רקע כללי וטענות הצדדים

1. עניינה של תביעה זו בדרישתו של התובע לחיובה של הנתבעת בתשלום סך של- 222,000 ₪.
2. התובע שהינו מהנדס אזרחי ושמאי מקרקעין במקצועו, טען בכתב תביעתו כי ביום 4.4.06 פקדה סופה את כפר גוליס וגם ישובים סמוכים אחרים, דבר שגרם לנזקי רכוש ממשיים לבתי חלק מתושבי הכפר. מיד לאחר מכן, נציגים מטעם הנתבעת הזמינו את התובע אשר נדרש לבחון את נזקי התושבים ולהגיש דוחות בעניין זה. התובע שעה לבקשת הנתבעת, ובלוויית נציגים מטעמה, הוא החל באופן מידי מבקר בבתי התושבים ובוחן את הנזקים שנגרמו. תקופה קצרה לאחר מכן, התובע גם הגיש 77 דוחות מפורטים שבגדרם התייחס לנזקים וגם אמד עלות תיקונם.
3. הזמן נקף, כך הוא טען בתביעתו, וחרף התחייבותה המפורשת של הנתבעת הרי היא מיאנה מלשלם לו את שכרו. בעקבות התנערותה מקיום התחייבותה התובע הגיש תביעתו זו.
4. ניסיתי רבות להביא את הצדדים לעמק השווה, אולם לאחר שכל ניסיונותיי עלו בתוהו שמעתי היום את ראיות וסיכומי הצדדים. התובע העיד בעצמו ומטעמו גם העידו שני עדים נוספים, מר' נזיה שובאש, צלם במקצועו, שהתלווה לתובע לבקשת הנתבעת ותיעד את הנזקים. גם העיד העד גמאל שובאש ,ששמש בתקופה הרלוונטית כחבר במועצת הנתבעת. מהצד השני של המתרס, הנתבעת העידה מטעמה אך את גזברה מר' סעיד חג'לה.
5. התובע בסיכומיו טען, כי הנתבעת שכרה את שירותיו לביצוע העבודה זאת בהתאם להחלטתה שהתקבלה בישיבת מליאת הנתבעת מיום 4.4.06 (ת/3). בעקבות הזמנה זו התובע החל מידית בביצוע העבודה והשלימה תוך זמן קצר, כן הגיש לידי התושבים ולמועצה עותק מהדוחות שערך. לשם תשלום שכרו, הנתבעת הפנתה את התובע לוועדה המקומית לתכנון ובניה "גליל מערבי", בכך שהביעה הסכמה כי שכרו במלואו ישולם על-ידי ועדה זו וינוכה מחלקה של הנתבעת בתשלומי היטל ההשבחה ששולמו ע"י תושבי הכפר לוועדה, והמוחזקים ע"י האחרונה לטובת הנתבעת בנאמנות. אף יתרה מכך, ראש הנתבעת דאז, עו"ד סברי עמאר, שגר ביום 30.8.06 מכתב ליו"ר הועדה וביקש את עזרתו בסילוק שכרו של התובע, דבר שלא הועיל. אמנם, כך נטען, לא הוסכם מפורשות לעניין התמורה שעל הנתבעת לשלם, עם זאת נכון בנסיבות לחייב את הנתבעת בתשלום שכרו הראוי. לעניין הוכחת השכר הראוי , התובע טען, כי במקביל להעסקתו הנתבעת ומועצות נוספות התקשרו עם שמאי אחר שגבה סך של 1,000 ₪ בגין כל הערכה שערך, סכום, שלחילופין נכון לאמץ, ועל יסודו לקבוע את הסכום שעל הנתבעת לשלם.
6. הנתבעת בסיכומיה הדגישה כי לא הוכח קיומה של הזמנה כלשהיא מטעם הנתבעת, ואם כן הרי שעה שלא נערך הסכם בכתב כדרישת סע' 191-193 לצו המועצות המקומיות, הרי דין התביעה דחיה. הנתבעת הוסיפה בהדגישה, כי היא מעולם לא התקשרה עם התובע לביצוע העבודה הנטענת, והראיה שבדוחות צויין מפורשות כי הם הוזמנו ע"י הועדה המקומית. עוד נטען, כי התובע לא הוכיח קיומו של סכום מוסכם לתשלום, גם לא שכר ראוי, הגם שהעבודה שבוצעה על-ידו הינה שטחית ורשלנית, וזאת בלשון המעטה. הנתבעת חדדה בסיכומיה, כי היה ובית המשפט יקבל את עמדת התובע לעניין קיומה של התקשרות כדין, נכון לתת את הדעת לעובדה שבפרוטוקול הישיבה הנ"ל הוחלט שהנתבעת :" תשא בשכר השמאי רק לנזקים כבדים ", ואילו רובם של הדוחות מתייחסים לנזקים זניחים.

דיון והכרעה

1. הנתבעת, כאמור, משליכה את יהבה על סע' 193 לצו למועצות המקומיות, תשי"א-1950, הקובע כי חוזה שבו נטלה על עצמה מועצה מקומית התחייבות כספית, לא יחייב אלא באם חוזה זה נחתם מטעם הרשות ע"י ראש המועצה, הגזבר כן הוטבעה חותמת המועצה. שעה שלא נחתם חוזה בין הנתבעת לתובע, וממילא אין בנמצא חוזה העומד בדרישות הקבועות בסע' הנ"ל, הרי, כך סבורה הנתבעת, נכון יהיה להורות על דחיית תביעת התובע.
2. לא אחת נקבע כי התכלית העומדת מאחורי הוראה זו, כמו גם סע' 203 לפקודת העיריות, הינה הבטחת שימוש מבוקר בכספי הציבור ושמירת מסגרת התקציב (ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פסקה 22{פורסם במאגרים}).מכאן, ולנוכח משקלה הרב של תכלית זו, אזי נקבע כי דרישת הצורה שבסע' 193 לצו הינה מהותית-קונסטיטוטיבית בשונה מדרישה ראייתית (עניין "בית הרכב", פסקה 22-23). מקביעה זו נגזרת המסקנה, כי כל חוזה בו נטלה על עצמה הרשות המקומית התחייבות כספית ושאינו ממלא אחר דרישה זו, הריהו חוזה פסול ובטל (סע' 30 לחוק החוזים). עם זאת, אין הדבר מוביל בכל מצב לשלילה גורפת לקיומו של החיוב. בית המשפט כן מוסמך להורות על קיום החיוב הכספי שרשות מקומית נטלה על עצמה זאת מכח שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט מתוקף סע' 31 לחוק החוזים וגם חוק עשית עושר ולא במשפט. שיקול דעת זה יופעל מחד, תוך מתן משקל ראוי לתכלית העומדת ביסוד דרישת צורה זו שמטרתה הגנה על האינטרס הציבורי והעברת מסר מרתיע מפני התקשרות בחוזים בלתי חוקיים או כאלה החורגים ממסגרת התקציב. ומאידך גיסא, בהתחשב בשיקולי הצדק, תום הלב, מידת האשמה של הצדדים ושאלת הסתמכותו של הצד האחר, כאשר " התוצאה הסופית תהיה תוצר של איזון מכלול השיקולים, ולא של קביעה א-פריורית לפיה עקרון תום הלב 'גובר' מראש על תכלית דרישת הצורה המהותית" ( עניין" בית הרכב", סעיף 54).
3. לעניין חוזה למתן שירותים, כמו ענייננו, נקבע שהכלל הינו:" כי אין מקום להורות לרשות לשלם את מלוא התמורה עליה הוסכם בין הצדדים ", זאת משום :" הכרה כאמור בתוקפו של חוזה לא חוקי לא תאזן נאמנה בין השיקולים הנוגדים" (רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין, סע' 29 לפס"ד {פורסם במאגרים}). בבוא בית המשפט להעריך את השכר בתביעה כספית בגין מתן שירותים, שומה עליו לתת את הדעת לשיקולים נוספים לאלה שנמנו לעיל, וביניהם, האם היה על הצד המתקשר לדעת אודות דרישת הצורה; האם הרשות המקומית התנהלה באופן שהוצג מצג שווא, וגם תוך מתן הדעת לשאלת קיומו של סעיף בתקציב המכסה הוצאה זו או שמא עסקינן בחריגה מתקציב זה ( עניין "עו"ד זרח רוזנבלום" סע' 34 לפס"ד)
4. כשלב ראשון, סקרתי תמציתית את פסיקתו של בית המשפט העליון, ובשלב השני, לפני קביעת התוצאה הראויה בנסיבות, עלי להביא את העובדות הרלוונטיות כפי שהוכחו בפניי. בפועל לא קיימת מחלוקת באשר לגרעין העובדתי שגם הוכח בפניי ולפיו, ביום 4.4.06 נגרמו נזקים לבתי חלק מתושבי כפר גוליס בשל סערה שהתחוללה באזור זה. בו ביום, בשעות הערב, התובע התבקש, בין היתר ע"י ראש המועצה, להגיע בבהילות לכפר. התובע שעה לבקשה זו, הגיע בשעות הלילה ושם נפגש עם ראש המועצה, עם סגן הממונה על המחוז במשרד הפנים ובנוכחותם של שני חברי מועצה נוספים. בפגישה זו סוכם כי יתחיל למחרת בשומת הנזקים שנגרמו והתבקש להגיש דוחות בעניין זה. למחרת, 5.4.06, בשעות הבוקר המוקדמות, התובע התייצב במשרדי המועצה ואף נכח בישיבת המועצה שהתכנסה בשעה 8:00, כאשר על סדר יומה היה דיון בנזקים שנגרמו בעטיה של הסערה. מעיון בפרוטוקול ישיבה זו (ת/3), עולה כי רוב הנוכחים הביעו עמדה שעל הנתבעת להירתם למאמץ שיעזור לנפגעים ויקל על סבלם, לכן בסוף ישיבה זו הוחלט , בין היתר, בזו הלשון:" המועצה תשא בשכר השמאי רק לנזקים כבדים".
5. עוד הוכח, כי הנתבעת, באמצעות ראש המועצה, הזמינה את שירותיו של מר' נזיה שובוש שהינו צלם במקצועו, אשר התבקש ללוות את התובע ולתעד את הנזקים. בסיור התובע במוקדי הנזקים גם השתתף חבר המועצה מר' שובאש גמאל, שאף הוא התבקש ע"י ראש המועצה ללוות את התובע ולעזור בהשלמת מלאכתו. התובע, כאמור, בחן את הנזקים וערך שומה לכל מוקד בנפרד, אותן הפקיד במשרדי הנתבעת.
6. עוד עלה מדברי התובע בפניי, כאשר בהקשר זה אני מאמין לו, כי התבקש לציין בדוחות אותם יערוך כי הדבר נעשה בהזמנת הועדה המקומית לתכנון ובניה ( עמ'21, ש' 30). זו הייתה הבקשה, משום שלא קיים סעיף בתקציב לכיסוי שכרו, אשר ישולם, כך הובטח לתובע, מכספים המוחזקים בידי ועדה זו לטובת הנתבעת ונגבו מתושבי הכפר על חשבון היטלי השבחה. והראיה לכך, שביום 30.8.06 ראש המועצה המקומית שגר ליו"ר הועדה לתכנון ובניה מכתב שבגדרו נכתב :" אני פונה אליך ומבקש עזרתך בעניין התשלום לשמאי כרמה חלבי" (צורף לתצהיר התובע). הוועדה לא שעתה לבקשה זו, ואילו הנתבעת התנערה כליל , בשלב מאוחר יותר, מתשלום שכרו של התובע.
7. עובדות אלו הוכחו בפניי כדבעי, הגם כפי שהקדמתי לא שמעתי הכחשה מצידה של הנתבעת, ובאם נכון לפרש כי נתבעת זו חלקה בסיכומיה על חלק מהעובדות, הרי טיעוניה בהקשר זה הועלו בשפה רפה וגורפת, ללא אף ראיה או עדות סותרות גם לא נימוק שראוי להתייחסות. עוד אוסיף, כי בתצהירו של גזבר המועצה אין התייחסות מפורטת לגרסה שונה או לעובדות סותרות לאלו שסקרתי מקודם. באשר למתווה העובדתי הגזבר הסתפק בהצגת מסקנות, ובהכחשה גורפת לקיומה של התחייבות מצד הנתבעת, טענה כללית זו לא נשענת על עובדות וגם נסתרת באלה שהוכחו כדין.
8. לאחר שהדרכתי את עצמי בכל השיקולים הרלוונטיים ונתתי את דעתי לעובדותיו המיוחדות של מקרה זה, דעתי היא כי נכון בנסיבות לחייב את הנתבעת בתשלום 60% מהשכר הראוי אליו אדרש בהמשך הדברים. מסקנתי זו מבוססת על התנהלותה של הנתבעת אשר הוכח כי הזמינה את העבודה אותה ביצע התובע, באמצעות ראש המועצה וגם קיבלה ביטוי בהחלטת המועצה, שהתחייבה לשאת בשכרו של התובע. ישיבה זו, ועוד בנוכחותו של התובע, יצרה אצלו ציפייה לגיטימית וגם הסתמכות כי שכרו ישולם עם דרישתו הראשונה. אף יתרה מכך, בקבלת ההחלטה בישיבה זו בנוכחות התובע, וכל ההבטחות שניתנו לו גם ע"י מי שעמד בראש הנתבעת באותם זמנים, הרי בכך הוצג בפני התובע מצג שווא שגרם לו להאמין כי הנתבעת תקיים את התחייבויותיה כלפיו. התנהלותה של הנתבעת בעניינו אף לוקה במידה לא מבוטלת של חוסר תום לב, שעה שהתנערה כליל מחובתה וראתה להכחיש מכל וכל את זכותו של התובע לקבלת שכרו, כאשר חוסר תום לב זה מתעצם לנוכח חובת ההגינות החלה על נתבעת זו בהיותה רשות ציבורית ( עניין " "עו"ד זרח רוזנבלום", סע' ז לחוות דעתו של כב' השופט רובינשטיין). הנתבעת גם התרשלה שעה שלא הקפידה על קיומו של תקציב מתאים, משלא יזמה עריכת הסכם כדין, גם בכך שהבטיחה כי שכרו ישולם מקופת הועדה המקומית, הבטחה שנראה מראש כי סיכוייה להתממש הינם קלושים, אם בכלל. מהצד השני של המתרס, נתתי משקל רב לערך החשוב בהקפדה על קיום הדרישה הצורנית ושמירה על אינטרס הציבור בכלל, ועל מסגרת התקציב בפרט. גם לא התעלמתי ממידת האשם שנכון לייחס לתובע בכך שלא דרש עריכת הסכם בכתב לפני תחילת מלאכתו, חרף ניסיונו הקודם והתקשרויותיו עם רשויות מקומיות מתוקף מקצועו, ועל אף העובדה שהוא משמש בתפקיד של מהנדס המועצה המקומית מגדל שמס ומוחזק כמי שמכיר את הדין בעניין זה. עם זאת, ראוי לחדד, כי לעניין אחרון זה אין לייחס משקל מכריע לנוכח המצג שהוצג בפני התובע בדבר בהילות המשימה שהוטלה עליו וכזו שאינה סובלת דיחוי.
9. הנתבעת הוסיפה וטענה לחילופין, כי כפי החלטתה בישיבת המועצה הרי היא התחייבה לשאת בשכרו של התובע אך בגין שומתו לנזקים כבדים. מעיון בדוחות עולה, כך היא טוענת, שרובם סב סביב הערכות לנזקים בסכומים נמוכים, דבר שמצדיק שלילת זכאותו של התובע לקבלת שכרו בגין עבודתו ועריכתו לרוב הדוחות. טענה זו אין בידי לקבל משלושה טעמים חלופיים. הראשון, טענה זו מקדמת את עניינה של הנתבעת, מכאן היה מחובתה להביא ראיות שיבססו טענה זו. הנתבעת לא ראתה להזמין מי מהמשתתפים בישיבה זו כדי שנעמוד על הכוונה מאחורי ההחלטה, ובכך לא ספקה לא בסיס ולא כלים שיאפשרו פרשנות שתאמץ את גישתה. שני, טענה זו לוקה בחוסר תום לב. התובע ביקר בבתי התושבים בהדרכת וליווי חבר מועצה שהוביל אותו למוקדי הנזק הטעונים אומדן. התובע לא קבע אילו נזקים יעריך, אלא זה היה נציג מטעם הנתבעת שהוסמך ללוות ולהצביע על מוקדי הנזק ששומתם נדרשה מהתובע שגם אינו תושב המקום. שלישי, עסקינן בהסכם, ובתור שכזה מחובת הנתבעת להוכיח כי עניין זה הוסכם, ולגביו היה מפגש רצונות בין שני הצדדים, דבר שלא בא לו כל זכר בראיות וסיכומי הנתבעת.
10. לא הוסכם מראש באשר להיקף שכרו של התובע בגין כל דוח שיערוך. התובע טען בעדותו לתשלום בסך של 2,500 ₪, דבר שלא זכה להסבר משכנע, הגם שהתובע עצמו ראה לסגת מטענה זו בסיכומיו, שבמסגרתם עתר לפסיקת שכר ראוי. מהדוחות שהוגשו ועדותו של התובע בפניי עלה כי הינו מהנדס אזרחי וגם שמאי מקרקעין. התובע, כפי שמסר, הוא נוהג ליתן חוות דעת לוועדות מקומיות לעניין הערכת שווי הטלי ההשבחה ובגין כל חוות דעת משולם לתובע שכרו בסך של 960 ₪ בצירוף מע"מ ( עמ' 29, ש' 28-31). אמנם התובע הסביר כי היקף העבודה בהערכת היטלי ההשבחה הינו מצומצם ביותר ולא כרוך בביקור בנכס, עם זאת אני בדעה כי עקרונית סכום זה סביר ומשקף שכר ראוי לעניין עריכת דוחות כגון אלה בהן עסקינן. עם זאת, בעניינו נכון לנכות חלק מסכום זה משני טעמים. הראשון, לאחר עיון בהערכותיו לנזקים, נכון לומר כי עסקינן באומדן תמציתי לנזקים יותר מאשר חוות דעת, הגם שבמסמכים אלה אין הקפדה על דרישות הצורה והפירוט הנהוגים ומקובלים לעניין חוות דעת. השני, בקביעת שכרו הראוי של התובע יש להתחשב בכך שהמדובר הוא בהזמנת עבודה החולשת על נזקים רבים, שכולם נמצאים בכפר גוליס ובעקבות אותו אירוע, דבר שבהחלט הקל על מלאכת תיעוד הנזקים והעלאת הערכותיו של התובע על הכתב, וגם צמצם את היקף הוצאותיו הגם שעבודת הצילום סופקה ע"י אחר.
11. מכל אלה אני סבור כי שכרו הראוי של התובע בגין כל אחד מהדוחות הינו בסך של 900 ₪ כולל מע"מ, נכון לחודש 10/06. על-כן, נכון לחייב את הנתבעת לשם לתובע כדלקמן:

77 * ( 60% * 900 ) = 41580 ₪

בצירוף ריבית והצמדה החל מ- 10/06 סך: 56,510 ₪

סוף דבר

מקבל את התביעה בחלקה ,ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 56,510 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל בסך של 12,000 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים

ניתן היום, י"ג שבט תשע"ג, 24 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.