הנתבעים בנו בית בחלק מחלקה 30 בגוש 10369 בישוב ראס עלי. החלקה אשר שטחה הוא 136,222 מ"ר, שייכת למדינת ישראל אשר הגישה תביעת פנוי משגלתה את הסגת הגבול. הסגת הגבול התגלתה כאשר הנתבעת 2 הגישה בקשה ללגליזציה של הבית לוועדה המקומית לתכנון ובניה זבולון. בקשה זו הועברה למינהל, כדין.

הנתבעים טענו להגנתם, כי היות וחלקה סמוכה נמצאת בבעלות אביה של הנתבעת 2, הנתבעים, סברו בטעות כי גם המגרש עליו בנו את ביתם נכלל בגבולות חלקתו.

תביעת הפינוי הסתיימה כאשר הנתבעים חזרו בהם מטענת הבעלות בחלקה, והסכימו לפינוי אשר נדחה מיום 25.1.2012 לתקופה של 24 חודשים, על פי החלטתה של כב' השופטת פריאל בת.א.

3044-10-11.

בפני מונחת התביעה לדמי שימוש ראויים. המדינה הגישה תביעה ע"ס 128,914.94 ₪ כשעילת התביעה היא עשיית עושר ולא במשפט.

דמי השימוש נדרשו תחילה משנת 2001, אך בסופו של דבר הוסכם בין הצדדים כי התקופה עבורה נדרשים דמי השימוש הם שלוש שנים שקדמו להגשת התביעה -2006 עד 2008.

השמאי מטעם התובעת מר אבישי זיו הגיש חוות דעת אשר גם היוותה בסיס לתביעה.

דמי השימוש הראויים על פי חוות דעתו הם:

לשנת 2006 – 11,435 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה בסך 2,389.26 ₪

לשנת 2007 – 12,035 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה בסך 1,913.63 ₪.

לשנת 2008 – 11,925 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה בסך 943.85 ₪.

חוות דעתו של מר זיו תוקנה לאחר שקיבל את חוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעים ממנה הבין כי נפלה טעות בידיו ולא כל שטח המגרש 708 מ"ר יועד למגורים. יש לציין כי לבית המשפט ולצד שכנגד נמסרה חוות הדעת המתוקנת רק ביום הדיון, 14.5.3012.

על פי חוות הדעת המתוקנת, כאשר דמי השימוש הראויים מחושבים לפי 5% משווי המגרש לפי יעודי קרקע הם:

בשנת 2006 – 9,520 ₪ שווי מגרש – 190,409 ₪.

בשנת 2007 – 10,022 ₪ שווי מגרש – 200,430 ₪.

בשנת 2008 – 9,403 ₪ שווי מגרש – 288,054 ₪ .

עפ"י בניה בפועל –

בשנת 2006 – 6,141 ₪.

בשנת 2007 – 6,464 ₪.

בשנת 2008 – 6,065 ₪.

מר מחמד כאזם הגיש חוות דעת מטעם הנתבעים.

בסיס חוות דעתו הוא שווי מגרש אחר, כאשר לטענתו, שגוי בסיס ההשוואה של מר זיו – מגרש בעיר שפרעם, לעומת האזור המרוחק בו נמצא הכפר עלי ראס, והמבנה הטופוגרפי בו נמצא המגרש נשוא התביעה – בתלילות רבה.

הנכון היה לבדוק מחירי שוק בחישוב עצמו, או בישוב קרוב כמו ערב אל חואלד.

דא עקא שגם מר כאזם לא מצא כנראה מקורות השוואה והוא נזקק להשוואת עסקאות בשכונות סעדיה שהיא השכונה אליה התייחס מר זיו בשפרעם, כפר זרזיר, ובמנשיה זבידת.

על סמך השוואת עסקאות אלו בהתאמת מקום וזמן הגיע מר כאזם למסקנה כי המחיר במגרש נשוא התביעה הוא 250 ₪ למ"ר.

היות ולדעתו יש לחשב רק לפי שטח הבנוי המהווה 34% משטח המגרש הרי בסה"כ דמי השימוש הראויים על פי חישוביו הם בסה"כ לתקופה של 3 שנים 7,014 ₪.

מר כאזם מצא לנכון לציין כי הנתבעים השקיעו 24,000 ₪ בפיתוח המגרש כולל חציבה והכנת תכנית מפורטת נקודתית.

דיון והכרעה:

ב"כ הנתבעים הרחיב בסיכומיו לעניין טענות חוסר זכאות המדינה לפיצוי ו/או דמי שימוש ראויים, וטען טענות עובדתיות.

אין מקום לקבל טענות אלו משהסכימו הצדדים לא לחקור עדים אלא רק את השמאים. המדינה זכאית לדמי שימוש ראויים לפחות, כאשר לא יכלה להחכיר מגרש זה. ב"כ הנתבעים בעצמו ציין כי המדינה החכירה מגרשים בחלקה זו.

כאמור המחלוקת נשארה לעניין השמאות בלבד.

יש אכן לבוא בטרוניה על מר זיו אשר לא מצא לנכון לבדוק בעצמו את הנתונים. מר זיו גם לא לקח בחשבון כי הכפר אכן מרוחק מכל ישוב אחר וזאת עפ"י תצלום האויר. הוא עצמו לא בקר בשטח, ויש לתמוה מדוע לא מצאה התובעת לנכון לזמן את מי שכן היה בשטח נשוא התביעה.

מאידך גם דרך חישובו של מר כאזם אינה יכולה להתקבל שכן הנתבעים משתמשים גם בחצר ולא רק בשטח הבנייה, ולמעשה רוב המגרש עומד לרשותם והם נהנים ממנו.

טוב היות עושה התובעת לו היתה מציגה בפני בית המשפט נתונים לפי איזה שווי קרקע החכירה (כפי שטענו הנתבעים) מגרשים לבנייה בשטח חלקה 30 גם כאמור גדולה יותר מ – 132 דונם.

בנסיבות אלו, היה אולי מקום למנות שמאי מטעם בית המשפט, אך נראה כי היה בכך להגדיל את ההוצאות על שני הצדדים.

נראה לי נכון לשלב בין שתי חוות הדעת ולקבוע כי יש לחשב את דמי השימוש הראויים לפי 5% משווי המגרש לפי 300 ₪ למ"ר ועפ"י 64% משטח המגרש כפי שקבע השמאי מר זיו, וזאת לשלוש השנים עליהן הסכימו הצדדים.

על סמך עקרונות אלו יגישו הצדדים פסיקתא לחתימתי.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"א אדר תשע"ג, 03 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.