נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תיקפה סתם בכך שעל פי הנטען בכתב האישום השליך ביום 31/7/08 סיגריה בוערת מבעד לחלון רכב נוסע לעברה של שרונה חיימי – המתלוננת, וזו פגעה בה בפניה מתחת לעינה.

שרונה חיימי קראווני, המתלוננת, סיפרה בבית המשפט כי הנאשם הינו אחיינה, בנו של אחיה וכי תקופה מסויימת חי הנאשם בביתם והם שימשו לו כמשפחת אומנה. מספר חודשים לפני האירוע הנטען עזב את ביתם וחזר להתגורר עם אמו.

היא סיפרה כי ביום 31/7/08 נסעה ברכב המשפחה, כאשר בעלה נהג והיא לצידו וילדיהם במושב האחורי, החלון לצידה היה פתוח והנסיעה היתה בראש העין. בהתקרבם אל הנאשם הוא השליך לעברה סיגריה בוערת אשר פגעה בה מתחת לעפעף וגרמה לה לכוויה וכן נפלה על חצאיתה וגרמה לחורים. משם המשיכו בני המשפחה בנסיעה למשטרה על מנת להגיש תלונה.

משהוטחה בה טענת הנאשם כי הם ניסו לדרוס אותו, הכחישה טענה זו מכל וכל והוסיפה: "ראינו רק את המהירות והבהילות להכניס את היד לתוך החלון". עוד הוטחה בה גרסתו של הנאשם כי מתוך בהלה "עפה" לו הסיגריה לתוך רכבם ועל כך השיבה: "ממש לא. ממש הוא התאמץ להכניס אותה לחלון".

בחקירה הנגדית ציינה המתלוננת כי הנאשם שהה בביתם שנה, לאחר מכן יצא לפנימיה והיה מגיע לביתם לחופשות כמו גם אחיו. לדבריה, היחס /קיבלו היה חם והם לא החסירו מהם דבר.

לשאלת ב"כ הנאשם מדוע, איפוא, ישליך לעברה הנאשם סיגריה, הישבה כי אכן יש צדק בשאלה זו, אלא שהנאשם עבר להתגורר עם בני משפחה אשר משפיעים עליו לרעה.

המתלוננת אישרה כי קודם לאירוע זה לא תקף אותם הנאשם בהזדמנות כלשהי וכי כך גם מסרה במשטרה. כן אישרה כי גם לאחר אירוע זה לא היו אירועים נוספים.

המתלוננת הבהירה כי מדובר היה בנסיעה בכביש רגיל ומהירות הנסיעה היתה רגילה אף היא וכי מדובר בכביש בו יש נתיב נסיעה אחד לכל כיוון. היא חזרה על כך כי הנאשם התכופף והכניס את ידו אל החלון שהיה פתוח.

משהטיח בה ב"כ הנאשם כי גרסתה אינה הגיונית לאור כך שמדובר ברכב הנוסע במהירות, הבהירה כי הנאשם "קלט " אותם כשהם מגיעים לכיוונו ואילו הם לא הבחינו בו .

משהטיח בה ב"כ הנאשם שכי אין המדובר בנאשם, התריסה כי כיצד יתכן הדבר שלא תבחין במי המדובר לאחר השלכת הסיגריה.

לשאלת ב"כ הנאשם מדוע לא מסרה במשטרה כי הנאשם הכניס את ידו אל תוך הרכב, השיבה "איך הסיגריה הגיעה?" ועמדה על כך כי סיפרה את הדברים במשטרה תוך שציינה כי אותה עת היתה מבוהלת.

הוגשה תעודה רפואית בעניינה של המתלוננת (ת/1) ממנה עולה כי למתלוננת כוויה מתחת לעפעף ימין ללא אודם או נפיחות.

שלמה קראווני בעלה של המתלוננת, מסר בבית המשפט, סיפר אף הוא על היותם משפחת אומנה לנאשם וציין כי בעת הגשת התלונה התקררו היחסים עם הנאשם, כיוון שהנאשם עבר להתגורר אצל אמו ומאהבה, וכן סיפרה על הטרדות מצד האשם ומצד אביה – סבו של הנאשם ועד כמה ניסו לטפל בילדים ככל יכולתם למרות כל אלה, עד כי הרווחה הפסיקה את הענין והעבירה את הילדים לפנימיה.

ביום האירוע, כך סיפר, נהג בראש העין, במהירות של כ-40 קמ"ש וכאשר התקרב לרחוב סעדיה גאון, שם מתגוררים הוריו ואף מאהבה של אמו של הנאשם, הבחין במישהו פוסע לעברו פסיעות גסות ומשליך משהו. למשמע צעקת אשתו, הסתובב והבחין כי המדובר בנאשם ובצד השני של הכביש עמד המאהב. על כן נסע במישרין לתחנת המשטרה והגיש את התלונה ואכן השוטרים הגיעו מיד למקום.

משהוטחה בעד טענת הנאשם כי הוא ניסה לדרוס אותו, השיב כי לו ניסה לדרוס אותו לא היה הנאשם מצליח לזרוק את הסיגריה וכן היה הנאשם מגיש כנגדו תלונה על כך. הוא ציין כי הוא נוהג בזהירות.

הוטחה בו גירסת הנאשם כי מן הבהלה שבניסיון הדריסה "עפה" הסיגריה לרכב ופגעה באשת העד ועל כך השיב העד כי זו טענתו של הנאשם החפץ להתגונן וכן ציין כי לו ביקש לדרסו היה הנאשם חייב להידרס שכן עמד במרחק של כ-2-3 מטרים ממנו.

הוא הוסיף כי הוא מצא את הסיגריה לאחר מכן ברכב ומסר אותה למשטרה. (ת/2).

בחקירה הנגדית הוסיף העד כי אף הוא נכווה בידו בשל הגיצים שעפו מן הסיגריה והראה זאת לשוטר ואף הביא אישור רפואי בשל כך.

העד עמד על כך כי לא נסע במקום במהירות כיוון שבמקום מצויים אנשים רבי ועל כן תנאי הדרך אינם מאפשרים זאת.

באשר לשאלת ב"כ הנאשם הנוגעת להשלכת הסיגריה, השיב העד: "הוא בא כיוון וזרק (מדגים), ממש חלקיק של שניה, הוא קפץ וכיוון את זה".

לדברי העד הנאשם לא הכניס את ידו לתוך הרכב, אלא "הוא הצליף, היה לו מרחק ביטחון שלא יפגע".

מששוב הוטחה בו טענת הנאשם כי ניסה לדרוס אותו, השיב העד, כי אם כך היה הרי ספק גדול לו יכול היה הנאשם אותה עת גם לזרוק דבר מה ויתר על כן, כך הוסיף, הרי יש במקום מדרכה ולו ניסה לדרוס את הנאשם, הרי היה נתקל במדרכה.

העד אישר כי מסר במשטרה כי היו אירועים קודמים כאשר הנאשם עלה על גג בית המאהב והשליך אבנים לעברם ביום 31/7/08. העד הבהיר כי אכן כך התרחש כאשר נסע ברכבו לחמתו וכי אותה עת היה ברכבו לבדו.

הוא אישר כי אמנם לא ראה אותה עת את הנאשם אך אין אחר מלבדו היכול לעשות כן.

הנאשם ציין כי אינו זוכר אם אשתו נכחה במקום ואף אינו זוכר אם סיפר לה על כך.

הוגשה תעודה רפואית בעניינו של העד לפיה לעד כוייה בקוטר 0.2 ס"מ בכף יד ימין שלו ללא אודם או נפיחות. (ת/1)

איתן ינאי ראש משמרת סיור], הגיש דו"ח פעולה שערך ביום האירוע (ת/3). מדו"ח זה עלה כי פגש בשלמה קראווני אשר סיפר לו כי הנאשם השליך סיגריה בוערת לתוך רכבו ופגע במתלוננת בפניה. (צויין בדו"ח כי קיים סימן בצד הימני של הפנים) וכן פגע בידו של שלמה. לדברי המתלוננת הנאשם הוא אחיינה וקיים סכסוך בין המשפחות.

כיוון שבעת כפירתו באשמה טען הנאשם כי השוטרים התנהגו כלפיו באלימות והתעמרו בו, נשאל העד האם היה מעורב בכך או ידוע לו על כך והכחיש הדברים.

הוגש דו"ח העיכוב של הנאשם, (ת/4) בו נרשמה תגובתו: "הוא כמעט דרס אותי".

כיוון שבעת כפירתו באשמה טען הנאשם כי השוטרים התנהגו כלפיו באלימות והתעמרו בו, נשאלה השוטרת שערכה דו"ח זה, האם היתה מעורבת בכך הכחישה הדברים. היא לא נחקרה על כך בחקירה נגדית.

רויטל לוי היא החוקרת שגבתה את הודעת הנאשם וכן את הודעת המתלוננת. היא ציינה כי הבחינה אצל המתלוננת בסימן קטן מתחת לעין ימין. בחקירתה הנגדית אישר הכי אמנם כך ראתה אך על נסיבות הפגיעה אכן למדה מפיה של המתלוננת ואינה יכולה למסור הכיצד קרתה הפגיעה.

באשר לנסיבות חקירתו של הנאשם – הכחישה החוקרת כל אלימות או התעמרות בנאשם.

הוגשה הודעת הנאשם (ת/5) אותה פתח הנאשם בכך שהוא שומר על זכות השתיקה. משנשאל היכן היה אותו יום בשעה 13.00 השיב כי לא יענה וכך גם על שאלות כדוגמת היכן הוא מתגורר והאם הוא מעשן, או היה בראש העין. הנאשם המשיך בכך גם לגבי שאלות הנוגעות לחשד המיוחס לו.

בבית המשפט מסר הנאשם כי במשך מספר שנים גדל בבית המתלוננת ובסה"כ היחס אליו היה בסדר, לבד ממקרה אחד עליו סיפר כאשר היה בן כ-9-10 והם שהו בבית מלון ושלמה קראווני תפס אותו ואת אחיו במים העמוקים בבריכה והכניס ואתם והוציא אותם מהמים לסירוגים במשך חמש דקות.

משנשאל האם בשל כך הוצא מביתם על ידי גורמי הרווחה, השיב כי הוצא על ידי גורמי הרווחה בשל התנהגותו של סבו.

באשר ליום האירוע, סיפר כי יצא עם קרוב משפחתו יעקב חיימי לכיוון תחנת אוטובוס , כאשר יעקב התקדם לפניו והוא התקדם לכיוון הכביש על המדרכה, כאשר בידו סיגריה, אותה הדליק מספר דקות קודם לכן. "וכשהתקדמתי לכיוון הכביש במדרכה, רציתי לרדת לכביש, הוא שם גז ולכן עפה לי הסיגריה".

הוא הכחיש כי הכניס את היד לחלון הרכב או כי כיבה סיגריה על מאן דהוא.

בחקירה הנגדית משנשאל הנאשם האם גרסתו היא כי קראווני ניסה לדרוס אותו, השיב "כמעט" ואזי הקשה עליו התובע ושאל האם עתה הוא ממזער את גרסתו "לכמעט ניסה לדרוס" ועל כך השיב הנאשם "הוא לא דרס אותי אולי הוא ניסה להפחיד" וסיפר על מקרה נוסף שארע כשבעה חודשים קודם לכן, אז לא ניסה קראווני לדרוס אותו, אלא הוא ואשתו חסמו לו רגלית את הדרך ולא הניחו לו ללכת במשך חצי שעה. הוא לא התלונן על אותו אירוע.

הנאשם אישר בחקירתו הנגדית כי זיהה את רכבם של בני המשפחה ואף ציין כי ממרחק הבחין כי הוא "שם גז".

לשאלת התובע מדוע לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו במשטרה ונמסר את גרסתו לאירועים, השיב הנאשם : "קודם כל אחרי המקרה, הוא יצא מהרכב, הוא חתך לצד השני , חנה, יצא מהרכב ודחף אותי בחוזקה ואותו יעקב חיימי עמד באמצע". וטען כי לא סיפר על הדברים כיוון שאחותו של קראווני משרתת במשטרת ראש העין ועוד סיפר כי קצין החקירות איאד, נשען עליו בכל כובד משקלו פעמיים, ואמר לו כי עליו להודות ועם שתי אצבעותיו, היכה אותו בצלעותיו.

הוא ציין כי לא התלונן נגד קצין החקירות כיון שהלה לא חקר אותו אלא נכנס במצעה של החקירה וכי החוקרת ראתה את מעשיו וכי הוא אף סיפר על כך לעורך דינו.

משהטיח התובע בנאשם כי הנה לראשונה הוא מעלה טענה כנגד קראווני כי הלה תקף אותו וכי קראווני כלל לא נחקר בסוגיה זו, השיב הנאשם כי לא מצא מקום לספר על כך בהודעתו וכי לא היה אף מקום לשאול על כך את קראווני. עוד הוסיף כי לא מצא לספר על כך לשוטר כלשהו שכן אין לו כל אמון במשטרת ראש העין.

עם זאת לא היה לו הסבר מדוע לא הגיש תלונה בתחנת משטרה אחרת הסמוכה למקום מגוריו – בני ברק, ואשר לגביה אין לו כל בעיה.

בתום חקירתו נשאל הנאשם על ידי בית המשפט, מדוע, אם קצין החקירות נכנס רק באמצע החקירה והפעיל עליו לחץ, הוא סרב כבר בתחילת החקירה לחתום על האזהרה ועל כך השיב כי אינו זוכר כלל ועיקר כי מישהו הציע לו לחתום והוסיף כי קצין החקירות הזהיר אותו שלא להתקרב לראש העין.

אם כך, הוא נשאל, מדוע לא ענה גם לשאלות הראשונות שנשאל, כי הרי, קצין החקירות נכנס רק לאחר מכן , ועל כך השיב כי גם זאת בשל קצין החקירות איאד. ושהמשיך ביהמ"ש והקשה עליו כי הרי איאד לא היה באותו שלב נוכח כלל ועיקר, השיב כי לא ידע על מה הוא נחקר וכי לא קלט את שהקריאו לו. אם כך נשאל מה הקשר לאיאד? ועל כך לא היתה לנאשם תשובה כלשהי.

לאחר עדותו של הנאשם הצהיר ב"כ הנאשם כי במסגרת פרשת ההגנה ירצה להעיד מטעמו את יעקב חיימי אשר יתמוך בגירסת הנאשם ובין היתר באשר לניסיון הדריסה ותקיפת הנאשם על ידי קראווני ואכן הדיון נדחה לצורך כך. במועד שנקבע, החליף הנאשם את הייצוג ובא כוחו החדש ביקש לדחות את הדיון מתוך טעמים אישיים, וזאת הגם שלדבריו עד ההגנה התייצב למתן עדות כפי שנקבע. על אף הפצרות בית השפט כי העד יעיד את עדותו שאינה ארוכה, עמד ב"כ הנאשם על כך כי לא יוכל לנהל את הדיון אוו יום וכי העד מתחייב להגיע למועד הנדחה.

במועד הנדחה לא התייצב עד ההגנה וב"כ הנאשם הצהיר כי הוא מוותר על עדתו.

לא מצאתי להאמין לעדותו של הנאשם.

במשטרה לא הייתה לנאשם למעשה כל גרסה והוא אף סרב לחתום על נוסח אזהרתו.

אמנם עם כפירתו באשמה ציין ב"כ הנאשם כי "השוטרים התעמרו כלפיו והתנהגו באגרסיביות וכפי הנראה תקפו אותו ולכן לא יכול היה לענות לשאלותיהם בזמן החקירה עצמה".

לא היה פירוט כמתחייב מיהם השוטרים אשר תקפו אותו ומהו טיב האלימות שננקטה כלפיו ו/או ההתעמרות בו.

לראשונה נשמע פירוט כזה מן הנאשם במהלך עדותו בבית המשפט ואף זאת שלא במהלך חקירתו הראשית משהביא גרסתו בפני בית המשפט, אלא במהלך תשובות בחקירתו הנגדית ומשהקשה עליו התובע מדוע לא השיב על שאלות במהלך חקירתו במשטרה.

הגם שהנאשם טען כי הביא את הדברים בפני עורך דינו, הרי שהחוקרת אשר גבתה את הודעתו ואשר לפי דבריו הייתה עדה למעשיו של קצין החקירות אשר נקט כלפיו אלימות במהלך חקירתה שלה, לא נשאלה באשר לפירוט כזה כלל ועיקר, או האם בכלל נכנס קצין החקירות לחדר במהלך חקירתה, אלא נשאלה באופן כללי בלבד האם ידוע לה באם קצין החקירות הפעיל כלפי הנאשם אלימות.

מעבר לכך ומעבר לכבישת הטענה הרי שעלו תמיהות נוספות, כך למשל לא ידע הנאשם להסביר מדוע, אפוא סרב לחתום על אזהרתו בטרם נכנס קצין החקירות לחדר החקירות ונקט כלפיו אמצעים פסולים כאמור או סרב להשיב לשאלות בטרם נכנס קצין החקירות אל החדר.

ועוד יצוין כי הנה על אף הלחצים והאמצעים הפסולים שנקט, על פי הטענה, קצין החקירות כלפי הנאשם ולחץ עליו להודות במיוחס לו הרי שהנאשם עמד בלחציו היטב והמשיך בסירובו להשיב על השאלות בדיוק כפי שעשה, טרם שנכנס קצין החקירות אל החדר.

לאור כל אלה , קשה היה להשתחרר מן הרושם כי גרסה כבושה זו הובאה אך עתה, במהלך עדותו של הנאשם בבית המשפט על מנת לספק הסבר מדוע הגיב בחקירתו במשטרה כפי שהגיב .

לראשונה בבית המשפט העלה הנאשם כי מעבר לכך שלטענתו קראווני ניסה לדרוס אותו, הרי שבמהלך האירוע קרוואני אף תקף אותו. גרסה זו עלתה כאמור אך במהלך עדותו ולא הובאה קודם לכן אף במהלך השאלות שהופנו אל קראווני או אל המתלוננת. חזקה על הנאשם כי אם זוהי גרסתו הרי שסיפר אותה לבא כוחו ומשעדי התביעה לא נשאלו דבר באשר אליה, הרי עולה באשר לכך תמיהה משמעותית.

תמיהה לא פחות גדולה עולה מכך שמטעמו של הנאשם לא הובא לעדות, סוף דבר, העד יעקב חיימי. הנאשם ציין כי יעקב חיימי נוכח במקום (וזאת אף לדברי עדי התביעה) וכי הוא יוכל לאמת את גרסתו באשר לניסיון הדריסה והתקיפה.

סוף דבר ויתר הנאשם על העדתו של עד זה וטעמיו עימו ועם זאת אי הבאתו מעוררת תמיהה באשר לגרסתו של הנאשם.

נתתי אמון בעדותה של המתלוננת.

אין חולק כי המדובר בנאשם שעמד בצד הכביש עת רכבם של המתלוננת ובעלה עבר במקום ואין גם חולק כי סיגריה שאחז בידו מצאה את דרכה אל פניה של המתלוננת בתוך הרכב. גם הנאשם אינו טוען אחרת.

אין גם חולק כי כתוצאה מכך נפגעה המתלוננת מתחת לעינה, כפי שהעידה היא, כפי שהבחינה החוקרת שגבתה את עדותה וכפי שמעידה התעודה הרפואית בעניינה. גם בעלה של המתלוננת נפגע בידו, כפי שהעיד וכפי שמעידה על כך התעודה הרפואית בעניינו.

המתלוננת העידה על כך כי הנאשם התכופף אל הרכב ובמכוון הכניס את הסיגריה אל תוך הרכב.

ב"כ הנאשם עמד על סתירה בינה לבין בעלה אשר העיד כי הנאשם השליך את הסיגריה אל תוך הרכב ולא הכניסה אל תוך הרכב, אם כי גם לדברי הבעל, נעשו הדברים במכוון.

לא מצאתי כי יש בסתירה זו כדי לפגום במהימנות המתלוננת או בעלה. יש לזכור כי הנאשם עמד קרוב יותר למתלוננת ולצידה בעוד שבעלה של המתלוננת אף היה עסוק אותה עת בנהיגה וכעולה מעדותו הוא הבחין בסיגריה אך בייעף.

משקיבלתי את עדויותיהם של המתלוננת ושל בעלה ומשדחיתי את גרסתו של הנאשם, הרי שאני קובעת כי הנאשם השליך סיגריה אל תוך רכבם של בני הזוג קראווני, בעת שאלה נסעו בסמוך אליו ועל כן יש במעשיו משום תקיפה.

ב"כ הנאשם טען כי אפילו אקבע כך, הרי שיש מקום לזכות את הנאשם וזאת מן ההגנה של זוטי דברים.

באשר להגנה זו נקבעו הלכות בערכאות השונות של בתי המשפט.

כך נקבע:

"מכל מקום, אין פירוש הדבר שצריך להחיל על כל מקרה שבו היה מגע גופני בין שניים את עבירת התקיפה. בענייננו אין זה ברור מי נגע במי: השוטר אשר הושיט את ידו לעבר המערערת על-מנת לסמן לה ולכוון אותה לבוא לחדר החקירות, או שמא הייתה זאת המערערת שהושיטה את ידה על-מנת שלא ייגע בה באותו רגע שבו היא הייתה שרויה במצוקה ומתחבקת עם אביה. מצב דברים זה אינו ראוי להיכלל בגדרה של "תקיפה" וגם אין זה ראוי שיוגש בגינו כתב-אישום. בסיטואציה זאת, במיוחד לאחר שלא הוכחה ההעלבה שיוחסה למערערת, אין לומר שהוכח מעבר לכל ספק סביר קיומה של הכוונה הפלילית הנדרשת בעבירת התקיפה.

הפרשה בענייננו ראויה יותר להיכלל בגדרה של הוראת סעיף 34יז לחוק העונשין שעניינה זוטי דברים והקובעת: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך".

הוראה זו מבטאת "...כלל חשוב בדיני העונשין, ולפיו 'החוק אינו עוסק בזוטות':

'DE MINIMIS NON CURAT LEX', הרציונל שביסוד כלל זה הוא שקיימים מקרים שבהם, אף שמבחינה טכנית התקיימו יסודות העבירה, אין זה ראוי להטיל על אדם אחריות פלילית בגין מעשהו... בגדר סעיף 34יז ניתן להתחשב גם בתוצאות המעשה..." (ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל). עיקרון זה עשוי להיות מיושם במגוון רחב של שטחי המשפט, ובמיוחד במשפט הפלילי, שכן "בשל ההתפשטות העצומה וההשתרעות של המשפט הפלילי על כל תחומי חיינו ופעילותנו החברתית, במגוון כה רחב - קיימת סכנה כי הוראות עונשיות כלליות עלולות לחול על כל תו ותג של התנהגותנו, אשר ספק אם יש הצדקה להגדירה כעבירה פלילית" (ע"פ (י-ם) 1246/99 לוי נ' מדינת ישראל). הגנה זו, כך נפסק בע"פ 1246/99 הנ"ל , היא "טענת הגנה העשויה להביא לזיכויו [של הנאשם] ולפטור מלא מאחריות פלילית בסוף הדיון המשפטי". ראה: ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן וכן ע"פ (ת"א) 1720/95 מדינת ישראל נ' יוסף שבו הסביר כבוד השופט י' גרוס כי השיקולים בנידון זה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי, וממשיך:

"ההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית... הדגש מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו 'נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי'. עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל 'העדר ענין לציבור'. .

..מקרים הנמצאים 'מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות'...".

אמרה על כך כבוד השופטת ד' ביניש בע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל , בעמ' 187, אם כי בהקשר אחר:

"...קיימות בדין הפלילי 'מסננות' מספיקות, על-מנת שמקרים קלי ערך לא ייכנסו לגדרו. כך למשל ניתן בידי התביעה שיקול-דעת שלא להעמיד לדין בהיעדר עניין לציבור (סעיף 56 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982); כן מצויה בדין הפלילי הגנת 'זוטי דברים' (סעיף 34יז לחוק העונשין), שאף בה יש כדי למנוע הטלת אחריות פלילית בשל שימוש בכוח קל ערך של הורה כלפי ילדו.

זאת ועוד: בדרך-כלל, מעשה שאדם בעל מזג רגיל לא היה בא בתלונה עליו איננו מהווה יסוד לאחריות פלילית. לכן, לדוגמה, לא כל נגיעה שיגרתית של אדם בזולתו תגרור הטלת אחריות פלילית על מבצעה, גם אם תיכנס היא, לכאורה, בגדר יסודותיה הפורמאליים של עבירת תקיפה. מובן שיחסי הורה-ילד כרוכים במגע פיזי מתמיד, ועל-כן מגע פיזי שיגרתי בין הורה לילדו לא יהווה בסיס לעבירה פלילית.

לגישתי, ניתן לסמוך על המסננות שהזכרתי, שבאמצעותן לא תוטל אחריות פלילית על הורה במקרים קלי ערך שאינם מצדיקים אכיפה במסגרת דיני העונשין".

ראה, ערעור פלילי (חיפה) 1155/00 רויטמן נ' מדינת ישראל

ובענייננו, אין המדובר בנגיעה אקראית, או בלתי מכוונת, או נגיעה בזולת תוך כדי מעשה אחר

אלא במעשה מכוון, שאמנם עניינו השלכת סיגריה, אלא שהמדובר בהשלכת סיגריה בוערת אל תוך רכב ובו נוסעים ואכן תוצאת מעשיו היא פגיעה בנוסעי הרכב ולמרבה המזל, אך פגיעה קלה.

מעשה זה אינו נכנס בגדרם של מעשים שהם משום זוטי דברים, על פי המבחנים שהותוו לעיל.

על כן יורשע הנאשם בעבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

ניתנה היום, י"א אייר תשע"ג , 21 אפריל 2013, במעמד הצדדים