1. ביום 25.11.2009 הורשע המבקש, על פי הודאתו (שחזר עליה ביום 08.09.2011 ), בבניית מבנה מבניה קשיחה מבטון ואבני בזלת שחורה עם גג רעפים בשטח של כ – 40 מ"ר , ויציקת משטח בטון ומעליו סככה עשויה קונסטרוקציית מתכת בשטח של כ- 40 מ"ר בשטח חקלאי, מחוץ לתחום תוכנית המתאר של מג'דל שמס במקרקעין הנמצאים בנ.צ. 755223/3679702 , בתחום תוכנית ג/6540 (להלן:"המקרקעין"), מבנה שנבנה בחודש נובמבר 2008. ביום 08.09.2011 נגזר דינו של המבקש ובין היתר, הוא חוייב להרוס את הבנייה הבלתי חוקית תוך 12 חודשים מיום מתן גזר הדין, דהיינו, עד ליום 08.09.2012 אלא אם כן יקבל היתר כדין עד למועד זה.
2. בניית המבנה הבלתי חוקי נעשתה, כאמור לעיל, ללא היתר והמבקש הורשע בביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר לפי סעיפים 145 (א) ו - 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן:"החוק").
3. לטענת המבקש הוא אינו הבעלים של המקרקעין נשוא כתב האישום ואין לו כל זכויות במקרקעין האמורים ו/או במבנה הנדון. לטענתו, המדובר בתוספת בניה של מחסן חקלאי בשטח של כ – 40 מ"ר(שטח /מגרש חקלאי). המחסן נבנה על ידי אביו של המבקש, המנוח איוב תופיק ז"ל, שהוא גם הבעלים של המקרקעין, והוא הוריש את המקרקעין לאימו של המבקש, הגב' תמימה איוב, וכיום היא בעלת המקרקעין ובעלת הזכויות במקרקעין לרבות במבנה נשוא כתב האישום. לאור העובדה שאימו של המבקש סובלת ממחלות רבות ובין היתר במחלת האלצהיימר, הוא לקח אחריות במקומה, הודה בשימוש במבנה והתחייב להגיש בקשה להיתר בניה, ואף הצהיר ביום 25.11.2009 במסגרת הכרעת הדין, שככל שלא יקבל היתר בניה מהועדה, מתחייב הוא להרוס את המבנה נשוא כתב האישום. המבקש הגיש לבית המשפט את החלטת הועדה לתכנון ובניה מיום 03.03.2011 ממנה עולה כי אכן המבקש הגיש בקשה להיתר בניה למבנה נשוא הבקשה, אך ביום 16.02.2011 בקשתו נדחתה מהנימוקים של מרחקי הבניה והיות ומדובר במבנה בשמורת טבע. נוכח דחיית הבקשה, פנה המבקש למפקח הועדה, מר מרוה שוגן, והודיע לו כי הוא מפסיק את השימוש במבנה הנדון, ואף הצהיר שמשנת 2012 אינו עושה שימוש במחסן. עוד טוען המבקש כי כעת אין לו סמכות להרוס את המחסן כהוראת צו בית המשפט, היות והוא אינו הבעלים של המחסן ואין לו זכויות במבנה זה.
4. ביום 10.02.2014 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד לביצוע צו ההריסה. המבקש ביקש ארכה למשך שנתיים נוספות כי אימו חולה כמפורט לעיל והם פועלים למינוי אפוטרופוס, ועד שימונה אפוטרופוס מבקשים הם ארכה בביצוע צו ההריסה ולחילופין, לאפשר להם לפעול להמשך הטיפול בקבלת היתר בניה.

נתבקשה תגובת המשיבה בתוך 20 ימים. ביום 02.03.2014 הגישה המשיבה את תגובתה. ביום 19.06.2014 ביקשו הצדדים מבית משפט זה ליתן החלטה ביחס לבקשה זו על סמך כתבי בית הדין, הבקשה והתגובה של המשיבה.

1. לטענת המשיבה, טענותיו של המבקש בעניין אחריותו לביצוע העבירה (או היעדרה), אינן רלוונטיות לבקשה לאור העובדה שהמבקש הודה זה מכבר בעובדות כתב האישום, ואף היה מיוצג . עוד טענה המשיבה, כי המבקש לא ביקש לנהל הוכחות על מנת להכריע בסוגיית האחריות, ולטענתה לא בכדי.

המשיבה מוסיפה, כי משהורשע המבקש על פי הודאתו, ביום 08.09.2011 נגזר דינו ובין היתר נדרש להרוס את המבנה נשוא הבקשה , והיות ומדובר בפסק דין שהמבקש לא ערער עליו, המדובר בפסק דין חלוט.

למעלה מכך, טוענת המשיבה כי המבקש הודה בשימוש במחסן נשוא הבקשה, ומודה בבקשתו כי המשיך להשתמש בו גם לאחר שניתן גזר דינו, ומשכך לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט, שכן אחריותו של המבקש לביצוע העבירה מבוססת על הוראת סעיף 208 (א) (7) לחוק. בעניין זה מפנה המשיבה לרע"פ 3162/10 עדאל יאסין נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה "משגב" שם קבע בית המשפט העליון כי אין אבחנה בין אחריותו של בעל המקרקעין לבין אחריותו של המשתמש בפועל, לעניין הטלת צו הריסה לפי סעיף 205 לחוק, וניתן להטיל על כל אחד מהאחראים המנויים בסעיף 208 (א) לחוק צו הריסה לפי סעיף 205 לחוק. כמו כן הפנתה המשיבה לע"פ (מחוזי ירושלים) 9105/05 אבתסאם אבו עיאש ואח' נגד מדינת ישראל וגם ע"פ (ירושלים) 40387/07 משה לוי נגד מדינת ישראל.

לטענת המשיבה, אין כל מניעה לבצע את צו ההריסה כהוראת בית המשפט במסגרת גזר הדין, וככל שייגרם נזק לבעל הנכס כתוצאה מביצוע ההריסה, תתברר שאלת הנזק במישור שבין המשתמש לבעליו. המשיבה מפנה בעניין זה לע"פ 8115/04 הירש נגד מדינת ישראל.

הרציונאל בבחינת המשיבה הוא, כי צו ההריסה אינו "עונש" אלא הוא נועד למחוק את תוצאת המעשה האסור, להשיב המצב לקדמותו ומטרה זו אינה קשורה למעמדו של העבריין.

ביחס לטענת המבקש כי המקרקעין ו/או המבנה נשוא כתב האישום בבעלות אימו, טוענת המשיבה כי המבקש לא צירף כל אסמכתא ממנה עולה ולו לכאורה כי אימו היא בעלת המקרקעין ו/או המבנה , בין בכלל ובין מכח צו ירושה ו/או צוואה, ואף לא הציג ראיה לכאורה שאין באפשרותו לבצע צו ההריסה מחמת התנגדותה של אימו במיוחד נוכח הצהרתו, שמדובר במחסן שלא נעשה בו שימוש.

המשיבה מוסיפה וטוענת, כי תכלית החוק מחייבת ביצוע צווים במועדם, למעט בנסיבות חריגות, למשל כאשר ההיתר נמצא "בהישג יד", נסיבה שלא מתקיימת במקרה שבנדון בפרט כשהמבקש בעצמו מבקש ארכה לשנתיים נוספות, עובדה המעידה כי גם בקרוב לא יהיה היתר בניה. בעניין הנסיבות המיוחדות מפנה המשיבה לע"פ 4650/08 ברנס נגד מדינת ישראל.

1. בבקשה שלפניי טוענת המשיבה שהבקשה אינה עומדת בדרישות ובתנאי הסף לפי סעיף 207 לחוק, ועל פי סעיף 6 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), תשס"ט – 2008 ) ( להלן:"התקנות") בית המשפט אינו רשאי לדון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים כמפורט בתקנות, כמפורט להלן:

(א). הבקשה הוגשה בחלוף המועד, באיחור של למעלה משנה וחצי, ולאחר כניסת הצו לתוקף ( בניגוד לתקנה 2(א) לתקנות).

(ב). לבקשה צורף תצהירו של המהנדס עימאד ספדי, המטפל לכאורה בבקשה להיתר הבניה עבור המבקש, אשר הצהרתו לפיה "קיים סיכוי ממשי ולפיו היתר בניה יינתן בתוך פרק זמן קצר", עומדת בסתירה מוחלטת לנטען בבקשה, ממנה עולה שבקשה להיתר שהגיש המבקש בשם אימו, לכאורה, נדחתה על פי החלטת הוועדה מיום 16.02.2011 עוד בטרם הוטל צו ביום 08.09.2011.

(ג). הבקשה הוגשה ללא תגובת המשיבה (בניגוד לתקנה 3 לתקנות).

לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי תכלית החוק מחייבת ביצוע צווים במועדם, ובענייננו המבקש הגיש בקשה להיתר אשר נבחנה על ידי הועדה המקומית ונדחתה, ולמרות הדחייה בחר להמשיך לעשות שימוש במבנה, תוך שקובע הוא עובדות בשטח.

דיון ומסקנות:

1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.
2. תכליתן של התקנות להסדיר את הפן הפרוצידורלי של הדיון בבקשות לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, באופן שיאפשר לבית המשפט לקבל תמונה מלאה ומקיפה של המצב התכנוני, בטרם ידון בבקשה.
3. בעניין זה ניתן להפנות לפסק דינה של כב' השופט אסתר הלמן בעפ"א 112/10 מדינת ישראל, הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון נגד גבריאל נחמיאס (מחוזי נצרת) מיום 09.05.2010 :

" תקנה 6 לתקנות קובעת בצורה מפורשת, כי "בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו". בכך הביע מתקין התקנות עמדתו, כי על בית המשפט להקפיד ולקיים את הוראות התקנות ואין להתיר סטייה מהן כדרך שגרה וללא נימוק מיוחד ומשכנע" (ההדגשות במקור)

1. במקרה שלפניי, התעלמותו של המבקש מקיומן של תנאי הסף כמפורט בתקנות , עומד בסתירה לתכלית הוראת החוק. נכון הוא הדבר, כי אין המדובר בפרוצדורה שאין לסטות ממנה ואין גם מחלוקת שלבית המשפט נתונה הסמכות להפעיל את שקול דעתו ולבחון מתי ניתן לסטות מדרישות התקנות, אך זאת ניתן לעשות רק מנימוקים מיוחדים וזאת מבלי לבטל את דרישות החוק לעמוד בכל תנאי הסף להגשת בקשות מסוג זה (ראה בעניין זה ע"פ 4946/07 עלי מקלדה נ' מדינת ישראל).
2. בתגובת המשיבה, היא העלתה רשימה של סעיפים בהם לא עמד המבקש כדרישת התקנות.
3. בבקשת המבקש, לא העלה המבקש את הטעמים לאי הגשת הבקשה בהתאם לתנאי הסף כקבוע בתקנות. למעלה מכך, לא שוכנעתי מדוע המבקש לא הגיש בקשתו במועד ואך כשנה וחצי מאוחר יותר, תקופה בה צו ההריסה כבר נכנס לתוקף. כמו כן, לא הועלה כל נימוק מדוע לא צורפה לבקשה תגובתה של המשיבה.
4. מעבר לפן הפרוצידורלי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. המבקש הודה ביום 25.11.2009 בעובדות כתב האישום, וזאת לאחר שפרס בפניי בית המשפט את מלוא טענותיו לרבות הטענה כי המדובר במקרקעין ובמבנה שבבעלות אימו, ואין הוא זה שבנה את המבנה הנטען. על הודאתו זו חזר המבקש ביום 08.09.2011 ולציין, שבכל הודאותיו היה המבקש מיוצג על ידי עורך דין.

למעלה מכך, במסגרת קיום הדיון ביום 25.11.2009, לא רק שהודה המבקש בעובדות כתב האישום שהוקראו לו, הוא גם הצהיר לפרוטוקול כי יפעל לקבלת היתר בניה בשם אימו , וככל שלא יקבל היתר בניה, יהרוס הוא את המבנה הבלתי חוקי, נשוא כתב האישום. אכן, פעל המבקש לקבלת היתר בניה וביום 16.02.2011 נדחתה בקשתו להיתר בניה על ידי הועדה. ביום 08.09.2011 וכשבעה חודשים לאחר החלטת הועדה, התקיים דיון בפני בית המשפט, והמבקש הודה שוב בעובדות כתב האישום, גם בדיון זה היה מיוצג המבקש, ובמסגרת הסדר טיעון הורשע על פי הודאתו ובין היתר נגזר דינו להרוס המבנה תוך 12 חודשים ועד ליום 08.09.2012.

מקבל אני את טענת המשיבה, כי המבקש לא ביקש לנהל דיון הוכחות בשאלת אחריותו ביחס למבנה נשוא הבקשה. למעלה מכך, המבקש לא הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט ורק לאחר כשלוש שנים, במסגרת בקשתו זו לעיכוב ביצוע צו ההריסה מעלה המבקש טענתו כי אין הוא מוסמך להרוס המבנה הבלתי חוקי.

עקרונות היסוד בדבר סופיות הדיון ותורת מעשה בית דין הינם הלכות ידועות. ראה בעניין זה מ"ח 7929/96 כוזלי נגד מדינת ישראל פ"ד נג (1) 529,559 :

"... האינטרס החברתי ליצירת כלל של סופיות הדיון נוגע גם לצורך בוודאות ויציבות של פסק הדין, וכנגזר מכך לאמון הציבור במערכת המשפט. לצד זה, מגולם עיקרון הצורך להגן על המתדיין שכנגד שלא יוטרד יותר מפעם אחת בשל אותה עילה או פלוגתא. עקרון זה מאפשר לצד שכנגד לכלכל את צעדיו בעתים הן באשר לענייניו הכספיים והן באשר לענייניו האישיים ללא חשש כי יוטרד פעם נוספת באותו עניין בו הוכרע דינו. כך גם פטור אותו בל דין מלשמור את ראיותיו באותו עניין לנצח..."

1. במקרה שלפנינו המדובר בפסק דין חלוט. כעולה מחוק הפרשנות , תשמ"א – 1981 :

" "חלוט" - לעניין פסק דין או החלטה של בית משפט – שאין עליהם עוד ערעור או ערר או השגה כיוצא בהם "

המבקש קיבל את פסק דינו בנוכחותו ובנוכחות סניגורו. אף לא אחד מהם ביקש להגיש ערעור על פסק הדין, ואף עברו עד טענתם זו כשלוש שנים. לא נתגלתה ראיה חדשה ואף לא נטען לתרמית בפסק הדין. המדובר באותו מצב שהיה קיים עוד בשנת 2009, באותן טענות ואותן עובדות שהיו ידועות עת נפסק דינו של המבקש ועת הודה המבקש בשנת 2009 ובשנת 2011 ואף כשהגיש הבקשה להיתר הבניה בשנת 2011. בשעה שנגזר דינו של המבקש ובין היתר הורה על קיומו של צו הריסה ביום 08.09.2011, ידע המבקש מזה כשבעה חודשים שהבקשה להיתר בניה נדחתה , וידע שתוך שנה עליו לבצע את צו ההריסה. לא בטכח כי המבקש פעל בשנה זו לחידוש הבקשה ו/או להמשך טיפול בבקשה.

הלכה ידועה היא, כי על המבקש לעכב ביצוע צו הריסה, בהתאם לסעיף 207 לחוק, להראות כי קבלת ההיתר הינה בהישג יד (ראה ע"פ 654/10 אורה מושב עובדים להתיישבות ואח' נ' מדינת ישראל). אומנם המבקש צירף תצהיר של מהנדס שלכאורה צפוי ההיתר להתקבל בקרוב . עם זאת, הן מהבקשה עצמה לקבלת אורכה של שנתיים ימים , אי הגשת בקשה חדשה והעובדה כי מדובר בבניה בשמורת טבע עולה כי לא מדובר בהיתר שהינו "בהישג יד".

1. המבקש בעצמו מצהיר כי עשה שימוש במבנה נשוא כתב האישום ועל כך אין מחלוקת. מקבל אני את טענת המשיבה שבמקרה שלפנינו אין מקום לעשות אבחנה בין אחריותו של בעל המקרקעין ובין אחריותו של המשתמש בפועל ובהקשר זה אפנה לרע"פ 3162/10 עדאל יאסין נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה "משגב":

" ... סעיף 205 לחוק התכנון והבניה מעניק סמכות לבית המשפט להטיל על מי שהורשע בעבירה לפי סעיף 204 0 בין בגין בנייה ובין בגין שימוש במבנה שלא כדין – להרוס את המבנה. אין כל דרישה שהורס המבנה יהיה זה שהקים אותו".

מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה ומותיר את צו ההריסה על כנו.