אינני נעתר לבקשה לדחיית מועד ההוכחות. ההחלטה שנתתי בדבר סדר ומועדי הגשת התצהירים, אין בה כל פגיעה בתובעת, ואין בה כל יתרון לנתבעת. כידוע, לפני "עידן התצהירים", היה התובע מעיד את כל העדים מטעמו, ורק לאחר תום פרשת התביעה, היו עדי ההגנה עולים על דוכן העדים. כלומר, הנתבע היה מתחיל למסור את גירסתו רק לאחר חקירת כל עדי התובע. כך יהיה גם המצב בתיק זה, עפ"י ההחלטה שנתתי ביום 14.8.13. גם אין כל פגיעה ביכולת התובעת להתכונן לחקירות העדים מטעמה, שהרי הנתבעת מסרה גם מסרה גירסה מפורטת מטעמה, בכתבי טענותיה.

אפנה את תשומת הלב לדברי כב' השופט ש' לוין בפרשת רע"א 6283/93 ד. דני חברה לבנין נ' מנהל מס ערך מוסף פ"ד מח (1) 639, בעמ' 643: "לבית המשפט נתון שיקול דעת אם להורות מלכתחילה לשני בעלי הדין או רק לאחד מהם "להקדים ולהגיש תצהיר" של עדיהם. יש להניח שבמקום בו יידון המשפט במפוצל, באופן שתחילה תישמענה ראיות התובע ולאחר מכן – בהפרש זמן מתאים וסביר – תישמענה ראיות ההגנה, ייטה בית המשפט להורות – בגדר תקנות 143(5) ו-168 – שתחילה יקדים התובע ויגיש תצהירים של עדיו, ורק לאחר גמר עדויות התביעה יקדים הנתבע ויגיש תצהיריו של עדיו, אם בכלל יבחר להביא ראיות מצידו".

הנה כי כן, כב' השופט ש' לוין לא ראה בכך כל פגיעה דיונית במי מן הצדדים, וניתן אף להבין מדבריו, שזוהי למעשה הדרך המועדפת.

אינני מסכים לטענה כי ההחלטה שנתתי בענין זה, תועלתה נמוכה. אזכיר לצדדים כי תיק זה תחילתו בשנת 2009, והגיעה העת לזרזו ולהתקרב לסיומו.

הליך הגישור הוא בראש ובראשונה אינטרס של הצדדים. אם התובעת רוצה – בשל ענין התצהירים – לוותר על הגישור, הרי זה עניינה בלבד.

לסיכום, וכאמור לעיל, הבקשה לדחיית מועד ההוכחות – נדחית.

ניתנה היום, י"ב אלול תשע"ג, 18 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.

לשלוח ההחלטה לצדדים.