1. הצדדים ופתח דבר

התובעים ביקשו לרכוש דירת מגורים. התובעים התקשרו בהסכם מכר עם הנתבעים
1 ו-2 לרכישת דירה, אלא שבדיעבד התברר, שהנתבעים 1-2 אינם בעלי הזכויות בדירה הנמכרת, וכי המדובר במעשה "עוקץ". הנתבעים 3 ו-4, היו עורכי הדין, שייצגו את הצדדים בעסקת המכר: הנתבע 3 (להלן – עו"ד לירון) ייצג את התובעים. הנתבע 4 (להלן – עו"ד בן משה) ייצג את הנתבעים 1-2.

בתביעה דנן עותרים התובעים לחיוב הנתבעים 1-2 בהשבת הכספים, ששולמו להם במרמה ובתשלום פיצוי בגין נזקיהם הנוספים של התובעים. כמו כן, עתרו התובעים לחייב את הנתבעים 3 ו-4, עו"ד לירון ועו"ד בן משה, בגין הנזקים שנגרמו לתובעים מחמת רשלנותם של עורכי הדין – כך לטענת התובעים – באי ביצוע הבדיקות הנדרשות בטרם נחתמה העסקה.

בהעדר התגוננות מצידם של הנתבעים 1 ו-2 ניתן נגדם ביום 17.3.11 פסק דין על מלוא סכום התביעה. יצוין, כי ביום 10.9.2009 הורשע הנתבע 2 בביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ניסיון לקבל דבר בנסיבות מחמירות, זיוף בכוונה לקבל דבר ושימוש במסמך מזויף, וכל זאת מחמת העיסקה נשוא תיק זה. בגין עבירות אלו נגזר על הנתבע 2 עונש מאסר של 26 חודשי מאסר בפועל.

2. טענות התובעים

התובעים ביקשו לרכוש דירה לשם השקעה. הם פנו למתווך מקרקעין, אשר הציג להם דירה ברח' הנרייטה סולד 18 בבת ים (להלן – הדירה). בדירה פגשו התובעים
בנתבעים 1 ו-2, אשר הציגו את עצמם כבעלי הזכויות בדירה, ואף הציגו בפני התובעים מסמך הנחזה כאישור זכויות מחברת "עמידר". במסמך נאמר, כי הנתבעת 1 היא בעלת הזכויות בדירה (להלן – מסמך אישור הזכויות).

לאחר משא ומתן חתמו הצדדים על זיכרון דברים, בו הוסכם, כי מחיר הדירה יעמוד על סך של 400,000 ₪. במעמד החתימה על זיכרון הדברים שילמו התובעים לנתבעים 8,000 ₪ במזומן. עוד הוסכם בין הצדדים, כי תשלום נוסף, בסך 60,000 ₪ ישולם לנתבע 2 במעמד החתימה על הסכם המכר, אך תשלום זה לא יופיע בהסכם המכר, על מנת לאפשר לנתבע 2 להסתיר סכום זה מאחיו.

בשלב זה פנו התובעים לעו"ד לירון ושכרו את שירותיו המשפטיים, כמי שייצג אותם בעסקת המכר. ביום 16.1.09 נפגשו הצדדים במשרדו של עו"ד לירון לשם חתימה על הסכם המכר. במעמד החתימה על הסכם המכר מסרו התובעים לנתבעים המחאה בסך של 162,000 ₪ וכן שולם הסך של 60,000 ₪ במזומן, וזאת בהתאם למוסכם בין הצדדים. סה"כ שילמו התובעים לנתבעים סך כולל של 230,000 ₪.

רק ביום 18.1.09, ולאחר החתימה על הסכם המכר, פנה עו"ד לירון לראשונה לחברת עמידר בבקשה לקבל מסמכים לשם רישום העברת הזכויות. ביום 25.1.09 שלחה עמידר לעו"ד לירון מכתב ובו הודעה, כי מסמך אישור הזכויות, שנמצא בידי התובעים, ואשר הוצג בפניהם על ידי הנתבעים, כאמור לעיל, הינו מסמך מזויף. עמידר הודיעה במכתב זה, כי הזכויות בדירה אינן רשומות על שם הנתבעים בלבד, אלא קיימים בעלי זכויות נוספים בדירה. לאחר שנודע לתובעים מעשה המרמה, פנו התובעים למשטרה וזו עצרה את הנתבע 2.

אין חולק על כך, ששום חלק מאותם תשלומים, ששולמו על ידי התובעים, לא הושב לתובעים לאחר גילוי התרמית.

התובעים עתרו לחיוב הנתבעים בסכומים הבאים: הכספים ששילמו לנתבעים 1 ו-2 בסך כולל של 230,000 ₪; הפיצויים המוסכמים, שנקבעו בהסכם המכר, בסך של 34,000 ₪; סך של 2,800 ₪ בגין הפסד דמי שכירות חודשיים; סך של 50,000 ₪ לכל אחד מהתובעים בגין עגמת נפש. יחד עם זאת, סך כל הפיצוי הנתבע הועמד בכתב התביעה על 364,000 ₪. בגינו של סכום זה שולמה האגרה.

התובעים עותרים לחייב גם את עו"ד לירון ועו"ד בן משה בנזקיהם המפורטים לעיל, וזאת מחמת הטענה, שעורכי הדין התרשלו בעת עריכת הסכם המכר, בכך שלא בדקו את אמיתות מסמך אישור הזכויות, שהציגו הנתבעים 1 ו-2.

3. טענות עו"ד לירון

דין התביעה להידחות מחמת העדר עילה והעדר קשר סיבתי בין פעולותיו של עו"ד לירון ובין הנזקים הנטענים.

עו"ד לירון פעל במיומנות, במקצועיות וללא כל דופי, בהתאם לפרקטיקה המקובלת, ואין הוא אחראי לאשר אירע. מסמך אישור הזכויות, שהוצג ע"י הנתבעים 1-2, ואשר הועבר לעו"ד לירון על ידי עו"ד בן משה, הוא אישור זכויות רגיל ומקובל, שניתן ע"י עמידר וחברות משכנות אחרות. לא היה יסוד סביר להניח, כי מדובר במסמך מזויף.

זיכרון הדברים, שנחתם בין התובעים ובין הנתבעים 1-2, נחתם על דעתם של התובעים וללא מעורבות מצידו של עו"ד לירון. ככלל שהתובעים שילמו לנתבעים 1-2 כספים - שלא כמפורט בהסכם המכר – הם עשו זאת על דעת עצמם וללא כל קשר לעו"ד לירון. במועד החתימה על הסכם המכר לא שילמו התובעים כספים כלשהם לנתבעים 1-2. ככל שאכן סכומים כאלו שולמו, אלה נעשו בטרם עריכת הסכם המכר או שלא עפ"י תנאי הסכם המכר ובכל מקרה לא בנוכחותו או בידיעתו של עו"ד לירון.

4. טענות עו"ד בן משה

דין התביעה להידחות מחמת העדר עילה והעדר קשר סיבתי בין פעולותיו של עו"ד בן משה ובין הנזקים הנטענים.

זיכרון הדברים, שנחתם בין התובעים ובין הנתבעים 1-2, נחתם על דעתם של התובעים וללא מעורבות מצידו של עו"ד בן משה. ככל שהתובעים שילמו לנתבעים 1-2 כספים - שלא כמפורט בהסכם המכר – הם עשו זאת על דעת עצמם וללא כל קשר לעו"ד בן משה.

מסמך אישור הזכויות, שהוצג ע"י הנתבעים 1-2, הוא אישור זכויות רגיל ומקובל שניתן ע"י עמידר וחברות משכנות אחרות. לא היה יסוד סביר להניח כי מדובר במסמך מזויף. היה זה הנתבע 2, ולא עו"ד בן משה, שהעביר לעו"ד לירון את מסמך אישור הזכויות.

עו"ד בן משה לא ייצג את התובעים והוא אינו חב כלפיהם בחובת זהירות.

5. דיון והכרעה

5.1 אחריות עו"ד לירון

אין מחלוקת, כי עו"ד לירון היה זה שייצג את התובעים בעסקת רכישת הדירה. עוד אין מחלוקת, כי עו"ד לירון לא ערך בדיקה ביחס לבעלי הזכויות בדירה וביחס למצבה התכנוני/משפטי של הדירה בטרם נחתם הסכם המכר במשרדו. עו"ד לירון אישר, כי קיבל את טיוטת הסכם המכר מעו"ד בן משה, העביר את טיוטת ההסכם לתובע 1 לשם קבלת הערותיו, שלח לעו"ד בן משה מספר הערות בעצמו ולאחר מכן נקבע מועד לחתימה על הסכם המכר במשרדו של עו"ד לירון (ראה סעיפים 10, 12 ו-13 לתצהיר עדותו של עו"ד לירון). רק לאחר שנחתם הסכם המכר ומסמכי העסקה נשלחו לחברת עמידר, התברר לעו"ד לירון, שמסמך אישור הזכויות שהוצג בפניו היה מסמך מזוייף, שלא ייצג באופן נכון את מצב הבעלות במלוא הזכויות בדירה (ראה סעיפים 16-17 לתצהיר עדותו של עו"ד לירון וכן ראה עדותו של עו"ד לירון בפני – עמ' 25-28 לפרוטוקול).

עו"ד לירון טוען, כי פעל בהתאם לפרקטיקה המקובלת, כאשר הסתמך על מסמך אישור הזכויות, שהועבר אליו ע"י עו"ד בן משה, וכי לא היה לו יסוד סביר לחשוד שמדובר במסמך מזויף. אין בידי לקבל טענה זו. עורך דין, המייצג לקוח בעסקת רכישת מקרקעין, חב כלפיו בחובת זהירות, שבמסגרתה עליו לבצע את הבדיקות המשפטיות ביחס לנכס הנרכש ברמת זהירות של "עורך דין סביר". בעניין זה ראה האמור בת"א 1273/04 (מחוזי-ת"א), פנטהאוז רחמני נכסים (1997) בע"מ נ' עו"ד פפר, שם נאמר:

"חובת הזהירות של עורך דין כלפי לקוחו היא מסוג חובת הזהירות של נותני שירות. הלקוח מסתמך על כישוריו, ידיעותיו וחובותיו המקצועיות של עורך הדין, ואחריותו של עורך הדין היא אחריות מקצועית. על כן, סטנדרט הזהירות הנדרש מעורך דין כלפי לקוחו הוא של 'עורך דין סביר' והוא גבוה יותר משל 'האדם הסביר'".

ביחס לאחריות המקצועית, שחב עורך הדין ללקוח, ראה גם האמור בבע"א 37/86, לוי נ' שרמן, פד"י מד(4) 446, 462, שם נידון הבסיס לחובת הזהירות של עורך דין כלפי לקוחו:

"הבסיס העיקרי לחבותו של עורך דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שרותים של עריכת דין, בתמורה לשכר טרחה המשולם לו. יש והסכם זה מועלה על הכתב ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה היא כי לעורך הדין המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי יושר כלפי הלקוח עשויים לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו. בסיס אחר לחבות עורך הדין, יכול שיהיה במעשה עוולה כגון רשלנות מקצועית של עורך דין המקים לטובת הנפגע עילת תביעה נזיקית, על פי עוולת הרשלנות, או אחרת, אשר בפקודת הנזיקין. עוולה זו חלה במקרה של רשלנות מקצועית, אם מתקיימים היסודות הנדרשים לכך" .

עורך דין חב בחובת זהירות כלפי לקוחו למנוע ממנו התקשרות בעסקה הנגועה בתרמית. האם עמד עו"ד לירון בחובה זו? בעניינינו, חובת הזהירות החלה על עו"ד לירון היא, לכל הפחות, לבצע את הבדיקות המשפטיות הבסיסיות והסבירות ביחס לנכס הנמכר, לרבות הבדיקה הבסיסית ביחס למצבו המשפטי של הנכס ומי הם בעלי הזכויות בו. בעניין חובת עורך הדין לבדוק את מצב הנכס הנמכר בטרם ביצוע עסקת מכר ראה האמור בעל"ע 7/73, פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פד"י כח(1)679. כן ראה האמור בעניין זה בע"א 624/13, מורדכיוב נ' מינץ (ניתן ביום 4.8.14), שם נקבע:

"כללית ניתן לומר, כי האחריות לבדיקת המידע מוטלת באופן מעשי, רובה ככולה, לפתחם המקצועי של עורכי הדין המייצגים את הצדדים בעסקת מקרקעין ...

אחריות עורך הדין המייצג את הצדדים לעסקה, או למצער אחד מהם, אינה מסתכמת רק בזיהוי הצדדים לעסקה (תקנה 16 לתקנות המקרקעין); אימות חתימותיהם (תקנה 14(א) לתקנות המקרקעין); וצירוף כלל המסמכים הדרושים לבקשה לרישום העסקה והגשתם לרשם (תקנה 9(ג) ותקנה 14(ג) לתקנות המקרקעין). עורכי הדין נדרשים לפעול 'גם בשלבים המוקדמים יותר של עסקאות, שבהם ניתן למנוע מראש הסיכונים שעשויים להיווצר' (זנדברג (הסתמכות), 289; הדבר עולה גם מתקנה 14(ב) לתקנות המקרקעין). מלאכת הבדיקה, בשלבים אלה, מורכבת ודורשת מומחיות ...

זו מלאכתם וזו מומחיותם של עורכי הדין, המייצגים צדדים שעל פי רוב אינם מוצאים ידיהם ורגליהם בסבכי הפורמליות המשפטית והרישומית.

מלאכת הבדיקה אינה מתמצה, איפוא, בקיומה הפורמלי; עורך הדין הפועל בשם הקונה נדרש ליצוק לבדיקה תוכן שיקיים את דרישת ההסתמכות בתום לב. כאמור, אף משקונה הרוכש זכות ממוכר שזכותו רשומה, לעתים ראוי שלא יתן אמון עיור במרשם בבחינת 'כזה ראה וקדש', בנסיבות העלולות לעורר חשד ...

בעריכת הבדיקות מתבקש לעתים הצורך ליצור מטעם הקונה קשר ישיר עם בעל הזכות הרשומה, שכן בשלב בו זכותו של המוכר טרם נרשמה, הבעלים הרשום עודנו מצוי ב'סביבת העסקה', שכן מעורבותו חיונית להעברת הבעלות על שם המוכר. משנוצר קשר עם הבעלים הרשום, על הקונה לבקש מן הבעלים פרטים אשר במהות עשויים להיות חיוניים לגביו (זנדברג (הסתמכות), בעמ' 287). האמור אינו ממצה, וראוי שינחה את הקונה ובא כוחו בבדיקותיהם צו השכל הישר, ויפה גישת בית שמאי, בחינת אם יש ספק – בִּדְקוּ".

הזיוף, שבוצע במקרה דנן, איננו זיוף מורכב או מתוחכם במיוחד. די היה בבדיקה פשוטה במשרדי עמידר כדי לגלות את הזיוף והמרמה. משעו"ד לירון לא ביצע את בדיקת הזכויות ביחס לדירה, יש לקבוע, כי עו"ד לירון לא מיצה את הבדיקות, אותן היה חייב לבצע, ובכך הפר את חובת הזהירות, שחב כלפי התובעים.

עו"ד לירון מפנה בכתב סיכום טענותיו לפסק הדין בעניין ע"א 7485/10, פנטהאוז רחמני נכסים (1997) בע"מ נ' עו"ד פפר. שם נקבע, כי לא ניתן להטיל על עורך הדין "חובה אבסולוטית למנוע נזק". עוד נקבע שם, כי "עורך דין אינו בלש או חוקר פרטי, לא עומדים לרשותו אמצעים טכניים מיוחדים לגילוי מעשי זיוף והתחזות, וגם עורך דין זהיר ומיומן עלול ליפול קרבן לנוכל מיומן". אלא שעובדות המקרה שם לא דומות למקרה דנן. שם ביצע עורך הדין את הבדיקות, אותן היה צריך לבצע. הוא בדק את זהות בעלי הנכס ואימת את זהותם. באותו מקרה מי שהציג עצמו כבעל הנכס – הזדהה באמצעות תעודת זהות מזויפת. אכן, שם מדובר בזיוף מתוחכם, שבדיקה סבירה לא היתה מספיקה כדי לגלות את המרמה, והיה בחקירה של ממש. כאן פני הדברים שונים לחלוטין, כאמור לעיל. במקרה זה לא נעשתה הבדיקה המינימאלית הנדרשת לשם אימות זהות בעלי הזכויות בדירה.

לו היה דואג עו"ד לירון, לקבל מעמידר אישור זכויות עדכני עובר לחתימה על הסכם המכר, פעולה פשוטה לביצוע, היתה נמנעת החתימה על הסכם המכר, והתובעים לא היו נופלים ברשת המרמה, שנפרשה לפניהם. חתימתם של התובעים על הסכם המכר וביצוע התשלומים במעמד החתימה על הסכם המכר נעשו תוך הסתמכות על עו"ד לירון, שלא בדק את הטעון בדיקה וממילא לא מנע את חתימתם של התובעים על הסכם המכר וביצוע התשלומים במעמד אותה חתימה. קיים, איפוא, קשר סיבתי ברור וגלוי לעין בין הפרת חובת הזהירות מצידו של עו"ד לירון ובין הנזקים, שנגרמו לתובעים עקב חתימתם על הסכם המכר וביצוע התשלומים באותו מעמד. ממילא אחראי עו"ד לירון לאותם נזקים נטענים, ככל שיוכחו, ועל כך בהמשך.

5.2 אחריות עו"ד בן משה

ככלל, הפסיקה הכירה בקיומה של חובת זהירות של עורך דין גם כלפי מי שאינו לקוחו ואף בקיומה של חובת זהירות כלפי הצד שכנגד. בעניין זה ראה האמור בע"א 1170/91, בכור נ' יחיאל, פד"י מח(3) 207, 214. כן ראה האמור בפסק דינו של כב' השופט ריבלין, בע"א 2625/02, נחום נ' דורנבאום, פד"י מח(3) 385, 409, שם נקבע:

"חובת הזהירות הוחלה על עורך הדין לא רק ביחסים שבינו לבין לקוחו, כי אם גם ביחסיו עם צד שלישי. במקרה זה האחרון, מבוססים היחסים המיוחדים בין הניזוק לעורך הדין, והסתמכותו של הראשון על דברי האחרון, לא על חוזה בינם – חוזה אשר אינו בנמצא - כי אם על אופיו המיוחד של המקצוע המשפטי, ועל חובות ההגינות בהן חב עורך הדין לציבור כולו. כיוון שהציבור כולו מסתמך על מקצועיותו ועל יושרו של עורך הדין, הוא חב בחובת זהירות לא רק כלפי מרשו, אלא גם כלפי יריבו וכלפי הציבור כולו".

אולם - היקף חובת הזהירות של עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו, משתנה ממקרה למקרה, על פי נסיבותיו. במקרים מסוימים הוכרה חובת הזהירות של עו"ד כלפי הצד שכנגד, כאשר אותו עורך הדין טיפל ברישום העסקה גם עבור הצד שכנגד, או כאשר הצד שכנגד היה ללא ייצוג משפטי. לא נקבעו מסמרות בעניין זה. נראה כי חובת הזהירות של עו"ד כלפי הצד שכנגד תיקבע לפי נסיבות כל מקרה ומקרה. בעניין זה ראה האמור בפסק דינו של הנשיא ברק בע"א 2625/02 שנזכר לעיל:

"קיומה של חובת זהירות, מצד עורך דין, כלפי הצד שכנגד, הוכר מקום בו נטל על עצמו עורך הדין חיוב כלפי אותו הצד. כך נקבע, כי קמה לו חובה בעת נטילת אחריות בקשר לרישום זכותו של הצד שכנגד, אף כשזה לא היה לקוחו ... בנוסף לכך 'יכול גם שתיווצר אחריות מושגית כלפי מי שאינו לקוחו של עורך דין, הפונה בבקשה או עצה אל עורך הדין' (מפי הנשיא מ' שמגר, ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט, פ"ד מו(4) 529, 535).

...

לדעתי אין מקום לקביעה גורפת כי תתכן אחריות של עורך-דין כלפי מי שאינם לקוחותיו רק בשני מצבים חריגים ומוגדרים מראש. נוטה אני לדעה כי אין לקבוע מסמרות בעניין זה, ומוטב להותיר את בחינת קיומה של חובת זהירות לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, בהתאם לכללי האחריות המקובלים בעוולת הרשלנות".

בעניינינו, עו"ד בן משה לא נתן לתובעים ייעוץ משפטי כלשהו או עצה כלשהי וכך לא נטל על עצמו אחריות כלשהי כלפי התובעים. כאמור לעיל, התובעים היו מיוצגים בעסקת המכר על ידי עורך דין מטעמם, אשר נשכר על ידי התובעים כדי לתת להם את השירותים המשפטיים ואת הליווי המשפטי הנדרש במהלך עסקת המכר הספציפית. לפיכך לא ניתן לקבוע, כי היתה הסתמכות כלשהי מצידם של התובעים על עו"ד בן משה. עו"ד בן משה, במצב דברים זה, ובאופן סביר, לא היה צריך לצפות הסתמכות כלשהי מצידם של התובעים עליו, וממילא אין הוא חב בחובת זהירות כלשהי כלפיהם.

לטענת עו"ד לירון, הוא קיבל את מסמך אישור הזכויות מידי עו"ד בן משה. במעשה זה קמה לעו"ד בן משה חובת זהירות כלפי התובעים למקוריותו ואמינותו של מסמך אישור הזכויות. טענה זו של עו"ד לירון לא הוכחה ואף נסתרה. התובע 1 עצמו מעיד, כי הוא היה זה שהעביר את מסמך אישור הזכויות, אותו קיבל מהנתבע 2, לידיו של עו"ד לירון (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 5-8; שורות 23-24; עמ' 25 שורות 3-4):

"למחרת הלכתי עם טיוטת החוזה ביחד עם אותו מסמך מזוייף הלכתי לטוביה לירון. אמרתי שעשינו איתו זיכרון דברים על דירה כזו וכזו. יש את המסמך. אמרתי במפורש שהמסמך הזה קיבלתי מאותו בן אדם, שיבדוק אותו היטב ושלא יהיו תקלות. אמר אין בעיה והשאר ידוע

...

ש. זה מה שעו"ד טוביה לירון קיבל ממך?

ת. כן. זה מסמך אורגינלי. המקור נמצא אצל עו"ד טוביה לירון, מסרתי לו את זה.

...

ש. אין חולק על כך שגם את הנספח המזוייף ואת זיכרון הדברים מסרת לעו"ד לירון?

ת. אמת".

הדברים עולים בקנה אחד עם טענותיו של עו"ד בן משה (ראה סעיף 10 לכתב ההגנה מטעם עו"ד בן משה).

יצויין כי בכתב סיכום טענות התובעים, אימצו התובעים את טענת עו"ד לירון, ולפיה מסמך אישור הזכויות התקבל אצלו מאת עו"ד בן משה (ראה סעיף 4 לכתב הסיכומים מטעם התובעים). הדבר תמוה לנוכח דבריו החד-משמעיים של התובע 1 בעדותו בפני, אשר צוטטו לעיל.

בנסיבות אלו נדחית טענתו של עו"ד לירון, ולפיה קיבל את מסמך אישור הזכויות מעו"ד בן משה, טענה שנסתרה לחלוטין בעדותו של התובע 1.

במצב דברים זה, יש לקבוע, כי לעו"ד בן משה לא היה כל בסיס להניח קיומה של הסתמכות כלשהי מצידם של התובעים עליו, ועל כן אין הוא חב כלפיהם חובת זהירות. אשר על כן דין התביעה, ככל שהיא נוגעת לעו"ד בן משה ולטענות ולפיהן התרשל, להידחות.

5.3 הנזק

5.3.1 התמורה החוזית

ככל שהדברים אינם נוגעים לנתבעים 1 ו-2, הופחת מסכום התביעה סך של 8,000 ₪. המדובר בסכום, ששולם לנתבעים 1-2 בסמוך למועד החתימה על זיכרון הדברים, ועוד בטרם נשכרו שירותיהם של עורכי הדין. בעניין זה ראה האמור בעמ' 12 לפרוטוקול, שורות 16-17:

"אני מסכים שככל שהתביעה נוגעת לנתבעים 3 ו-4 צריך להפחית מסכום התביעה את אותם 8,000 ₪ ששולמו על פי זיכרון הדברים".

התובעים עותרים לחייב את עו"ד לירון, לאחר ההפחתה הנ"ל, בהשבת הכספים ששילמו לנתבעים 1 ו-2 בסך כולל של 222,000 ₪, כדלקמן: 162,000 ₪ - תשלום בגין התמורה החוזית המוסכמת וכן בסך של 60,000 ₪ אותם שילמו התובעים מעבר לסכום התמורה הפורמאלי, שצויין בהסכם המכר.

מקובלת עלי טענת התובעים ולפיה אלמלא רשלנותו של עו"ד לירון ואי בדיקתו את המצב המשפטי של הדירה, היתה מתבררת ההונאה, ואז התובעים לא היו מתקשרים בהסכם המכר ולא היו משלמים את התמורה החוזית. משנקבעה אחריותו של עו"ד לירון ללקוחותיו, במסגרתה היה עליו לבצע את הבדיקות הבסיסיות הנדרשות ביחס לדירה, בדיקות שהיו יכולות למנוע את ההתקשרות בהסכם המכר שנולד במרמה, ומשנקבע כי החתימה על הסכם המכר והתשלום במעמד החתימה בוצעו תוך הסתמכות של התובעים על עו"ד לירון, הרי שניתן לקבל את הטענה, שעו"ד לירון אחראי לנזק בגובה התשלומים ששולמו בהתאם להסכם המכר.

טוען עו"ד לירון בכתב סיכומיו, כי התובעים לא הוכיחו את קיומו של ראש נזק זה. אין לקבל טענה זו. נספח ד לתצהיר עדותו של התובע 1 הוא העתק שיק בסך 162,000 ₪, שנמשך מחשבונה של גב' אילנית שמעוני – אשתו של התובע 2. הנפרעת שצוינה על גבי השיק היא הנתבעת 1 – גב' לאה ציון. סכום השיק תואם לאמור בהסכם המכר, שם הוסכם, כי התשלום הראשון בגין תמורת הדירה יהיה על סך של 170,000 ₪. בעניינינו – סכום השיק בצירוף הסך של 8,000 ₪, ששולם במעמד החתימה על זכרון הדברים, תואמים לאמור בסעיף 3.א להסכם המכר (נספח ג לתצהיר עדותו של התובע 1). כמו כן, התאריך שמצוין על גבי ההמחאה תואם לתאריך החתימה על הסכם המכר. במסגרת ההליכים הפליליים, שננקטו נגד הנתבע 2 בת"פ(ראשל"צ)1330/09, מדינת ישראל נ' ציון, אף הודה הנתבע 2 בקבלת סך זה, כאשר בעקבות הודאה זו הורשע הנתבע 2 ונגזר עליו עונש מאסר ממושך בפועל (גזה"ד צורף כנספח ז לתצהיר עדותו של התובע 1). עוד הוצג בפני (נספח ה לתצהיר עדותו של התובע 1) אישור בדבר משיכת סכום השיק במזומן מחשבונה של גב' אילנית שמעוני על ידי הנתבעת 1. בנסיבות העניין, התובעים הוכיחו את ביצוע התשלום בסך 162,000 ₪ בגין תמורת הדירה.

ממילא יש לחייב את עו"ד לירון בגין ראש נזק זה בתשלום פיצוי בסך 162,000 ₪.

התובעים טוענים, כי שילמו לנתבעים 1 ו-2 במעמד החתימה על הסכם המכר סך נוסף של 60,000 ₪, תשלום שלבקשת הנתבעים 1 ו-2 לא נזכר בהסכם המכר. ביצועו של תשלום זה לא הוכח. לא הוצגה על ידי התובעים שום אסמכתא ושם ראיה לביצועו של תשלום זה, תשלום העומד בסתירה לאמור בהסכם המכר. גם התובע 1 בעדותו בפני אישר, כי אין בידיו כל אסמכתא לביצוע תשלום נטען זה (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 27-28). די בכך כדי לדחות את טענות התובעים בעניין זה.

5.3.2 פיצוי מוסכם

בסעיף 23 להסכם המכר (נספח ג לתצהיר עדותו של התובע 1) הוסכם על תשלום פיצויים מוסכמים במקרה של הפרת הסכם המכר ע"י אחד מן הצדדים, וכך נאמר שם:

"צד המפר חוזה זה הפרה יסודית ישלם לצד המקיים פיצויים מוסכמים וקבועים מראש בסכום שווה בשקלים חדשים לסך 10% מהתמורה (-. 34,000 ש"ח) (שלושים וארבעה אלף ש"ח) מבלי שהצד המקיים יצטרך להוכיח את נזקיו. הזכות לקבלת הפיצוי המוסכם תקום בתנאי שהצד המקיים התרה בצד המפר והצד המפר לא תיקן את ההפרה תוך 14 ימים מיום קבלת המכתב...".

מן המצוטט עולה, כי תניית הפיצויים המוסכמים נקבעה בין שני הצדדים להסכם המכר - היינו בין התובעים ובין הנתבעים 1-2. מי שהפר את הסכם המכר, בהפרה יסודית, היו הנתבעים 1 ו-2. הם - ורק הם - היו אלו שהפרו את הסכם המכר.

עו"ד לירון לא התקשר בהסכם המכר עם התובעים ולא היה צד לו. ממילא אין הוא חב בהתחייבויות מכוח הסכם המכר, התחייבויות החלות על הצדדים להסכם המכר בלבד. בנסיבות העניין, דין טענת התובעים לחייב את עו"ד לירון בהתחייבויות מכוח הסכם המכר - להידחות.

למעלה מן הצורך, אין מקום לפסוק לתובעים פיצוי נוסף בגין הפיצויים המוסכמים, וזאת מפני שהפיצויים המוסכמים הם חלופיים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובעים מחמת הפרת ההסכם. שעה שנפסקו לתובעים הפיצויים המלאים בגין הנזקים שהוכחו, אין מקום לפסוק כפל פיצוי, גם בגין הפיצויים המוסכמים. בעניין זה ראה האמור בע"א 2161/11, דרור נ' פרץ:

"למרות שהפיצוי המוסכם הוא חלופי לפיצויים לפי סעיפים 13-10 לחוק התרופות, נקבע בפסיקה כי ניתן לעיתים לפסוק פיצוי מוסכם במצטבר לצד פיצוי 'רגיל' לפי סעיף 10 לחוק התרופות, אם וככל שהפיצוי המוסכם לא התייחס לאותה הפרה בגינה נתבע הפיצוי הנוסף".

לא כך הם פני הדברים כאן. אין נתבע כאן פיצוי בגין שתי הפרות אלא כפל פיצוי הנתבע בגין אותה הפרה. ממילא אין התובעים זכאים לכפל פיצוי, ודין התביעה לחיוב עו"ד לירון בפיצוי המוסכם להידחות גם מטעם זה.

5.3.3 הפסד דמי שכירות

התובעים עותרים לחייב את עו"ד לירון בהפסד דמי שכירות חודשיים, שהיו אמורים לקבל בגין השכרת הדירה, בסך חודשי של 2,800 ₪, "בתקופה שבין חודש 5.09 ועד מועד התשלום בפועל" (ראה סעיף 28 לכתב התביעה).

ראשית, לא צויין בכתב התביעה הסכום הכולל הנתבע בגין ראש נזק זה. כל שנאמר הוא, כי נתבע סך של 2,800 ₪ בגין כל חודש, אך לא נאמר בגין אליו חודשים נתבע סך זה. זאת ועוד, הסכום הנזכר בסעיף 28 לכתב התביעה לא צורף לסכום הכולל של התביעה, המצויין בסעיף 32 לכתב התביעה. ללמדך – שגם התובעים עצמם לא כללו את הפיצוי הנתבע בגין ראש נזק זה בסכום תביעתם. שלישית, לא ברור על מה מסתמכים התובעים, כאשר הם קובעים, שדמי השכירות החודשיים, שהיו צפויים להתקבל עבור הדירה, עומדים ע"ס של 2,800 ₪. התובעים לא הציגו שום אסמכתא לטענה זו. לא הוצג הסכם שכירות כלשהו. כך גם לא הוגשה חוות דעת מומחה לשם הוכחת טענה זו ולא כל ראיה אחרת. לפיכך דין התביעה, ככל שהיא נוגעת לראש נזק זה להידחות.

5.3.4 עגמת נפש

התובעים עותרים לחייב את עו"ד לירון, בסך של 50,000 ₪ - לכל אחד מן התובעים - בגין עגמת נפש ובסך כולל של 100,000 ₪.

ככלל נקבע בפסיקה, כי בעת בחינת פיצוי בגין עגמת נפש, ייקח בית המשפט בחשבון גם את שיעור הפיצוי הנפסק בגין הנזק הממוני, את היחס בין ראשי הפיצוי השונים וכן את עצם הוכחת הנזק. בעניין זה ראה האמור בע"א 6884/09, הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ירדני:

"לא בכל מקרה בו אירוע נזיקי או הפרת חוזה גורמים לנפגע גם עגמת נפש, חובה על בית המשפט לפסוק פיצוי בראש זה...

אך כאמור לא כל עגמת נפש באשר היא תזכה בפיצוי, אף שעגמת נפש של ממש בודאי ראויה לכך. גם נדרשת הוכחה במידת מה של עצם קיומו של נזק; ובסופו של דבר, מסור הנושא לשיקול דעת, כפי שיפורט להלן.

דומני, כי בבוא בית המשפט קמא להפעיל את שיקול דעתו לפי סעיף 13 לחוק התרופות ('גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק...') היה עליו להתחשב גם בשיעור הפיצוי שנפסק בגין נזק ממוני, ביחס בין ראשי הפיצוי השונים, ובעובדה, כי במהות מדובר בהתקשרות עסקית בין שני צדדים מקצועיים".

בעניינינו, התובעים התקשרו בעסקת מקרקעין שהיתה נגועה במרמה ובזיוף ואשר לא נמנעה ע"י עו"ד לירון, אך אל לנו לשכוח, שהמרמה והזיוף עצמם לא נעשו ע"י עו"ד לירון אלא ע"י הנתבעים 1 ו-2. המדובר במקרה זה בהתקשרות עסקית בין התובעים ובין עו"ד לירון. גם רכישת הדירה עצמה היתה התקשרות עסקית, כאשר מדובר בדירה, שנרכשה לצרכי השקעה.

בנסיבות העניין, לאחר ששקלתי בכובד ראש את נסיבות המקרה, ולאחר שחייבתי את עו"ד לירון בתשלום פיצוי בגובה מלוא התשלומים, ששילמו התובעים עפ"י הסכם המכר, הגעתי לכלל מסקנה שאין להטיל על עו"ד לירון חיוב בתשלום פיצוי נוסף בגין עגמת נפש, ודין טענה וזו להידחות.

6. סיכום

התביעה, ככל שהיא נוגעת לנתבע 3, עו"ד לירון, מתקבלת בחלקה. הנתבע 3 ישלם לתובעים סך של 162,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה, 22.6.2009, ועד מועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, יישא הנתבע 3 בהוצאות התובעים בסך 4,500 ש"ח וכן בשכר טרחת בא כוחם בסך 18,000 ₪, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

התביעה, ככל שהיא נוגעת לנתבע 4 – נדחית.

התובעים יישאו בהוצאות הנתבע 4 ובשכר טרחתו, וזאת כאמור בתקנה 516(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ראה גם רע"א 4370/07, ד"ר הרן נ' חברת נתיבי איילון בע"מ, טרם פורסם) בסך כולל של 28,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בגובה חיובו של הנתבע 3 בהתאם לפסק דין זה, החיוב עפ"י פסק דין זה הינו ביחד ולחוד עם חיובם של הנתבעים 1 ו-2 בהתאם לפסק הדין שניתן נגדם בתיק זה ביום 17.3.11.

ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ה, 19 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.