1. בתאריך 23.4.13 ניתן על ידי פסק דין המקבל את התביעה נגד הנתבע 1 (להלן: "הנתבע")

ומורה לו לסלק ידו מהמקרקעין נשוא התביעה, כמפורט בפסק הדין (להלן: "פסק הדין").

בהתאם לפסק הדין שניתן בערעור שהגיש הנתבע 1 על פסק הדין ובהסכמת הצדדים, הוחזר העניין לפתחי על מנת שאשלים את פסק הדין באופן שאכריע בשאלה האם המסמך משנת 1984 הוא אוטנטי ובהתאם אסיק את מסקנותי.

2. בהתאם להסכמת הצדדים כמפורט בפרוטוקול מיום 8.1.14 ובהמשך לדיון שנערך בפני, הוסכם כי מאחר שאין בידי התובע ראיות נוספות הרי שהמסמך הינו אוטנטי וניתנה לצדדים אפשרות להגיש טיעונים לאור הקביעה כי המסמך הינו אוטנטי כאמור.

3. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, לא מצאתי לשנות מפסק הדין:

כפי שכבר נקבע על ידי בסעיף 8 לפסק הדין, למרות שנקבע כי המסמך אוטנטי שכן אין ראיות כי זויף, אין בו כדי להוות עסקה למכירת מקרקעין ואין בו כדי להקנות זכויות במקרקעין. המדובר בהתחייבות של המנוחה בלנקה, כפי שניתנה בעבר לאביו של הנתבע להחזרת חוב. אמנם, הוסכם באותו מסמך כי אם החוב לא ישולם תוך שנה, אזי יחתמו הצדדים על הסכם להעברת בעלות. אולם בסופו של יום, לא נחתם הסכם להעברת הבעלות. התביעה שבפני הינה תביעה לפינוי וסילוק יד ולא תביעה כספית בשאלת אותו חוב. לפיכך, אינני מקבלת את טענת הנתבע כי הנטל על התובע להוכיח כי החוב לא הוחזר. אין המדובר בדיון בטענת פרעתי(!), אלא בתביעה לסילוק יד, כאשר אין חולק כי הזכויות במקרקעין הינם של התובע וזאת בהתאם להסכמי המכר ותשריטים (נספחים א' ב' ג' ד' לתצהיר התובע) ולחוות דעת המודד (נספח ה' לתצהיר התובע). לפיכך, על הנתבע היה הנטל להוכיח זכות חוקית שלו להחזיק במקרקעין. בנסיבות אלו ושעה שאין חולק כי לא נחתם הסכם להעברת הזכויות במקרקעין, אין די בטענת הנתבע כאילו לא הוכח שהחוב נפרע. המדובר בהתחייבות להחזרת חוב משנת 1984!!!, אם וככל שהחוב לא הוחזר, היו אמורים אביו של הנתבע ובלנקה לחתום על הסכם להעברת בעלות כבר שנה לאחר מכן. עד מותה של בלנקה בשנת 1989 לא נחתם כל הסכם כאמור ואף במשך 20 שנים לאחר מכן לא הוגשה על ידי האב, או על ידי יורשתו סימונה, או על ידי הנתבע, כל תביעה לאכיפת ההתחייבות. לפיכך, אף אם אכן בעת חתימת המסמך היה חוב, לא הוכח כי הוקנו לאב זכויות כלשהם במקרקעין וכאילו מומשה אותה התחייבות.

4. כאמור, אין המדובר בדיון בטענת פרעתי ואינני מקבלת את הטענה כאילו מאחר שהתובע לא הוכיח כי החוב הוחזר יש בכך להקנות לנתבע זכות להחזיק במקרקעין. הנטל היה על הנתבע להוכיח זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין: לא הוצגה כל דרישה שנשלחה במהלך עשרות השנים שחלפו לחתימת ההסכם להעברת הזכויות במקרקעין ואפילו לא הוצגה דרישה שנשלחה במהלך השנים להחזרת החוב. יתרה מכך, אף לאחר מותו של האב ובמשך שנים רבות לא נעשה דבר "להשלים" את העסקה הנטענת וזאת בניגוד להתנהלות יורשתו של האב-סימונה, ביחס לכלל נכסיו האחרים של האב. לפיכך, במיוחד שעה שמדובר בטענות כנגד עיזבון (ראה ההקפדה על נטל הראיה המוגבר הנדרש על מנת להוכיח טענה כנגד עיזבון), לא שוכנעתי כי לאב הוקנתה זכות כלשהיא להחזיק במקרקעין מכוח אותו הסכם.

עוד אוסיף כי אף שנקבע כי המסמך הינו אוטנטי, הרי שבהתאם למפורט בסעיף 11 לפסק הדין, לא מצאתי ליתן אימון בעדות סימונה או בעדות הנתבע ויש גם בכך כדי להביא לקביעה שלא הוכח כי החוב לא הוחזר והוקנו לאב זכויות במקרקעין . סימונה כלל לא ידעה על קיום חוב ולפי עדותה היה מדובר "בקניה" של הבית כשהסכום שולם לבלנקה באותו מועד. דא עקא, כאמור לא הוצגה כל דרישה לחתימת הסכם להעברת המקרקעין ולהעברת הזכויות במקרקעין.

5. בנוסף, אבהיר ואדגיש גם אם אותו החוב משנת 1984 לא הוחזר (טענה אשר נותרה בספק בעיני, לאור התעלמות האב מהחוב והתעלמות יורשתו מהחוב במשך עשרות שנים, כשהטענה הועלתה לראשונה רק לאחר הגשת תביעת פינוי זו(!), הרי לכל היותר המדובר במסמך המקנה זכות לתביעה לאכיפת ההתחייבות להעברת זכויות במקרקעין ולא במסמך המקנה זכות במקרקעין. כמפורט בסעיף 11 לפסק הדין, זכות התביעה נולדה בשנת 1985- שכן על פי האמור במסמך, ככל שהחוב לא הוחזר תוך שנה (עד שנת 1985), קמה אז לאב זכות לקבלת זכויות במקרקעין. לפיכך תביעה זו התיישנה עוד בשנת 2000- 15 שנים לאחר יצירת אותה זכות.

6. כאמור וכמפורט בסעיף 11 לפסק הדין, הזכות לתביעה במקרקעין כבר התיישנה. ככל שלטענת הנתבע, התביעה הכספית לא התיישנה, הרי שההליך לבחון את הטענה הינו במסגרת תביעה כספית, אם תוגש, כנגד העיזבון. אולם אין בטענה כדי להוות הגנה מפני תביעת הפינוי שכן לא הוכחו זכויות של הנתבע במקרקעין. בעניין זה אוסיף כי אינני מקבלת את טענת הנתבע בטיעוניו המשלימים, כאילו זכויות בלנקה במקרקעין עברו למנוחה יוליה בכפוף לאותו חוב, או כאילו לפיכך, המקרקעין לא עברו אליה בשלמותם. זכויותיה של בלנקה במקרקעין עברו ליוליה בתאריך 30.10.90 מכוח צו קיום צוואה. אכן במקרה שמוכחות נסיבות המפורטות בסעיפים 127, 128 לחוק הירושה קיימת אפשרות לתבוע חוב שלא סולק גם מיורש (כפי שוויו של מה שקיבל מן העיזבון). אולם, כאמור המדובר בזכות לתביעה כספית כנגד אותו יורש ולא בקביעה כאילו ירש מלכתחילה רק חלק מהעיזבון.

7. אינני מקבלת את טענת הנתבע כאילו המדובר ביחסי נאמנות ולפיכך מרוץ ההתיישנות מתחיל רק מיום כפירת העיזבון בזכות. ככל שתתקבל טענה ליחסי נאמנות מכוח המסמך משנת 1984, ניתן יהיה להעלות את הטענה בכל מקרה של חוב כספי שלא הוחזר ולא מצאתי כל טעם בגינו הייתה בלנקה בעבר, או כיום התובע ,בגדר נאמן.

בעניין זה אוסיף כי נאמנות קונסטרוקטיבית נבחנת על פי אומד דעתם של הצדדים. משמעותה כמשמעות הסכם ורק לבית המשפט סמכות להכריז על קיומם של יחסי נאמנות בין הצדדים (ראה בספרו של כרם "על חוק הנאמנות" סעיף 114). על פי דיני היושר האנגלים נאמנות לטובת קונה נוצרת במקרה ששולמה תמורת המקרקעין במלואה והמדובר בהסכם כמעט מושלם. דהיינו- ניתן להכיר ביחסי נאמנות כאמור כשהקונים שילמו את התמורה, קיבלו יפוי כוח בלתי חוזר להעברת זכויותיהם ואף קיבלו את החזקה. במקרה דנן, אין המדובר כלל בקונה אלא בהתחייבות להחזרת חוב. בכל מקרה, גם אם יטען הנתבע כי עצם קיום החוב מהווה תשלום התמורה עבור המקרקעין, אין חולק כי לא נמסר לאב יפוי כוח להעברת הזכות במקרקעין ואף תפיסת החזקה על ידו, לא נעשתה מיד עם חתימת ההסכם, אלא, גם לגישת הנתבע, רק מס' שנים לאחר מכן. בהתאם לאמור לא מצאתי כי מדובר בהסכם להעברת זכות במקרקעין שהינו בגדר הסכם כמעט מושלם ובר ביצוע היוצר יחסי נאמנות בין הצדדים. (ראה בעניין זה סעיפים 15-20 בת"א (מחוזי ב"ש) 4061/05, 4062/05, 4805/05, 5543/05 זינב ואח' נ. טייטלבוים ואח').

8. בניגוד לנטען ע"י הנתבע, אין המדובר במקרה זה גם בתביעה שכנגד, אלא בטענת הגנה שהעלה הנתבע ואשר כאמור לאור התיישנות הזכות הנטענת בה כהגנה, אין בה כדי להועיל לנתבע כנגד תביעת הפינוי. כמו כן, אינני מקבלת את טענת הנתבע כאילו הזכות לתביעה לא התיישנה, מאחר שמדובר במשכון הסכמי, שכן אין המדובר במשכון: לא מצאתי כי ניתן לאב יפוי כוח להעברת הזכויות במקרקעין ולא מצאתי כי עם חתימת המסמך תפס האב חזקה במקרקעין (לא הוכח אפילו כי שנה לאחר חתימת המסמך תפס האב חזקה במקרקעין וראה בעניין זה עדות הנתבע אשר הצהיר בסעיף 12 לתצהירו כי כל עוד הייתה בלנקה בחיים, לא פינה אותה אביו מהנכס כלומר תפסת החזקה לא נעשתה אלא לאחר שנת 1989). אין המדובר לפיכך בשעבוד, אלא כאמור בהתחייבות להחזרת חוב, תוך הבטחה כי אם לא יוחזר תוך שנה הרי אז יחתמו מסמכים להעברת בעלות.

9. בנוסף לכל האמור, גם אם היה מוכח כי לאב היו זכויות כלשהם במקרקעין, אין בכך כדי להקנות לנתבע זכויות במקרקעין, או זכויות להחזיק בהם. לאור האמור, אין לקבל גם את טענותיו המשלימות של הנתבע לעניין זכויות להחזקתו במחסן מכוח אותו מסמך.

כפי שפורט בסעיף 12 לפסק הדין, אין במסמך מיום 1.2.96 עליו חתומה סימונה- יורשתו של האב, כדי להעיד על העברת זכויות במקרקעין (לרבות במחסן!) לנתבע.

המסמך כשלעצמו אינו עונה על דרישת הכתב המהותית. בנוסף, המסמך לא הוצג במקור ואף לאור חוסר האימון שנתתי בעדויות סימונה והנתבע, אינני מוצאת שניתן לקבלו כראיה להוכחת תכנו.

בכל מקרה, גם אם הייתי מקבלת מסמך זה כראייה (ולא כך היא!), לא היה בו כדי להקנות מעמד של חליף לנתבע. ראה בעניין זה סעיפים 13,14 לפסק הדין על פיהם מאחר שלאור הסתלקות הנתבע מעיזבון האב, לא היה יורש מלכתחילה, אין המדובר בחליף ולפיכך זכות התביעה של העיזבון כנגדו טרם התיישנה (גם לגישתו של הנתבע קיבל את הזכויות רק בשנת 1996 ולכן כשהתביעה הוגשה בשנת 2009- טרם חלפו 15 שנים).

10. בעניין הטענה כי ע"פ המסמך הזכויות במחסן לא הותנו בהחזרת החוב, אשוב ואדגיש כי כאמור, אין המדובר בזכויות הנתבע אלא לכל היותר בזכויות אביו המנוח. בכל מקרה, משלא נטען כי האב רכש אי פעם זכויות במחסן ממאן דהוא ולא פורט ממי נרכש המחסן, מתי נרכש, מה הייתה התמורה וכיוב', הרי זכות האב במחסן הייתה מכוח הכרתה והסכמתה של בלנקה כמפורט בסעיף 4 למסמך משנת 1984, כי אין לה טענות כלפי זכותו של האב להחזיק במחסן. לפיכך, אין המדובר בחזקה הנוגדת את זכויות הבעלים, העולות מנספחי תצהיר התובע. כאמור, אחת מהבעלים- בלנקה, הסכימה לחזקתו של האב במחסן ולפיכך, אין בכך כדי להקים זכות לחזקה נוגדת. וראה בעניין זה סעיף 14 לפסק הדין.

למעלה מן הצורך אפנה לסעיף 15 לפסק הדין ביחס לטענת החזקה הנוגדת ואדגיש כי ביחס לכלל המקרקעין לא הוכח אף שבלנקה או יוליה, ידעו על תפיסת החזקה על ידי האב ולפיכך אין לראות בהעדר התנגדותן משום ויתור על זכויותיהן במקרקעין (וראה גם הסתירות לעניין מועד תפיסת החזקה בנכס בין אם על ידי האב ובין אם על ידי הנתבע).

10. לסיכום, ככל שלטענת הנתבע קיים לתובע חוב כספי שטרם התיישן כלפי אביו, רשאית יורשתו של אביו להגיש תביעה כנגד התובע. אולם כמפורט בסעיף 16 לפסק הדין, אין בכך כדי להקים הגנה מפני תביעת הפינוי שהגיש התובע-בעל הזכויות במקרקעין, כנגד הנתבע.

לאור כל האמור, לא מצאתי לשנות מפסק הדין ואני שבה ומורה לנתבע לסלק את ידו מהמקרקעין כמפורט בפסק הדין מיום 23.4.13 וזאת תוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, כ"ד אדר תשע"ד, 24 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.