההוצל"פ רק הלך וגדל והגיע קרוב לכפל הסכום ההתחלתי שהיה בעת החתימה על ההסכם.

ויובהר, הגם שהתובע הצליח לגבות מעת לעת סכומים מסוימים מהחייב בתיק ההוצל"פ, אין לומר כי פעולותיו של התובע במסגרת תקופת הייצוג היוו 'הצלחה' ממשית מנקודת מבטה של הנתבעת, שכן ללא קשר לשאלה עד כמה היו פעולותיו של התובע אפקטיביים, אין ספק שבמבחן התוצאה הנתבעת לא הצליחה להשיג את מבוקשה באמצעות הייצוג של התובע.

זאת ועוד, מקובלת עליי טענת הנתבעת כי הייתה זו חובתו של התובע, ולא חובתה היא, לעדכן את תיק ההוצל"פ בדבר הגעת אחד מילדיה לגיל 18 ובהתאם לכך להקטין את החיוב החודשי שנוצר בתיק ההוצל"פ.

הגיונם של דברים הוא, שאם הנתבעת מיוצגת על ידי עורך דין ומשלמת לו שכר טרחה, היא לא תפנה בעצמה לביצוע פעולה שנמצאת בתחום אחריותו אלא תפנה אליו על מנת שהוא יבצע את הפעולה הנדרשת בתיק ההוצל"פ. ובמלים אחרות, אם הנתבעת שכרה שירותיו של התובע כעורך דין ומשלמת לו את השכר הנדרש ממנה, מדוע שתטריח את עצמה ותפנה ללשכת ההוצל"פ על מנת לבצע פעולה שנמצאת בתחום אחריותו הוא?

לפיכך אני מקבלת את טענת הנתבעת, כי פנתה תחילה למשרדו של התובע על מנת שיבצע פעולה זו, ומשלא זכתה לשיתוף פעולה מצדו נאלצה לגשת בעצמה ולבצע את הפעולה באופן אישי.

אגב כך אבקש להוסיף בהערת אגב, כי לכאורה הייתה זו חובתו של התובע לבצע פעולה זו מיוזמתו ולא להמתין לפנייתה של הנתבעת בנדון, שכן יש להניח כי בעת ההתקשרות בהסכם עם הנתבעת הוא קבל לידיו עותק מפסק הדין אשר כלל את החיוב במזונות והשינויים בשיעור המזונות על פני התקופות השונות.

מכל מקום, די באלה כדי להביא למסקנה הראשונית, כי בנסיבות המתוארות ובמצב בו היה נתון תיק ההוצל"פ, הנתבעת הייתה רשאית לבקש סיום ההתקשרות שלה עם התובע ולהביא לשחרורו מהמשך הייצוג בתיק ההוצל"פ.

אלא שעל מסקנה זו מעיבה העובדה, כי זמן מה לאחר הפסקת הייצוג וביטול ההסכם, הנתבעת הגיעה להסדר עם בעלה לשעבר, שהינו החייב בתיק ההוצל"פ, לסילוק החוב באופן שהביא לסגירת התיק נגדו.

אין לשלול בהקשר זה כי הפעולות בהן נקט התובע בתיק ההוצל"פ, כגון העיקול על הדירה של החייב ועל משכורתו, הם אלה שהביאו בסופו של דבר את החייב להגיע להסדר לסילוק מלוא החוב. ויודגש, גם אם העיקולים הוטלו זמן רב לפני ההסדר, ייתכן מאוד שהלחץ המצטבר שהם יצרו הוא זה שהביא את החייב להעדיף סגירת התיק על מנת להשתחרר מעול העיקולים.

הנתבעת משום מה בחרה שלא לצרף את ההסדר אליו הגיעה עם החייב ובחרה לשתוק ולא למסור פרטים כלשהם בנוגע אליו. כך למשל, הנתבעת נמנעה באופן תמוה למדי מלציין מתי בדיוק הושג ההסדר על מנת להתרשם מפרק הזמן שחלף מעת ביטול ההסכם ועד להגעה להסדר עם החייב, ולא טרחה לציין את הסכום ששולם לה על ידי החייב כנגד סגירת תיק ההוצל"פ.

תהיות אלו מעוררות אי נוחות בקשר להתנהלותה של הנתבעת.

המסקנות המפורטות לעיל לחובת כל אחד מהצדדים שכנעו אותי כי יש מקום לחייב את הנתבעת בתשלום שכר לתובע, אם כי לא בסכום הנתבע בכתב התביעה, שהינו סכום המבטא את השכר שהתובע יכול היה לקבל אילו המשיך לייצג את הנתבעת עד תום תקופת החיוב במזונות למספר שנים קדימה. אשוב להזכיר לעניין זה, כי אף לפי גישת התובע לא הייתה כל מניעה שהנתבעת תשחררו מייצוג בשלב כלשהו (ובלבד שאקט זה ייעשה בתום לב), ולכן ברור כי התובע אינו זכאי לשכר בגין מלוא סכום המזונות לעתיד ועד תום התקופה שנקבעה בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה.

בנסיבות העניין, יהא זה נכון שסכום החוב בתיק ההוצל"פ במועד הפסקת הייצוג ביום 26.11.08 ישמש כנקודת מוצא לצורך גזירת השכר שיש לפסוק לתובע. אשר לגובה השכר, אני מוצאת כי פסיקת מחצית משיעור השכר שנקבע בהסכם שכר הטרחה היא תוצאה שמבטאת את השיקולים עליהם עמדתי לעיל לחובת כל אחד מהצדדים.

לפיכך, אם סכום החוב בתיק ההוצל"פ בתאריך 26.11.08 עמד על 57,163 ₪, יש לפסוק לתובע שכר טרחה לפי 12.5% ממנו בתוספת מע"מ, היינו, סך של 7,145 ₪ ומע"מ (כשיעורו היום).

הנושא השני שעומד על הפרק הוא התביעה לתשלום פיצויים בגין לשון הרע.

חלק זה של התביעה דינו להידחות. לא זו בלבד שעצם הגשת תלונה אינו משמש, דרך כלל, עילה לביסוס עוולת לשון הרע, אלא שלמקרא התלונה אשר הוגשה מטעם הנתבעת ניתן להיווכח, כי אין היא כוללת הכפשות או הוצאת לשון הרע כלפי התובע, וכי התלונה מתייחסת ברובה לגובה השכר שנגבה בהיותו שכר מופרז, הגם שהיה מוסכם.

אשר לפרסום לשון הרע על ידי הנתבעת בפני אחיה – די בתצהירו של האח אשר תמך בגרסת הנתבעת שהכחישה מכל וכל כי הכפישה את התובע בפני אחיה או כי הוציאה דיבתו רעה, כדי להביא לדחיית הטענה.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה בעילה המבוססת על הוצאת לשון הרע.

אחרית דבר:

אני מקבלת את התביעה בחלקה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 7,145 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום, ולזה להוסיף מע"מ כשיעורו היום.

פרט לכך, כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז סיוון תשע"ד, 15 יוני 2014, בהעדר הצדדים.