לפני תביעה כספית בסך 873,744 ש"ח, בגין תגמולי ביטוח לפי פוליסות בהן בוטח בן זוגה המנוח של התובעת, ואשר התובעת הינה המוטבת לפיהן.

תמצית הרקע והמחלוקת:

1. התביעה עניינה בשתי פוליסות ביטוח מנהלים בהן בוטח בן-זוגה המנוח של התובעת, מר יצחק פדידה ז"ל (להלן – המנוח), אצל הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת), ואשר נערכו, לטענת התובעת, באמצעות הנתבע 2 (להלן: הנתבע).

2. הפוליסות הוצאו לטובת המנוח בראשית שנת 1999, לבקשת חברת טנא פרוסט בע"מ (להלן: טנא פרוסט או – החברה), אשר המנוח היה בעליה ומנהלה הכללי. הפוליסה הראשונה - פוליסה מס' 14060662, והפוליסה השניה - פוליסה מס' 14112290, אשר יכונו להלן בקיצור פוליסה 662 ו- פוליסה 290, בהתאמה.

3. המנוח נפטר ביום 28.6.2005, בהיותו בן 58. בימים 13-14.7.2005 פנתה התובעת אל הנתבעת בבקשה לקבלת תגמולי ביטוח חיים מכוח שתי הפוליסות. הנתבעת השיבה, כי הפוליסות סולקו עקב אי תשלום דמי הביטוח החודשיים. אשר ליתרת החסכון שהצטבר בפוליסות, טענה הנתבעת כי רובו נפדה לכיסוי הלוואה שנטל המנוח ולסילוק עיקול שהוטל בתיק הוצל"פ. לפיכך, מסרה הנתבעת, נותר לפדיון סך של 19,173 ₪, אשר ניתן לפדותו בכפוף להסרת העיקול המוטל על הפוליסה, ולהמצאת תמצית רישום אוכלוסין אשר תכלול את ילדי המנוח, המוטבים אף הם לפי הפוליסה.

4. התובעת, הטוענת כי הפוליסות לא סולקו כדין וכי שתיהן מעמידות זכאות לכיסוי ביטוחי במקרה מוות, הגישה ביום 3.7.2008 לבית המשפט תביעה כנגד הנתבעים במסגרת ת.א. 1301-07-08 (להלן: התביעה הראשונה). משלא שולמה האגרה נמחקה התביעה הראשונה ביום 7.4.2009. ביום 17.6.2009 הגישה התובעת את התביעה דנן, במסגרתה תובעת היא תגמולי ביטוח חיים בסך כולל של 873,844 ₪ כדלקמן: בגין פוליסה 662 נתבע סך של 596,077 ש״ח נכון ליום 12.2.2003, ובגין פוליסה 290 נתבע סך של 277,667 ש״ח נכון ליום 31.12.99. כן טענה התובעת לחבות נזיקית של הנתבעים, בגין אי-יידוע המנוח אודות השלכת פדיון הפוליסות מבחינת היעדר כיסוי ביטוחי.

5. בשלב מוקדם של ההליך דנן הגישה הנתבעת בקשה לסלק את התביעה על הסף, בין היתר מחמת התיישנות. בקשה זו נדחתה בהחלטת כב' השופט י' בן חמו מיום 6.7.2011, מן הטעם שיש לשמוע את טענות התובעת ולא לחסום את דרכה בשלב מוקדם של ההליך. בהמשך לאמור נשמעו הראיות והוגשו סיכומי הטענות, ולהלן תובא הכרעתי במחלוקות בין הצדדים.

6. שלושה ראשי מחלוקת טעונים הכרעה: תחילה שאלת התיישנות עילת התביעה עפ"י פוליסות הביטוח; לאחריה שאלת תוקף הפוליסות והזכאות לכיסוי ביטוחי למקרה מוות מכוחן; ולבסוף טענתה החלופית של התובעת לפיה קמה לה עילה בנזיקין.

התיישנות:

7. בפתח הדיון יש לציין כי טענת ההתיישנות מתייחסת לעילה הביטוחית בלבד. עילת התביעה הנזיקית, לגביה לא מתעוררת טענת התיישנות, תידון, כאמור, בהמשך.

8. סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח תשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה ביטוח או החוק) קובע, כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". סעיף 41 לחוק מוסיף ומורה, כי "בביטוח חיים מקרה הביטוח הוא מותו של המבוטח". המנוח הלך לעולמו ביום 28.6.2005 והתביעה הראשונה הוגשה ביום 3.7.2008. לפיכך, התביעה הראשונה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, גם אם זמן קצר לאחר מכן (ראו בר"ע (מחוזי ב"ש) 514/06 אררט חברה לביטוח נ' דדון (2006); ע"פ 3439/04 בזק נ' היועמ"ש פ"ד נט(4) 294, 307 (2004)). ומשהתיישנה התביעה הראשונה ממילא קמה טענה זו גם כלפי התביעה שלפני, ואין בסעיפים 15-16 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) כדי לשנות ממסקנה זו.

9. התובעת איננה חולקת על כך שהתביעה הראשונה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, אולם היא טוענת כי יש לדחות את טענת ההתיישנות מן הטעם שלא הועלתה "בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה", כהוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות. לטענתה, ההזדמנות הראשונה הוחמצה בשניים: ראשית, אין די בכך שהנתבעים כללו את הטענה בכתב ההגנה מטעמם, אלא היה עליהם להציגה עוד בבקשה למתן הוראות אשר הוגשה על-ידם בראשית ההליך. שנית, נטען, היה על הנתבעים להגיש למן ראשית הדרך בקשה נפרדת בכתב לסילוק התביעה על הסף, ולא חצי שנה אחר הגנת כתב ההגנה בו נטענה טענת ההתיישנות, לאחר ניהול הליכים מקדמיים. אף בתביעה הראשונה, טוענת התובעת, ניהלו הנתבעים הליכים מקדמיים עד למחיקתה ולא פעלו להגיש בקשה נפרדת לסילוק התביעה על הסף.

10. דין טענות התובעת להידחות. מסקנתי היא, כי הנתבעים עמדו בחובה להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות ראשונה בכך שהעלו את הטענה בכתב ההגנה מטעמם הן בתביעה הראשונה, הן בתביעה שלפני. אי-הכללת טענת התיישנות בבקשה למתן הוראות שהגישו הנתבעים טרם הגשת כתב ההגנה, והעובדה שבקשה נפרדת לסילוק על הסף הוגשה לאחר ניהול הליכים מקדמיים, אין בהם לשנות ממסקנתי זו, כפי שיפורט להלן.

11. כפי שנפסק, הוראות דין ההתיישנות הכללי חלות אף על תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בחוק חוזה ביטוח (ע"א 3812/91 ברבארה ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, מח(3) 441 (1994)). בתוך כך, חל אף הכלל בדבר העלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, הקבוע בסעיף 3 לחוק ההתיישנות. כלל זה אכן הורחב, במקרים המתאימים, אף להליכים מוקדמים לכתב ההגנה, ונפסק כי ישנם מקרים בהם אין הנתבע יוצא ידי חובתו בהעלאת הטענה בכתב ההגנה ועליו להעלות את הטענה בהליכים מוקדמים יותר. הרחבה זו תכליתה להגביל את צמצום זכות הגישה לערכאות נוכח חשיבותה הרבה, ולמנוע בזבוז זמן שיפוטי וניהול הליך סרק (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן פ"ד נח(4) 769, 784 (2004)). ואולם, פסיקת בית המשפט לא קבעה לתיבה "בהזדמנות ראשונה" הגדרה ממצה, אלא נפסק כי כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו (ע"א 630/90 רוז'נסקי שרה נ' ארגון מובילי לוד פ"ד מה(5) 365, 370 (1991)). כך, נקבע כי הנתבע לא עמד בחובת העלאת טענת ההתיישנות בהזדמנות ראשונה במקרים בהם הגיש תגובה מהותית לבקשה לפטור מאגרה או לבקשה לצו ביניים ופירט טענות מהותיות אך לא העלה ביניהן את טענת ההתיישנות (רע"א 4049/97 אסורנס נ' הכונס הרשמי, פ"ד נא(4) 716, (1997); רעא 5902/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' צבי פרידנברג (14.7.2004); ע"א 3451/07 חנה קאופמן נ' יצחק כהן (18.2.2010)). מאידך, במקרה בו הנתבעים כלל לא התייצבו לדיון המקדמי בענין בקשת התובע להוצאת צו ביניים נפסק שאין מקום לקבוע שהטענה לא הועלתה בהזדמנות ראשונה (ענין רוז'נסקי, לעיל).

12. בענייננו, בבקשתה למתן הוראות ביקשה הנתבעת להורות כי כתב ההגנה מטעמה יוגש אך לאחר שהתובעת תשלם את האגרה הכרוכה בניהול ההליך. זאת לאחר שהתביעה הראשונה נמחקה מחמת אי-תשלום האגרה לאחר שהנתבעים טרחו והגישו כתב הגנה. מדובר, אם כן, בבקשה טכנית במהותה המתייחסת אך למילויו של תנאי מקדמי להנעת ההליך המשפטי, הוא תשלום אגרת בית המשפט. הבקשה נועדה למנוע הטרחה נוספת של הנתבעת בהגשת טיעון מהותי טרם שתשולם האגרה, ולפיכך אין לצפות מן הנתבעת לכלול בה טיעון מהותי בניגוד לתכלית הבקשה.

13. אף הגשת הבקשה הנפרדת לסילוק התביעה על הסף לאחר ניהול הליכים מקדמיים אין בה להביא לדחיית טענת ההתיישנות. העלאת הטענה בכתב ההגנה העמידה על הפרק את טענת ההתיישנות למן תחילת ההליך, וזהו העיקר. על טענת ההתיישנות עמדו הנתבעים גם בישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה בתיק. כידוע, לעיתים מתבררת טענת ההתיישנות בראשית ההליך ולעיתים בסופו, ודחייתה בראשית ההליך אף אינה מוציאה אפשרות לקבל את הטענה בסוף ההליך, כפי שאף ארע בעניין דנן. משהועלתה הטענה בהזדמנות ראשונה, בירורה עשוי להיערך בין ביוזמת בית המשפט בגדר סמכויותיו בדיוני קדם המשפט, ובין בהגשת בקשה נפרדת בכתב לסילוק התביעה על הסף ביוזמת הנתבעים. אין באי-הגשת בקשה כאמור כדי לשמוט הבסיס תחת טענת התיישנות שנטענה בכתב הגנה, מה-גם שבענייננו הגישה הנתבעת בקשה כאמור בנוסף לטיעון בכתב ההגנה. השוו לענין זה רע"א 4286/01 גיל נ' ירדן, (פורסם במאגרים) (19.12.2001), בו נפסק כי העלאת טענת התיישנות בכתב ההגנה עומדת במבחן "ההזדמנות הראשונה" אף אם לא הוגשה בנפרד בקשה לסילוק התביעה על הסף מטעם הנתבע. וכך נאמר:

"מחדליו של המשיב, אשר לא הגיש, לקראת הדיון בקדם המשפט, בקשה הנוגעת לטענת ההתיישנות, אינם חותרים תחת סמכות זו. ....

תקנה 143 לתקנות סדר הדין מסמיכה שופט בקדם משפט לסלק תביעה על הסף, על יסוד אחד הנימוקים המנויים בתקנה 101, אשר מצדה, מתירה דחייה על הסף בגין כל נימוק אשר על-פיו סבור בית המשפט כי ניתן לדחות מלכתחילה את התובענה (ובכלל זה - התיישנות התביעה). תקנה 144 מורה כי סמכות זו נתונה לשופט גם בלא צורך בבקשת בעל דין...".

וראו גם: בר"ע (ב"ש) 518/07 נשיץ ברנדס ואח' נ' ביאר (פורסם במאגרים) (2007).

14. כללו של דבר, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות בכל הנוגע לעילה המיוסדת על חוזה הביטוח.

15. עם זאת, משנשמעו טענות הצדדים אף לגוף הדברים, אבחן להלן אף את המחלוקת לגופם של דברים במישור הביטוחי. כפי שיפורט, סבורני כי גם לגופם של דברים דין התביעה להידחות.

המחלוקת בדבר הזכאות לכיסוי ביטוחי בגין הפוליסות:

16. הצדדים חלוקים בשאלה האם בעת קרות מקרה הביטוח היו הפוליסות תקפות והקימו כיסוי ביטוחי למקרה של מוות, או שמא סולקו הן או בוטלו כדין עובר לכך, ולפיכך הזכאות מתמצה ביתרת הסכום שנצבר בפוליסה וטרם נפדה על-ידי המנוח.

17. הצדדים הציגו כל אחד את גרסתו באשר לפיגורים בתשלומי דמי הביטוח החודשיים ולפדיון סכומים מתוך הפוליסה, וטענו למשמעות אשר יש ליתן להתכתבויות ביניהם בעניין זה. מטעם התובעת העידה היא עצמה לבד. מטעם הנתבעים העידו גב' לימור גל, ראש חולית ביטוח חיים אצל הנתבעת, סוכן הביטוח רותם דגני, והנתבע.

18. בפתח הדברים יש להדגיש, כי התובעת בחרה שלא להעיד מטעמה את בנה, דוד פדידה, וזאת על-אף שהוא אשר ניהל ביחד עם אביו המנוח את טנא פרוסט (עמ' 15, ש' 7), ומההתכתבויות בין הצדדים ומהעדויות עולה בבירור כי היה מעורב בנושא הביטוחים שערכה החברה (ראו: סעיפים 5 ו- 17 של עד ההגנה, סוכן הביטוח רותם דגני; עמ' 39, ש' 22-24). אף מדבריה של התובעת עצמה בעדותה עולה כי בנה בקיא בסוגייה נשוא המחלוקת ("יותר בעניינים", כלשונה בעדותה, עמ' 15, ש' 28). התובעת בחקירתה העידה על עצמה, כי אינה יודעת דבר על הפוליסות, על פדיונן לטובת הלוואה שנטלה טנא פרוסט ועיקול שהוטל על הפוליסה, על הפיגורים בתשלום הפרמיות וכו', והודתה כי היא חיה מפי בנה בכל וכי תצהירה מבוסס על הדברים אשר אמר לה כיוון שהיא "סומכת עליו" (עמ' 16-15, 19, 22 לפרו'). מדובר, איפוא, באי-העדה של עד שעדותו הינה רלוונטית ביותר לזירת המחלוקת. הימנעות זו בולטת וצורמת במיוחד בנסיבות ענייננו, וזאת ממספר סיבות:

ראשית, נוכח הזיקה המשפחתית ההדוקה בין התובעת לאותו עד נעדר – בנה.

שנית, נוכח העובדה כי המבוטח עצמו איננו בחיים, ולפיכך ככל שיש אדם שיכול להעיד על ההתרחשות "בזמן אמת" בכל הנוגע לדינמיקה בין המבטחת/הסוכן למבוטח, וכזהו בנם של התובעת והמנוח אשר ניהל יחד עם אביו את העסק במסגרתו התבקשו והוצאו הפוליסות, ברי כי עדותו הינה בעלת משקל משמעותי ביותר.

שלישית, מאחר שהבן היה נוכח בדיונים בבית המשפט, ולפי העולה מעדות אמו לקח חלק פעיל בכל הנוגע לגיבוש התביעה ובניהולה, לרבות עריכת תצהיר העדות הראשית של התובעת (עמ' 15, ש' 26-31; עמ' 19, ש' 8-10).

בנסיבות אלה, ההימנעות מלהעיד את הבן, נושאת עמה משמעות ראייתית ממשית לחובת התובעת, ומקרינה על הגרסה העובדתית שבפי התביעה (ע"א 2275/90 לימה נ' פרץ רוזנברג פ"ד מז(2) 605, 614 (1993)).

19. אפנה להלן להציג את התשתית הראייתית שהובאה לפני ולאורה אכריע בטענות הצדדים במחלוקת זו.

20. הפוליסות בהן עסקינן הן פוליסות ביטוח חיים ובריאות "יותר רווח" שרכשה חברת טנא פרוסט, לטובת המנוח, אשר היה בעליה ומנהלה הכללי, מאמצע שנת 1998. הפוליסות מעמידות כיסוי לפיצויי פיטורין במקרה של סיום ההעסקה טרם גיל הפרישה, גמלה חודשית בהגיע גיל הפרישה, וכן ביטוח לאובדן כושר עבודה וכיסוי במקרה של מוֹת המבוטח.

21. אין מחלוקת, כי טנא פרוסט צברה פיגורים ניכרים בתשלומי דמי הביטוח החודשיים ולמעשה חדלה מלשלמם. מתדפיס הפיגורים עולה, כי בפוליסה 662 חסרו 12 תשלומים בגין החודשים יוני עד אוקטובר 1998 וכן יולי 2002 עד אפריל 2003, ובפוליסה 290 חסרו 12 תשלומים בגין החודשים מאי 2002 עד מאי 2003.לעיתים לא הועבר לנתבעת חלקו של העובד המנוח, לעיתים חלקה של המעסיקה טנא פרוסט ולעיתים שניהם (ראו דו"ח הפיגורים במסגרת נספח 6 לתצהיר לימור גל). לימור גל והסוכן רותם דגני העידו, כי עמדו בקשר עם המנוח ובנו בענין אי תשלום הפרמיות החודשיות (סעיפים 11-13 לתצהירה). מכל מקום, טנא פרוסט הודתה בפיגוריה בתשלומים במכתבה אל הנתבעת מיום 26.11.2002 (נספח 6 לתצהיר לימור גל).

22. ביום 5.5.2003 פנתה הנתבעת אל הנתבע בכתב וציינה, כי מכתבה מיום 4.12.2002 בדבר פיגורי טנא פרוסט טרם נענה, וכי אם לא ישולם החוב בסך 24,591 ₪ עד ליום 20.5.2003 יועבר הטיפול בחוב לעורך דין חיצוני והמפעל ייאלץ לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד. אפילו נניח שמכתב זה לא נמסר לטנא פרוסט ישירות, המסקנה הסבירה בנסיבות שהוכחו היא כי החברה היתה מודעת היטב לכך שתמה סבלנותה של הנתבעת, וזאת לנוכח המכתב ששלחה אל הנתבעים (נושא תאריך 26.3.2003 אולם חותמת ה"נתקבל" של הנתבעת הינה מיום 27.5.2003), בו ביקשה "להקפיא את הפוליסות" שפורטו בטבלה במכתבה, ביניהן שתי הפוליסות נשוא דיוננו, ושמונה פוליסות נוספות לטובת התובעת, בנה ובני משפחה נוספים (להלן: בקשת ההקפאה, חלק מנספח 7 לתצהיר לימור גל).

23. על בקשת ההקפאה השיבה הנתבעת במכתבה אל המנוח מיום 8.6.03 (נספח 7 לתצהיר לימור גל) כדלקמן:

"בתאריך 27.5.03 קבלנו את בקשתך לביצוע ...

... הקפאת פוליסה ללא עזיבת עבודה.

עקב השינוי יבוטלו הערכים המיוחדים בפוליסה באופן יחסי וזאת בהתאם לתנאים הכלליים ודף ההסבר המצ"ב.

אנו מבקשים שתשקלו בשנית את בקשתכם ובכך ימנע הפסד כספי ניכר.

אם לא תתקבל כל הנחיה אחרת ממך תוך 14 יום מתאריך הוצאת מכתב זה ... אנו נבצע הבקשה על כל המשתמע מכך".

בדף ההסבר שצורף למכתב צוין כי:

"עפ"י התנאים הכלליים של הפוליסה בתוכנית "יותר מנהלים" ....

במקרה של הפסקת תשלום הפרמיות שלא בעקבות עזיבת המבוטח את עבודתו אצל בעל הפוליסה, יבוטלו ערכי הפדיון המיוחדים באופן יחסי על חלק הביטוח הבסיסי שבגינו בוצעה הפסקת תשלום פרמיה...

ערכי הפדיון יחושבו לפי ערך פדיון רגיל המפורט בסעיף 8".

24. המנוח לא חזר בו מן הבקשה "להקפיא" את הפוליסות, כעצת הנתבעת. יש לבחון איפוא מהי משמעות בקשת המנוח, והאם נכונה טענת הנתבעים כי הפוליסות סולקו כדין.

25. סעיפים 46-45 לחוק חוזה ביטוח, המופיעים בתת הפרק שעניינו ביטוח חיים, קובעים זכות למבוטח בביטוח חיים לבטל את הפוליסה (סעיף 45), לדרוש המרתה לפוליסה מסולקת (סעיף 46(ב)), או לדרוש פדיונה המלא או החלקי (סעיף 46(ג)-(ד)). זכויות אלה ניתנו בידי המבוטח כיוון שחוזה ביטוח החיים הוא חוזה לתקופה ממושכת והמחוקק חתר לאפשר למבוטח גמישות בהתנהלותו לאורך ציר הזמן ואפשרות להפסיק את הפוליסה ואף לרכוש אחרת אצל מבטח אחר, והכל תוך הגנה על ה"חסכון" שצבר במסגרת הפוליסה (י' אליאס דיני ביטוח (דין וביטוח הוצאה לאור בע"מ, מהדורה שניה) כרך א', בעמ' 564 ו-735). בצד זאת קובע סעיף 15 לחוק אפשרות כללית למבטח לבטל את חוזה הביטוח מחמת פיגור בתשלום דמי הביטוח, בכפוף לכך שתוצא התראה בכתב לתשלום החוב והודעת ביטול בכתב (שם, לעיל, בעמ' 716).

26. בענייננו נראה מהראיות כי הצדדים לא הפעילו את אפשרות הביטול בתנאים הקבועים בסעיפים 15 ו-45 לחוק חוזה ביטוח. הציר המרכזי בטענות הנתבעים אותו יש לבחון, הוא, כי הפוליסות סולקו לבקשת המנוח, ולאחר מכן נפדתה פוליסה 662 במלואה ובוטלה, ובפוליסה 290 נותרה יתרה נקובה העומדת לרשות התובעת ואין זכאות מעבר לה. הסעיף הרלוונטי לנסיבות ענייננו הוא, אם כן, סעיף 46 לחוק שזו לשונו:

"46. (א) לאחר ששולמו דמי הביטוח בעד שנתיים רשאי המבוטח לדרוש, בהודעה בכתב למבטח, המרת הביטוח לביטוח מסולק או פדיון הפוליסה.

(ב) דרש המבוטח המרת הביטוח לביטוח מסולק, יקטנו תגמולי הביטוח, מתום התקופה השוטפת שבעדה משתלמים דמי הביטוח, בהתאם לסכום שנקבע לכך בפוליסה, והחובה לשלם דמי ביטוח תיפסק מאותו זמן.

(ג) דרש המבוטח פדיון הפוליסה, חייב המבטח לשלם לו את ערך הפדיון שנקבע לכך בפוליסה תוך 30 ימים מהיום שנמסרה לו הדרישה, או תוך זמן ארוך יותר שנקב המבוטח בדרישה ושלא יהיה יותר מ-90 ימים; על ערך הפדיון יתווספו הפרשי הצמדה ....

(ד) המבוטח רשאי להגביל את דרישתו לחלק מן הביטוח."

27. בניגוד לטענת התובעת, אינני סבורה כי קיימת אי-בהירות באשר למשמעות הבקשה שהועברה לנתבעת "להקפיא את הפוליסות". מכל מקום, ככל שיש אי-בהירות בעניין זה, הנטל להבהירה מוטל על התביעה בנסיבות ענייננו, עת מדובר בחברה "משפחתית" וכאשר התובעת הינה אמו של מי שהיה מעורב יחד עם המנוח בניהול ענייני החברה, לרבות סוגיית הביטוחים, דבר שלא נעשה כמפורט לעיל. סבורני כי התמונה הסבירה העולה מהראיות היא כי החברה, אשר לא עמדה בתשלומי דמי הביטוח החודשיים, ביקשה להפסיק את חובתה לשלם תשלומים אלה, ואכן ממועד זה לא נדרשה עוד על-ידי הנתבעת לשלם תשלומים חודשיים בגין שתי הפוליסות דנן ולא שילמה אותם בפועל. אלמלא היתה פועלת כפי שפעלה, היתה החובה לשלם לנתבעת את התשלומים החודשיים עומדת בעינה, וככל שלא היו דרישות הנתבעת לשלם את התשלומים נענות, הרי שהיה בידה לבטל את הפוליסה לפי סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח. טנא פרוסט הקדימה זאת וביקשה להקפיא את הפוליסות ובכך להפסיק את התשלומים החודשיים תוך המרת הפוליסה. הפוליסה היא מסולקת במובן שלוח הסילוקין שלה ריק ואין עומדים בו תשלומים נוספים מכאן ואילך.

28. אשר לתגמולי הביטוח להם זכאי המנוח בעקבות סילוק הפוליסות כאמור, הרי סעיף 46(ב) לחוק מורה, כי עם המרת הפוליסה למסולקת "יקטנו תגמולי הביטוח, מתום התקופה השוטפת שבעדה משתלמים דמי הביטוח, בהתאם לסכום שנקבע לכך בפוליסה". סעיף 8(ב) לתנאים הכלליים של הפוליסה נשוא דיוננו מגדיר את יתרת הסכום שתעמוד לרשות המבוטח במקרה של הפסקת תשלום הפרמיות החודשיות. הסעיף קובע, כי "במקרה של הפסקת תשלום הפרמיות שלא בעקבות עזיבת המבוטח את עבודתו אצל בעל הפוליסה" ישולם למבוטח אחוז מתוך "ערך פדיון הביטוח הבסיסי" כנגזרת של משך התקופה בגינה שולמו הפרמיות, לפי טבלה. "הסכום שנצבר בגין הביטוח הבסיסי" מוגדר כ- 72% מסך הפרמיות ששולמו, משוערך לפי תוצאות השקעת הכספים, והטבלה מפרטת את האחוז שישולם מתוך הסכום הבסיסי בהתאם למשך התקופה בגינה שולמו הפרמיות החודשיות.

29. המתווה שלעיל העולה מהוראות הדין והפוליסה, מתיישב עם הגיונם של הדברים. עם הפסקת התשלומים החודשיים לבקשת המובטח או מטעמו, פוסקת גם הזכאות לכיסויים שיסודם בסיכון, שהרי חברת הביטוח אינה מצופה להעמיד ביטוח סיכון בלא כל מימון מצד המבוטח, ונותרת הזכאות ליתרת החסכון שנצברה בפוליסה בגין תשלומים ששולמו בעבר.

30. ראוי לשוב ולהפנות לכך שהנתבעת הדגישה בתשובתה לבקשה להקפיא את הפוליסות, כי הסכום שיעמוד לו לפדיון יקטן ויחושב לפי ערך פדיון רגיל כהוראת סעיף 8 לתנאי הפוליסה, ואף התריעה מפני "הפסד כספי ניכר" (ראו הציטוט מתוך מכתב הנתבעת מיום 8.6.2003 שהובא לעיל). לפיכך, אין לקבל את טענות התובעת לפיהן הנתבעת לא יידעה את המנוח כי תוצאת הפיגור בתשלומים והקפאת הפוליסות תהיה ביטול הכיסוי הביטוחי. מה-גם שהיוזמה לסלק את הפוליסות היתה מצד המנוח והחברה שבבעלותו, לאחר שלא עמדו ב-12 תשלומים חודשיים בכל אחת מהפוליסות, ותוך נקיטת צעד אקטיבי בפניה למבטחת לצורך כך. הטענה לפיה המנוח, אשר החברה שבבעלותו ובניהולו לא שילמה את התשלומים החודשיים משך 12 חודשים והודיעה על הפסקת התשלומים מכאן ואילך, לא ידע מהי תוצאת הדברים וסבר לתומו כי הכיסוי הביטוחי עומד במלואו כמקודם ואין כל השלכה לאי-תשלום דמי הביטוח שנה לאחור ועוד שנים קדימה, היא לכל הפחות מִיתממת, ואינני רואה לקבלה. סבורני כי המסקנה המסתברת יותר, כפי שהיא נלמדת מהפניה להקפיא את הפוליסות, הינה הבנת המנוח כי זוהי דרכו לחדול מן חובת התשלום בה איננו עומד מזה זמן, וכי אין זה סביר לקבוע כי הניח שמקביל לפקיעת ההתחייבות לתשלום דמי הביטוח, תמשיך לעמוד בעינה מלוא התחייבותה של המבטחת לפי הפוליסות. ראוי עוד להדגיש, כי מן הראיות עולה שאין זו הפוליסה הראשונה לטנא פרוסט, ואף לא הפיגור הראשון בתשלומי הפרמיות, ואופציות הקיימות ביחס לסיטואציות מעין אלה כבר הועלו בעבר בשיח בין הצדדים (ראו למשל: נספח 10א' ו- ב' לתצהיר הנתבע 2; נספח 6 לתצהיר לימור גל).

31. אף את הטענה לפיה טנא פרוסט היא שהקפיאה את הפוליסות ולא המנוח, ולפיכך אין לייחס למנוח עצמו ידיעה אודות כך, אין לקבל בנסיבות ענייננו.

ראשית, המנוח שימש מנכ"ל החברה ובעליה. אין מדובר בעובד "רגיל" מן המניין שהמעסיק מוציא לו פוליסת ביטוח, ושאין לו עצמו מעורבות עצמאית/אקטיבית בנושא. בנסיבות אלה ההנחה הסבירה היא כי המנוח ידע על מכתב טנא פרוסט – החברה שהוא בעליה ומנהלה, המבקש להקפיא את הפוליסות שהוצאו על שמו. כפי שכבר צויין, בנו – שניהל יחד עמו את החברה – נמנע מלהעיד בהליך, חרף מעורבותו במחלוקת. בכך נמנעה התביעה מלהניח תשתית עובדתית, שאמורה להיות בידיה, באשר למידת מעורבותו של המנוח בפעולות מול חברת הביטוח בהקשר זה, בין אם עצמאית ובין אם בהרשאה לבנו.

שנית, מכתבה של הנתבעת בתגובה לבקשה להקפיא את הפוליסות, נשלח אל המנוח עצמו ולא אל טנא פרוסט. הטענה כי לא הוכח שהמכתב הומצא למנוח בפועל דינה להידחות, לאור החזקה הקבועה בסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, ומשזוהי גם המסקנה המשתלבת הגיונית עם ההתנהלות בפועל - שהרי הפניה המקורית היתה מטעם החברה שבבעלותו ובניהולו של המנוח, ולאחר מכתב התשובה של המבטחת שמוען למנוח תשלום הפרמיות החודשיות אכן לא חודש, ואף חדלו ההתכתבות בעניין תשלומן.

32. התובעת טוענת לחילופין, כי לאחר הפדיון היה על הנתבעת להציג למנוח אפשרות להפוך את הפוליסה לביטוח ריסק (כיסוי למקרה מוות בלבד) למשך שנה, וכי משפדיון הפוליסות נעשה פחות משנה טרם מות המנוח עומד הכיסוי הביטוחי בגין ריסק בעינו. דין טענה זו להידחות כקודמותיה. לפי העדויות מטעם ההגנה, אופציה כזו יכולה לעמוד רק מקום שהפרמיות משולמות (עדות אדוני, פרו' עמ' 30, ש' 30; עדות דגני, עמ' 42, ש' 27), ולא הוכח אחרת. מכל מקום, המסקנה הסבירה העולה מהראיות כי "הנפשות הפועלות" מטעם טנא פרוסט, אשר היו כאמור המנוח ובנו, היו מודעים לאופציה מעין זו מתוך ניהול מכלול פוליסות העובדים (ראו מכתב החברה לנתבעת מיום 26.11.02, נספח 6 לתצהיר לימור גל; מכתב הסוכן דגני אל החברה מיום 12.12.2002, נספח 1 לתצהיר דגני).

33. ומהו סכום היתרה שעמדה לפדיון בפוליסות? מן הראיות עולה שמרבית היתרה שעמדה למנוח לפי סעיף 8 לתנאי הפוליסה נפדתה על-ידו. מן המסמכים שהוצגו עולה, כי ביום 25.9.2001 נטל המנוח הלוואה בסך 33,972 ₪ במסגרת הפוליסות, אשר ערכי הפדיון בהן שימשו בטוחה להלוואה (נספח 1 לתצהיר לימור גל). בתאריכים 29.5.2002 ו-13.4.2004 ביצע פדיון חלקי מפוליסה 662 בסך כולל של 30,223 ₪ לכיסוי תשלומי ההלוואה בהם לא עמד (נספחים 4 ו-5 לתצהיר לימור גל). בנוסף, ב-6.9.2004 פדה סך של 52,031 ש"ח לכיסוי עיקול שהטיל בנק הפועלים בתיק הוצאה לפועל נגד המנוח ובנו, לאחר הסדר שנחתם בין הבנק לבין המנוח ובנו וקיבל אישור בית המשפט בתיק ההוצאה לפועל, בו הוסכם כי כספי הפוליסה יועברו לכיסוי החוב (נספח 11 לתצהיר לימור גל).

34. יצוין, כי פדיון הפוליסות כאמור הביא לריקון פוליסה 662, וכן להקטנת היתרה בפוליסה 290 משמעותית, ולפיכך אף הוחתם המנוח ביום 8.8.2004 על הצהרה לפיה ידוע לו שהפדיון עלול לגרום לחוסר בכיסוי הביטוחי המיידי שיעמוד לרשותו, וכי ככל שירצה לחדש את הפוליסות יהיה הדבר כרוך בתהליך מחודש של הוכחת מצב בריאות והתייקרות הפרמיה (נספח 11 לתצהיר לימור גל). המנוח בחר לחתום ולפדות את הפוליסות. אחר פדיון הסכומים האמורים, לפי חישובי הנתבעת אשר לא נסתרו על ידי התובעת, בפוליסה 266 לא נותר כל סכום, ובפוליסה 290 נותרה אך יתרה בסך 19,173 ₪, הנתונה אף היא תחת עיקול שטרם הוסר.

35. ואכן, במכתב הנתבעת אל התובעת מיום 26.7.2005 הוסבר כי פוליסה 290 היא היחידה בה נותר סכום ביטוח, וכששבה התובעת ופנתה ב-1.11.2006 בענין, נענתה היא בשני מכתבים נוספים מהתאריכים 1.11.2006 ו-14.11.2005 בהם הסבירה הנתבעת, כי המנוח חדל מתשלום הפרמיות ולכן הפוליסה סולקה, וכי נוכח פדיון הסכומים נותר לפדיון סכום של 19,173 ₪ נכון לעת משלוח המכתבים. התובעת נתפסת לניסוח אחד המשפטים במכתב מיום 26.7.2005 ומבקשת ללמוד ממנו הודאת בעל דין לפיה פוליסה 290 תקפה ולא בוטלה ועומד בה כיסוי ביטוחי למקרה, בזו הלשון: "פוליסה 14112290 הינה הפוליסה היחידה שהינה בתוקף בה קיים סכום בטוח למקרה פטירה, יתר הפוליסות הינן מבוטלות ללא זכאות לקבלת תגמולי ביטוח". אין בידי לקבל את הטענה. משפט זה במכתב הנתבעת משקף נכונה קיומה של יתרת סכום בפוליסה 290. כל עוד לא נפדתה היתרה אין הפוליסה מבוטלת, בשונה מן האחרות, אולם אין בכך לגרוע מהיותה מסולקת. משלא שולמו בגינה תשלומים חודשיים למן אמצע שנת 2002, אין היא מקימה זכאות לכיסוי של מאות אלפי ₪ בגין מות המבוטח.

36. הנה כי כן, מכל הטעמים לעיל, דין העילה הנעוצה בחוזה הביטוח להידחות אף לגופה, נוסף לדחייתה על הסף מחמת התיישנות.

העילה הנזיקית:

37. התובעת טוענת לחילופין, כי יש לחייב את הנתבעים בנזיקין, בגין כך שהתרשלו לטענתה משלא יידעו את המנוח ולא הסבירו לו כי פדיון הפוליסות יביא לביטול הכיסוי הביטוחי. הנתבעים טוענים, כי העלאת עילת הנזיקין אין בה ממש וכל תכליתה לעקוף את דין ההתיישנות החל על עילת חוזה הביטוח. במחלוקת זו כרוכה מחלוקת נוספת בין הצדדים, והיא, מי שימש סוכן של טנא פרוסט – האם הנתבע או הסוכן רותם דגני אשר עבד באותו משרד, ואם דגני – האם הנתבע נושא באחריות בגין פעולותיו. הנתבעים טוענים לעניין זה, כי בהליך משפטי קודם שהתנהל בין הצדדים – תביעה שהגיש בנה של התובעת לבית משפט לתביעות קטנות נגד הנתבע, נפסק כי דגני, ולא הנתבע, שימש סוכן הביטוח אשר טיפל בחברה ובבני המשפחה. לטענת הנתבעים, התביעה הוגשה על-ידי התובעת ולא בנה, בניסיון לחמוק ממעשה בית דין הקיים במישור זה.

38. נוכח מכלול קביעותי לעיל, ובראשן הקביעה כי המנוח הוא אשר פנה בבקשה להקפיא את הפוליסות, או למצער ידע עליה, ולא חזר בו מן הבקשה גם לאחר הסברי הנתבעת כי הדבר יקטין את תגמולי הביטוח לכדי ערכי פדיון רגיל בהתאם לתנאי הפוליסה, וכי הבין אל נכון כי לאי תשלום הפרמיות השלכה לעניין הכיסוי הביטוחי, איני רואה בסיס לטענה בדבר חבות בנזיקין בגין רשלנות, אשר נטענה בהקשר זה באופן כוללני ביותר. ממילא אין גם צורך להכריע בשאלת ההשתק הנטען באשר לשאלה האם שימש הנתבע כסוכן ביטוח של המנוח והחברה, או שמא הסוכן דגני. אעיר עם זאת, כי סבורני שאכן מתקיים השתק פלוגתא בנקודה זו; סוגייה זו עמדה בלב המחלוקת שנדונה בתביעה בבית המשפט לתביעות קטנות, ובית המשפט שם הכריע בה לגופה לאחר שמיעת שורה של עדים בנקודה זו. הכרעה של בית משפט לתביעות קטנות, יש בה כדי ליצור מעשה בית דין בתביעה בבית משפט אחר (רע"א 1958/06 שמעון סויסה נ' חברת צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (פורסם במאגרים) (2006); רע"א 1170/08 עיריית חולון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם במאגרים) (2010)). העובדה כי התובע בתביעה בבית המשפט לתביעות קטנות היה בנה של התובעת, ואילו התביעה דנן הוגשה על-ידי התובעת, אין בה כדי לשנות לעניין זה, שכן בין השניים קיימת "קרבה משפטית" מובהקת, נוכח הקרבה המשפחתית ביניהם וזהות האינטרסים, כפי שבאה אף לידי מימוש בפועל במעורבות הבן בהליך דנן כפי שצויינה לעיל. בנסיבות מעין אלה חל הכלל של מעשה בית דין חרף השונות הפורמאלית בזהות בעלי הדין (ראו: ע"א 735/07 צמרת חברה לבניין בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות (פורסם במאגרים) (2011)); ע"א 9647/05 פוליבה נ' מ"י (פורסם במאגרים); רע"א 9307/09 אפולו אנדקס בע"מ ואח' נ' ראובן סונסינו (פורסם במאגרים)).

סיכום:

39. נוכח כל המפורט לעיל, התביעה נדחית.

40. כפי שעולה מהמפורט לעיל, אין הנתבעת חולקת על כך שנותר סכום לפדיון בסך 19,173 ₪ בפוליסה 290, ועל כך מסרה הנתבעת לתובעת לפני שנים, תוך שהנתבעת מציינת כי הסכום יועבר בכפוף להסרת עיקול שנטען כי רובץ על הפוליסה ולהמצאת תמצית רישום מרשם אוכלוסין של ילדי המנוח (שאף הם מוטבים). נושא זה לא הוגדר מלכתחילה כפלוגתא בכתב התביעה, וכאמור נראה שאין לגביו מחלוקת מהותית, כך שבכפוף לבירור התנאים שציינה הנתבעת יועבר הסכום לתובעת.

41. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך 15,000 ₪.

42. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, כ"ז אדר תשע"ה, 18 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.