רקע

בסוף שנת 2001 יזם התובע הקמת הוסטל לחוסים החולים במחלות נפש. בינואר 2002 נפתח ההוסטל הראשון, שנקרא 'קרן אור', שכלל שני הבתים המיועדים ל"דיור כוללני" – מסגרת דיור לנכי הנפש הפחות עצמאיים מבין אלו המתגוררים בקהילה שיקומית.

בספטמבר 2003 נפתח הוסטל נוסף – 'פלמינגו' בית המיועד ל"דיור מוגן" – מסגרת דיור לדיירים שעל פי מצבם הרפואי והאבחון שנערך להם בוועדת השיקום האזורית זקוקים למידה קטנה ביותר של השגחה מקרב נכי הנפש הזכאים לסל שיקום הכולל פתרון מגורים.

ביוני 2004 נפתחו שני בתים נוספים – 'דרך חיים' ו- 'שחף' המיועדים להוסטל "מתוגבר" – מסגרת דיור המיועדת לנכי נפש יותר עצמאיים מאלו השוכנים בהוסטל הכוללני.

התובע הקים והפעיל את חמשת ההוסטלים (להלן – מערך ההוסטלים), כאשר המגורים בהוסטלים נמנים עם שרותי הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994, ומסופקים באמצעות הנתבעת.

מימון שהיית המשתקמים בהוסטלים מגיע ממשרד הבריאות, משרד השיכון ומקורות אישיים של השוהים.

הפעלת ההוסטלים הייתה כפופה לאישור הנתבעת ולביקורתה.

ביום 03.11.2003 נחתם הסכם בין הנתבעת לתובע המסדיר את מתן שירותי הדיור בקהילה לנכי הנפש (להלן – ההסכם). ההסכם מתייחס להוסטל הראשון (קרן אור) בלבד.

בשנת 2005 פעל כל מערך ההוסטלים בתפוסה ממוצעת של 33 דיירים.

בסיכום הממצאים של דו"ח בקרת הוסטלים בעקבות בקרה שנערכה בהוסטל 'קרן אור' ביום 26.01.2006 הועלה הצורך בקבלת החלטה בעניין הפסקת קניית שירותים מהתובע, תוך שצוין שממצאי הביקורת העלו שלא זו בלבד שהליקויים שנמצאו בביקורות קודמות לא תוקנו, אלא שחלה ירידה משמעותית בתיפקוד המקום.

בעקבות הביקורת זומן התובע לשימוע ביום 19.03.2006, אשר מטרתו הייתה לבחון החלטה בעניין המשך קניית שירותים מהתובע. במהלך השימוע פורטו בפני התובע הליקויים וניתנה לו ההזדמנות לטעון טענותיו לגביהם.

ביום 31.07.2006 הודיעה הנתבעת על סיום ההתקשרות והפסקת קניית השירותים מהתובע החל מיום 30.11.2006, כאשר משמעות הדבר היא סגירת כל מערך ההוסטלים תוך ארבעה חודשים.

בין התאריכים 01.09.2006 ל- 15.11.2006 עזבו כל הדיירים את ההוסטלים של התובע.

התובע הגיש את התביעה בה עתר לפיצוי בסך 1,400,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לו עקב סגירת ההוסטלים, שנעשתה לטענתו שלא כדין, וכספים שלא שולמו לא בגין שירותים שסיפקו ההוסטלים לנתבעת.

התביעה במקור הוגשה גם כנגד ד"ר מרילנה לבן - הפסיכיאטרית המחוזית מחוז המרכז, ד"ר יעקב פולאקוביץ'- מ"מ ראש שירותי בריאות הנפש ויחיאל שרשבסקי – ממונה שיקום ארצי בשירותי בריאות הנפש, אך בהסכמת התובע, שניתנה בשלב מוקדם של ההליך, נמחקה התביעה כנגדם, בשים לב לעובדה ששלושת הנתבעים האמורים הינם כולם עובדים של מדינת ישראל – משרד הבריאות, שנותרה כנתבעת היחידה בתובענה.

עיקרי טיעוני הצדדים

טיעוני התובע בקליפת אגוז

בראש טענותיו של התובע עומדת הטענה כי החלטת הנתבעת לסגור את מערך ההוסטלים הייתה שגוייה, כי ההחלטה היא פסולה כמו גם המהלכים שהביאו לקבלתה.

עוד טוען התובע, כי בהתנהלות הנתבעת היא הפרה את ההסכם הפרה יסודית והפרה את חובת תום הלב בביצוע חוזה הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן – חוק החוזים) ולכן הוא זכאי לפיצויים לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן – חוק החוזים תרופות).

ביחס לטענת הפרת ההסכם, התובע טען כי הנתבעת לא מילאה חובתה לפי ההסכם למסור לו הודעה מנומקת מראש של ארבעה חודשים לגבי רצונה להביא את ההסכם לסיומו בהתאם לסעיף 4.3 להסכם.

עוד טען כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שלא שילמה לו מעת לעת את הכספים המגיעים לו בזמן וכקבוע בהסכם על אף שהוא עמד בכל התחייבויותיו, וכן קיזזה מהכספים המגיעים לו סכומים מבלי שניתן לו הסבר או פירוט אודות הקיזוז.

התובע העלה טענות מינהליות כנגד החלטות הנתבעת, אשר חלקן התקבלו, לטענתו, בחוסר סמכות.

טיעון נוסף אותו העלה התובע, עוסק בבקשתו לפרק זמן נוסף ומוגדר לתיקון הליקויים וכי לאחריו תישקל מחדש ההחלטה להפסיק לקנות ממנו שירותי דיור. לטענת התובע, משהתקבלה בקשתו, יש בכך כדי לבטל השימוע שנערך לו, והתובע טוען כי ההחלטה על סיום ההתקשרות בוטלה באותה עת עד לעריכת ביקורת נוספת. למרות כל אלו המשיכה הנתבעת לפנות לדיירים ולהודיע להם על סיום ההתקשרות ביום 30.11.2006. כמו כן, היות ומדובר בהחלטה חדשה על סיום ההתקשרות לאחר ביצוע ביקורות בחודש ספטמבר 2006, הרי שלא חלפו ארבעה חודשים מיום שהודיעה הנתבעת לתובע על סיום ההתקשרות ועד לסיומה.

טענה נוספת של התובע היא כי הנתבעת לא התירה לו להעביר את זכויותיו בהוסטלים ליזם חלופי ובכך אף התנהלה באופן רשלני המזכה את התובע בפיצויים נזיקיים.

טיעוני הנתבעת בתמצית

הנתבעת טוענת, כי התובע ניהל את מערך ההוסטלים כיחידה אחת כאשר הבתים השונים המרכיבים את המערך נסמכים זה על זה, ובפועל הצוות המקצועי בכל המערך היה אחד, הייתה מנהלת אחת לכל מערך ההוסטלים והעובדים המקצועיים עברו ממסגרת אחת לשנייה, כאשר גם הדיירים נאלצו לצורך קבלת שירותים מסוימים לעבור למבנה אחר מזה שבו הם גרו, ולפיכך יש לראות במערך ההוסטלים של התובע כיחידה אחת.

לטענת הנתבעת, יש להחיל את ההסכם על כל מערך ההוסטלים למרות שנכתב בהסכם רק ההוסטל 'קרן אור' הכולל את שני הבתים לדיור כוללני.

עוד טוענת הנתבעת, כי לנתבעת הייתה לפי ההסכם הזכות החוזית להביא את ההסכם לסיומו בהודעה מנומקת ארבעה חודשים מראש, כפי שנעשה בפועל. בכל מקרה, לפי אותו סעיף בהסכם, הנתבעת לא תהיה חייבת בתשלום פיצויים או תשלום כלשהו לנותן השרות או לעובדיו עקב סיום ההסכם כאמור.

הנתבעת טוענת, כי הנימוק לסיום ההתקשרות היה מקצועי וענייני ונבע מאי עמידת ההוסטלים בסטנדרטים כמקובל ביחס לכל יזם ומפעיל של מסגרות מסוג זה, וניתנה לתובע הודעה מנומקת על כך בהתאם לדרישות ההסכם, וכי ההודעה שניתנה בחודש יולי 2006 לא בוטלה ולא שונתה מאז.

הנתבעת מאשרת שניתנה לתובע הזדמנות נוספת לתקן את הליקויים גם לאחר מתן ההודעה, אך זאת רק בכדי שבמידה ויעלה בידו להראות כי אכן הליקויים תוקנו, תשלח המלצה לשנות את ההחלטה בעניינו.

ביחס לטיעוני התובע אודות היות ההחלטה על סיום ההתקשרות עמו שגויה או פסולה או נגועה בחוסר תקינות אחרת, טוענת הנתבעת להעדר סמכות עניינית לבית משפט זה, היות שהדרך לתקוף החלטה של רשות מנהלית היא בעתירה מנהלית לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט לעניינים מנהליים.

הנתבעת טוענת כי ההחלטה התקבלה לאחר ביצוע שימוע לתובע ולאחר שניתנו לתובע הזדמנויות רבות לתקן את הליקויים שנמצאו והוא לא עשה כן.

ההחלטה התקבלה תוך הפעלת שיקול דעת מנהלי תקין ותוך איזון אינטרסים ראוי, ואין זה מסמכותו של בית המשפט להחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, אלא בנסיבות חריגות בלבד שאינן מתקיימות במקרה זה.

ביחס להעברת מערך ההוסטלים ליזם חילופי, טוענת הנתבעת, כי באה בדברים עם שלושת היזמים שהציע התובע. ליזם הראשון ההעברה לא השתלמה כלכלית לאחר שהובהרו לו העובדות לאשורן; ליזם השני לא אושר להפעיל הוסטל נוסף והודעה מנומקת נשלחה אליו, והיזם השלישי חזר בו לאחר שהובהר לו כי לא יקבל סכומי כסף והנחות בארנונה להם חשב שיהיה זכאי, כך שיזמים חילופיים אלו לא הבשילו לכדי הצעות של ממש המצדיקות זימון להצגת ה"הצעה".

עוד טענה הנתבעת, בעניין זה, כי הגם שנקבע על ידי המומחית מטעם בית המשפט שווי תיאורטי של עסקו של התובע, הרי שהתובע לא הוכיח כלל שהנתבעת מנעה ממנו למכור את עסקו או שהיא האחראית לאובדן העסק. הנתבעת טוענת, כי התובע הוא שהביא לאובדן העסק בשל ניהול כושל עת העדיף רווח מהיר מהעסק על חשבון ניהול מערך ההוסטלים כנדרש, דבר שהביא בסופו של דבר לתוצאה של אי עמידה בסטנדרטים וקבלת ההחלטה להפסיק את ההתקשרות עמו.

דיון והכרעה

השאלות הדורשות הכרעה

שאלת הסמכות העניינית ביחס לטענות התובע כנגד תקינות החלטת הנתבעת:

בסעיפים 35 ו- 44 לכתב התביעה העלה התובע טענות שעניינן חוסר תקינות החלטת הנתבעת להפסיק את ההתקשרות לפי ההסכם עם התובע. הטענות הן מהדין המינהלי – אפליה וחוסר סבירות בהפעלת שיקול הדעת המינהלי ומכוונות לתקוף את החלטת הנתבעת כרשות מינהלית.

אין מדובר בשאלות אגביות שההכרעה בהן דרושה לצורך בירור העניין, אלא ברצונו של התובע שבית המשפט יבחן את שיקול הדעת והתנהלות הנתבעת באספקלריה מנהלית תוך שהוא מחיל על מערכת היחסים שבין התובע לבין הנתבעת את מלוא הדרישות הקבועות בדין המינהלי, מתוך כוונה שימצא פסול בהתנהגות הנתבעת אשר יזכה את התובע בפיצוי כספי.

אין לי אלא לדחות דרך זו בה בחר התובע לילך. ככל והיה התובע מעוניין בתקיפת החלטת הנתבעת להפסיק ההתקשרות עמו, במועד בו ניתנה ההחלטה האמורה, היה עליו להגיש עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתוך 45 ימים כדרישת הדין ולנסות ולהביא לשינוי ההחלטה או לביטולה.

התובע בחר שלא לעשות כן, ויתכן שהעובדה שבקשתו לצו מניעה זמני במסגרת בש"א (מחוזי -ת"א) 20793/06 נדחתה ואולי נימוקי ההחלטה שניתנה על-ידי כבוד סגן הנשיא השופט יהודה זפט, הם ששכנעו את התובע שלא לעשות כן, אך משכך בחר לעשות אין לו להלין אלא על עצמו.

בית משפט זה, בשונה מבית משפט לעניינים מנהליים, נעדר סמכות עניינית לבצע ביקורת מינהלית על החלטות הנתבעת כרשות מינהלית, לבחון את אופן הפעלת שיקול הדעת וסבירותה, וכאמור אין מדובר בשאלות אגביות העונות להגדרה הקבועה בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, אלא בשאלות עיקריות המבססות עילת תביעה עצמאית ונפרדת מהעילה החוזית המהווה בסיס נוסף לתובענה זו.

חלות ההסכם על מערך ההוסטלים או על 'קרן אור' בלבד:

כפי שציינתי לעיל, התובע הפעיל מערך הוסטלים שהורכב מבתים שונים. בהסכם אשר נחתם בינו לבין הנתבעת צוין רק 'קרן אור', שכלל שני בתים.

במסגרת טענותיו, טוען התובע, כי ההסכם אינו חל לגבי שאר הבתים, ומנגד, טוענת הנתבעת, כי יש לקבוע שההסכם חל על כל מערך ההוסטלים מתוך כוונת הצדדים הנלמדת מהתנהגות הצדדים אשר התייחסו בכל תקופת ההתקשרות לכל מערך הוסטלים כמערך שלם אחד מהבחינה הניהולית והמינהלתית שביחסים שביניהם.

אציין כבר כעת שלא הצלחתי לרדת לסוף דעתו של התובע לגבי טיעון זה, ואסביר – שהרי תביעתו היא לפיצויים בגין הפרת חוזה אשר מבוססת בין השאר על הפרת סעיפים של ההסכם. את גובה הפיצויים הנדרשים ביסס התובע על תחשיב שווי מערך ההוסטלים כולו מבלי שבוצעה הפרדה כלשהי בין 'קרן אור' לבתים האחרים. אזי קבלת טענתו שיש לבצע אבחנה בין 'קרן אור' לבין הבתים האחרים, עלולה להביא למצב בו יקבע שעל אף שהוכחה (אם תוכח – ולכך אתייחס בהמשך) חבות לגבי 'קרן אור' בלבד לא הוכחה מידת הנזק היות וזו לא הופרדה מהשווי של מערך ההוסטלים כולו.

אכן, אי הכללת שאר הבתים בהסכם אינה תקינה, אך עולה באופן ברור כי הצדדים התייחסו לכל מערך ההוסטלים כחוסה תחת ההסכם והצדדים התנהלו על-פי ההסכם גם לגבי הבתים שלא נכללו בו. כך עולה מעדות התובע עצמו:

"ש. אני מבינה שהיום הטענה שלך זה שלמעשה יש הסכם רק לגבי הוסטל קרן אור.

ת. הסכם שנעשה בדיעבד לקרן אור.

ש. מכוח מה אתה הפעלת את שאר ההוסטלים?

ת. מכח זה שאישרו לי להפעיל הוסטלים וקניית שירותים.

מי שאישר לי להפעיל זה במחוז. כל החבורה.

אני מעביר בכל הוסטל איזה דיירים היו וכמה.

כל חודש מועברת רשימה למשרד הבריאות שמפרטת כמה ימים כל דייר שמי ואיזה הוסטלים מתגורר ומ. הבריאות מתקצר ומשלם אותו, ומוציא מכתב – אישור לקניית שירותים עבור זה וזה, הם שולחים את זה בעקבות החשבונית, כל חודש בחודשו.

ש. נכון שהפרוצדורה הזאת על פי ההסכם?

ת. כן." (עמוד 19, שורות 32-19 לפרוטוקול, עמוד 20 שורה 1 לפרוטוקול)

ניתן לראות שגם את החשבוניות (נספח כד' לתצהיר התובע) היה התובע מוציא לגבי כל מערך ההוסטלים ביחד. כך שהתובע היה שולח את החשבוניות לגבי כל הבתים ככלולים בהסכם והנתבעת הייתה מעבירה תשלומים לתובע בהתאם להסכם גם לגבי שאר הבתים שאינם רשומים בהסכם.

מעבר לכך, התובע עצמו מייחס את ההסכם בסעיף 23 לתצהירו לכל מערך ההוסטלים ולכל דייריו:

" לקיומו של הסכם זה ולהמשכת ההתקשרות יש השלכות רחבות ומרחיקות לכת על דיירי ההוסטל – אותם 29 נכי נפש קשים הגרים במקום שהוא עבורם בית חם וטוב..."

לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי ההסכם חל על כל מערך ההוסטלים מתוך שהצדדים בהתנהגותם הכלילו גם את שאר הבתים הכלולים במערך כנכללים בהסכם.

האם הפסקת ההתקשרות עם התובע, כפי שנעשתה, מהווה הפרה של ההסכם:

בהקשר זה אבחן את התנהלות הנתבעת, אך אבהיר כי בחינה זו נעשית במישור החוזי ולא במישור המנהלי, כאשר המדד הוא חובת תום הלב בביצוע חוזה ולא סבירות שיקול הדעת המינהלי.

הבסיס לבחינת שאלה זו הוא ההסכם, אשר נחתם כאמור ביום 03.11.2003.

סעיף 4.1 להסכם קובע את תקופת ההסכם אשר נקבע במקור לשנתיים.

סעיף 4.2 קובע שההסכם יתחדש בכל פעם לשנה נוספת ככל שהנתבעת הודיעה על רצונה לעשות כן 90 יום לפני תום תוקפו של ההסכם.

בסעיף 4.3 נקבע מנגנון לפיו יכלו הצדדים להביא את ההסכם לסיומו, מפאת חשיבות הסעיף להלן נוסחו המלא:

"4.3 מבלי לפגוע באמור לעיל, רשאים כל אחד מהצדדים להביא את ההסכם, כולו או חלקו, לסיומו עם מתן הודעה מנומקת מראש של ארבעה חודשים. בכל מקרה משרד הבריאות לא יהיה חייב בתשלום פיצויי או בתשלום כלשהו לנותן השרות או לעובדיו עקב סיום ההסכם כאמור."

סעיף 4.3 להסכם מציב אם כן - מספר דרישות על מנת להביא את ההסכם לסיומו במהלך התקופה: נדרשת הודעה, הנמקה ונדרש כי אלו יינתנו ארבעה חודשים מראש.

האם סיום ההתקשרות נעשה בהתאם להסכם?

ביום 10.07.2006 התקבלה אצל בא כוחו של התובע הודעה מד"ר יעקב פולאקוביץ (סעיף 30.1 לתצהירו של התובע) ובכך התקיימה דרישת ההודעה. יצויין, כי ד"ר פולאקוביץ הינו מ"מ ראש שירותי בריאות הנפש אצל הנתבעת והוא המוסמך ליתן את ההודעה בשמה.

נוסח ההודעה היה כדלקמן:

"לאורך השנים נערכו ביקורות חוזרות במסגרת ונתגלו ליקויים רבים ומשמעותיים שלא תוקנו.

לאור זאת ועל פי המלצת פסיכיאטרית מחוז מרכז, לאחר שהתקיים הליך שימוע, משרד הבריאות יפסיק לקנות שירותים במקום ב – 30.11.06.

לשכת פסיכיאטר מחוז מרכז תסייע לדיירים לעבור למסגרות מתאימות אחרות. עד אז אין קליטת אנשים חדשים למסגרת." (נספח יב' לתצהיר התובע)

קביעת מועד לסיום ההתקשרות למעלה מארבעה חודשים לאחר מועד קבלת ההודעה מקיימת את הדרישה להודעה מראש.

בהודעה יש הסבר כי ההחלטה היא תוצאה של ליקויים שנמצאו בביקורות שבוצעו וזאת על פי המלצת הפסיכיאטרית המחוזית ולאחר שהתקיים הליך שימוע.

לא ניתן לומר כי מדובר בהודעה שרירותית על הפסקת התקשרות ללא כל הנמקה. ההסכם אינו מפרט מה טיב ההנמקה הנדרש ומהו היקף ההנמקה הנדרש.

בנסיבות מקרה זה, בו מעבר לדרישות הסעיף אף נערך לתובע שימוע ביום 09.03.2006 בלשכת הפסיכיאטריה המחוזית ברמלה לפני החלטה בעניין המשך קניית שירותי הוסטל לנכי נפש, די היה בהנמקה שניתנה כדי לעמוד בדרישת סעיף 4.3 להסכם.

לפיכך הודעת הנתבעת מיום 10.07.2006 ממלאת את כל דרישות סעיף 4.3 להסכם.

התובע העלה טענה כי ההחלטה עליה נמסר לו בהודעה מיום 10.07.2006 בוטלה בעקבות בקשתו להזדמנות נוספת לתקן את הליקויים, במסגרת פגישה שהתקיימה ביום 04.09.2006 והפנה בסעיף 32.5 לתצהירו לנספח טו'.

עיון בנספח זה, שהוא סיכום הפגישה מיום 04.09.2006, שנערכה בלשכת הפסיכיאטריה המחוזית, מעלה שלא התקבלה בפגישה החלטה המבטלת את ההחלטה על הפסקת ההתקשרות. בפגישה זו הועלו בקשותיו של התובע, מצד אחד, אולם גם הועלו הבעיות בעטיין ראו אנשי המקצוע להמליץ על הפסקת ההתקשרות, מצד שני. הוסכם להמשיך להעביר תקציב לפי המתכונת הנוכחית למרות הצמצום במספר הדיירים. לא ניתן ללמוד ממסמך זה על ביטול ההחלטה להביא את ההסכם עם התובע לסיומו בהתאם להודעה מיום 10.07.2006.

לא שוכנעתי כי עצם מתן ההזדמנות לתובע לתקן את הליקויים יש בה כדי לבטל את ההחלטה על הפסקת ההתקשרות עמו, כך גם אין בעריכת ביקורות נוספות במערך ההוסטלים כדי לבטל את ההחלטה.

לפיכך אני מוצאת לקבוע כי לא הוכח בפני כי ההחלטה על סיום ההתקשרות עם התובע, עליה הודיעה הנתבעת לתובע ביום 10.07.2006, בוטלה בשלב כלשהו.

האם סיום ההתקשרות נעשה בחוסר תום לב ?

התובע טען כי סגירת מערך ההוסטלים היא תוצאה של קנוניה כנגדו:

"ת. בתחילת דבריי אמרתי שיש סיבה אם את רוצה אתן את הסיבה, יש סיבה.

ההוסטלים שלי אושרו אחד אחרי השני, ב- 04 הייתי אחרי אישור זה היה ההוסטל השישי, שבמקביל באותה תקופה פחות או יותר גם מ. הבטחון על הביקורות המחמירות שלו, הרבה יותר ממ. הבריאות בחן את מערך ההוסטלים שלי ומצא אותו ראוי, והפך אותי לספק.

ב-04 אחרי שחתמתי חוזה על שחף, היו דירים מקורבים לראש המועצה, הפעילו לחץ במועצה, ראש המועצה יודע מן הסתם לפנות האלה, ואיך שהוא סופה של התלונה הזאת הגיעה למ. הבריאות. מדובר בשכנים שלא רצו הוסטל ליד הבית שלהם.

חזרתי מהשחף, וזה היה בצהריים, עבד שם המסגר, מיסגר באתי להוסטל, הייתה חנה ודינה ברק, דינה ניגשה אלי אמרה לי תשמע שיננו את דעתו אל תפתח את השחף, אמרתי לה מה זאת אומרת, השכרתי את המקום והכשרתי אותו, היא אמרה לי תשמע עכשיו, אל תפתח יש דברים. אמרתי לה אני לא יכול לחזור בי, מאותו רגע ביוני 04 התהפך הכל. דרור נהיה פתאום התחילו לסגור לי את החשבונות.

ש. אתה בא ואומר שמיוני 04 כאשר לא הסכמת להעתר לדרישה שלא לפתוח את ההוסטל בשחף מאז חיפשו אותך?

ת. כן." (עמוד 21, שורות 23-9 לפרוטוקול)

אולם התובע לא הביא כל ראיה לביסוס הדברים, כשיצויין, כי נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע רובצים בשיטת משפטנו לפתחו של התובע וזה לא עמד בהם.

הנתבעת הציגה את דו"חות הביקורת בהם נרשמו ליקויים שונים לגבי מערך ההוסטלים. התובע לא הכחיש שהיו ליקויים, אלא טען שהייתה נכונות מצדו לתקן את הליקויים (סעיפים 28.6 ו- 28.9 לתצהיר התובע), ולגבי ליקויים מסוימים אף טען כי דאג לתיקונם ובאשר לליקויים אחרים טען כי אלו לא היו כלל ליקויים והם נטענו כחלק מאותה קנוניה שמטרתה הייתה להביא לסיום ההתקשרות עמו.

קשה לקבל את טענות התובע לגבי חוסר האותנטיות של הליקויים שנרשמו בד"וחות הביקורת מכיוון שאלו נערכו בידי אנשי מקצוע שונים ומגוונים בזמן אמת. מכל מקום לא הוכח בפניי כי יש יסוד להטיל ספק בנכונות ד"וחות הביקורת.

במצב דברים בו ד"וחות הביקורת מצביעים על ליקויים רבים, שחלקם לא מתוקנים וחוזרים ומופיעים גם בביקורות חוזרות, לא ניתן לקבוע כי ההחלטה להפסיק את ההתקשרות עם התובע התקבלה בחוסר תום לב.

בהקשר זה יש לציין כי במועד סיום ההתקשרות עמדה לנתבעת אפשרות נוספת לניתוק הקשר עם התובע לפי ההסכם והיא לפי סעיף 4.2 להסכם היות שהמועד שנקבע לסיום ההתקשרות היה בסמוך למועד חידוש ההסכם לשנה נוספת, אולם הנתבעת בחרה שלא לעשות שימוש בדרך זו. הדבר מעיד, לדעתי, על בחירת הנתבעת בדרך אשר לדעתה התאימה לנסיבות ולא "בדרך הקלה" שהרי סיום ההתקשרות לפי סעיף 4.2 אינו מציב בפני הנתבעת כל דרישת הנמקה ואף מסתפק בהודעה מוקדמת של 90 יום בלבד. בחירה זו של הנתבעת מעידה, לדעתי, על ההיפך מהנטען ע"י התובע, ודהיינו: דווקא על התנהגות בתום לב בקיום ההסכם.

לפיכך לא מצאתי כי הוכח שסיום ההתקשרות נעשה בחוסר תום לב או שהנתבעת קיימה את ההסכם בחוסר תום לב.

האם נותרה הנתבעת חייבת כספים לתובע ?

התובע טוען, כי הנתבעת לא העבירה לו את התשלומים בגין החודשים אוקטובר ונובמבר 2006, בעוד שהנתבעת התחייבה לשלם לתובע עבור תפוסה מלאה.

אין בידי לקבל את הסיפא של טענת התובע היות שמנספח טו' לתצהירו – סיכום הפגישה מיום 04.09.2006 - עולה כי הנתבעת התחייבה להעברת תקציב לפי המתכונת הנוכחית ולא לפי תפוסה מלאה:

" משרד הבריאות החליט, לפנים משורת הדין, לאפשר העברת תקציב הפעלה על פי המתכונת הנוכחית עד לתאריך 30.11.06 גם במידה ומעבר הדיירים יתבצע קודם לתאריך זה, וזאת בכדי למנוע פגיעה בהיקף השירותים שניתנים לדיירים."

מובן כי ככל שהמתכונת הנוכחית לא הייתה של תפוסה מלאה כך גם התקציב שאושר לא היה לתפוסה מלאה.

ביחס לסכומים שהנתבעת קיזזה או עיכבה מתוך התשלומים שיועדו לתובע, הרי שנשלח לתובע מכתב מיום 11.03.2007 אשר פרט את הסכומים המקוזזים, הסכומים המעוכבים והסיבות לכך, וכן הוזמן התובע להעביר את התייחסותו תוך 14 יום, בהתאם לסעיף 18 להסכם. עוד הובהר לתובע במכתב האמור, כי עומדת לזכותו יתרת זכות של 20,481 ₪ אותה יוכל לקבל אם ישלח חשבונית מס מתאימה או חשבונית זיכוי.

ככל והתובע לא היה שלם עם ההחלטה בדבר קיזוז הכספים עמדה לו לפי סעיף 6.2 להסכם זכות ערר בפניי ראש שרותי בריאות הנפש.

התובע בחר שלא לפנות בערר כאמור.

התובע לא הביא בפניי ראיות שההדרכות ופעילויות הפנאי בעטיין בוצעו הקיזוזים, התבצעו במערך ההוסטלים וכי הקיזוזים לא היו מוצדקים.

לפיכך איני מוצאת להורות על ביטול הקיזוזים.

אולם, איני מוצאת הצדקה לאי תשלום הסכום 20,481 ₪ שאינו שנוי במחלוקת וזאת מן הטעם כי , חוב שאין עוררין עליו יש לשלמו.

האם הנתבעת מנעה מהתובע למכור זכויותיו בהוסטלים

התובע הציג שלושה מכתבים הנחזים להיות הצעות רכישה מיזמים.

את היזמים הנ"ל שיכולים היו לתמוך בטענותיו, לא הביא התובע לעדות. הימנעות לא מוסברת זו מלהביא בפניי בית המשפט ראיות שהיה בהן כדי לתמוך בטענותיו, חזקה היא שאילו היו מובאות הראיות היו אלו פועלות נגדו. יפים לענין זה דברי כבוד השופטת בן עתו בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד ל"ה(1) 736, 760:

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו... הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה."

(ראו לענין זה גם: ע"א 9656/05, ע"א 11189/05 נפתלי שוורץ ואח' נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, (לא פורסם, 27.7.08), וכן ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651).

מהמכתבים שהביא התובע לא ניתן ללמוד את שביקש התובע ללמדנו.

המכתב הראשון מיום 02.11.2006 משקף שלב ראשוני של משא ומתן על תנאי לרכישת מערך ההוסטלים, כאשר אחד התנאים הוא אישור אגף בריאות הנפש להעברת מלוא הפעילות, לרבות מספר המשתקמים, ובסופו של המכתב מצוין:

" כל שינוי באחד מסעיפי המשא ומתן, לרבות מספר המשתקמים יצריך פתיחת המשא ומתן לדיון מחדש."

שני המכתבים הנוספים עוסקים ברכישת ההוסטל 'קרן אור' בלבד (שני הבתים ברחוב ז'בוטינסקי) ושניהם מחודש דצמבר 2006, זמן בו ההוסטלים כבר היו ריקים מדיירים וההסכם בין התובע לנתבעת הסתיים.

התובע לא עמד בנטל ההוכחה, ולא הוכיח לגבי אף אחד משלושת היזמים, כי היה מדובר בהצעה רצינית. התובע לא הוכיח כי הצעות אלה "טורפדו" ללא הצדק על ידי הנתבעת.

לפיכך אני דוחה את טענותיו של התובע משלא עמד הוא בנטל ההוכחה הנדרש במשפט אזרחי.

סיכום

מצאתי כי על היחסים שבין התובע לנתבעת חל ההסכם והוא חל לגבי כל הבתים המרכיבים את מערך ההוסטלים שהפעיל התובע.

מצאתי כי הנתבעת סיימה את ההתקשרות עם התובע בהתאם להוראות ההסכם, כשלא הוכח כי עשתה כן שלא בתום לב. עוד לא הוכח כי הנתבעת קיימה את ההסכם בחוסר בתום לב.

מצאתי שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ לפתחו, ולא הוכיח כי הנתבעת קיזזה מהתשלומים המגיעים לו סכומים שלא כדין וכי התובע לא מיצה את ההליכים הקבועים בהסכם לצורך הוכחת זכויותיו מול הנתבעת.

עוד מצאתי שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה לעניין טענתו בדבר פגיעה בזכותו למכור את זכויותיו בהוסטלים שניהל.

כמו כן מצאתי כי הנתבעת נותרה חייבת לתובע סכום שאינו שנוי במחלוקת בסך 20,481 ₪ נכון לנובמבר 2006.

לפיכך אני דוחה את התביעה ברובה, למעט החוב שאינו שנוי במחלוקת.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 20,481 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.11.2006 ועד היום וזאת בתוך 30 יום.

בנסיבות אלו, ולנוכח תוצאת פסק הדין, יישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תמציא ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ג, 30 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.